סגולת היחיד ותוקף התפילה בראש השנה

יסוד עצום ונפלא בדבר כוחה של תפילת יחיד בראש השנה, מתגלה לנו מתוך סוגיה הלכתית עמוקה במסכת בבא מציעא (ק"ו ע"ב). הגמרא דנה בדיני שוכר ומשכיר, ומתווה את ההלכה במקרה שבו פקדה את האזור "מכת מדינה" וכל השדות כולם נפגעו ונשתדפו. ככלל, כאשר מדובר באסון כללי הפוקד את המדינה כולה, זכאי השוכר לנכות מדמי השכירות שנקבעו מראש. אולם, ההלכה משתנה כאשר המשכיר התנה מראש ואמר לשוכר: "אני משכיר לך שדה זו על מנת שתזרע בה חיטים בלבד", ואילו השוכר שינה מדעתו וזרע בה שעורים. במקרה כזה, אף אם הכתה מכת מדינה בכל האזור כולו, אין השוכר יכול לנכות מדמי השכירות. המשכיר יכול לטעון כלפיו בטענה משפטית ורוחנית ניצחת: "אני התפללתי בראש השנה על שדה החיטים שלי שתצליח, ואילו היית זורע חיטים – תפילתי הייתה מתקיימת, שכן לא ביקשתי שפע על שעורים אלא על חיטים".

בביאור סוגיה זו, מביא רש"י הקדוש דברים נחרצים המאירים את מהות היום. הוא מפרש את טענת המשכיר על פי הפסוק באיוב (כב, כח): "ותגזור אומר ויקם לך", ומסביר: כל מה שיבקש האדם מן היוצר בראש השנה – גזירתו מתקיימת והקב"ה עושה רצונו. דין זה לא נשאר רק בגדר אגדה או רעיון מוסרי, אלא נקבע להלכה למעשה בשולחן ערוך (חושן משפט), ומכאן מוכח באופן מוחלט כי בכוחה של תפילת ראש השנה לפעול ולשנות את המציאות הגשמית והטבעית.

כאשר מתבוננים בדברים, עולה תובנה מרעישה ומעוררת השראה: על מי מדובר כאן בגמרא? האם הטענה שגזירתו מתקיימת נאמרה רק על צדיק תמים, תלמיד חכם עצום או עובד השם נעלה? התשובה היא לא. הסוגיה עוסקת באדם מן השורה – "איש שדה" כפרי ופשוט. מזה אנו למדים על סגולתו הכבירה והמיוחדת של יום ראש השנה: זהו יום שבו שערי שמים פתוחים לרווחה, וכל יהודי, באשר הוא שם, מקבל כוח של מנהיג וגוזר. גם האדם הפשוט ביותר, כשהוא עומד בתפילה ומבקש לפני בורא עולם ביום הדין, מסוגל להגיע למדרגה שבה תפילותיו מתקבלות במלואן ופועלות ישועות לשנה כולה.​
(הרב יוסף ברגר)​
 
השפעת שפע הברכה לכל השנה דרך סעודות החג

במסכת עבודה זרה (ה ע"ב) מובאים דברי התוספות המציינים את מנהגם של ישראל להרבות בסעודה בראש השנה. כיוון שיום זה מהווה את ראשית השנה, נוהגים לעשות בו סימנים טובים לברכה ולהצלחה, בדומה לסימני האכילה המובאים בגמרא במסכתות הוריות וכריתות.

להבנת שורש המנהג להרבות בסעודה ביום קדוש זה, מובא הסבר נפלא ועמוק מפיו של הרה"ק רבי נפתלי צבי מבאבוב זי"ע, שביאר זאת על פי יסוד שגילה הרה"ק רבי ישראל מרוז'ין זי"ע. כידוע, דרכו בקודש של הרוז'ינר הייתה להתנהג בהרחבה רבה ובגינוני מלכות. את טעמו העילאי לנהוג כך למדו מדברי חז"ל במסכת תענית (כד ע"ב) על הבת קול המכרזת בכל יום: "כל העולם כולו ניזון בשביל חנינא בני, וחנינא בני די לו בקב חרובין מערב שבת לערב שבת". בספרים הקדושים מובא כי המילה "בשביל" משמעה שביל וצינור – כלומר, צדיק הדור הוא הצינור הרוחני דרכו משפיע הקדוש ברוך הוא שפע וברכה לעולם כולו.

על גבי זה הוסיף הרבי מרוז'ין וחידש: כאשר הצדיק מתנהג ברחבות, הוא מרחיב ומגדיל באופן סגולי את הצינור והשביל הרוחני שלו, וממילא הקב"ה ממלא צינור זה בשפע רב הזורם לעולם כולו. לעומת זאת, כאשר הצדיק מסתפק במועט ונוהג בצמצום, הצינור הרוחני מתכווץ; ואף שהצדיק מקבל את כל צרכו, השפע הכללי הנשפע לעולם נותר צר, ויושבי תבל נאלצים להתפרנס בדוחק. בכך מיושב המשך דברי הבת קול – "וחנינא בני די לו בקב חרובין" – זוהי מעין התנצלות שמימית על הדחקות ששררה באותו הדור, שנבעה מכך שחנינא בני הסתפק במועט ובכך צמצם את צינור השפע הכללי.

לאור יסוד מופלא זה, מובן היטב המנהג להרבות בסעודה בראש השנה. חז"ל לימדונו במסכת ביצה (טז ע"א) כי כל מזונותיו של אדם קצובים לו מראש השנה ועד יום הכיפורים. נמצא, שיום ראש השנה עצמו הוא ה"צינור" וה"שביל" המרכזי שדרכו נקבע ומנותב השפע לכל ימי השנה הבאה. על כן, מרבים ישראל בסעודות דשנות בחג זה, מתוך כוונה מודעת להרחיב ולהגדיל את צינור השפע כבר בתחילתו. על ידי הנהגה של הרחבה ותענוג בחג, אנו פותחים פתח לברכה מרובה, שובע והצלחה בגשמיות וברוחניות לאורך השנה כולה, כדברי עזרא הסופר בנחמיה: "לכו אכלו משמנים ושתו ממתקים... כי חדות ה' היא מעוזכם".
(הרב יוסף ברגר)​
 
טעמי וסגולות אכילת תפוח בדבש בליל ראש השנה

פסק הרמ"א באורח חיים (סימן תקפ"ג) כי נהגו ישראל לאכול בליל ראש השנה תפוח מתוק בדבש, ולומר עליו את התפילה: "תתחדש עלינו שנה טובה ומתוקה". ויש להתבונן, מדוע נבחר דווקא פרי התפוח לסימן המרכזי של פתיחת השנה, ולא פירות משבעת המינים שנשתבחה בהם ארץ ישראל?
לשם כך, מובאים שלושה ביאורים עמוקים המאירים את סגולת הפרי ביום הדין:

ביאור ראשון – זכות "נעשה ונשמע" (בשם כ"ק מרן האדמו"ר ממישקולץ שליט"א):
חז"ל במסכת שבת (פח ע"א) דרשו על הפסוק בשיר השירים "כתפוח בעצי היער", כי ישראל נמשלו לתפוח משום שפריו קודם לעליו. תכונה ייחודית זו מייצגת את מעלתם של ישראל שהקדימו במעמד הר סיני "נעשה" ל"נשמע", וקיבלו עליהם עול תורה ומצוות בתמימות וללא התחכמויות, בעוד שאומות העולם סירבו לכך. באכילת התפוח אנו מעוררים את זכות האבות הזו, ומבקשים מהקדוש ברוך הוא שישפיע עלינו שנה טובה ומתוקה מעבר לשורת הדין, אף אם מצד מעשינו איננו ראויים לכך.

ביאור שני – הגנה מפני השחרת הצרות והחטאים (בשם הגה"צ המשפיע רבי אהרן טויסיג שליט"א):
מבחינה בוטנית, פרי התפוח נוטה להשחיר במהירות מרגע שהוסרה קליפתו ונחשף לאוויר, אולם מריחת דבש עליו מונעת את תהליך החמצון ושומרת על מראהו הבהיר. באכילת התפוח בדבש אנו נושאים תפילה סמלית לפני בורא עולם: עם ישראל, הנמשל לתפוח, עובר תלאות, צרות וייסורים הגורמים לו להשחיר, ולעיתים אף נכשל בעוונות המעיבים על מראהו הרוחני. אנו מבקשים: "ריבונו של עולם, עטוף והצף אותנו בדבש של חסד ורחמים! בזכות מתיקות החסד שתרעיף עלינו, נתעורר להיטיב את מעשינו ונשמור על תומתנו ומראנו המקור".

ביאור שלישי – חטיפת הברכות מידי המקטרג (על פי הגה"ק בעל ה"בן איש חי" זי"ע):
כאשר ניגש יעקב אבינו אל יצחק כדי לקבל את הברכות במקום עשיו, נאמר בפסוק: "וירח את ריח בגדיו ויברכהו... כריח השדה אשר ברכו ה'". רש"י הקדוש מפרש במקום ששדה זה הוא "שדה של תפוחים" (חקל תפוחין קדישין). מכאן, שאכילת התפוח בליל ראש השנה נועדה להזכיר את אותו מעמד נשגב. אנו שואפים להידמות ליעקב אבינו – לחטוף את הברכות השמימיות לשנה הבאה ולנשל את עשיו, המיוצג על ידי השטן והמקטרג, מכוחו. על ידי התחברות לריח השדה של יעקב, אנו זוכים להתברך בשנה טובה ומתוקה.
(הרב יוסף ברגר)​
 
מדוע חזר הרב ובירך שוב את המאחלים גוט וואך?

בצאתו מבית הכנסת במוצאי שבת אחרון של השנה פגש הגה"ק רבי יוסף חיים זוננפעלד זצ"ל בקבוצת יהודים שעמדו ושוחחו, ובעברו על ידם ברכו אותו ב"גוט וואך" (שבוע טוב). השיב להם כרגיל "גוט יאהר" (שנה טובה).

אחרי שצעד כמה פסיעות חזר אליהם ותיקן את עצמו ואמר "גוטע יאהרן" (שנים טובות), בהסבירו את התיקון:

הלא מקובל להשיב שלום בכפליים, כגון אם אדם אומר לחבירו "גוט מארגן" (צפרא טבא), משיבו הלה "גוט יאהר" (שנה טובה), נמצא שהמשיב מוסיף על ברכת השואל בשלום. וכאן כשאמרתם לי "גוט וואך" (שבוע טוב), ואני שבתי לכם "גוט יאהר", קיפחתי אתכם, כי הרי סיומה של השנה חל באמצע השבוע שלפנינו, לפיכך חזרתי ואמרתי לכם "גוטע יאהרן", כלומר השנה המסתיימת תהיה טובה וגם זו הבאה עלינו לטובה, והחשבון שוב נכון.
האיש על החומה (ח"א עמ' 384), אור לישרים​
 
אמונת הבורא בעתידו של האדם – ביאור לפיוט "וכל מאמינים"

בין פיוטי התפילה הנשגבים של ימים נוראים, בולט הפיוט העתיק הפותח במילים: "וכל מאמינים שהוא אל אמונה, הבוחן ובודק גנזי נסתרות". להבנת עומקם של דברים, מובא יסוד חסידי מפתיע ומעורר השראה מפיו של הרה"ק רבי יששכר דב מבעלזא זי"ע.

חז"ל לימדונו בספרים הקדושים כי הקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו מקיים את מצוות התורה. על כך שאל הרבי מבעלזא: כיצד ניתן לייחס לבורא עולם, ריבון העולמים שבידו הכל, את קיומה של מצוות "אמונה"? כלפי מי או כלפי מה שייך שהקב"ה יקיים אמונה וביטחון?

ביאר הרבי ומצא לכך פשר עמוק ומרומם: לעיתים קרובות נמצא אדם מישראל במצוקה או בצרה, והוא מפיל תחינתו לפני השם יתברך שיחיש לו ישועה. מתוך שברון לב והכרה במצבו, מודה האדם ואומר: "ריבונו של עולם, גלוי וידוע לפניך שכפי מעשיי ומצבי הנוכחי, אינני ראוי כלל לנס או לישועה. אולם, אני מבטיח ומקבל על עצמי בלי נדר, כי ברגע שתחלץ אותי ממיצר זה – אטיב את דרכיי, אתחזק בתורה ובמצוות, ואעבוד אותך ביתר שאת וביתר עוז".

כאן מתגלה מידת חסדו המופלאה של הבורא. אף על פי שהעתיד גלוי וידוע לפניו לחלוטין – על כל מורכבותו ונפילותיו האפשריות של האדם – הקדוש ברוך הוא בוחר, כביכול, שלא להביט אל חסרונות העתיד. הוא מקבל את דיבורו של היהודי, "מאמין" להבטחתו בכנות, ומושיע אותו על סמך קבלה זו. בהנהגה זו ממש, מקיים הקב"ה מצוות אמונה – הוא מאמין בלב האדם ובוטח בכוחו להשתפר.

זהו עומק כוונת הפייטן: "וכל מאמינים שהוא אל אמונה הבוחן ובודק גנזי נסתרות". כל עם ישראל מאמינים ומכריזים ביום הדין שהקב"ה הוא "אל אמונה" – אל שמאמין בטוב הגנוז בעתידו של האדם. לצורך כך, הוא "בוחן ובודק גנזי נסתרות": הוא מחפש ומקלף את המעטפת החיצונית כדי למצוא את אותה נקודת תקווה דקה, נסתרת וטהורה המצויה במעמקי לב היהודי. על גבי נקודה גנוזה זו, בונה הבורא את בניין הישועה, מתוך אמון מלא שבסופו של דבר האדם יתעלה, יקיים את הבטחתו, ויטיב את דרכיו ומעלליו לאורך השנה כולה.​
(הרב יוסף ברגר)​
 
אנחנו בנים למקום, והשי"ת הוא אבינו, ואיך יוכל לראות חוב על קרוביו

בפי חסידים מסופר כי בימי עלומיו של הרה"ק רבי יצחק מווארקא זי"ע, התחנך אצל רבו הרה"ק רבי דוד מלעלוב זי"ע שהיה תלמידו של הרבי מלובלין זי"ע, ובכל פעם שהיה הרה"ק מלעלוב זי"ע נוסע ללובלין היה לוקח עמו את הנער. פעם כששהו בלובלין בראש השנה, נתאחר הרבה הרבי מלובלין זי"ע להכנס לבית המדרש לתקיעת שופר, והלך הרה"ק מלעלוב זי"ע עם הנער לחדרו הקדוש של הרבי מלובלין זי"ע בכדי לדעת מה זה ועל מה זה נתאחר כל כך.
כשנכנסו אמר הרבי להרה"ק מלעלוב זי"ע כי רואה הוא בשמים קיטרוג גדול על ישראל, ואינו מוצא דרך להסיר את הקיטרוג, ונחרד רבי דוד זי"ע חרדה גדולה עד מאוד. בתוך כך ראה הרבי מלובלין זי"ע את הנער, וישאל: מי זה העלם הלזה? ענה הרה"ק מלעלוב זי"ע.
זהו היתום שאני מגדל בביתי. פנה הרבי מלובלין זי"ע אל הנער ושאל: אתה יודע ללמוד? איזה מסכת אתה לומד? ענה לו הרה"ק מווארקא זי"ע שהוא לומד עתה "הלכות עדות". חזר הרבי ושאלו: אולי חידשת דבר מה בלימודך? השיבו הנער: התקשיתי בלימודי, מהו טעם הדין שקרוב פסול לעדות בין לזכות ובין לחובה, בשלמא כשמעיד לזכות יש לחשוד בו שהוא מעיד עדות שקר בשביל לזכות את קרובו, אבל לחובה למה פסול הוא? "נו, ומה תירוץ מצאת על זה?" שאלו הרבי מלובלין זי"ע. המשיך ואמר הרה"ק מווארקא זי"ע:

תירצתי לעצמי כך, הרי על העדים נאמר בתורה (דברים יט, יז) ועמדו שני האנשים, אם כן צריכים העדים להיות בגדר "אנשים", וקרוב שבא להעיד חובה על קרובו אינו בגדר "איש" כלל... ולכך פסול הוא לעדות...

כשמוע הרבי מלובלין זי"ע את הדברים, אורו פניו, ויאמר: "ברוך הוא, במליצה זו נמתקו הדינים מעלינו, כי אנחנו בנים למקום, והשי"ת הוא אבינו, ואיך יוכל לראות חוב על קרוביו..." ומיד נכנס לבית המדרש לתקיעת שופר.
אור לישרים​
 
עומק כוחה של טענת "אם כעבדים" ביום הדין

מיד לאחר תקיעות השופר, אנו מכריזים בחרדה ובתקווה: "היום הרת עולם, היום יעמיד במשפט כל יצורי עולמים – אם כבנים אם כעבדים...". על תפילה זו הקשה הרה"ק רבי צבי מליסקא זי"ע בספרו "הישר והטוב": אם קיימת האפשרות הנעלה והמיוחלת שנזכה למידת הרחמים בתור "בנים", מדוע אנו מזכירים ומציפים ביום הדין את האפשרות הפחותה שנרד למדרגת "עבדים"?

לשם כך הובאו שני ביאורים מופלאים המהפכים את בחינת העבדות לפתח של ישועה וזכות:

ביאור ראשון – מעלת המומים הנסתרים בעבד (בשם הרה"ק מליסקא זי"ע):
הגמרא במסכת כתובות (נז ע"ב) קובעת כלל בדיני קניין עבדים: אדם הקונה עבד אינו יכול לבטל את העסקה בטענת "מקח טעות" בשל מומים שנמצאו בעבד. הטעם לכך הוא שאם המום היה גלוי – הקונה ראה ומחל; ואילו אם המום הוא נסתר – אין הדבר מעכב את מלאכתו של העבד, שהרי האדון קנה אותו לצורך עבודה מעשית בלבד ואין מומיו הפנימיים מפריעים לכך.

לאור זאת מובן העומק של בקשת "אם כעבדים": אנו פונים לקדוש ברוך הוא ומבקשים שאף אם פנימיותנו, חלילה, אינה טהורה ושלמה כפי שראוי לבנים, בכל זאת יושיענו בתור "עבדים". מומיו של היהודי הם לרוב נסתרים במעמקי הנפש, ומאחר שאנו עבדיו הנאמנים העושים את מלאכתו בעולם, מומים נסתרים אלו אינם מעכבים את ערכנו אצל האדון. יסוד זה מתחרז להפליא עם הפיוט המוכר: "לצופה נסתרות ביום דין, לקונה עבדיו בדין" – כאשר הבורא צופה ומביט בנסתרות לבנו ורואה שאין פנימיותנו כהוגן, הוא בוחר במידת הרחמים לדון אותנו כמי ש"קונה עבדיו", ובכך מעביר ומעלים עין מהמומים הנסתרים שלנו.

ביאור שני – טענת "שן ועין" של גלות ישראל (בשם המגיד הירושלמי הגה"צ רבי בן ציון יאדלר זי"ע):
הגה"צ רבי בן ציון יאדלר ביאר את כפל הלשון בדרך של טענת "ממה נפשך" מבריקה כלפי שמיא. אנו אומרים לפני כיסא הכבוד: אם אנו במדרגת בנים – רחמנו נא כרחם אב על בנים. ואולם, גם אם הגענו חלילה למצב שעליו אמרו חז"ל (בבא בתרא י ע"א) בזמן שאין עושים רצונו של מקום קרויים "עבדים" – עדיין עינינו לך תלויות מכוח הדין.

על פי דין תורה, עבד כנעני הסובל מאלימות של אדונו ומאבד שן או עין, יוצא מיד לחופשי לחירות עולם. ואנו, עמך בית ישראל, שרויים בגלות ארוכה, מרה ומייסרת מזה אלפיים שנה; סבלנו פגיעות וחבלות קשות לא רק ב"שן ועין", אלא בכל איברינו, עד שנתקיים בנו "מכף רגל ועד ראש אין בו מתום". אם העבד המצרי או הכנעני זוכה לחירות בשל איבוד איבר אחד, על אחת כמה וכמה שעבדי השם, שסבלו ייסורים לאין קץ לאורך שנות הגלות, זכאים בדין להיגאל, להשתחרר מכבלי הגלות ולזכות לישועה שלמה.​
(הרב יוסף ברגר)​
 
סוד כיסוי הלבנה וגדרו ההלכתי של יום הדין

הגמרא במסכת ראש השנה (ח ע"ב) לומדת כי ראש השנה הוא יום הדין הכללי לעולם כולו מן הפסוק בתהילים: "תקעו בחודש שופר בכסה ליום חגנו, כי חוק לישראל הוא משפט לאלוקי יעקב". חז"ל דורשים כי המילה "בכסה" רומזת לחג שבו הלבנה מתכסה ומסתתרת – הלוא הוא ראש השנה, החל בראש חודש.

על דרשה זו מקשים המפרשים: אם מטרת הפסוק היא רק ללמדנו על יום הדין המכוסה, מדוע הוצרך הכתוב להוסיף את המילים "כי חוק לישראל הוא"? לכאורה, מילים אלו נראות כיתירות ואינן חלק מלימוד הגמרא על מהות היום.

ליישוב קושיא זו, מביא הגה"ק רבי יהונתן אייבשיץ זי"ע (בעל ה"יערות דבש") יסוד משפטי-הלכתי מופלא, המשלב את דברי הזוהר הקדוש עם שיטת התוספות:

רובד הסוד (על פי הזוהר הקדוש):
הזוהר הקדוש מגלה כי השמש והלבנה משמשים בשמיים כביכול כשני עדים על הנהגתו של עם ישראל. כדי להגן על בניו ביום הדין הגדול, מכסה הקדוש ברוך הוא ברחמיו את הלבנה בתחילת החודש, ובכך מונע מהמקטרג להציג שני עדים כשרים לרעה.

הקושי ההלכתי (על פי התוספות):
על דברי הזוהר הללו מקשים בעלי התוספות: הרי השמש והלבנה אינם יכולים להיראות ברקיע במלוא תוקפם בעת ובעונה אחת (כשהשמש זורחת, הלבנה נעלמת). לפי גדרי ההלכה, עדים שאינם יכולים לראות את המעשה או להעיד יחד בבת אחת – עדותם בטלה ואינה נחשבת כעדות כלל. אם כן, מדוע היה צורך להחביא את הלבנה, הרי ממילא אין להם דין של שני עדים המעידים יחד?

התירוץ והחיבור לפסוק:
התוספות מתרצים ומחלקים בין סוגי הדינים: הכלל ההלכתי הפוסל עדים שאינם רואים יחד בבת אחת נאמר אך ורק בדיני נפשות החמורים. לעומת זאת, בדיני ממונות (תביעות כספיות ורכוש), העדות כשרה לחלוטין גם אם כל עד ראה את המעשה בזמן אחר.

מתוך כך מאיר רבי יהונתן אייבשיץ את המשך הפסוק באור נפלא: בא הכתוב ומסביר מדוע חשוב כל כך שהלבנה תתכסה בראש השנה, על אף שהעדים אינם נראים יחד. הסיבה לכך היא – "כי חוק לישראל הוא". המילה "חוק" במקרא משמעה פרנסה ומזונות, כפי שנאמר במשלי "הטריפני לחם חוקי". מאחר שכל מזונותיו של אדם קצובים לו ביום זה, הרי שמשפטו של ראש השנה מוגדר בעיקרו כדיני ממונות. מכיוון שבדיני ממונות עדותם של עדים שאינם נראים יחד עדיין תקפה ומסוכנת, הוצרך הבורא ברחמיו הרבים להחביא ולכסות את הלבנה לגמרי, כדי לבטל את עדות המקטרגים ולהוציא לאור משפטנו לטובה ולברכה.​

(הרב יוסף ברגר)​
 
הגות יומית מאור החיים הקדוש || י.א.
כשביקש הקדוש ברוך הוא לברוא את האדם, שאלו המלאכים: ״מָה אֱנוֹשׁ כִּי תִזְכְּרֶנּוּ״. לשם מה לברוא אדם שעלול לחטוא? אלא שלאדם ניתנה שליחות שאפילו מלאך אינו יכול למלא: לחיות בעולם של יצרים ובחירה, ולקיים תורה ומצוות. קיום התורה הוא עצם הטעם שלשמו נברא.
וזה החיבור בין שני חלקי הפסוק: ״וַתִּשְׁכַּח אֵל מְחֹלְלֶךָ״ - שכחת מי עשה אותך ולשם מה. ״מחוללך״ מתפרש גם מלשון עדי ותכשיט; הקדוש ברוך הוא ברא את ישראל להיות כביכול התכשיט של עולמו, שמעניקים לבריאה תכלית.
וממילא: ״צוּר יְלָדְךָ תֶּשִׁי״. כשישראל מתרחקים מן התורה, הם מתישים את טעם בריאתם. שכחת הייעוד היא שמחלישה את טעם הקיום. וכשיהודי חוזר לתורה, הוא חוזר להיות מה שהקדוש ברוך הוא מצפה ממנו: התכשיט של הבריאה.
שנה טובה ומתוקה!
 

ערוך לנר (במנחת עני האזינו) לעניין ר"ה בשבת



האזינו


שבת שובה תרל"ב.




האזינו השמים ואדברה ותשמע הארץ אמרי פי: יערוף כמטר לקחי תזל כטל אמרתי: כשעירים עלי דשא וכרביבים עלי עשב. כי שם ד' אקרא הבו גודל לאלקינו: בפירוש פסוקים אלו ובהשגיח על השנויים שאמר ותשמע ולא שמע והכפל כמטר וכטל וכן עלי דשא ועלי עשב וכו' י"ל דהנה המדבר אל הרבים באופן דבורו צריך להשגיח על שני דברים מה מדבר אם דברי עצמו או דברי ד'. אל מי מדבר אם לענוים או לבעלי גאו'. וכבר אמר ר"ג לרבי יהושע ספ"ב דר"ה אשרי הדור שהגדולים נשמעים לקטנים שמתוך כך הקטנים נשמעים לגדולים ולכאורה אין ברי משה תועלת שקרא האזינו השמים וגם הם אין צריכים להוכחתו שהם דוגמת הנשמה לגוף לארץ והם דוגמת המלאכים כדכתיב הן לא זכו בעיניו ובמלאכיו ישים תהלה אכן משה חפץ שהשמים ישמעו לדבריו כדי שתשמע הארץ שמתוך הגדולים נשמעים ג"כ הקטנים ואע"פ כן אומר לשמים אף שאין אתם צריכים לי מכ"מ תקבלו תועלת דאמרינן תענית דף ד' ישראל אמרו ויבא כגשם לנו אבל הקב"ה משיב בתי אתה מבקש דבר שפוסק אבל אפי כטל לישראל שאינו פוסק לעולם וי"ל הטל אינו פוסק ג"כ ולמה באמת בקשו ישראל שיבא כגשם אבל י"ל דהגשם והמטר אף ששניהם יורדים מן השמים וגם יש להם הטבע שעולים מן הארץ למעלה מכ"מ הם בזה מהיפך להיפך הגשם עולה מלמטה כמו דכתיב מלאכים א' י"ח ויאמר הנה עב קטנה ככף איש עולה מים ויורד למטה ואז נפסק כדכתיב ישעיה נ"ה כי כאשר ירד הגשם וכו' מן הארץ ושמה לא ישוב. הטל יורד מלמעלה למטה דלכך נקרא טל השמים אבל עולה שוב מעלה כדכתיב ותעל שכבת הטל.




והנה הרשעים תחילתן עלי' שהאדם כשנברא נשמתו טהורה ורק ע"י לכלוך החטא עוזב את מדרגתו ועי"ז סופן ירידה או דרך רשעים בתחלה צלחה ומרה תהי' אחריתן אבל בצדיקים איפכא אחרי שמשלימים את חוקם ועולים ממדרגה למדרגה סופן עלי' ומה שממיתים עצמם בעה"ז באוהל של תורה וסובלים יסורים של אהבה עי"ז נתרבה שכרן בעה"ב ואינה פוסקת עלייתן: וזהו הענין שישראל רצו תשועת ד' כגשם שעולה בתחילה ואח"כ כיורד אבל הקב"ה אמר אהי' כטל לישראל שתהי' עלי ושלו לבסוף. ולכן יהי' כמטר לקחי לשמים שעולה מלמטה למעלה וכטל לא לארץ שיורד מלמעלה למטה כי לקח הוא התורה ע"פ המדרש כי לקח טוב נתתי לכם. רק בזה יהי' הבדל בין הגדולים לקטנים בארץ כאינו עלי דשא שהם הקטנים שמפריחין בתחילה (דדשא נקרא תחלת הצמיחה כמו תדשא הארץ דשא) לא להם יהיו דברי כשעירים שהוא רוח סערה שבא בכח להחריד קרב השומע אבל לעשב שהם הגדולים יהיו כרביבים הסוערים לבבם כדי שיגדילו ויעשו פרי ועוד יש לפרש יערוף כמטר שהוא קשה לקחי באשר שהיא תורת ד' תזל כטל אמרתי כטל רך אמרתי שהוא מאמר שלי וכן כשעירים קשה עלי דשא שהוא רך לב באמונת ד וכרביבים שהוא דק עלי עשב שהוא קשה עורף כדכתיב וכל עשב השדה הכה הברד כי שם ד' אקרא הבו גודל לאלקינו פי שמא תאמרו למה באמת אדבר קשה לזה מפרש ודאי אני תקרא למידת הרחמים בשם ד' להורות כי הוא רחום וחנון אבל אתה לא תחשוב כי הקב"ה ותרן הוא אלא תחשוב לפני מי שאתה צריך ליתן דין וחשבון לכן אתם הבו גודל לאלקינו ותתודו לפניו.




ועפ"ז יבואר מה דאיתא במדרש יערוף כמטר לקחי אין לקחי אלא ד"ת שנאמר כי לקח טוב נתתי לכם ואומר קחו מוסרי ואל כסף ואין מוסר אלא ד"ת שנאמר שמע בני מוסר אביך ואומר קחו עמכם דברים אלו ד"ת שנאמר את הדברים האלה עכ"ל ויש לדקדק למה מביא ג' פסוקים דהתורה נקרא לקח ולקח טוב. קחו מוסרי. קחו עמכם דברים.




וי"ל דרצה לבאר בזה מה ענין משל התורה למטר וזה יבואר ע"פ מה שאמר הנביא (ישעי' ו') השמן לב העם הזה ואזניו הכבד ועיניו השע פן יראה בעיניו ובאזניו ישמע ולבבו יבין ושב ורפא לו בתחילה אמר לב ואח"כ אוזן ואח"כ עין ואצל פן יראה אמר להיפך עין אוזן לב ויבואר דהמטר בתחילת ירידתו הוא לטורח אבל מכ"מ בני אדם שמחים מפני שיודעים שהוא טוב לטבע אח"כ נתקרב לתועלתו ע"י שנכנס לארץ ואח"כ יצמח תועלתו שמפרה את הארץ: וכן הענין בד"ת מצד עצמן הם לטורח אבל מ"מ צריך אדם להתקרב לשמוע ד"ת באשר יודע שהם טובים ולזה יקראו לקח טוב. אח"כ יכנסו הדברים אל לבו ויוסר לזכור ולידע ולחשוב על מעשיו ולענין זה נקראים מוסר. ואח"כ עושים התועלת להתעורר האדם לחשובה ולענין זה נאמר קחו עמכם דברים ושובו אל ד': תזל כטל אמרתי פי' מה שאני אומר דברים רכים לזה אין צריך השתדלות לשמוע כי הם כטל שהכל שמחים בו ויהיו ערבים לשמוע אכן יהיו עוד כשעירים עלי דשא וכו' דכשעירים יש לו שני פירושים לפי' הראשון הוא דק כשערה ולפי' האחר הוא כמו סערה ולשני הפי יש לפרש דדשא שהוא תחילת הצמיחה נרמז לקטנים וכעין שבארנו לעיל ולהם יהי' לימוד התורה בנחת כשערה אבל לגדולים יהיו כרביבים: ולפי' השני י"ל דתגבורת הגשם לבוא תוך הארץ הוא ע"י ב' דברים או ע"י שירד בזעף ובסערה או שירד טפים עבות.




וזהו הענין דכשכבר גדל להיות כעשב אז מאהבת התרוממות וידיעת מעלתה התורה תכנס באדם וזהו כרביבים עלי עשב אבל בתחילת הצמיחה לא תכנס התורה אלא מחמת יראת עונש דהיינו בזעף וסערה וזה אין לקחי אלא ד"ת. ובעבור שרוב העולם שאינם מתפעלים רק מיראה לכן עשרת הימים מסוגלים לתשובה ולזה אדבר קשות לכם התקוששו וקושו כי קרוב יום ד' גדול ונורא: וזהו פי הפסיקתא אמר ר' נהוראי מפני מה נתנה קורת רוח לישראל בעשרה ימים שבין ר"ה ליוהכ"פ מפני עשרה נסיונות שנסה הקב"ה לאברהם אבינו ובשכר שנצטער במעל סדום מחמשים ער עשרה ר"א אומר בשביל חבתו של יעקב אבינו שהפריש מעשר מכל שנאמר וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך עכ"ל וטעם למה צריך ג' טעמים יש לבאר דתשובה תפילה צדקה מעבירין את רוע הגזירה שהם קנין האדם גופו נשמתו ממונו והם נכללים בואהבת וכו' בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך ותשובה היינו צום זה הי' ענין עשר נסיונות שנצטער גופו. תפילה היא בלב נשמתו זה הי צדקתו בסדום שהתפלל להציל את יושבי'. צדקה זה ממון הי' אצל יעקב שהפריש מעשר להקב"ה ולכן נתן טעם למה עשרה ימים מסוגלים לכל אלו להעביר רוע הגזירה. ונבאר גודל מעלת התפילה בהקדם מה שאמרנו בפ' וילך בפי' המדרש שה"ש כחוט השני שפתותיך אמר הקב"ה רחישת שפתיך חביבה עלי כחוט השני של זהורית ושעיר המשתלח ובארנו שמלבד ששעיר משתלח מכפר על כל העבירות עוד הי' התועלת בלשון של זהורית שאם נתלבן אז גדלה שמחתן על כפרת עבירותן ואם לא נעשה לבן ידעו כי לא נתכפר ומפשפשין לשוב. וכזה הוא התועלת בתפילה שניב שפתים שדרש ר"י על ר"ח בן דוסא שאמר אם שגורה תפילתי וכו' מביא שלום לרחוק ולקרוב לקרובים ע"י ששמח אם נשמע תפילתו ולרחוקים ע"י שיתאמץ לשוב כדי שתשמע תפילתו ולזה הוי רחישת השפתים כמו חוט השני של שעיר המשתלח שאו שיודעים שנתכפרו העונות או שיתאמנו לעשות תשובה: אך כל זה למי שמתפלל בכוונה כמו רחב"ד אבל לא למי שממהר לסיים תפילתו דהעיקר אם ירצה שתתקבל תפילתו שתהי' בכוונה כדאיתא בר"ה דף ט"ז ואר"י ג' דברים מזכירין עונותיו של אדם קיר נטוי ועיון תפילה ומוסר דין על חבירו.




והתוספות פירשו בשם ר"ח עיון תפילה כי ההוא דפ' גט פשוט דג' דברים אין אדם ניצול מהן בכל יום וקא חשיב עיון תפילה כלומר שאין מכוון לבו בתפילתו והביאו הירושלמי בפ"ה דברכות א"ר חייא רבה מן יומא לא כויניח אלא חד זמן בעית מכוונת והרהרית בלבי ואמרי מאן עליל קומי מלכא קדמי ארקבסה (אלקפטא) או ריש גלותא שמוש אמר אנא מנית אפרוחיא. רבי בון אמר אנא מנית דמוסיא. א"ר מנא אנא מחזיק טיבו לראשי דכד הוי מטי למודים הוי כרע מגרמי': ודאי תמו לומר על הגדולים הללו שלא כוונו בתפילתם וגם מה להם לספר איזה מחשבת חוץ הי' להם אבל י"ל דיש שני מיני כוונות (א) שיכוון בדברי תפלתו לתחנונים (ב) שיכוון ויבקש בבירור שיעשה הקב"ה רצונו ובזה יובן מה שמצינו בגמרא שרבי הוריד ר"ח ובניו לפני התיבה ואמר משיב הרוח ונשיב זיקא מוריד הגשם בא הגשם ואתא אליהו ובטל שלא יגיע למחיה המתים ויחיה המתים דיש להקשות אם תפלת ר"ח הי' גדול כ"כ למה לא נעשה בכל יום הרי ודאי התפלל בכל יום אבל ע"פ דברינו א"ש ד"ח אף שבכל יום כוון תפלתו לתחנונים אבל במעשה שירד לפני התיבה היתה כוונתו לבקש בבירור שיעשה לו הקב"ה רצונו. וזה שאמר ר"ח מימי לא אכוונית פי' שתעשה תפילתי בודאי ופעם אחת רציתי לכוון כדי להביא משיח אבל הרהרתי מי יבוא קמי' מלכא אלקפטא או ריש גלותא דכתיב לא יסור שבט מיהודה ומחוקק מבין רגליו עד כי יבא שילה ודרשו רז"ל אילו נשיאי ארץ ישראל וריש גלותא ואלקפטא הוא מוקדם במעלה ונרמז למשיח וכבר אמרו אין מלכות נוגעת בחברתה וזה שאמר הרהרתי דלמא עוד לא הגיע העת שיעול אלקפטא דלמא עוד העת דריש גלותא דהיינו המולכים במקומם מלך המשיח על הגלות. וכן אמרינן בסנהדרין דף ל"ח אין ב"ד בא עד שיכלו שני בתי אבות ואמר רבי קוץ אתה מטיל ע"ש. ושמואל אמר מנות פרחיא דהגלות נמשל לצפור בודד על גג וזה שאמר מנית הגולים ומצאתי שעדיין לא ראויין להגאל ולכן לא רציתי לכוון ולהתפלל על שוב גלות ישראל מיד. ורבי בון אמר מנות שורות הבנין דכל דור שאין ביהמ"ק נבנה בימיו כאלו נחרב וא"כ על ידי זכות הצדיקים ע"י שישיגו מעלות התורה הגבוהות ומגינים על דורם הוי כאלו נבנה ביהמ"ק שורה אחר שורה ואמר נסתכלתי ומניי השורות ולא מצאתים עדיין מושלם ולכן לא רציתי לכוון ולהתפלל על הנין הבית וזה שאמר הכתוב השבעתי אתכם וכו' אם תעירו ואם תעוררו את האהבה עד שתחפץ שאין הגאולה באה עד שנתמלאו כל התנאים כדי שתהי' שלמה מכל צדדי'. ואעפ"כ אנו מצווין להתפלל בכל יום על משיח ועל הגלות ועל בנין ביהמ"ק שיגיע העת שיחפץ. וכן אמר רבי מנא מחזיק אני טובה לראשי פי' שכלי שכך הי' רגיל להודות להקב"ה על כל המאורעות אם טוב אם רע עד כשהי' מגיע למודים כבר הי' מורגל לכרוע מעצמו כן הי' נעשה לו טבע להודות להקב"ה מבלי לחשוב ולחקור אם המאורע ראוי להודאה כמו שאמרינן שחייב האדם לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה.




אכן גם לכוונה פשוטה זו שית שיתפלל תחנוניו בכוונת הדברים יש לכל אדם יתרון בפרט בימים אלו ע"פ הפסוק יעזוב רשע דרכו ואיש און מחשבותיו שזה פעולת התפילה שלא די שיעזוב מעשיו לבד באילו ימים אלא ישנה דרכו וע"כ אמר דרכו ואם המחשבה לטובה בכל זאת אף המחשבה ישנה עוד למדרגה יותר גבו: ובזה יובן מה דאיתא תענית פ"ג מעשה בר"א שירד לפני התיבה אמר כ"ד ברכות ולא נענה ירד ר' עקיבא אחריו ואמר אבינו מלכנו אבינו אתה אבינו מלכנו אין לנו מלך אלא אתה אבינו מלכנו חטאנו לפניך אבינו מלכנו רחם עלינו אבינו מלכנו עשה עמנו למען שמך ומיד נענה כסבורין העם שזה גדול מזה יצאתה ב"ק ואמרה לא מפני שזה גדול מזה אלא שזה מעביר על מדותיו וזה אינו מעביר על מדותיו ויש לדקדק דא"כ הרי ר"ע באמת גדול ועוד וכי ס"ד שר"א הגדול לא עבר על מדותיו ועוד דלמא התפילה דאבינו מלכנו הועיל יותר וגם באמת למה אמר ר"ע תפילות אלו דוקא ובסדר הזה דוקא.




ויש לבאר ע"פ מה דמתפללין היום הרת עולם וכו' אם כבנים אם כעבדים אם כבנים רחמינו כרחם אב על בנים ואם כעבדים עינינו לך תלויות עד שתחננו. פי' ע"פ הפסוק (תהלים ק"ג) כרחם אב על בנים רחם ד' על יראיו כי הוא ידע יצרנו זכור כי עפר אנחנו אנוש כחציר ימיו כציץ השרה כן יציץ כי רוח עברה בו ואיננו ולא יכירנו עוד מקומו וחסד ד' מעולם ועד עולם על יראיו וצדקתו לבני בנים.




והנה מה שנתן טעם שרחם ד' כי הוא ידע היצר י"ל בפשטות ע"פ המדרש כשרצה הקב"ה לברוא אדם אמרו מ"ה מה אדם כי תזכרנו א"ל הקב"ה חכמה יתירה יש באדם מכם כשבראו א"ל מה שמך א"ל אדם א"ל ראו כי חכמה יתירה יש בו עכ"ל ויש לפרש מה חכמה יתירה יש בזה שקרא עצמו אדם י"ל מפני שהמלאכים קראו לאדם אנוש ובן אדם ואעפ"כ בזו אותו נגדם שאמרו ותחסרהו מעט מאלקים אמר הקב"ה ראו חכמתו שהשפיל עצמו עוד יותר שקרא עצמו אדם שהוא אדמה ממש וזה מועיל לו שכל המשפיל עצמו הקב"ה מגביהו וזה פי' כרחם אב וכו' כי הוא ידע יצרנו זכור כי עפר אנחנו פי' שהוא ידע מה שבמחשבותינו כי זוכרים שאנחנו עפר ולכן מרחם עלינו כאב על בנים. אבל י"ל עוד שלכאורה יש חילוק בין בן לעבד שהבן אוהב לאביו והעבד מייראו וכנגד זה האב מרחם על בנו האוהבו והאדון אינו מרחם אבל חונן מתנת חנם לפעמים לעבדו וא"כ הוי בזה סתירה שיהי' הקב"ה לנו לאב ואעפ"כ אנחנו לבד יראים ולא אוהבים לזה מבחר כי הוא ידע יצרנו דלא מפני שאין לנו אהבה נקראים יראים אלא פני שאנו יודעים שעפר אנחנו שאנחנו עלולים למיתה על כן בכל עת אנו דואגים:




אכן לפ"ז באמת אין בזה אהבה מאת הקב"ה לנו וא"כ היאך נקרא כרחם אב על בנים לזה מבאר אנוש כחציר ימיו וכו דיש חילוק בין חציר לציץ דחצר כשנקצר ויבש כבר בא עד תכליתו ואין לו תקו' עוד אבל ציץ כשנובל אזי יקום הפרי תחתיו ותגמול בה, ואם כי כפי אשר תציץ הציץ כן תגדל הפרי אם גדול ואם קטן אם רב ואם מעט עם כל זה אין לציץ עיקר רק היא תחילת גידול הפרי ולא יעצב איש כשחבול ואדרבא ישמח בשידע שנקרב לגדול. ותנובת הפרי כן חיי האדם בעוה"ז אף שהוא נחמד ונעים לעין כמו הציץ מכ"מ אין חיים זה עיקר רק הוא שורש ותחילת חיים נצחיים.




וזהו דקאמר אנוש כחציר ימיו מה שנראה שימיו כמו חציר לבד באמת אינו כן אלא כציץ השדה כן יציץ וכן מה שנראה כי רוח עברה בו ואיננו כאלו נאבד לגמרי אינו כן רק ולא יכירנו עוד מקומו שבמקומו לבד בעוה"ז אינו ניכר עוד שילך למקום אחר טוב מזה כי חסד ד' מעולם ועד עולם ילו' לאדם גם בעברו מן העולם לעוה"ב וגם בעוה"ז עוד ישלם הצדקה לבני בנים כשהאבות כבר בארץ החיים.




וזהו אם כבנים אם כעבדים רחמנו כרחם על פי הפסוק ויאמר אני אעביר כל טובי על פניך וקראתי בשם ד' לפניך וחנותי את אשר אחון ורחמתי את אשר ארחם דאם יאמר הבן לאביו אדוני חנני יקצוף האב וכי אין בך אהבה שקראתני אדון ואינך מבקש אהבה ממני וכשכ' אפכא כשהעבד יקרא לאדון אב ומבקש ממנו אהבה וכיון דישראל צדיקים נקראים בנים ובינונים נקראו עבדים לזה אמר הקב"ה אני אעביר כל טובי על פניך דהיינו כל מדותי וקראתי בשם ד' שהם י"ג מדות ואז אתן לכל אחד חלקו וחנותי את אשר אחון לבינונים ורחמתי את אשר ארחם לצדיקים.




ור"ע ג"כ עשה זה שהתפלל בשני מדות אבינו מלכנו וביאר אבינו אתה נגד אב ואין לנו מלך אלא אתה נגד מלך. ואחר שהקדים זה אמר ודאי חטאנו לפניך ולכן ממנ"פ או אבינו אתה דחס עלינו כרחם אב או אם מלכנו אתה ואנו עבדיך עשה עמנו למען שמך שאתה נקרא חנון ולכן נענה.




וזהו שאמר לא מפני שזה גדול מזה אלא שזה מעביר על מדותיו שר' עקיבא בתפילתו אבינו מלכנו לצדיקים ולבינונים העביר ישראל לפני כל מדותיו של הקב"ה בלשון אעביר כל טובי על פניך: ולזה ישתדל האדם לעורר בתפילתו רחמים לפני הקב"ה וידרשוהו בהמצאו וע"י שיציל עצמו מעיון תפילה יהי קרוב בעת שיקראוהו. אבל לא יחשוב האדם כשעברו ר"ה ויהכ"פ כבר נגזר הכל וא"צ להתפלל עוד בכוונה ע"פ שיש לפרש הפסוק ירא את ד' בני ומלך עם שינים אל תתערב דרבים חושבים דהחילוק ימים נוראים לכל השנה דבזה יש לירא הקב"ה יותר כיון דהקב"ה הוא מלך כמו שאומרים המלך הקדוש תחת האל דהוא שופט אז את בני אדם. ואין הדבר כן דבזה אינו ירא הקב"ה רק ירא את העונש שיודע שעתה נשפט אבל היראה היא תמידית ולא תשתנה וזהו דקאמר ירא את ד' בני ומלך פי' בכל השנה תירא אותו כמו בשעה שנקרא מלך ועם שונים שמשנים ביראה אל תתערב.




אכן למה הכתוב ירא את ד' בני ומלך השו' המלך להקב"ה יובן עוד ע"פ מה דאמרינן ברכות פ"ט וא"ר יהודה ג' צריכים רחמים מלך טוב ושנה טובה וחלום טוב, מלך טוב שנאמר פלגי מים לב מלכים, שנה טובה שנאמר תמיד עיני ד' אלקיך בה מראשית השנה ועד אחרית השנה, חלום טוב שנאמר ותחלימני ותחייני. רש"י פי' צריכים להתפלל שיבואו שהם בידו של הקב"ה והמהרש"א תימה הרי הכל ביד הקב"ה ולכן פי' שצריכים רחמים מתחילת השנה וגם זה ק' דהכל צריכים רחמים מתחלת השנה כדאמרינן ועל המדינות בו יאמר: אבל יש לבאר אפכא מדברי מהרש"א דאדרבא ודאי כל גזירות האדם נגזרו טרם בואם ובפרט בר"ה ואז בקל לא ישתנו אבל בשלשה אלו אין גזרה כלל בהחלט דבכל עת אפשר להשתנות ולכן אין די להתפלל בתחילה על מלך טוב לא בכל עת צריך תפלה דבין יהיה טוב בין יהי' רע בכל עת לבו בידו של הקב"ה. וכן בחלום דקאמרינן חלום דלא פשרא כאגרתא דלא איקריא דהרי לכן מתפללין אם צריכים רפואה רפאם וזה מרומז אף אם חלם ותחלימני אכן בזה עדיין לא נגזרה הגזרה אלא אח"כ ותחייני על ידי גזירתך. וכן השנה כדדרשינן בר"ה פ"א תמיד עיני ד' שקיך בה וג' עתים לטובה עתים לרעה פירש"י פעמים שהעתים הנתונים לסוף השנה לטובה היא להקל עלי' מן הפורעניות הנגזר עלי' בראש השנה ופעמים שהוא לרעה לפחות מן הטובה שפסקו לה.




אמנם בשנה טובה יש לחקור אם ר"ה בשבת אם זה סימן טוב ובזה מצאנו ששנים שרעות ביותר ושנים שטובות ביותר הי' ר"ה בשבת דשני שנים שנחרב ביהמ"ק הי' ר"ה בשבת כמו דאיתא בירושלמי פ"ד דתענית יום שחרב ראשון ר"ח אב הי' ואחד בשבת הי' ובית שני נחרב בט"ב ג"כ בא' בשבת ושניהם מוצאי שביעית היו כדאיתא בבבלי. ולפ"ז בבית ראשון ר"ח אב א'. תמוז ו ז'. סיון ה'. אייר ג' ד' ניסן ב'. אדר ז' א'. שבע ו. טבת ד' ה'. כסליו ג'. מר חשון א' ב'. תשרי ז. וכן בבית שני שנחרב בט' באב יום א' הי' ר"ח אב ז'. ולפי חשבון זה הי' ר"ה ו' אכן זה אי אפשר כדאמרינן ר"ה דף ך' דא"כ יוהכ"פ חל לאחר השבת וע"כ עשו שני חסרים שיהיה ר"ה יום א' (ועבור השנה ע"כ לא נוכל לאוקמא דבמוצאי שביעית אין מעברין השנה). בשנים שיותר טובות מצינו שמחילת עון העגל היו בשנה שחל ר"ה בשבת וכן הקמת המשכן (דביום ה' יצאו ישראל ממצרים כדדרשינן בשבת פ' ט) כדכתבו התוספ' במרובה דף פ"ב ע"ש. וכן שנה שנכנסו לארץ הי' ג"כ בשבת שמשה מת בשבת ז' אדר א"כ ר"ח אדר יום א' בשבת (ועיין תוס' מנחות דף ל' וכן הרא"ש בפ' ערבי פסחים). ויובן זה במשל — שר אחד בעבודת המלך חטא והמלך קצף עליו עד מאוד וצו' להשופטים לדונו כפי שורת הדין וילך השר לבקש לו מליצים היותר טובים שיעמדו לו בשעת דינו אבל המליצים שמטו להם אחד אחד ולא נשאר איש שרצה לקבל עליו המשרה הזאת באמרם כי אין לו התנצלות ואחת דתו להענש. והשר בראותו כי אין איש עומד לו בשעת דחקו ויצר לו מאוד ויגד לאשתו את כל הדברים האלה. ותנחמהו אשתו ותאמר אליו למה פניך נופלים ומה לך פנות אל המליצים הלא אנכי יוצא ובא בחצר בית המלך הפנימית וגם שם לי אוהבת קשורה בנפשי שתעמוד בעת צרתי השקט ושמע אנכי אדבר לך אל המלך ואל השופטים: ויהי כן כאשר אמרה וכשהגיע יום הדין ותעמד האשה למליצה טובה בצד אישה ומשפט השר נחרץ לזכותו: — ואך ימים מועטים עברו והנה גם שר אחר בעבודת המלך חטא כחטא שר הראשון וגם אותו צו' המלך להתיצב לפני השופטים שיעבור עליו המשפט ויאמרו לו אוהביו לך נא ובקש לך איש שימליץ בעדך לפני השופטים. והשר בזכרו כי זה זמן קצר אשר גם חבירו צדק בדין צחק להם והשיב הלא גם לאשתי מכירים רבים בחצר בית המלך גם היא תדבר טוב עלי אל המלך והשופטים וגם אני אצא נקי.




אמנם השר האחרון הזה הי איש זעף וקצף ולא שמר כראוי אהבת וכבוד אשתו ובחמתו קם והכה אותה מכות אכזריות עד אשר נשארו סימני אכזריותו בחוץ לעין כל: ובכל זאת האשה הלכה עמו אל הבית דין להמליץ בעדו לפני המלך.




אכן אך פתחה פי' לדבר והמלך בראותו צרבת המכה על פני שאלה מה זה ועל מה זה ותתחלחל האשה וענתה כך וכך כדי לבקש אמתלה לאישה ולא הצליח בידה ויען אחד מן העומדים שם ויאמר הלא הם הסימנים ממכות אישה האכזרי. ויחמה המלך מאוד וידבר אל האשה לאיש אשר אלה לו נעשית סניגור הלא רק לקטיגור תוכל להגיש לפנינו ומשפט השופטים יצא להרשיע את השר ולהענישו: — ובזה יתבאר איך ר"ה שחל בשבת פעמים שהוא לטובתינו ופעמים שהוא סימן לרעה ח"ו כי ישראל שחטאו כל השנה בעלות קול השופר ביום הדין מצפים שבתקיעתינו יעורבב השטן וזכות התקיעות יהיו לסניגור. וכל זה כשחל ר"ה אבל כשחל בשבת איך ימצא לנו זכות להצדיקנו ביום הדין אכן לזה בא השבת שהיא בת זוגה לישראל כמה דאמרו רז"ל בב"ר (פ' י"א) להיות סניגור בעדינו לפני ממ"ה והשבת יוצאת ובאה לפני כסא כבודו כדכתיב ביני ובין בני ישראל אות היא לעולם ובזכות שישראל משמרים השבת כראוי הקב"ה מוחל עונותיהם. אבל כל זה דוקא כל זמן שישראל מקיימין את השבת אבל כשאין משמרים את בת זוגם כראוי ואדרבא מחללין את כבודה ברבים (בפרהסיא) איך תעשה השבת סניגור להצדיק משפטינו הלא תעשה קטיגור: ועל כן כשרז"ל אסרו לתקוע בשבת הוי כדי להרחיק מחילול שבת משום גזירה שמא יעבירנו ד' אמות ברה"ר אבל מי שמחלל השנה את השבת בטלטול הלא אז לא לבד שלא נעשה סניגור לפנינו אלא אחרי שלא אירעבב שטן שוב צריכים לדאוג לדברי רבי יצחק כל שנה שאין תוקעין בתחלתה מריעין לה בסופה. ולכן בפרט בשנים כאלו שר"ה חל בשבת נתאמץ בתשובה בלי הפסק כי המופלא ממנו בל נדע ובמכוסה ממנו בל נשאל ומי יודע אחרית השנה אם טוב ואם רע הוא וכבר אמרינן בר"ה דף ט"ז כל שנה שאין תוקעין לה בתחלתה מריעין לה בסופה. וכן משה רבינו אחרי שכלה לכתוב הס"ת ונתנה אל הכהנים בני לוי צו לפני מותו לאמר מקץ שבע שנים במועד שנת השמיטה וכו' הקהל את העם האנשים והנשים והטף וגרך אשר בשעריך למען ישמעו ולמען ילמדו ויראו את ד' אלקיכם ושמרו לעשות את כל דברי התורה הזאת: ובניהם אשר לא ידעו ישמעו ולמדו ליראה את אלקיכם ושמרו לעשות את כל דברי התורה הזאת: ויש לדקדק למה כפל עוד ובניהם הרי הוא בכלל והטף וי"ל דאמרינן אנשים באים ללמוד ונשים לשמוע אבל הבנים צריך להתחנך ליראה את ד' כדי שיקיימו המצות אם יגדלו אבל לפ"ז למה הקדים למען ישמעו אחר שהקדים שהבנים באים כדי לעשות בתורת חנוך ויש לפרש דאמרינן בחגיג' דף ג' ת"ר מעש' בריב"ב ור"א בן חסמא שהלכו להקביל את פני ר' יהושע בפקיעין אמר להם זה חידוש בביהמ"ד היום וגו' שבת של מי היתה שבת של ראב"ע היתה ובמה היתה הגדה היום אמרו לו בפ' הקהל ומה דרש בה הקהל את העם האנשים והנשים והטף אם אנשים באים ללמוד ונשים באים לשמוע טף למה באים כדי להקביל שכר למביאיהם אמר להם מרגלית טובה היתה בידכם ובקשתם לאבדה ממני ע"כ. וק' למה שמח מאוד בדרשה זו ובפרט לאותן גרסאות שגורסין היתה לי בידכם ויש לבאר דכפי שמבואר בברכות דף כ"ח ר יהושע הי' גורם שנתמנה ראב"ע ולכן נעשה גם לר"י שכר ממה שדרש ראב"ע בטוב ולזה שמח ואמר מרגלית טובה שא שאנכי הייתי הגורם שהיא בידכם בקשתם לאבדה ממני. ולכן גדול ג"כ שכר הנשים שמביאים ביניהם לתורה וליראה ועל כן הקדים נשים ונותן טעם ובניהם ג"כ יש ישמעו בתחילה מאמותיהן ואחר כך ילמדו מאביהן אופן קיום המצות ונפתח בתוכחת הנשים למה אירא בימי רע עון עקבי יסובני ומי יתן לי שומע לי ובפרט במצות שנתקדשו בהם לבד כמו שער הראש ומק' ואקרא בגרון שמאריך אבל אינו חזק אל אחשוך כשופר שחזק אבל אינו מאריך ארים קולי להגד לעמי פשעם ולבית יעקב (כה תאמר לבית יעקב ואמר המדרש בית יעקב אלו הנשים) חטאתם. ואותי יום יום ידרושון ודעת דרכי יחפצון כגוי אשר צדקה עשה ומשפט אלקיו לא עזב ישאלוני משפטי צדק קרבת אלקים יחפצון ולמה לא אדבר תוכחה אחרי שרגילים לחפוץ דבר ד' ומשל לרועה שמחניף לשה השבורה והחלאה ואינו מוצא לה מזור ותרופה ומה יועילו להצאן כל אלה אם לא יחבשם ויחזקם: וחנה בעת מרת נפשה ובשפכה לבה בתפילה לפני ד' בשלה אמרה אם ראה תראה בעני אמתך וזכרתני ולא תשכח את אמתך ונתת לאמתך זרע אנשים וכו' ודרשינן בברכות פ"ה אמר ר"א שלש אמתות הללו למה אמרה חנה לפני הקב"ה רבש"ע שלש בדקי מיתה בראת באשה נדה חלה הדלקה כלום עברתי על אחד מהן. והא דמיחם דרשה זו לאמתך י"ל דבג' מצות האשה נוהגת כאמה נדה אשתך כגפן פורי' בי בירכתי ביתך וארז"ל אימתי האשה כגפן פורי' כשהיא צנועה בירכתי הבית ואז היא כשפחה אבל בכל עת נקראה עקרת הבית. גלגול עסה הוא מעשה שפחה וכן הדלקת הנר.




אכן אחרי שהאשה עשתה כל אלה לכבוד הקב"ה היא אמה של הקב"ה ולכן אמרה חנה אמתך: ומה שפרטה ג' מצות אלו דוקא יש לבאר דאמרינן המקיימת מצות נדה כראוי ה"ל בנים בעלי הוראה אם כן שמירת נדה גורם שתפריש ממנה חלק שהוא העובר קודש לד' כמו החלה מהעיסה. והאם מלמדת אותו בתחילה דוגמת הדלקת הנר כי נר מצוה ותורה אור.




וזהו שאמרה חנה אחר שקיימתי המצות בפועל ראויין לי בנים לקיימם בהם ולהדריכם באורח חיים.




ומה שייחסה לג' בדקי מיתה י"ל מפני שאמרה שמא מפני זה אין אתה נותן לי בנים כדי שלא אהי' בסכנה למות בשעת לידה לכן פרטה הלא קיימתי הג' מצות שנשים מתות עליהן בשעת לידה וע"כ לא אירא. וגם האנשים יש להוכיח ובפרט בטלטול שבת בדרשת רבי יצחק שאמרנו למעלה כל שנה שלא תוקעין לה בתחלתה מריעין לה בסופה והנה התוס' כתבו בשם בה"ג לאו דמיקלע בשבתא אלא דמתיליד אונסא עכ"ל אבל בודאי דזה לא מיירי רק במי ששומר שבת בכל אופניו ובפרט בטלטול דלמי שומר איסור הוצאה הלא עבורו גם לא חל טעם הגזירה ואם כן הוי סתירה וצריך לירא שאחרי שלא תוקעין לו בתחילת השנה מריעין לו בסופו וגם על זה נאמר למה אירא בימי רע עון עקבי יסובני: ואיתא במדרש (שבארנו באופן אחר בפ' וילך) יצא קין שמח א"ל אדה"ר מה נעשה בדינך א"ל עשיתי תשובה ונתפשרתי התחיל אדם הראשון לטפח על פניו אמר כך היא כחה של תשובה ולא הייתי יודע מיד עמד לזמר מזמור שיר ליום השבת.




וי"ל איך שייך מזמור שיר ליוה"ש לכאן ועוד מה לשון כך היא כחה של תשובה דמשמע דידע כבר ענין התשובה אבל לא ידע מדת כחה ויש לומר דאמרינן בפ' כל כתבי כ המשמר שבת כהלכתה אפילו עובד ע"ז כדור אנוש מוחלין לו שנאמר אשרי אנוש יעשה זאת שומר שבת מחללו ומזה נראה דשכר שבת גדול כ"כ דהנה ענין תשובה הוא דבחסד הקב"ה עושהו ברי' חדשה דע"פ הדין נפש החוטאת היא תמות דע"כ לא מועיל תשובה להנצל מדין ב"ד של מטה דמלקות ומיתה אכן איך אפשר להתחדש ברי' אחרת י"ל דאמרו רז"ל דשבת הוא מעין העוה"ב והוא כנגד אלף השביעי ולכן צריך לשבות אפילו מהרהור וכל מחשבתו לא תהי' רק בתורה ובמצו' וגם אכילה ושתי' לא יהיו לתענוג העה"ז רק לתענוג של מצו' ועי"ז הוא חי אחר ימי המעשה חיי העוה"ב ונחשב לו כאלו הלך מהעוה"ז ושב לעוה"ב וכשיבואו ימי המעשה אז הוא מן הדין ברי' חדשה.




וזהו פי' כל השומר שבת כהלכתו דייקא פ' בכל עניניו שיהי מעין העוה"ב שעי"ז נתחלף ונשתנה כ"כ שמוחלין לו: והנה אדם כבר ידע ענין התשובה שהוא אחד משבעה דברים שנבראו קודם בריאת העולם אבל חשב שאי אפשר לעשות תשובה רק אחר ששב לעוה"ב אז נברא ברי' חדשה ועי"ז יש תיקון לנשמתו אבל כששמע מקין שכבר בעוה"ז נתקבל תשובתו אז חשב שאפשר שהי' זה ע"י שביתת שבת שנחשב כעוה"ב לכן זמר מזמור שיר ליום השבת: ועל כן לא יקל האדם גם באיסור שבת הנראה בעיניו להיתר ובפרט באיסורים החמורים כדי שיקיים שבת שלמה בכל עניני' מעין העוה"ב ויתחדש כנשר נעוריו לטהרו מכל עונותיו. וביוהכ"פ אנחנו מצווים על חמשה ענויים אכילה שתיי'. רחיצה סיכה. תשמיש. נעילת הסנדל. כי בני אדם חוטאים ע"י ששה דברים ע"י תאוה. ע"י מינות. ע"י שמקנא להיות עשיר כחוטאים ולכן נושא ונותן בשבת או נכשל בריבית וכדומה. ע"י חברים רעים. ע"י גניבת דעת הבריות. ע"י גאו'. ולכן מצווים להעביר ביוה"כ ע"י חשובה הכל עד קצה האחרון להחשיך מן ההיתר דוגמת האיסור נגד התאו' הוא איסור אכילה שנקראה תאו' כמו התאוו תאו וגו' מי יאכילנו בשר: נגד מינות יש איסור שתיי' שהתורה נמשלה לכל מיני משקה למים ליין לחלב לדבש לשמן כמו לכו למים. ושתו ביין מסכתי. דבש וחלב תחת לשונך. שמן תורק שמך. ודוגמת זה נקרא מינות מים הרעים וא"כ ה"ה לענין שאר מיני משקים: נגד קנאה הוא סיכה דבקנאה אה נאמר וכרקב בעצמותיו וכן בסיכה וכשמן בעצמותיו וכמו סיכה באה לאדם מבלי שבו כן קנאה באה מבלי שרצה: נגד חברים רעים נאסר תשמיש שהוא דבוק היותר ע"ש יש אוהב דבק מאח: נגד גניבת דעת נאסר רחיצה שהיא ג"כ כמו רחיצה אם מעביר הכתמים מבחוץ ובקרבו ישים ארבו: נגד גאו' נאסר נעילת הסנדל שמשפיל עצמו ונעשה קטן יותר וגם יש טעם לנעילת הסנדל שיקרב עצמו לארץ כמו של נעלך גבי משה ויהושע ולזה יזכור יום מיתה וזה נגד גאו כמו שאמרו מאוד מאוד הוי שפל רוח שתקות אנוש רמה. ולכן נחזיק בתשובה ותפלה וצדקה שהם צום קול ממון וכל אחד מספרו קל"ו וג' פעמים קל"ו הוא ת"ח כמספר זאת ובזה יקויים בנו בזאת יבא אהרן אל הקדש אם נחזיק בזאת אז יבא אהרן אל הקדש. אבל מי שאין מחזיק תשובה תפלה צדקה יחד לא ידע להשיב ביום הדין כי אם שואלין לאחד למה אין אתה מתפלל בצבור כאבותיד הוא ישיב רב המסחור אשר לי לא יספיק לי זמן לזה: שוב יבא אחר אליו לבקש ממנו צדקה ישיב העתים רעים אין מם מסחור ואין בידי ליתן צדקה. שוב שואלין לאחד למה אין אתה מתענה עכ"פ הארבע תעניתים הוא משיב העולם נעשה חלוש ואין סובל עינוי התעניתים שוב יבא אחד לבקש מתנה לעני הגון ישיב דברי קשות הלא האיש בתקפו ובכחו יעבוד ויחי' מיגיע כפיו ומה גדולה הסתירה בזה שהוא חלוש עד שלא יכול לסבול תענית אחד והעני המדוכא יהי' חזק לעבוד כל יום ויום להחיות נפשו ולכן מי שאינו מחזיק בתשובה שהיא צום ובתפלה בצבור ואע"פ כן אינו מחזיק בצדקה מפני ב' טענות הנ"ל מחייב את עצמו ולכן נחזיק בשלשתן יחד. ונזכה על ידיהן להשלמת התשובה. ואז נקו' שיקויים בנו כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם מכל חטאתיכם לפני ד' תטהרו אמר ר"ע אשריכם ישראל לפני מי אתם מטהרים ומי מטהר אתכם אביכם שבשמים שנאמר וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם ואומר מקו' ישראל מה מקו' מטהר את הטמאים אף הקב"ה מטהר את ישראל. בפי' הפסוק שאמר יכפר לטהר תטהרו כפי שבארנו הענין סוף פ' אחרי מות י"ל דכפור הוא לשון קנוח בעלמא שהקב"ה בתחלה יסור מן החוטא החלודה אבל נשאר עוד רושם ואח"כ אפשר לטהר שיהי' ברור לגמרי ולזה מועיל יוה"כ וזה כי ביום הזה יכפר עליכם לשון קנוח שאם רק תשובו מועיל יוה"כ לכפר עליכם אבל לטהר אתכם גם מהשגגות דהיינו לטהר אתכם מכל חטאתיכם זה לא יהי' רק בבא העת דהיינו לפני ד' כשתראו את פני ד' למעלה ויבואו עונותיכם לפני כזכיות אז תטהרו טהרה שלמה. וכן נשים מבטחינו שמה מקו' מטהר את הטמאים פי' דהטהרה נעשה ע"י מעשה הטבילה ואחר כך ובא השמש וטהר כן כשנטהר עצמנו ע"י מעשה אז כשיבא שמש חיינו נטהר וזהו לפני ד' תטהרו.​
 
עומק כוונת התוקע – המשכת שפע ופרנסה דרך השופר

הגמרא במסכת ראש השנה (כט ע"ב) דנה בדיני מלאכות האסורות בשבת וביום טוב, וקובעת כלל מפורסם לגבי שתי פעולות ייחודיות: "תקיעת שופר ורדיית הפת – חכמה היא, ואינה מלאכה".

להבנת המשמעות הפנימית והרוחנית של קביעה זו, מובאת שיחה מעוררת מחשבה שניהל הרה"ק בעל ה"דברי חיים" מצאנז זי"ע עם בעל התוקע ששימש בהיכלו.

תהה הרבי מצאנז בפניו: מהי באמת ה"חכמה" הגדולה הנדרשת כדי להפיק קול מן השופר? והרי כל אדם פשוט שיקבל לידיו שופר ויתאמן בו מעט, יוכל בסופו של דבר להוציא ממנו קול תקיעה ושברים! מדוע אם כן הגדירו חז"ל את הפעולה הזו דווקא כ"חכמה"?

ביאר ה"דברי חיים" את עומק הלשון בדרך חסידית מקורית: חז"ל כרכו בכוונה את תקיעת השופר יחד עם "רדיית הפת". בזאת רמזו לנו, כי ה"חכמה" האמיתית של התוקע בראש השנה איננה מתמצה בטכניקה הפיזית של הנשיפה והפקת הצלילים. החכמה העילאית והאמיתית היא היכולת לכוון את הלב והרוח בעת התקיעה, לחבר את השופר אל "רדיית הפת", ולפעול בשמיים כדי להשפיע, להוריד ולפתוח צינורות של שפע, פרנסה והרחבה כלכלית עבור כלל ישראל לשנה הבאה. זוהי חכמה רוחנית עמוקה שאינה קשורה ל"מלאכה" גשמית, אלא לכוח התפילה והשפעת החסד של קדושת היום.​
(הרב יוסף ברגר)​
 
מתי יבין בול העץ? – סוד הלבוש האלוקי בימי הרחמים

באותם רגעים נשגבים של תפילת עשרת ימי תשובה, כאשר הלבבות נפתחים והשכינה קרובה מתמיד, אנו נושאים את התחינה העולמית: "מלוך על כל העולם כולו בכבודך... וידע כל פעול כי אתה פעלתו, ויבין כל יצור כי אתה יצרתו".

אף על פי שביסודם נאמרו המילים הללו בעיצומם של ימי ראש השנה, הרי שהן מהוות את לב-לבה של עבודת התשובה בימים אלו – לפקוח את העיניים, לקרוע את מסכי החומר, ולהכיר במלכותו הגלויה של הבורא בכל פרט ופרט בבריאה.

העולם כלבוש של מלך – ביאור ה"כבוד":
חז"ל במסכת שבת (קיג ע"א) מספרים כי רבי יוחנן היה מכנה את בגדיו המכובדים בלשון "מכבדותי" (הדברים המכבדים אותי). מכאן, שהמילה "כבוד" בעומק לשון הקודש פירושה – מלבוש. כשאנו זועקים "מלוך על כל העולם כולו בכבודך", אנו מבקשים לגלות את הסוד הכמוס של הבריאה: העולם הזה אינו אלא לבוש החוצץ בינינו לבין המלך. כל עצם, כל אדם וכל אירוע בחיינו אינם אלא מעטפת חיצונית, שרק רצונו המוחלט של הקדוש ברוך הוא מפיח בה חיים בכל רגע ורגע, ואם ימשוך את חיותו – יתפוגג הכל כלא היה.

חוט הניילון של ה"אהבת ישראל" מויז'ניץ:
כדי להבין עד כמה המחשבה הזו צריכה לגעת בנימי הנפש העדינים ביותר, כדאי להקשיב לסיפור המרטיט הבא: בערב ימי הרחמים, עמדו קבוצת חסידים בבית מדרשו של הרה"ק בעל ה"אהבת ישראל" מויז'ניץ זי"ע. אחד החסידים שיתף את חבריו בפליאה שליוותה אותו: בעיצומה של תפילת העמידה, ברגע המרגש של ברכת המלוכה, הוא הבחין כי הרבי מסובב באקראי ובאופן תמוה חוט ניילון פשוט שהיה תלוי בסמוך לו.

בעודם מתלחשים, ניגש אליהם הרבי ברוך ובקודש, ושאל על מה הם משוחחים. החסידים נאלמו דום מתוך יראה. הביט בהם הרבי בעיניו הטהורות ואמר ברגש: "כשפתחתי את פי לומר 'מלוך על כל העולם', נגעו אצבעותיי באותו חוט ניילון קטן. באותו רגע רטט לבי והרהרתי: הרי גם החוט העלוב הזה הוא פעולת השם! על כן, כיוונתי בכל כוחי אל המלך: ריבונו של עולם, תופיע כבר בהדר גאון עוזך, בהתגלות כה עצומה, עד שאפילו חוט הניילון הפשוט הזה יזדעזע, יתעורר וידע כי אתה פעלתו!". החסידים נותרו נדהמים מהאופן שבו הרבי קרא את מחשבתם, אך בעיקר מכך שהצליח להחדיר אמונה כה מוחשית אפילו בחפץ הדומם ביותר.

בכייתו של בעל התניא מול בול העץ ביער:
געגוע עמוק זה לראות את האלוקות בכל דבר, אפיין גם את שעות הרחמים של הרה"ק בעל התניא זי"ע. מספרים כי באחד מימי הדין, נעלם הרבי בעיצומה של התפילה ונעדר במשך שעות ארוכות. חסידיו, המודאגים משלומו, יצאו לחפש אותו במבואות העיר ובשדות הסמוכים.

כאשר הגיעו אל מעבה היער, נגלה לעיניהם מחזה הוד מטלטל: הרבי הגדול עמד שם לבדו, מול בול עץ דומם וכבד, כשהוא מכה עליו בידיו הטהורות, דמעותיו זולגות כמים, והוא צועק בקול קורע לב: "עין! עין! (ביידיש: מתי?!). מתי כבר תתעורר ותבין כי אתה פעלתו ויציר כפיו של הקדוש ברוך הוא? מתי תפנים שלולא הדיבור האלוקי והכוח המחדש אותך בכל שנייה, לא היית אלא אין ואפס, ולא היית ניצב כאן כבול עץ!".הסיפורים הללו מזקקים עבורנו את קריאת הימים הללו: בעשרת ימי תשובה, כשאנו עומדים בתפילה, התפקיד שלנו הוא להסיר מעלינו את ה"אטימות של בול העץ". לזכור שאין שום מקום פנוי ממנו, ושגם בתוך השגרה, הפרנסה והחומר – הכל מונע ומחוחה על ידי המלך, שממתין שרק נפקח את העיניים ונמליך אותו על כל עולמנו.​
(הרב יוסף ברגר)​
 
הסימן החשוב ביותר בימי הדין – סוד הארת הפנים של החפץ חיים

לאורך ימי עשרת ימי תשובה, אנו שרויים בעיצומו של תהליך כתיבת וחתימת הדין. ימים אלו, שהחלו בליל ראש השנה ונמשכים עד לנעילת יום הכיפורים, מלווים במאמץ מוגבר לעורר סניגוריה וזכויות בשמיים. רבים מאיתנו מהדרים אחר "סימנים טובים" – אכילת מאכלים מתוקים, הימנעות מדברים חמוצים, ואמירת תפילות מיוחדות על הכרתי, הסלק והתפוח, מתוך אמונה שיש בכוחם של סימנים אלו להתוות שנה טובה ומבורכת.

אולם, עדותו המרטיטה של אחד מתלמידי הגה"ק בעל ה"חפץ חיים" זי"ע, שזכה להסב על שולחנו, חושפת בפנינו את עומק כוונתם של הסימנים, ומזקקת את העבודה המוטלת עלינו דווקא בימי הרחמים הללו.

מתוק, חמוץ והתעוררות המזל:
החפץ חיים פתח והזכיר את דברי הגמרא במסכת הוריות (יב ע"א), המבארת כי ישנו תוקף רוחני ממשי לסימנים שאדם עושה בתחילת השנה. משום כך נהגו ישראל לאכול ראש כבש כדי שנהיה לראש, וירקות שונים המבטאים את כריתת האויבים וקריעת שטרי החובות. עוד הזכיר את דברי הירושלמי על הזהירות מפני שינה ביום הדין כדי שלא יישן מזלו של האדם, והדגיש כי חז"ל לימדונו שההולך בטל ומבטל את זמנו – הרי הוא כמי שישן, ועל כן יש לעסוק בתורה, בתפילה או בשמחת החג.

הסימן הנאה ביותר:
אך אז, פנה החפץ חיים אל תלמידיו במבט מלא אהבה ונוגע ללב, וביאר את היסוד הפנימי של עולם הסימנים: "אם אנו מחפשים בהידור כה רב אחר סימנים וסגולות מחוץ לנו, עלינו לדעת כי אין סימן נאה, מבורך ומשפיע יותר מאשר הארת פנים לזולת, חיוך רחב ומידת הסבלנות! ומנגד, אין סימן רע ומזיק יותר ביום הדין מאשר כעס, הקפדה ומריבה בתוך הבית פנימה או מחוצה לו".הארת פנים, הושטת יד, עזרה ומילה טובה בימים אלו אינן רק מנהג יפה – הן הלב הפועם של הלכות יום הדין. חז"ל לימדונו חוק רוחני מוחלט: "כל המרחם על הבריות, מרחמים עליו מן השמים" (שבת קנא ע"ב), וכן "כל המעביר על מידותיו, מעבירין לו על כל פשעיו" (ראש השנה יז ע"א). המציאות פועלת כראי; במידה שאדם מודד ומתנהג כלפי סובביו למטה, כך ממש מודדים לו מן השמיים למעלה.

לזכות באור פני מלך חיים:
כשאנו עומדים בעיצומם של עשרת ימי תשובה ומבקשים "זכרנו לחיים מלך חפץ בחיים", המפתח נמצא בידינו. אם נשכיל להתגבר על מידותינו, להרבות בחיוך, להאיר פנים לכל אדם ולנהוג בסבלנות גם ברגעים מתוחים, נחרוץ במו ידינו סימן נצחי בשמיים. כביכול, אנו מכריחים את ההנהגה העליונה לחייך אלינו בחזרה, ולהשפיע עלינו שנה של רחמים, בריאות ושפע מתוך הארת פנים כפי שנאמר: "בְּאוֹר פְּנֵי מֶלֶךְ חַיִּים".​
(הרב יוסף ברגר)​
 
כשאנו עומדים בליל ראש השנה ומבקשים לפני אכילת ראש הכבש או הדג "שנהיה לראש ולא לזנב", עומדות בפנינו כמה תמיהות פשוטות המבקשות ביאור. ראשית, מדוע הוצרכו חז"ל לכפל הלשון הזה, שהוא לכאורה דבר והיפוכו – הרי ברור שאם נהיה לראש, ממילא לא נהיה לזנב? שנית, מדוע השתמשו בלשון "לראש" ו"לזנב" עם אות הלמ"ד, ולא אמרו בפשטות שנהיה "ראש" ולא "זנב"? ומעל הכל מתעוררת השאלה הסבראית: כיצד יכול כל אחד ואחד מישראל לבקש להיות ראש, הרי אם כולם יעמדו בראש, על מי בדיוק הם ינהיגו, ולאלו "זנבות" הם ייחשבו?

בספר "דולה ומשקה" מובא יסוד עמוק ונוגע ללב בשם הרה"ק בעל ה"דברי יואל" מסאטמאר זי"ע, הנוגע בנבכי נפשו של האדם. בעולם הזה קיימת תופעה כואבת של אנשים הפוסחים על שתי הסעיפים. כשהם מגיעים לחצרות צדיקים, הם מתעטפים בלבוש של חסידות, משווים עצמם לצדיק ומבקשים למצוא חן בעיניו; אך כשהם נקלעים לסביבה של אנשים ריקים ורשעים, הם מיד משנים את עורם, מתאימים את עצמם אליהם ומחפשים לשאת חן גם בעיניהם.

על השבר הזה בדיוק התפללו חז"ל ותיקנו את כפל הלשון באמצעות אות הלמ"ד, המבטאת כיוון והתחברות. "שנהיה לראש" – פירושו שהמגמה והחיבור שלנו יהיו תמיד מכוונים אל ה"ראש", אל הצדיקים ואל הקדושה. אך בזה לבד לא סגי, שהרי יש אדם שמחובר לצדיק ובד בבד שומר על קשר עם ה"זנב". לכן אנו כופלים ומבקשים "ולא לזנב" – שחלילה לא נמצא את עצמנו מתחברים לרשעים ולתרבותם אפילו לא ברגעים קטנים של היסח הדעת. לפי זה, הבקשה אינה לעמוד בראש המערכת או לזכות במעמד של כבוד, אלא היא תפילה אישית על טהרת החברה וההשפעה הרוחנית שלנו, בקשה ששייכת ומחויבת אצל כל יהודי באשר הוא.

אלא שהרבי מסאטמאר לא עצר כאן והוסיף לפרש את העניין ברובד עמוק ומזעזע עוד יותר, הנוגע לא רק לאדם הפשוט אלא אפילו למנהיגים ולצדיקים עצמם. בעוונותינו הרבים, המציאות מראה שלפעמים גם מי שמוגדר כ"ראש" – תלמיד חכם או מנהיג רוחני – עלול להתפתות ולחבר את עצמו אל ה"זנב", לרצות את הרשעים או להתחנף אליהם כדי לזכות באהדה או בשקט תעשייתי. תפילתנו בראש השנה היא שמי שמנהיג אותנו יהיה "לראש", אבל רק באופן כזה שהוא מסרב לחבר את עצמו מפעם לפעם לזנב כדי לשאת חן, שכן ראש המשתחווה לזנב, מאבד את מעלתו והופך בעצמו לחלק מהזנב.

ביסוד הנוקב הזה ביאר הרבי באופן נפלא את המאמר הידוע בגמרא במסכת מועד קטן, שם נאמר: "אם דומה הרב למלאך ה' צבאות – תורה יבקשו מפיהו, ואם לאו – אל יבקשו תורה מפיהו". כל מי שנתקל במאמר זה תמה: וכי כיצד יכול בשר ודם להידמות למלאך השם, ומי מאיתנו מסוגל להעיד על רבו שהוא כמלאך? אלא שהביאור טמון בתכונה המהותית ביותר של המלאכים, כפי שמצינו בחז"ל ש"אין מלאך אחד עושה שתי שליחויות". מלאך הוא מוחלט, הוא אינו פוסח על שתי הסעיפים ואינו מחזיק בשני חבלים בו זמנית. אם הרב דומה למלאך בבחינה זו – שהוא חד-משמעי, נאמן לשליחותו האחת, ואינו מחבר את עצמו מפעם לפעם ל"זנב" כדי למצוא חן בעיני מי שרחוקים מן התורה – אזי הוא מורה דרך אמיתי שראוי לבקש תורה מפיהו. אך אם הוא עושה שתי שליחויות ומנסה לרקוד על שתי החתונות, אל יבקשו תורה מפיהו.

ביום הדין הגדול, כשאנו אוכלים את הסימן הזה, אנו מבקשים מבורא עולם שיעניק לנו את עוז הנפש ואת האמת הפנימית להיות מוחלטים בדרכנו, ללכת רק לאורם של ראשים אמיתיים, ולזכות לשנה של עקביות, קדושה ובהירות רוחנית ללא פשרות.​
(הרב יוסף ברגר)​
 
 
מדוע שמח הגר"ש בראך אבד"ק קאשוי שגויים צעקו עליהם בדרך לאמירת תשליך

הגה"צ רבי שאול בראך זי"ע אבד"ק קאשוי הקפיד מאד [בדרשותיו לפני ראש השנה עורר והזהיר על זה] שלא ידברו בר"ה על שום יהודי דיבורים שיכולים להיות כעין קטרוג. אפילו מוסר על התנהגות לא נאותה שרואה אצל אחרים, אסור להגיד בימים אלו, רק ירמוז לו, כי כל דיבור של קטרוג עושה רושם בשמים ויכול ח"ו להזיק למי שדברו עליו, ובשמים אינם רוצים לשמוע בימי הדין שום דבר רע על שום יהודי אפילו הגרוע ביותר, אם הוא מזרע אברהם יצחק ויעקב.
בדרשותיו בר"ה, יוה"כ והו"ר, לא אמר אף פעם מוסר אפילו הקל ביותר. כל דרשותיו בימים האלו היו מכוונים כלפי מעלה כביכול, עם מליצות טובות על כלל ישראל.
פעם בר"ה אחרי הצהריים, עת הלך לתפלת תשליך, בא לקראתו יהודי ורצה לספר לו, שראה עכשו שעומדים שני פועלים על יד בנין שבונים ליהודי אחד מהקהילה, וחושש שיעבדו ביו"ט. הגר"ש בראך אטם אזניו בידיו ולא רצה בשום אופן לשמוע דבריו, ועוד גער בו, לא לדבר על יהודי ביום קדוש זה. במשך ימות השנה, אם שמע רבנו שיש חשש באיזה מקום לחילול שבת או דברים אחרים נגד דת תוה"ק, היה רץ בעצמו מיד אל מקום זה למנוע חילול קודש ולתקן מה שצריך, אולם בר"ה הבליג ולא רצה לעורר קטרוג.
לעומת זאת שמח רבנו מאד כששמע ביום זה איך גויים מחרפים את עם ישראל. פעם, [ר"ה חל אז ביום ש"ק] ביום שני של ר"ה שהוא יום ראשון בשבוע, יום אידם של הגויים, הלכנו עם רבנו לומר תשליך ע"י הנהר. בעברנו על הרחוב קבוץ גדול יהודים, צעקו אחרינו כמה פרחחים כמנהגם בבוז, ז'יד ז'יד, [יהודי]. בחור אחד רצה לרדוף אחריהם להכותם. אולם רבנו עכבו ולא הרשה לעשות להם כלום, באמרו "הלא אלו הם מליצי יושר הכי טובים שלנו. הן בשמים מסטינים ומקטרגים נגדנו, שח"ו איננו יהודים, ואלו צועקים בקול, ז'יד ז'יד. הלא עלינו להחזיק להם טובה ואפילו כדאי לשכור אותם ולשלם להם ממיטב כספנו, שיצעקו כל היום ז'יד".​
(שאול בחיר ה', אור לישרים)​
 
מעלת התשובה בראשית השנה וההזדמנות הנוספת בשנה מעוברת

בליל ראש השנה, בעת אכילת הסימנים, אנו נושאים תפילה זכה: "יהי רצון מלפניך... שנהיה לראש ולא לזנב". לצד המשמעות הפשוטה של ברכה זו להצלחה ולהובלה, מובא ביאור אקטואלי ועמוק מפיו של כ"ק מרן האדמו"ר ממישקולץ שליט"א, המאיר את המושגים "ראש" ו"זנב" באור חדש לחלוטין, בפרט לקראת שנה מעוברת.

יסוד הדברים נשען על חידושו הידוע של הרה"ק בעל ה"בני יששכר" מדינוב זי"ע. ה"בני יששכר" מגלה כי שנה מעוברת טומנת בחובה חסד מיוחד משמיים: היא מעניקה לאדם הזדמנות שנייה ותקנה נוספת לשוב בתשובה שלמה. מי שחלילה התמהמה והחמיץ את ימי הרחמים והסליחות של חודש אלול ותשרי, פתוח בפניו פתח נוסף לעורר רחמי שמיים בחודש אדר השני המתווסף לשנה.

רמז נפלא לכך מצא בכתובים מדברי אחי יוסף בפרשת מקץ: "לולא התמהמהנו כי עתה שבנו זה פעמיים". המילה "לולא" מורכבת מאותן אותיות של חודש "אלול". בכך נרמז: אף אם התמהמהנו ולא ניצלנו את חודש אלול כראוי, עדיין קיימת האפשרות של "שבנו זה פעמיים". המילה "זה" בגימטריה היא 12, רמז לחודש השנים-עשר (חודש אדר), שבו ניתן לשוב "פעמיים" כאשר השנה מתעברת והחודש כפול.

על גבי יסוד זה, מבאר האדמו"ר ממישקולץ את עומק הבקשה בראש השנה: אף על פי שהקב"ה ברחמיו מאפשר לנו לשוב בתשובה גם בשלהי השנה בחודש אדר, אנו מתחננים לפניו: "שנהיה לראש ולא לזנב". אנו מבקשים לזכות להתעורר ולשוב אליו כבר ב"ראש" – בתחילת השנה, מתוך מנוחת הנפש ותוקף הימים הנוראים, ולא להמתין עד ל"זנב" – לחודש אדר המרוחק והמאוחר, ברגע האחרון של השנה.

שולי הדברים – עדותו של ה'דברי חיים' על קדושת ה'בני יששכר':
כדי לעמוד על עוצם קדושתו של בעל ה"בני יששכר", מספרים כי פעם אחת, רגעים ספורים לפני תקיעת שופר, נכנס הרה"ק רבי שלום מראצפערט זי"ע לחדרו של רבו, ה"דברי חיים" מצאנז זי"ע, ומצאו כשהוא מעיין בריכוז רב בספר "בני יששכר", שהיה אז חיבור חדש שרק יצא לאור. רבי שלום, שהיה ידוע כאחד מחריפי החסידים, התפלא בליבו על כך שהרבי בוחר לעיין בספר חדש בשעה כה גורלית ונשגבת.

באותו ערב, במהלך עריכת השולחן (הטיש), פנה ה"דברי חיים" אל החסידים ואמר בבת צחוק ובקול רם: "אי אפשר כבר עם חסידי זמננו, שבוחנים ומדקדקים בכל ספר שהרבי לומד בו... וכי מדוע לא יבינו מעצמם, שאם הרבי מעיין בספר זה בשעה כזו, מסתמא חיבר אותו אדם שכתב את דבריו ברוח הקודש ממש?!".​
(הרב יוסף ברגר)​
 
 

חברים מקוונים לאחרונה

משתמשים שצופים באשכול הזה

חזור
חלק עליון