מראה מקומות - דבר שאינו מתכוין | אוצרות התורה - מקורות
מחלוקת תנאים בין בשבת בין בשאר איסורים: נחלקו ר' יהודה ור' שמעון אם דבר שאינו מתכוון אסור או מותר, ד' ר' יהודה דאסור, וד' ר' שמעון דמותר (שבת כב. כט: מא: מו: עה. צה. קג. קלג. יומא לד: ביצה כג: פסחים קא. סוכה לג: כתובות ה: מנחות מא. וב"ק קיג.). והנה מחלוקתם בין באיסורי שבת בין בשאר איסורין, דעיקר...
forum-otzar-hatorah.co.il
פסיק רישא:
אף דהתיר ר"ש דשא"מ מ"מ באופן שהתוצאה האסורה מוכרחת מהפעולה שנעשית ע"י האדם – מודה ר"ש, דאביי ורבא אמרי תרווייהו מודה ר"ש בפסיק רישא ולא ימות (שבת עה· וש"נ).
פ"ר איסורו מדאורייתא:
ומבואר בשבת קג· דבפ"ר (דניחא ליה) הוי מדאורייתא, ולענין שאר איסורין (מלבד שבת) מבואר כן גם בשבת קלג· [וגם בשבת עה· מבואר כן (גבי שבת), אמנם שם מיירי בחבורה, ויש לדחות דהיינו למ"ד מקלקל בחבורה חייב דאין דין מחשבת] וכן מבואר בהרבה ראשונים ואחרונים. ובשטמ"ק בכתובות ה: בשם שיטה ישנה העלה צד דבשבת הוי מדרבנן, וצע"ג. (ע' מלא הרועים אות ד' אות לא, וע' שדי חמד מערכת הפ' כלל כז (כרך ה' עמ' 261). וע"ע במ"מ לפי א"ב ערך פ"ר.)
קרוב לפ"ר:
ונחלקו הראשונים והפוסקים אם קרוב לפ"ר דינו כפ"ר. ע' שבת קכ: ובמהרש"א וע' מאירי שם, וע' תה"ד סד שכ' "כמעט פ"ר" – דאסור. וע' יראים רעד (בתחילה בחורש) שהובא באג"ט זורע כה דאסור. וע' ריטב"א כתובות ה: דמתיר. וע' בה"ל רעז ס"א ד"ה שמא, שלדבריו יוצא שפסק השו"ע בזה להחמיר. (וע"ע במ"מ לפי א"ב ע' פ"ר).
טעם חומרת פ"ר:
וטעם פ"ר נראה דיש בזה כמה שיטות. א) הרא"ש כ' בפ' כל כתבי סי' ח "לפירוש הערוך דר"ש לא מחייב בפ"ר אלא היכא דניחא לי' באותה מלאכה, דאיכא למימר אנן סהדי דקא מיכוין וכו'". וז"ל הערוך בערך פסק: "מודה ר"ש בפ"ר ולא ימות – פי' מי שחתך ראשו של חי הכל יודעים כי בחתיכת ראשו ימות, ואם אמר איני מתכוון למיתתו אלא להוציא ממנו דם לצורך – אין ממש בדבריו אלא הרי כמתכוון להמיתו, ורוצח הוא". ולכאורה גם בערוך יל"פ כמש"כ הרא"ש (בדעתו) שאין ממש במה שאמר שאינו מתכוון, אלא אמרינן דודאי מתכוון. ומש"כ כמתכוון היינו כמו מי שפירש שמכוון לזה. או כמו מי שעיקר כוונתו לזה. וע"ע ר"ח (על הגליון) בשבת קלג· שכ': "כל דבר שמתברר שיעשה לאותה מלאכה אין אומרים שלא היתה כוונתו לכך", משמע שאמרי' שבאמת מכוון לזה. וכ"ז לא ייתכן אלא לשיטת הערוך[1] דחומרת פ"ר לא נאמרה אלא בניחא לי', אבל בלא ניחא לי' מותר דהוי דשא"מ. אבל לשיטת התוס' דגם בפ"ר דלא ניחא לי' אין היתר דדשא"מ, ופטורו אינו אלא משום מלאכה שאצל"ג – לא ייתכן כלל ביאור זה דכיון שאין לו ענין במלאכה אין שום סברא לומר שמתכוון לזה.
ב) רש"י בכריתות כ: ד"ה שאינה כ' גבי מי שחתה בגחלים, ולא התכוון להבעירן: "ומ"מ יודע הי' שיתבערו ועל מנת כן עשה וה"ל מתכוון". מבואר בדבריו שכוונה אינה בדוקא שזו מטרתו ומעונין בזה, אלא כיון שעושה מתוך ידיעה שזה מה שיקרה נחשב הסכמה, וסגי בזה [הסכמה זו אין הכוונה שאין לו התנגדות, דאף אם רוצה שלא יקרה[2], כיון שיודע שיקרה, ועושה על דעת זה, הוי הסכמה באין ברירה, שמה שמונח בדעתו שעושה מלאכת הבערה בחיתוי זה, והולך ועושה – גם זה בכלל הכוונה הנצרכת כדי להיחשב מכוין.[3]] וברש"י בסוכה לג: ד"ה והא מודי כ' "דכיון דא"א שלא תמות כמתכוון חשיב לי'"[4]. (וע"ע רש"י שבת יז· בסה"ע דבפ"ר נחשב הכשר זרעים). ואפשר לפרש דבריו בסוכה הנ"ל ע"פ דבריו בכריתות. וייתכן דזו ג"כ כוונת הריטב"א בשבת נ: ד"ה (שער) נזיר שכ' "פירש"י וכו' ה"ל פ"ר וכו', ויש מקשים דבדוכתא אמרינן טעמא דכל הסורק להסיר נימין המדולדלין מתכוון, אלמא דלאו משום פ"ר הוא. ונראה דלאו קושיא הוא דהתם ה"ק שכל הסורק ע"כ להסיר המדולדלין מתכוון דלא סגיא בלאו הכי, ואפי' אינו מתכוון הרי הוא כמתכוון גמור"[5].
ג) בשערי יושר ש"ג פכ"ה ד"ה ובעיקר (עמ' רסה-רסו) כ' "מה דמודה ר"ש בפ"ר אינו משום דכל היכא דהוי פ"ר חשוב כמכוון מחמת שיודע ודאי שיהי' כן הוי כמכוון, דלפ"ז היכא דהוי ספק פ"ר[6] הי' ראוי להיות מותר, דבכה"ג הדבר מסופק להעושה, ובאמת בספק פ"ר הוא ספק איסור תורה, וכו' אלא ודאי שענין פ"ר אינו תלוי כלל בידיעת האדם אלא אם הדבר במציאות פ"ר אסור אף שלא יודע העושה מה שיהי' תכלית הפעולה, שהטעם העיקרי בפ"ר שבאופן כזה המעשה נקראת על שם זה גם בלי כונת העושה, ורק היכא דלא הוי פ"ר סובר ר"ש דאין המעשה נקראת על שם זה רק ע"י הכונה, דמלאכת חרישה אינה נקראת בשם מלאכה זו אלא רק אם עושה למטרת חרישה, אבל כשעושה למטרת גרירת ספסל – שם המעשה בזה העתקת ספסל ממקום למקום,אבל כשחותך ראש בעל חי גם בלי כונת הריגה הפעולה עצמה נקראת כשמה".
ד) בקוב"ש בכתובות ו (אות יח): "בטעמא דמודה ר"ש בפ"ר יש לפרש בזה ב' טעמים: א) כגון בנזיר וכו' די"ל כיון שיודע שבסריקתו יתלוש שערות מיקרי מכוון לתלישה, אבל היכא דלא ניחא לי' ע"כ אינו מכוון. ב) כיון דסריקה היא פ"ר לתלישה נמצא דתלישה בכלל סריקה, וסגי במה שמכוון לסריקה אף שאינו מכוון לתלישה, דהתלישה נכללת בהסריקה, וא"כ אפי' לא ניחא ליה בתלישה אין לפוטרו משום אינו מתכוון דהא מתכוון לסריקה ותלישה בכלל סריקה כיון דא"א לזו בלא זו, והיינו דא"צ כוונה לגוף המלאכה אלא סגי במה שמתכוון להמעשה שהמלאכה נכללת בה בהכרח". ולענ"ד ביאור דבריו ע"פ מה שנתבאר לעיל (אות א') דענין דשא"מ דאין התוצאה מתייחסת לעושה, ועפ"ז י"ל דדוקא תוצאה שאינה מוכרחת אינה בכלל המעשה כשלא נתכוון לה, אבל תוצאה שמוכרחת הרי היא בכלל המעשה אף בלי כונה[7]. אמנם הג"ר משה הלל הירש שליט"א (ראש ישיבת סלבודקא) אמר לי שכוונת הקוב"ש דכשמכוון לדבר שהתוצאה ממנו מוכרחת נחשב כוונה גם לתוצאה (ולא הבנתי דסו"ס לא נתכוון לתוצאה).
ואף שדברי האחרונים נראים לכאורה כסותרים ד' הראשונים הנ"ל – מ"מ לכאורה לפי השיטות דספק פ"ר הוי ספיקא דאורייתא ואינו מפקיע דין פ"ר (שיתבאר אי"ה להלן אות ד') ע"כ צ"ל כביאור השערי יושר או הקוב"ש. וגם מד' התוס' בפסחים (כה: ד"ה לא) הוכיח הגר"ש רוזובסקי דלא כהראשונים הנ"ל, וצ"ל כאחד מביאורי האחרונים. ראיית הגרש"ר מהתוס' היא ממש"כ התוס' (ד"ה לא) דהסוגיא מיירי באופן שאינו פ"ר. ומשמע דאף לענין "לא אפשר ומכוין" יש חילוק אם מיירי בפ"ר או לא. ומזה מוכח דענין פ"ר אינו משום שעי"ז הוי כמכוין, שהרי ב"לא אפשר ומכוין" הרי מדובר שמכוין ממש, (והיתירו הוא משום דלא אפשר,) וע"כ צ"ל דענין פ"ר היינו שתוצאה מוכרחת נחשבת בכלל המעשה, ולכן כמו שלא שייך בזה קולת דשא"מ ה"נ לא שייך בזה קולת "לא אפשר" דגם קולא זו עניינה דלא נחשב מעשה האדם (כיון שעיקר עשייתו אינו לשם האיסור אלא למטרה אחרת, ולא היה לו אפשרות כ"כ לעשות את הפעולה באופן שלא יקרה האיסור, לכן נחשב שהאיסור אינו בכלל המעשה שלו). אבל אם הדבר שהוא עיקר פעולתו מכריח את התוצאה של האיסור – הרי האיסור בכלל המעשה העיקרי, ונחשב עשיית איסור אף דהוי "לא אפשר". עכתו"ד הגרש"ר.
אמנם עיקר מה דנקט הגרש"ר שמתוס' מוכח דשייך פ"ר גם לענין "לא אפשר וקא מכוין" לכאורה אינו מוכרח כ"כ, כמו שהביא בעצמו שהפנ"י שם פי' את ד' התוס' שמה שנקטו דמיירי באינו פ"ר היינו לענין אינו מכוין בלבד.
אולם לכאו' נראה להוכיח מל' התוס' דכונתם גם לענין אי אפשר (כהגרש"ר) ממש"כ "וצ"ל דכל הנהו דמייתי לא הוי פ"ר", והיינו צילו של היכל ולולין דמייתי הגמ' בהמשך (כו.). ואף אי נימא דבתוס' שלפנינו אפשר לדחוק שכונתם לגרירת כלים והרחת ע"ז שעליהם הוזכר היתר דדשא"מ בסוגיא, עכ"פ בתוס' שאנץ ובתוס' רא"ש (שם) מפורש דגם על צילו של היכל ולולין נאמרה אוקימתא זו של תוס' דמיירי באינו פ"ר. ובאלו מפורש בגמ' שם דמיירי במכוין, וע"כ דגם לענין לא אפשר שייך חומרת פ"ר, והדרא ראיית הגרש"ר לדוכתה.
[1] מח' הערוך והתוס' תתבאר להלן, אות ג, ושם יתבאר דהר"ח ס"ל כהערוך.
[2] אמנם ע' להלן אות ג' מש"כ לפרש ד' רש"י בד' עה.
[3] בפנ"י בפסחים כה: (בתד"ה לא, ד"ה מיהו) כ' דחומרת פ"ר לא שייכא אלא בגוונא דעביד מעשה, ולא באיסור שאין בו מעשה של העובר כגון הנאה הבאה לו בע"כ, (ומבאר: "דכיון דע"י מעשיו נעשה האיסור במידי דהוי פ"ר הו"ל כמתכוין דהו"ל לאסוקי אדעתא מעיקרא".) [וכ"כ בחפץ חיים כלל ו סקי"ד בהגה]. ואולי ביאור החילוק הוא ע"פ דברי רש"י בכריתות אלו, דכשעושה מעשה מתוך ידיעה שיקרה האיסור, נחשב שלקח על עצמו את התוצאה והוי כמכוין. אבל כאשר רק נמנע מלברוח מהאיסור, אף שידע שיקרה לא נחשב שקיבל ע"ע את התוצאה כיון שלא היה מעונין בה.
[4] וע' היטב רמב"ן קלג. (מד' הרמב"ן בקושייתו מבואר דפ"ר חשיב כמכוון ובתירוצו מבואר דחלוקין לענין מילה בצרעת, ונראה דדוקא בצרעת דההיתר הוא מגזה"כ שלא ע"פ הסברא – י"ל דאין לך בו אלא חידושו כשלא נתכוון ממש, אבל מה שהסברא נותנת שבלי כוונה אינו מתייחס אליו – בזה סגי בידיעה שעושה כן דמצד הסברא סגי בכוונה כזו לייחסו אליו. ודו"ק.)
[5] אמנם בחי' הגר"ח פ"י דשבת כ' דאינו מתכוון תלוי בכוונתו ורצונו, ורק הדין מלאכת מחשבת תלוי בידיעתו.
[6] ענין ספק פ"ר יתבאר אי"ה להלן אות ד'.
[7] אך קשה לפ"ז מה שמבואר בד' קג· דפ"ר הוי דאורייתא, לפמש"כ תוס' דבדשא"מ יש פטור דמלאכת מחשבת (שלכן לר"י ג"כ פטור, כמו שהובא בתחילת דברינו), מדוע בפ"ר לא יהי' פטור מחשבת, הרי אין מחשבתו לזה. ולכאורה י"ל ע"פ הגר"ח (פ"י) דמחשבת – היינו ידיעה ולא כוונה ורצון, ולפ"ז מש"כ תוס' דבדשא"מ יש פטור מחשבת היינו דוקא כשאינו פ"ר. אמנם תי' זה לא יועיל, דלפ"ז כאשר האדם מסופק – לא יהי' דאורייתא אף אם באמת התוצאה מוכרחת, ולפי מה שיתבאר להלן, כל המקור לשיטת הקוב"ש והשער"י בראשונים – היינו הסוברים שספק פ"ר אסור, וטעמם משום ספק דאורייתא, ולהנ"ל אינו ספק דאורייתא, והדק"ל, ודו"ק. [אמנם ע' מה שהבאנו מהתוס' בפסחים כה].