כידוע בעוה"ר נכנסו לעם ישראל כל מיני ספרים שהתקבלו בתחילה ככשרים ואמיתיים, ולבסוף התבררו כשקר וזיוף.
ויש שהתעורר עליהם פולמוס רחב על אמתותם.
כמובן שהשם שמיד קופץ כאן הוא "בשמים ראש", וכן יש את הספר "חמדת ימים" - קבלה, ועוד רבות.
[עסקו בזה הרבה, היעב"ץ במטפחת ספרים, וכן הגאון רבי שלמה פישר בבית ישי].
השאלה היא מה אמור להיות היחס לספרים אלו, הרי הם התקבלו אצל רבים מגדולי ישראל, שעברו על הספרים וקיבלו דבריהם.
א. כוח הקבלה: האם עצם העובדה שגדול בישראל (כמו הבן איש חי או הכתב סופר) הסתמך על ספר כזה, הופכת את הסברא שבו ל'תורה' מחייבת, גם אם יתברר שהמקור אינו אמין?
ב. ברכת התורה: האם השומע חידוש מספר שאינו מוסמך (או אף נכתב ע"י אדם שאינו הגון), רשאי לברך עליו 'אשר נתן לנו תורת אמת'?
ג. גניזה: ספרים שהוכח שיש בהם ריח שבתאות או השכלה (כדוגמת 'חמדת ימים' בחלק מהתשובות), האם דינם בשריפה או שמא 'בדיעבד' הם חלק מארון הספרים היהודי?
והשאלה העקרונית כאן היא – האם אנחנו מחפשים את זהות הכותב או את אמיתות הסברא?
לגבי הבשמים ראש
בשדי חמד (בכללי הפוסקים סימן י"א אות ז) הביא להקת מפרשים שהוא מרא"ש, ובשיורי ברכה (או"ח סימן נ"ג ותע"ג) ושם הגדולים [מערכת ספרים אות ב' סימן קכ"ז] כתב דיצאו עליו עוררין, ובשו"ת חתם סופר (יו"ד סימן שכ"ו אות ג) והובא בפתחי תשובה (יו"ד סימן שמ"ה סק"ב - והבאתי דבריו להלן באריכות) ובחתם סופר (שו"ת או"ח סימן קנ"ד ד"ה הארכתי) כתב
כזבי הרא"ש, ועיין שו"ת רמ"ץ (או"ח סימן ט"ו אות י) ושואל ומשיב (תנינא ח"ב סימן נ"ה), ובספר פרי צדיק [בשביתת שבת דף ל"ז ט"ד] שכתב
ידוע שאותו ספר מזוייף הוא, וגם בשו"ת פרשת מרדכי [או"ח סימן ה] הרעיש על ספר זה:
עוד עי' בס' דרכי תשובה (יו"ד סי' קנז ס"ק לא) שכ', ע' בגליון מהרש"א (שם סקי"ב) שנתן מכשול לפני המעיינים לפי תומם, שהעתיק דברי הזייפן בתשו' בשמים ראש (סי' שא) דכתב דבזמן הזה אין דין דיהרג ואל יעבור דאין לנו בי"ד סמוכין, והלא ידוע שתשובה זו א' מן הדברים העומדים ברומו של עולם, והמו"ל ס' בשמים ראש זייף והעתיק בתוך ד' הרא"ש דברים שלא עלה על דעת שום בר ישראל לומר כן. ובאמת דר' שלמה איגר בעצמו בשו"ת (ח"ב כתבים סי' כ"ה) התלונן על הכזב הזה ויש למחוקו מן הספרים, ע"ש. ועי' בערך ש"י (יו"ד שם) מה שכתב בדבריו דדין יהרג ואל יעבור אין זה שייך לבי"ד סמוכין אלא הוה רק דין איסור והתר.
וראיתי עוד בקונטרס פסקי תשובה [ח"ב דף מ"ג סימן ה] שהביא תשובה מהגאון האבני נזר ז"ל וזה לשונו, וכל איש שיש בו ריח יראת שמים לא יחזיק ספר בשמים ראש ולענה בתוך ביתו
ולדעתי ראוי לשורפו וכו', עיין שם ולא רציתי להעתיק כל דבריו ז"ל
עוד יש אצלי בזה
הבשמים ראש (סי' שמ"ה) כתב דרשאי אדם לאבד עצמו לדעת במקום יסורים וכתב עליו החתם סופר (יו"ד סי' שכ"ו) דבזה מוכח דהספר בשמים ראש נזדייף וכתבו אדם שבדה מלבו תשובות אלו, דהא ממעשה דר' חנינא בן תרדיון שלא רצה לפתוח פיו מוכח שאסור לאגדם לאבד עצמו מחמת יסורים וכפי שבהבאנו דבריו לעיל, ובשו"ת כרך של רומי (סי' י"ד) האריך הרחיב להעמיד דברי הבשמים ראש על תילם ושם הטיח דברים קשים כלפי הארז אשר בלבנון הגאון חת"ס, שאיך יהיה כח לאחרון שבדורינו להחליט זאת, ולדבר גבוהה גבוהה מבלי הביא בידו עשרת אלפים גמלים נושאים ראיות וכו'. ולא לחפאת דברים אשר לא כן על הספר בשמים ראש בלי משען ומשענה, כמו שעשה החת"ס המכה אר"ש בשבט פיו בראיה חלושה ומילי דחסידותא ממעשה דר"ח בן תרדיון וכו'. ע"ש. אולם בשו"ת רב פעלים (ח"ג יו"ד סי' כ"ט) כתב עליו והנה מה שהסכים דעתו לדעת לדעת הבשמים ראש הרואה יראה דלא נהיר זה כלל, ואין מודים לו בזה, ומה שראה להציל דברי תשובת בשמים ראש הנזכר לא הציל כלל, ע"ש. וכן הטוב טעם ודעת (מהדורא תלתאי ח"ב סי' ר"ב) כתב שאינו מאמין שיצאו דברין אלו מפי הרא"ש וסתר כל דבריו, ע"ש. ובפתחי תשובה (סי' שמ"ה) כתב בשם ספר הר היבל (סי' י"ח) שנשבע שלא יצאו דברים אלו מפי הרא"ש. אכן השואל ומשיב (מהדו"ק ח"ג סו"ס רי"ז) כתב על תשובה שאין זה זיוף, וכתב שאף הבית אפרים (סי' ע"ו) הסכים עם דין זה, ע"ש. ואף ביפה ללב, (יו"ד סי' שמ"ה אות ו' סומך על הבשמים ראש ומחזק את עמדתו שאינו נחשב מאבד עצמו לדעת, ע"ש. ועוד יעוי' דמהר"ח פלאג'י (שו"ת חיים ביד סי' ק"י), כתב כשבא מעשה לידו באחד שהיה דחוק הרבה, והיו לו בע"ח ותלו ביה טפלי, והפסיד הפסד גדול, ומרוב יגונו שתה רעל ונסתכן, ותיכף התודה ונתחרט על מעשהו, וכ' שכל שעשה כן מחמת יגונו אינו נקרא מאבד עצמו לדעת, וכמ"ש הרא"ש ז"ל בשו"ת בשמים ראש (סי' שמה) וכו' (ושם העתיק את כל התשובה), ע"כ. ואף העיון יעקב (על העין יעקב גיטין שם) כתב דמילתא דרחב"ת הוה מילתא דחסידותא ויעוי' מה שכתב נו בזה לעיל.
