• וּפְרֹשׂ עָלֵינוּ סֻכַּת שְׁלוֹמֶךָ
    ───   חג הסוכות   ───
    פורום אוצר התורה מאחל לחו״ר הפורום ולכל בית ישראל
    חג סוכות שמח! חג שמח
    שנזכה לשמחת החג, לסוכת שלום ולשנה של ברכה.
 
מנהג מבטל דין​

יש לדקדק בלשונו הטהור של מרן המחבר בפתיחת הלכות ראש השנה (שולחן ערוך, אורח חיים, ריש סימן תקפ"א): "נוהגים לקום באשמורת לומר סליחות ותחנונים". ומעורר על כך הרה"ק המהר"ש מבעלזא זי"ע תמיהה רבתי: הלא אין זו דרכו של המחבר לפתוח פסק הלכה בלשון מנהג ("נוהגים"), ומטבע לשון זה מאפיין דווקא את הגהות הרמ"א בכל מקום. מה ראה מרן לסטות ממנהגו כאן?

אלא, רמז נפלא גנז המחבר ביסוד דבריו. כאשר מגיעים ימי הרחמים והדין, והאדם זקוק יותר מכל להמתיק ולבטל מעליו את הגזירות והדינים המתוחים, ניצב לפנינו כוחם העצום של מנהגי ישראל. כדאיתא בתלמוד הירושלמי (יבמות, פרק יב) ובמסכת סופרים (פרק יח, הלכה יח): "מנהג מבטל דין".

בכוונה מכוונת פתח המחבר את הלכות הימים הנוראים במילת "נוהגים", כדי לרמז ליהודי: דע לך, שעצם קיומו של המנהג הקדוש לקום באשמורת הבוקר, בכוחו הגדול והסגולי לבטל ולהמתיק את כל הדינים מעל כנסת ישראל.​
(אור לישרים)​
 
להוציא ממסגר אסיר​

בשם הרה"ק בעל ה"חידושי הרי"ם" מגור זי"ע אומרים, כי עצם נתינתם של ימי הסליחות קודם ראש השנה היא מתנה טובה ונפלאה מאוצרותיו של מקום. תכליתם של ימים אלו היא להביא את האדם כשהוא מטוהר ומזוכך אל יום הדין הגדול.

מתנה זו נחוצה בפרט עבור אותם אנשים הנמצאים במדרגת "ברשות לבם", שאין להם שום עצה ותחבולה רוחנית להוציא את עצמם מן המאסר והכבלים של היצר וההרגל. על ידי הקדמת הסליחות קודם ראש השנה, נפתח להם פתח קל ומהיר להוציא את נפשם "ממסגר אסיר" ביום הדין. וזהו שנאמר (תהילים קל, ד): "כי עמך הסליחה – למען תורא".​
 
"והחזירנו" – המפתח לערפל של אלול​

בפתחם של הימים הנוראים, חלל האוויר מתמלא בקריאה המהדהדת, המוכרת כל כך: תשובה, תשובה, ושוב תשובה. אך לצד ההתעוררות והרצון הכיסופים, מלווה את כולנו לא פעם תחושת מבוכה עמוקה. אנו ניצבים חסרי אונים מול המילה הגדולה הזו, ותוהים: איך באמת עושים את זה? מאיפה מתחילים?

האם הדרך הנכונה היא להתכנס פנימה, להתעמק בחשבון הנפש ולשקוע בהתבודדות נוקבת? אולי לקבל קבלות – גדולות או קטנות? האם נדרש מאיתנו להגביר את עמל התורה, או שמא לעצור דווקא בעניינים שבין אדם לחברו? אנו מביטים סביב אל שפע הדרכים והספרים, ואובדים עצות: האם ללמוד ב'שערי תשובה', לעיין באגרות רבי ישראל מסלנט, או אולי להתרפק על שיחותיו המעוררות של הגר"ש פינקוס זצ"ל? לפעמים נדמה ששיחת מוסר ממשגיח היא שתפתח את סגור לבנו, ולפעמים דווקא דיון כואב ומשתף עם ידיד קרוב הוא שיביא את המרפא.

בקיצור – אנו רוצים להשתנות. אנו משתוקקים בכל נימי נפשנו להתקרב אל אבינו שבשמים, אך מרוב נתיבים ושיטות איננו מוצאים את ידינו ורגלינו בפרשה העמוקה והתובענית הזו. חוסר האונים הזה, המפגש החוזר עם חוסר ההצלחה של השנים העברו, עלול להוביל לתיסכול, למפח נפש ואפילו לעצבות. ומתוך שהנפש אינה יכולה לשאת את המתח, היא עלולה חלילה להדחיק את חודש אלול כולו למקום עמוק ובלתי נראה, רק כדי לברוח מהמועקה והאשמה.

הפתרון שנמצא בהישג יד
לפני מספר שנים שמעתי הערה נפלאה שהאירה את נשמתי. הבנתי שאם אנו כל כך רוצים, אם הלב שלנו באמת משתוקק – הפתרון לא נמצא מעבר לים ולא בספרים רחוקים. הוא נמצא קרוב אלינו בהרבה, חקוק במילים ספורות שאנו הוגים שלוש פעמים בכל יום, כמעט בהיסח הדעת, בתפילת השמונה-עשרה: "והחזירנו בתשובה שלמה לפניך".

כאן, במילים הפשוטות הללו, מונחת נקודת המפנה. לפני שאנו טובעים בים של שאלות "איך", "מה" ו"למה", עלינו לעצור ולהתבונן בנוסח המטבע שטבעו אנשי כנסת הגדולה. איננו מבקשים כאן רק שה' יקבל את התשובה שנעשה. אנו פונים אל הבורא בלשון תחנונים ומצהירים: ריבונו של עולם, אין בכוחנו לבד. התעייפנו מלנסות ולהישבר. לא אנחנו באים וחוזרים בכוחות עצמנו, אלא אתה – ברחמיך הרבים – תחזיר אותנו!

אנו מרימים ידיים ומבקשים מהשי"ת: תן לנו אתה את הדרך אליך, פלס עבורנו את הנתיב מתוך סבך החיים, ובנה לנו את המסלול המדויק שמתאים לנפשנו. אתה הוא שתנווט אותנו באיזה אופן וכיצד נתרצה לפניך.

יסוד עצום ונחם זה, כפי שהתברר לי לימים בהשגחה, כבר נכתב ונוסד על ידי מחולל תנועת המוסר, רבי ישראל מסלנט זצ"ל, באגרתו המפורסמת (איגרת י"ד), שם הוא מגלה שהתשובה היא מתנת שמיים, וכמו כל מתנה – צריך פשוט לבקש עליה.

לקראת התפילות הבאות עלינו לטובה, הבה נעצור חצי שנייה אחת לפני ברכת התשובה. נשיל מעלינו את הלחץ והבלבול, נכוון מכל הלב, ובכל התשוקה והרצון נזעק פנימה: "והחזירנו בתשובה שלמה לפניך" – ומתוך שנשליך את יהבנו על ה', נזכה בעזרתו לראות נפלאות.​
 
זמן המלחמה וזמן ההכנה​

עוד ביאר ה"חידושי הרי"ם" זי"ע (שיח שרפי קודש) משל נפלא למה הדבר דומה: לאיש צבא היוצא אל שדה המערכה. בשעת הקרב והמלחמה עצמה, אין לחייל זמן פנוי לערוך הכנות, להתאמן או לבדוק את כליו. באותם רגעים עליו לקחת את הנשק בידו ולירות מיד. כל שלבי ההכנה והאימונים חייבים להיעשות במלואם עוד לפני שמתחילה המלחמה.

כן הוא הדבר בראש השנה; יום זה הוא יום הדין הגדול, ובאותו היום אין פנאי להכנות רוחניות. לכן ניתנה לנו מתנה נפלאה של חודש אלול וימי הסליחות שלפניו, כדי לפשפש במעשים, להכין את כלי הנפש בתחנונים, ולהגיע מוכנים אל מערכת הדין.​
 
"והחזירנו" – המפתח לערפל של אלול​

בפתחם של הימים הנוראים, חלל האוויר מתמלא בקריאה המהדהדת, המוכרת כל כך: תשובה, תשובה, ושוב תשובה. אך לצד ההתעוררות והרצון הכיסופים, מלווה את כולנו לא פעם תחושת מבוכה עמוקה. אנו ניצבים חסרי אונים מול המילה הגדולה הזו, ותוהים: איך באמת עושים את זה? מאיפה מתחילים?

האם הדרך הנכונה היא להתכנס פנימה, להתעמק בחשבון הנפש ולשקוע בהתבודדות נוקבת? אולי לקבל קבלות – גדולות או קטנות? האם נדרש מאיתנו להגביר את עמל התורה, או שמא לעצור דווקא בעניינים שבין אדם לחברו? אנו מביטים סביב אל שפע הדרכים והספרים, ואובדים עצות: האם ללמוד ב'שערי תשובה', לעיין באגרות רבי ישראל מסלנט, או אולי להתרפק על שיחותיו המעוררות של הגר"ש פינקוס זצ"ל? לפעמים נדמה ששיחת מוסר ממשגיח היא שתפתח את סגור לבנו, ולפעמים דווקא דיון כואב ומשתף עם ידיד קרוב הוא שיביא את המרפא.

בקיצור – אנו רוצים להשתנות. אנו משתוקקים בכל נימי נפשנו להתקרב אל אבינו שבשמים, אך מרוב נתיבים ושיטות איננו מוצאים את ידינו ורגלינו בפרשה העמוקה והתובענית הזו. חוסר האונים הזה, המפגש החוזר עם חוסר ההצלחה של השנים העברו, עלול להוביל לתיסכול, למפח נפש ואפילו לעצבות. ומתוך שהנפש אינה יכולה לשאת את המתח, היא עלולה חלילה להדחיק את חודש אלול כולו למקום עמוק ובלתי נראה, רק כדי לברוח מהמועקה והאשמה.

הפתרון שנמצא בהישג יד
לפני מספר שנים שמעתי הערה נפלאה שהאירה את נשמתי. הבנתי שאם אנו כל כך רוצים, אם הלב שלנו באמת משתוקק – הפתרון לא נמצא מעבר לים ולא בספרים רחוקים. הוא נמצא קרוב אלינו בהרבה, חקוק במילים ספורות שאנו הוגים שלוש פעמים בכל יום, כמעט בהיסח הדעת, בתפילת השמונה-עשרה: "והחזירנו בתשובה שלמה לפניך".

כאן, במילים הפשוטות הללו, מונחת נקודת המפנה. לפני שאנו טובעים בים של שאלות "איך", "מה" ו"למה", עלינו לעצור ולהתבונן בנוסח המטבע שטבעו אנשי כנסת הגדולה. איננו מבקשים כאן רק שה' יקבל את התשובה שנעשה. אנו פונים אל הבורא בלשון תחנונים ומצהירים: ריבונו של עולם, אין בכוחנו לבד. התעייפנו מלנסות ולהישבר. לא אנחנו באים וחוזרים בכוחות עצמנו, אלא אתה – ברחמיך הרבים – תחזיר אותנו!

אנו מרימים ידיים ומבקשים מהשי"ת: תן לנו אתה את הדרך אליך, פלס עבורנו את הנתיב מתוך סבך החיים, ובנה לנו את המסלול המדויק שמתאים לנפשנו. אתה הוא שתנווט אותנו באיזה אופן וכיצד נתרצה לפניך.

יסוד עצום ונחם זה, כפי שהתברר לי לימים בהשגחה, כבר נכתב ונוסד על ידי מחולל תנועת המוסר, רבי ישראל מסלנט זצ"ל, באגרתו המפורסמת (איגרת י"ד), שם הוא מגלה שהתשובה היא מתנת שמיים, וכמו כל מתנה – צריך פשוט לבקש עליה.

לקראת התפילות הבאות עלינו לטובה, הבה נעצור חצי שנייה אחת לפני ברכת התשובה. נשיל מעלינו את הלחץ והבלבול, נכוון מכל הלב, ובכל התשוקה והרצון נזעק פנימה: "והחזירנו בתשובה שלמה לפניך" – ומתוך שנשליך את יהבנו על ה', נזכה בעזרתו לראות נפלאות.​
המשך דברי הרב @אברך מישיבת מיר
מחיצת הברזל והמפתח הבלעדי​

בעקבות הדברים, חזרתי ועיינתי שוב באותה איגרת מופלאה של רבי ישראל מסלנט זצ"ל (איגרת י"ד), וחשתי חובה לשתף בנדבך נוסף ומטלטל, שמשלים את התמונה כולה ויוצק אור חדש על ימי האלול שלנו.

רבי ישראל אינו מסתפק רק בהדרכה לבקש מהשי"ת שיחזירנו בתשובה. הוא כותב שם מילים נחרצות, כמעט מרעידות: בלי תפילה – אי אפשר להיכנס בשערי התשובה כלל וכלל!

הוא חושף בפנינו את המציאות הרוחנית המורכבת שאנו שרויים בה. החטאים והמשקעים שצברנו במהלך השנה לא רק לכלכו את הבגד; הם יצרו ריחוק. הם הקימו בינינו לבין אבינו שבשמים "מחיצה של ברזל", והמשיכו עלינו רוח טומאה המערפלת את הלב ואת הרצון. מול חומת ברזל שכזו, ומול אטימות רוחנית שכזו – איך בכלל יכול אדם להתעורר מעצמו? איך הוא יכול לשבור את המחיצה ולמצוא את השביל חזרה?

כאן מגלה לנו הגרי"ס את הסוד: רק התפילה יכולה לשבר את חומות הברזל. רק כוח הצעקה אל ה' מסוגל לטהר את נשמתנו מרוח הטומאה, וליצור עבורנו את התנאים הבסיסיים כדי שנוכל, פיזית ונפשית, להתחיל לחזור בתשובה. התפילה היא לא הבונוס של אלול; היא השער הבלעדי שלו.

ומתוך כך, רבי ישראל מפנה זרקור לדרישה מעשית ונוקבת: כדי לקרוע את אותה מחיצה, עלינו להתאמץ בכל עוז בתפילה ברבים, בתוך הציבור. כוחו של הציבור בוקע את כל המסכים.

והנה המילים שנגעו לליבי יותר מכל: רבי ישראל, בעל המוסר הגדול, מעיד על עצמו באותה איגרת בנימה אישית ומרגשת: "אף על פי שאני נמצא בדרכים ואין בידי להתפלל בציבור, מכל מקום מה שבידי אני עושה".

אם עמוד התורה והמוסר, בטלטולי הדרכים שלו, אינו מרים ידיים ונלחם לעשות "מה שבידו" – מה נענה אנן? גם אם נדמה לנו שהתפילה שלנו יבשה, גם אם אנו מרגישים רחוקים או שאין לנו את התנאים המושלמים – אנו מחויבים לעשות את המקסימום שביכולתנו. להגיע לציבור, לחטוף תפילה במניין, ולזעוק מתוך הלב.

נזכור זאת בבואנו לשפוך שיח בימים אלו: אנו לא עומדים שם לבד. אנו באים יחד, שוברים יחד את מחיצות הברזל, ועושים באהבה את מה שבידינו.​
 
טרם יבואו השומרים​

טעם נפלא ועמוק על השייכות שבין השכמת הסליחות לבין היציאה משבת קודש, כותב הגאון רבי יהודה סג"ל רוזנר זצ"ל (אב"ד סעקלהיד, בספרו "וזאת ליהודה", פרקי התעוררות לסליחות):

הנה ידוע מדברי הזוהר הקדוש (פרשת תרומה) כי בשבת קודש אין שולטים המקטרגים ומארי דדינא כלל. לפיכך, אנו משכימים לקום באשמורת הבוקר מיד במוצאי שבת, בטרם יספיקו המקטרגים לחזור למקומם.

הדבר דומה לבן מלך שגורש על ידי עבדי המלך ונמנע ממנו לבוא לפני אביו. מה עשה הבן? טיכס עצה עמוקה והשכים לבוא אל ארמון המלך באשמורת הבוקר, עוד לפני שהתעוררו השומרים והשונאים המבקשים לעכב בעדו. זוהי פנייתנו הפנימית בריבונו של עולם בלילה הראשון של אמירת הסליחות: "קדמנוך תחילה – במוצאי מנוחה", באנו לפניך עוד לפני שהתעוררו המקטרגים.​
 
בעלי המוסר השרישונו שסליחות לא אומרים, סליחות מבקשים!
וצ"ע ממה דאיתא בסליחות (של היום בלילה): "אולי ירחם אומרי סלח נא", הרי דסליחות אומרים!
וצ"ל (בדרך צחות), שלכן "אולי ירחם", אבל אם יבקש סלח נא - ודאי ירחם!
 
מעלת יום א' דסליחות​

כתב המג"א (או"ח פח, ג): "נראה דמיום ראשון של סליחות ואילך מיקרי ימים נוראים לכל כהאי גוונא".
וגם הרה"ק מסטערליסק זי"ע אמר "הכתיבה והחתימה של ראש השנה ויום הכיפורים מתחיל מיום א' דסליחות.."

(אמרי קודש יט), אור לישרים​
 
גודל מעלת המברך את חבירו​

בסידור צלותא דאהרן הביא בשם הרה"ק רבי אהרן הכהן רוזנפלד מפינסק קארלין זי"ע וזה לשונו:
מטו משמיה דהרה"ק הצמח צדק מליובאוויטש זי"ע, כי בשעה שיהודים מברכים זה את זה בליל ראש השנה באהבה אחווה ורעות "לשנה טובה תכתב ותחתם לאלתר לחיים טובים", נבראים מזה מלאכים והם מליצים יושר למעלה שיתקיימו הברכות".
ואיתא באור החיים הקדוש על הפסוק (דברים לג, א) "וזאת הברכה אשר ברך משה איש האלקים את בני ישראל" וגו', שזכה משה להיקרא בתואר גדול "איש האלקים" רק בגלל שבירך את ישראל עכ"ל.
אור לישרים​
 
בעלי המוסר השרישונו שסליחות לא אומרים, סליחות מבקשים!
וצ"ע ממה דאיתא בסליחות (של היום בלילה): "אולי ירחם אומרי סלח נא", הרי דסליחות אומרים!
וצ"ל (בדרך צחות), שלכן "אולי ירחם", אבל אם יבקש סלח נא - ודאי ירחם!
עוד צ"ע, מהא דכתב הרמ"א (סימן תקפא) "ונוהגים לקום באשמורת לומר סליחות ותחנונים"!
וי"ל, שלמעיישה ככה נוהגים...
 
הגות יומית מאור החיים הקדוש || י.א.
ראש השנה הוא יום הדין, היום בו אנחנו עומדים לפני הקדוש ברוך הוא, מלך המשפט, ויודעים שאין לפניו טשטוש של המציאות.
כשבאים לקבוע אם אדם חטא, במה חטא ומה מתחייב ממעשיו, המשפט הוא משפט אמת. כל מעשה נשקל בדיוק, בלי הנחות ובלי עיוותים. זה פירוש התואר ״צדיק״, הקדוש ברוך הוא צדיק בדינו.
אבל אחרי שהמשפט נקבע מגיע שלב נוסף: ביצוע גזר הדין. וכאן מתגלה מידת הרחמים. הקדוש ברוך הוא אינו ממהר להיפרע מן האדם. הוא מאריך אף, נותן זמן לתשובה, סולח, מוותר, מוחל ומוחק חלק מן העונש או את כולו. המשפט נשאר אמת; הרחמים מתגלים בדרך שבה גזר הדין יוצא לפועל.
זה עומק המילים ״צדיק וישר הוא״: ״צדיק״ בעצם המשפט, ״ישר״ בביצועו לפנים משורת הדין.
וזו בקשתנו בראש השנה: לאחר משפט האמת אנחנו מתחננים שלעת הפירעון תנהג ברחמים, תסלח, תמחל, ואם נותר חוב - תפרוס ברחמיך.
 
"מה עושים בראש השנה, בשעה שהחזן והמקהלה מאריכים בניגונים?"​

שעת התפילה והשירה היתה אצל הרה"ק רבי יצחק מנחם זי"ע, בעל העקדת יצחק מאלכסנדר, שעה של התעלות ודביקות בבורא יתברך שמו.

ועל כך מספרים שפעם אחת שאל אחד מזקני החסידים את הרבי: "מה עושים בראש השנה, בשעה שהחזן והמקהלה מאריכים בניגונים?" והרבי השיבו: הן אתה כבר בא בימים ועדיין אינך יודע? מהרהרים בתשובה!"

(שושלת בית אלכסנדר, אור לישרים)​
 
 
מהותם של שני ימי ראש השנה​

בספר "ליקוטי אב" מובאת פנינה מתורתו של כ"ק מרן אדמו"ר ה"אמרי אמת" מגור זצוק"ל, אשר היה מצביע על ייחודיותו של חג ראש השנה: זהו המועד היחיד בשנה שבו גם בני ארץ ישראל נוהגים לחוג יומיים מספק. טעמם של חכמים בתקנה זו היה ליצור אחדות ושוויון מוחלט, כדי שלפחות ביום קדוש אחד בשנה – יהיו כל היהודים בכל קצוות תבל מאוחדים ושווים בלב אחד.

בנו, כ"ק מרן אדמו"ר ה"בית ישראל" מגור זצוק"ל, הוסיף נדבך עמוק לדברים אלו והביא את דברי הגאון הקדוש רבי יהונתן אייבשיץ זצ"ל בספרו "יערות דבש" (חלק ב', דרוש א'). שם מוסבר מדוע מכנים חז"ל (ביצה ד, ב) את שני ימי ראש השנה בשם "יומא אריכתא" – כלומר, יום אחד ארוך ומתמשך.

ידוע כי עשרת ימי התשובה מכוונים כנגד עשרת הדברות. ממילא, שני ימי ראש השנה, הפותחים את ימי הרחמים והרצון, מקבילים לשני הדיברות הראשונים: "אנכי ה' אלוהיך" ו"לא יהיה לך". ומאחר ששני דיברות אלו "בדיבור אחד נאמרו" מפי הגבורה, הרי שגם שני ימי ראש השנה מהות אחת הם, ועל כן נחשבים כיום אחד ארוך.

על פי יסוד זה, ניתן להוסיף ולהבין מדוע פשט המנהג לחוג יומיים בכל תפוצות ישראל ובארץ הקודש, ולא הותירו זאת רק לבני חוץ לארץ משום "ספיקא דיומא" (ספק קדושת היום). רצונם של חכמים היה להשריש בליבנו את הידיעה כי ביסודות האמונה של "אנכי" ו"לא יהיה לך" – אין מקום לספקות, אין שינויים ואין הבדלים; בעניינים מהותיים אלו, כל בני העולם עומדים שווים ואוחדים כאיש אחד בלב אחד.​
(הרב יוסף ברגר)​
 
​

פרדוקס הדין בתחילת התפילה: מדוע אנו קוראים דווקא לשם "אלוקים"?​



שנית, ההלכה הפסוקה (ברכות לד.) קובעת במפורש כי אסור לאדם לשאול את צרכיו האישיים בשלוש הברכות הראשונות של תפילת העמידה, המוקדשות כולן לשבח הבורא. אם כן, כיצד אנו פותחים את התפילה בבקשות אישיות כמו "זכרנו לחיים" ו"וכתוב לחיים"?​
כעת ראיתי שקושיה זו הקשה הריטב"א בראש השנה (לב א) בהא דמזכירין זכרנו וכו', דאומרים כן אע"פ שאין אדם שואל צרכיו בג' ראשונות בכאן שהוא ראש השנה ויום הכפורים התירו לשאול צרכי רבים, ועל כך כתב הריטב"א דמהאי טעמא אומרים כן דווקא בראש השנה ויום הכפורים אבל לא בשאר ימים, ע"ש.
 
פרנסת האדם וגזירת שמיא בראש השנה​

נאמר בתהילים: "תִּקְעוּ בַחֹדֶשׁ שׁוֹפָר בַּכֵּסֶה לְיוֹם חַגֵּנוּ, כִּי חֹק לְיִשְׂרָאֵל הוּא מִשְׁפָּט לֵאלֹהֵי יַעֲקֹב".

הגמרא במסכת ביצה (טז, א) מביאה את דברי רב תחליפא, לפיהם כל מזונותיו ופרנסתו של האדם נקצבים לו מראש לשנה שלמה – מראש השנה ועד יום הכיפורים. את המקור לכך לומד רבי אבהו מן הפסוק לעיל: החג שבו הירח מתכסה הוא ראש השנה, ועליו נאמר "כי חוק לישראל הוא". המילה "חוק" משמעה מזון ופרנסה, כפי שמצינו בפרשת ויגש, כאשר יוסף הצדיק כלכל את מצרים בשנות הרעב, ונאמר שם על כהני מצרים: "וְאָכְלוּ אֶת חֻקָּם אֲשֶׁר נָתַן לָהֶם פַּרְעֹה".
על דברים אלו תמה כ"ק מרן אדמו"ר ה"פני מנחם" מגור זצוק"ל: וכי לא מצאו חכמינו זיכרונם לברכה מקור נעלה יותר ללמוד ממנו על פרנסתם של ישראל, עד שנאלצו להביא ראיה מפרנסתם של כהני עבודה זרה וכמרי מצרים?

אלא, מסביר ה"פני מנחם" ביסוד עצום, שיש כאן לימוד סנגוריה מופלא וטענה כבירה כלפי שמיא:
​
"ריבונו של עולם! אם אפילו פרעה הרשע והכופר הבין כי לכהני הדת המשרתים אותו יש דין נפרד, וכי מחובתו לדאוג למזונם ולכלכלתם בקביעות – על אחת כמה וכמה שאתה, מלכו של עולם, תנהג כך כלפי כהני הדת האמיתיים שלך! אלו הם בניך אהוביך, השומרים את תורתך והמפרסמים את שמך וקדושתך בעולם כולו."​
מתוך טיעון עמוק זה, אנו פונים לקדוש ברוך הוא בראש השנה ומבקשים: אנא, קצוב לנו את מזונותינו לשנה הבעל"ט מתוך רווחה, שפע וברכה, כפי שראוי ומתאים למי שמקדישים את חייהם לעבודת השם.​
(הרב יוסף ברגר)​
 
סנגורו של יום: כבודו של מלך מלכי המלכים​

בפתיחת קדושת יום הדין, בליל ראש השנה, פשט המנהג בכל תפוצות ישראל לומר ברטט את המזמור בתהילים: "לְדָוִד מִזְמוֹר לַה' הָאָרֶץ וּמְלוֹאָהּ..." (פרק כ"ד).

טעם מופלא למנהג זה מובא בשם מרן הבעל שם טוב הקדוש זי"ע, המיישב באמצעותה קושיה עצומה שהעלו מפרשי התורה והתפילה:

כיצד מעיזים אנו לגשת ביום הדין ולבקש מהקדוש ברוך הוא סליחה ומחילה על עוונותינו? הלוא הלכה פסוקה היא בגמרא (כתובות יז, א): "מלך שמחל על כבודו – אין כבודו מחול". אם כן, כביכול, כיצד יכול בורא עולם למחול על כבודו שנפגע מחטאינו?

אלא, מסביר הבעל שם טוב יסוד עמוק בגדרי המלכות:

הסיבה שמלך בשר ודם אינו רשאי למחול על כבודו, היא משום שהכבוד אינו שייך לו הפרטי, אלא הוא מייצג את כבוד המלכות והעם כולו. התורה היא שציוותה: "שׂוֹם תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ – שתהא אימתו עליך", ולכן אין בכוחו של בשר ודם לוותר על מה שאינו שלו.

לא כן הדבר אצל הקדוש ברוך הוא. הבורא יתברך הוא הוא "מלך הכבוד" – מקור הכבוד כולו, והכבוד שייך לו באופן מוחלט ובלעדי. משום כך, הוא ורק הוא בודאי יכול למחול ולסלוח על פגיעה בכבודו.

זוהי הסיבה שדווקא ברגעים הראשונים של ראש השנה אנו מקדימים ומכריזים ב"לדוד מזמור" על היותו של הקדוש ברוך הוא "מלך הכבוד". מתוך הכרזה זו, אנו מוצאים את הפתח ואת העוז לבקש מלפניו מחילה, סליחה וכפרה על כל חטאינו, ביודענו כי אב הרחמן הוא ומחפש הוא למחול לבניו.​
(הרב יוסף ברגר)​
 
ראש השנה – תבנית היסוד לשנה כולה​

בספרו הקדוש "אמרי פנחס" (אות תפא), מביא הרה"ק רבי פנחס מקאריץ זיע"א יסוד רוחני עמוק: יום ראש השנה משמש כ"גלופה" – חותם ותבנית יסוד – לכל ימי השנה הבאה עלינו לטובה. כשם שאדם מתנהג ומנהיג את עצמו ביום קדוש זה, כך נחקקת ונרשמת צורת התנהלותו לאורך השנה כולה. משום כך, נהגו ישראל להיזהר במאכלים מיוחדים ובסימנים טובים בראש השנה, כדי להשפיע שפע וברכה על העתיד לבוא, ומתוך שאיפה שלא להזדקק לתיקונים ולעיקומים בהמשך הדרך.

מכוח הבנה זו, נזהר הרבי מקאריץ זהירות יתרה בדיבורו ביום זה. הוא נמנע מלומר אפילו דברי כיבושין והתעוררות לפני תקיעת שופר, מחשש שמא מתוך רוממות היום ייפלט מפיו ביטוי שאינו ראוי. שהרי ביום נשגב ומוראדיג זה, כל הגה ודיבור מותירים רושם כביר בשמים על השנה כולה. מכאן למדים שראוי לו לאדם לנצל כל רגע בראש השנה לתורה, לתפילה ולדבקות, ואינו נכון לאבד את הזמן היקר בשיחות חולין, אף לא בשעות שלאחר סעודת החג.

לביאור העניין, נמשל הדבר לאדם המבקש לבנות את ביתו. בראשית התהליך, הוא משרטט תוכנית אדריכלית מפורטת שבה נקבעים מיקומי החדרים ומבנה הבית כולו, ועל פי מתווה זה מוקם הבניין בפועל. באופן זה ממש, ראש השנה הוא שלב השרטוט והתכנון הרוחני; הנהגתו של האדם ביום זה היא שמתווה את ה"רשימו" והתוכנית לכל ימי השנה.​
(הרב יוסף ברגר)​
 

חברים מקוונים לאחרונה

חזור
חלק עליון
✖ ❓