פרפראות לפרשת יתרו - נפלא !!! (1 צופה)

[התורה]

מינוי דייני ישראל, וקבלת התורה​

הפרשת נקראת על שמו של יתרו שהגיע למדבר, ובעצתו התמנו דיינים לישראל. ושאר הפרשה עוסקת בסדר ההכנה לקבלת התורה, ובמעמד קבלת התורה, בו זכו ישראל לקבל תורה מפי הגבורה ולהפוך לממלכת כהנים וגוי קדוש.

א. סעודת יתרו

בעקבות שמיעת הניסים שנעשו לישראל, יתרו, חותן משה, שעד עכשיו ישב בכבודו של עולם, עוזב את הכל ויוצא יחד עם ציפורה ובני משה, אל המדבר השמם, במטרה לקבל עליו עול תורה.

בהתאם לבקשת יתרו, יוצאים משה וכל ישראל לקבל את פניו. משה רוצה למשוך את לבו לתורה, ולכן הוא מספר לו את התלאות שעברו במצרים עד שהצילם ה'. יתרו משבח לה' על נפלאותיו ומקריב קרבנות. יתרו גם עורך סעודה בהשתתפות זקני וחכמי ישראל, ומשה עומד ומשמש לפניהם.

ב. 78,600 דיינים!

מיד למחרת יום הכיפורים, אחר שמשה ירד מהשמים עם התורה, הוא התחיל לשפוט את העם, כשהוא יושב לבדו כמלך, וכל הבאים למשפט עומדים. יתרו טוען למשה שהמשא כבד עליו והוא עלול לנבול מחולשה, והוא מציע למשה, שישאל בעצת ה' ויקבל את הסכמתו למנות שרי אלפים, שרי מאות, שרי חמישים, ושרי עשרות, כל אלו ישפטו כל דבר קטן, ואילו דבר גדול יביאו אל משה.

משה מקבל את עצתו, וממנה בסך הכל 78,600 דיינים. ובהמשך חוזר יתרו לארצו לגייר את משפחתו.

ג. תשובה ואחדות

בראש חודש סיון שלאחר יציאת מצרים, הגיעו ישראל למדבר סיני, וחנו נגד הר-סיני מתוך תשובה ואחדות הלבבות. למחרת בהשכמה של יום ב' סיון עלה משה להר, וה' מסר לו דברים קשים לומר לישראל ודברים רכים לנשים. בדבריו הזכיר שה' הוציאם ממצרים כנשר הנושא גוזליו, ואם הם יקבלו עליהם את התורה יערב להם, ויהיו חביבים לפני ה' כאוצר יקר, ויהיו ממלכת שָׂרים ועם קדוש.

כשישראל מבקשים לשמוע תורה מפי הגבורה ולא מפי שליח, נאמר להם להתכונן בשלשת ימי פרישה, והם גם מוזהרים שלא להתקרב להר סיני.

ד. שמים כמצעים

ביום קבלת התורה ירדו השמים על ההר כמו מצע על מיטה, וההר כוסה בענן ועשן ואש, בשילוב קולות וברקים וקול שופר ההולך וגובר. הקב"ה הקדים לצאת לקראתם כחתן לקראת כלה, ואף תלש את ההר ממקומו וכפה אותו עליהם להכריחם לקבל התורה.

לפני תחילת אמירת הדברות הוזהרו בשנית שלא לפרוץ את גבולות ההר, רק משה יעלה להר, ואהרן יעמוד במחיצה לעצמו, והבכורות במחיצה לעצמם, ושאר ישראל לעצמם.

ה. רפואת החולים

את עשרת הדברות דיבר ה' בדיבור אחד, ואחר כך פירש כל דיבור בנפרד. בני ישראל ראו באוויר את קולות הדיבור, ועל כל מצות-עשה ענו: 'הן', ועל לא-תעשה ענו: 'לאו'. במעמד זה התרפאו החולים, העיוורים, החירשים, והאילמים.

עם שמיעת שתי הדברות הראשונות מפי הגבורה, נבהלו ישראל וחזרו לאחוריהם 12 מיל. כשהחזירו אותם המלאכים, ביקשו לשמוע את שאר הדברות מפי משה, ואכן משה דיבר – מתוך מחיצת חושך ענן וערפל, וה' סייע לו שקולו יישמע.

עשרת הדברות כוללות את האמונה בה' אחד וקבלת מלכותו; איסור עבודה זרה; איסור שבועת שווא; שביתת וזכירת שבת; כיבוד הורים; איסור רציחה; איסור אשת איש; גניבת נפשות; עדות שקר; לא תחמוד.

ו. כרובים מכסף

לאחר מתן תורה הצטוו ישראל שלא לעשות צורות כדמות השמשים במרום; לא לעשות כרובים במקדש מכסף; לא לעשות כרובים בבתי כנסת.

כן הצטוו כמה הלכות במזבח: א. לבנותו על האדמה ולמלאותו עפר. ב. לא לסתת אבניו בברזל. ג. לא לעלות במדרגות למזבח.
​

תורה שבכתב​

 

[התורה]

מ"י חכ"ם – יתרו!
וַיֹּאמֶר יִתְרוֹ בָּרוּךְ ה' אֲשֶׁר הִצִּיל אֶתְכֶם וגו' עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי גָדוֹל ה' מִכָּל הָאֱלֹהִים וגו' (שמות יח, יא)​

נאמר בספר תהלים (קז, מג) מִי חָכָם וְיִשְׁמָר אֵלֶּה וְיִתְבּוֹנְנוּ חַסְדֵי ה'. ונרמז בתיבות 'מִי חָכָם' – ראשי תיבות: י'תרו כ'הן מ'דין ח'ותן מ'שה! לרמז שהתבונן יתרו בחסדי ה' כששמע קריעת ים סוף ומלחמת עמלק, ואמר 'עתה ידעתי כי גדול ה''.​

(חתם סופר, תורה שבכתב)​

 

[התורה]

השבת של הקבלן ביפו
שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד וְעָשִׂיתָ כָּל מְלַאכְתֶּךָ, וְיוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת לַה' אֱלֹקֶיךָ (שמות כ, ט-י) וְעָשִׂיתָ כָּל מְלַאכְתֶּךָ - כְּשֶׁתָּבֹא שַׁבָּת, יְהֵא בְעֵינֶיךָ כְּאִילוּ כָּל מְלַאכְתֶּךָ עֲשׂוּיָה, שֶׁלֹּא תְהַרְהֵר אַחַר מְלָאכָה (רש"י).
מלמד אותנו רבינו רש"י הקדוש: בכל שבוע, בהגיע יום השבת, צריך יהודי לסלק מלבו כל דאגה וטרדה, ולא להרהר כלל בעיסוקיו, אלא לצייר בדמיונו כאילו כל עסקיו מסודרים, ואין לו שום ענין בעולם שהוא צריך לסדר ולפעול, כך שלא נותר לו אלא לקדש את יום השבת, כולו קודש לה', לעסוק בתורה ותפילה, להתענג על ה', להללו ולשבחו ולספר הודו.

סיפר כ"ק מרן הגה"צ רבי יעקב מאיר שכטר שליט"א, סיפור ששמע מתלמיד חכם נאמן, אשר אביו היה מתושבי יפו ולפרנסתו שימש כקבלן בנייה. בימים ההם הוא עמד לקראת בניית עשרה בניינים באחת הערים החדשות, ולשם כך הוא הזמין חביות ענקיות של מלט עבור הבנייה.

היה זה באחד הימים בתחילת הקיץ, כאשר חביות המלט הגיעו בערב שבת אל אתר הבנייה, שם הושארו פתוחות ללא מכסה, במטרה להשתמש בהם לאחר השבת. והנה בהגיע סמוך לכניסת השבת, כאשר הקבלן כבר ישב בביתו ביפו, וגם כל הפועלים היהודים חזרו לביתם, התקדרו לפתע השמים בעבים, והיה ברור כי בכל רגע עלולים לרדת גשמי זלעפות שעלולים לקלקל את כל המלט. הפסד כספי עצום!

מיד הופיעו כמה מפועליו אל ביתו, והציעו כי למען הצלת ממונו הם ייסעו לאתר הבנייה, עם עגלות טעונות קרשים, בהם יוכלו לכסות את החביות, אולם הקבלן שהיה ירא שמים, וידע כי נסיעה כזו תהיה כרוכה בחילול שבת ח"ו, ענה: אינני מוכר את השבת תמורת כל הון שבעולם, ואני מזהיר ששום יהודי לא יחלל שבת עבורי.

באותו ליל שבת אכן ירדו גשמים עזים בארץ, והיה ברור שהמלט היקר בוודאי התקלקל. אולם אותו יהודי ערך את שולחן השבת שלו בפנים צוהלות, שר את הזמירות, ואחרי הסעודה למד חומש ורש"י כהרגלו, כאילו שום דבר לא קרה, כשהוא מקיים בעצמו 'כאילו כל מלאכתך עשויה'.

רק במוצאי שבת לאחר שהבדיל על הכוס, החליט לנסוע אל אתר הבנייה לראות את הנזקים, אך לתדהמתו גילה כי כל חביות המלט שלו מכוסות היטב בקרשים כראוי וכיאות, ולא נגרם להם כל נזק!

לאחר מכן נודע, שאנשי חברת 'סולל בונה', אשר בנו בניינים בשכונה אחרת בעיר, ואף אליהם הגיעו חביות של מלט, שלחו את אנשיהם לכסות את המלט שלהם, אך בחשכת הלילה הגיעו הפועלים שלהם בטעות לשטח הבניה השייך ליהודי זה, וכיסו את החביות שהיו שייכות לו, במקום לכסות את החביות של חברת סולל בונה, וכך ניצל כל רכושו...​

תורה שבכתב​

 

[התורה]

האם מותר להרהר בשבת על עסקי ממון?​

שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד וְעָשִׂיתָ כָּל מְלַאכְתֶּךָ, וְיוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת לַה' אֱלֹקֶיךָ (שמות כ, ט-י) כְּשֶׁתָּבֹא שַׁבָּת, יְהֵא בְעֵינֶיךָ כְּאִילוּ כָּל מְלַאכְתֶּךָ עֲשׂוּיָה, שֶׁלֹּא תְהַרְהֵר אַחַר מְלָאכָה (רש"י).

להלן נבקש לברר האם דברי רש"י אלו הם חיוב מצד הדין, שיש איסור להרהר בשבת על מלאכה, או שמא אין זה אלא מצוה ולא חיוב, או רק מידת חסידות.​

העונג הגדול ביותר​

נפסק בשלחן ערוך הלכות שבת (או"ח סי' שו, ח): 'הרהור בעסקיו, מותר. ומכל מקום משום עונג שבת, מצוה שלא יחשוב בהם כלל, ויהא בעיניו כאילו כל מלאכתו עשויה'.

מבואר כאן שאין איסור בהרהור בעסקים, אך יש מצוה שלא להרהר בהם, וזאת משום עונג שבת, וכלשון הטור: 'יראה אדם בכל שבת כאילו מלאכתו עשויה ואין לך עונג גדול מזה'.​

איסור טרדה ודאגה​

כל האמור הוא בסתם הרהור בעסקים, שבזה אין איסור גמור, רק מצות עונג שבת. אבל במקרה שההרהור מביאו לידי דאגה וטרדה, כבר כתב הבית יוסף בשם רבינו יונה: 'אסור לאדם שיהא לבו טרוד בעסקיו בשבת, אע"פ שאמרו חכמים הרהור מותר, אם יש לו מתוך ההרהור טרדת לב או נדנוד דאגה אסור, שנאמר ועשית כל מלאכתך ואמרו במכילתא שתהא כל מלאכתך בעיניך כאילו היא עשויה שלא תהרהר עליה'.

כן פסק להלכה בשלחן ערוך הרב (סעיף כ"א) שבהרהור המביא לדאגה וטרדה יש איסור מדינא להרהר בו, וכן פסקו עוד פוסקים (אך במשנה ברורה הלשון 'יזהר בזה', ומשמע קצת שאין בזה איסור ממש, רק זהירות, וצ"ע).​

הלכה למעשה:​

המהרהר סתם בעסקיו, אין בזה איסור, אבל משום מצות 'עונג שבת' מצוה שלא להרהר כלל בעסקיו. ובאופן שההרהור בעסקיו מביאו לדאגה וטרדה, יש בזה איסור מצד הדין.​

תורה שבכתב​

 

[התורה]

המעשה ולא האיש
כִּי יִהְיֶה לָהֶם דָּבָר בָּא אֵלַי (שמות יח, טז)​

אף שבכל דין תורה יש שני בעלי דין, נאמר בלשון יחיד 'בָּא' אֵלַי, כי כאשר באו שני אנשים לדין אצל משה, הוא התייחס אל עצם הנידון וגוף המעשה, ללא כל התייחסות לזהותו של השואלים. כִּי יִהְיֶה לָהֶם דָּבָר, אני דן אותם באופן של 'בָּא אֵלַי' – המעשה בא אלי, ולא האנשים.​

(משך חכמה, תורה שבכתב)​

 

[התורה]

להיקרא 'איש' – לא כל אחד זוכה
וַיֵּצֵא מֹשֶׁה לִקְרַאת חֹתְנוֹ וַיִּשְׁתַּחוּ וַיִּשַּׁק לוֹ וַיִּשְׁאֲלוּ אִישׁ לְרֵעֵהוּ לְשָׁלוֹם (שמות יח, ז) 'איני יודע מי השתחוה למי, כשהוא אומר איש לרעהו, מי הקרוי איש, זה משה, שנאמר (במדבר יב, ג) והאיש משה' (רש"י).​

אמר מרן ראש הישיבה הגראא"מ שך זי"ע: עלינו להתעורר להפנים את המסר העולה מדברי רש"י אלו: הנה אנו רגילים לומר על כל אדם שאנו מכירים שהוא 'איש', אך האמת יכולה להיות שהוא אינו ראוי כלל לתואר "איש", וכדברי רש"י כאן 'מי הראוי איש? – זה משה!', משה אכן ראוי להיקרא איש! אבל אין זה תואר המובן מאליו שכל אחד יכול להתהדר בו...
תורה שבכתב​

 

[פנחס ע]

להיקרא 'איש' – לא כל אחד זוכה
וַיֵּצֵא מֹשֶׁה לִקְרַאת חֹתְנוֹ וַיִּשְׁתַּחוּ וַיִּשַּׁק לוֹ וַיִּשְׁאֲלוּ אִישׁ לְרֵעֵהוּ לְשָׁלוֹם (שמות יח, ז) 'איני יודע מי השתחוה למי, כשהוא אומר איש לרעהו, מי הקרוי איש, זה משה, שנאמר (במדבר יב, ג) והאיש משה' (רש"י).​

אמר מרן ראש הישיבה הגראא"מ שך זי"ע: עלינו להתעורר להפנים את המסר העולה מדברי רש"י אלו: הנה אנו רגילים לומר על כל אדם שאנו מכירים שהוא 'איש', אך האמת יכולה להיות שהוא אינו ראוי כלל לתואר "איש", וכדברי רש"י כאן 'מי הראוי איש? – זה משה!', משה אכן ראוי להיקרא איש! אבל אין זה תואר המובן מאליו שכל אחד יכול להתהדר בו...
תורה שבכתב​

לחץ כדי לכווץ...

סתם הערה, אבל כידוע חז"ל למדו שסתם איש זה המלאך גבריאל.

 

[התורה]

סתם הערה, אבל כידוע חז"ל למדו שסתם איש זה המלאך גבריאל.​

לחץ כדי לכווץ...

הן אמת בקיאות מבהילה של הרב @פנחס ע מן המפורסמות היא, והן אמת כן כתוב, אם כי יש בזה כמה וכמה דרישות והיפוכיהן, כדלהלן:

ואין איש אלא הקב"ה, שנאמר ה' איש מלחמה, אמר הקב"ה הריני מפילו על יד בן איש, שנאמר ודוד בן איש אפרתי הזה. (סוטה מב:).
כל מקום שנאמר איש אם בצדיק - הרבה, ואם ברשע הרבה. (מדרש לקח טוב בראשית ו ט).
בני איש - בני יעקב. (תרגו"י תהלים מט ג).
וימצאהו איש - זה גבריאל, שנאמר והאיש גבריאל. (רש"י בראשית לז טו).
כולם אנשים - כל אנשים שבמקרא לשון חשיבות, ואותה שעה כשרים היו. (רש"י במדבר יג ג)
אנשים - צדיקים, וכן בחר לנו אנשים, וכן אנשים חכמים וידועים. (רש"י במדבר לא ג)
אדם - הקטנים, איש - הגדולים. (רש"י ישעיה ב ט)
בני אדם - אברהם, האדם הגדול בענקים, בני איש - נח איש צדיק. (רש"י תהלים מט ג).

הבאתי כמה ממקורות רז"ל בזה, שלכאורה נראים כסותרים, אך ודאי שלא, אלא כ"מ 'איש' הוא בא להורות לשון חשיבות, ורק היכא שאין מפורש במי מדובר כלל [לא כהכא שברור שזה או משה או יתרו], אז נאמר שזה גבריאל, ויל"ע מדוע הוא דייקא בעוד אצל כמה נאמר לשון 'איש, ואכמל"ב.​

 

[פנחס ע]

הן אמת בקיאות מבהילה של הרב... מן המפורסמות היא

לחץ כדי לכווץ...

ט"ס בהודעה הקודמת, וצ"ל @התורה להוכחות עיי"ש...
אם כי שחלק מהמקורות לא ממש שייכים. ואכמ"ל. ובכל אופן ודאי מצינו שאיש לשון חשיבות! וזה מה שרציתי לומר ששייכו לגבריאל.

 

[התורה]

אם כי שחלק מהמקורות לא ממש שייכים

לחץ כדי לכווץ...

כלומר ?

 

[רבי]

"ולציון יאמר איש ואיש יולד שם".

איש זה לשון חשיבות.

יוסי בן יוחנן איש ירושלים.
אנטיגנוס איש סוכו.

 

[פנחס ע]

כלומר ?

לחץ כדי לכווץ...

שחלקם עוסקים בה' ובמקום שזה המשך מפסוקים קודם ועוד כהנה, ורק בגבריאל מצאנו שזה סתם איש לכאורה.

 

[התורה]

תוכו כברו
לֹא תִשָּׂא אֶת שֵׁם ה' אֱלֹקֶיךָ לַשָּׁוְא (כ, ז)​

לֹא תִשָּׂא אֶת שֵׁם ה' אֱלֹקֶיךָ לַשָּׁוְא - אל תישא עליך את שם ה' בצורה מזויפת של שווא ושקר, כלומר: אל תראה עצמך בעיני הבריות כצדיק ועובד ה' וירא שמים, יותר ממה שהנך באמת!​

(אור החיים הק', תורה שבכתב)​

 

[התורה]

שמעתי קולות חזקים יותר
וַיְהִי קֹלֹת וּבְרָקִים וְעָנָן כָּבֵד עַל הָהָר וְקֹל שֹׁפָר חָזָק מְאֹד (שמות יט, טז)​

בימי מגוריו ברוסיה, עצרו פעם אנשי הבולשת הרוסית את הגאון רבי יחזקאל אברמסקי זי"ע, אשר טפלו עליו האשמות כאילו השתתף בפעילות חתרנית להפיל את השלטון ברוסיה.
במהלך אחת החקירות שהם חקרו אותו, הסתער פעם לעברו החוקר בשאגות איומות ובקולי קולות מבהילות. אולם רבי יחזקאל לא איבד את קור רוחו והקשיב לצעקותיו בשלוה גמורה. מנוחת הנפש שלו הוציאה את הרוסי מכליו והוא שאל: כיצד יתכן שהגערות שלי אינן מבהילות אותך? ענה לו רבי יחזקאל: כבר שמעתי קולות חזקים יותר מאלו... השתומם החוקר ושאל: אימתי? מי מהחוקרים נתן עליך בקולו יותר ממני? וכאן באה תשובתו המפתיעה: התכוונתי לקולות ששמעו אזנינו בהר סיני, קול ה' בכח, הקולות הרמים ההם משתיקים בקרבי כל קול אחר!...
תורה שבכתב​

 

[התורה]

עד היכן כיבוד אב
כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ לְמַעַן יַאֲרִכוּן יָמֶיךָ עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר ה' אֱלֹקֶיךָ נֹתֵן לָךְ (שמות כ, יב)​

רבה של צ'פרו במרוקו, הגה"ק רבי עמור אביטבול זי"ע כותב בספרו 'עומר התנופה' לדרוש את הכתוב, על פי המסופר בגמרא (קידושין לב, ב) שלרבי טרפון היתה אמא זקנה, שבכל פעם שהיתה רוצה לעלות על מיטתה, או לרדת מהמיטה, היה רבי טרפון מתכופף, והיא עלתה על גבו. אמרו לו חכמים, עדיין לא הגעת לחצי מהכיבוד שחייבה התורה. שהרי, כלום זרקה ארנקי בפניך לים ולא הכלמת אותה?! עוד מביאים שם התוספות בשם הירושלמי, שפעם אחת איבדה אמו של טרפון את נעליה בחצר, והניח ר' טרפון ידו תחת רגליה, והיתה דורסת על ידיו.

זהו שנאמר, כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ לְמַעַן יַאֲרִכוּן יָמֶיךָ, ועד היכן צריך לכבד את הוריו - עַל הָאֲדָמָה, כלומר שיכפוף גופו עד האדמה, כדי שאימו תעלה עליו להגיע למיטתה, או שהיא תדרוך על כפות ידיו, ולא עוד אלא - אֲשֶׁר ה' אֱלֹקֶיךָ נֹתֵן לָךְ - כל הממון אשר ה' נותן לך, תכבד אותה, ואפילו אם היא תזרוק ארנק לים!
תורה שבכתב​

 

[התורה]

השבת - מתפילות ימות החול
שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד וְעָשִׂיתָ כָּל מְלַאכְתֶּךָ, וְיוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת לַה' אֱלֹקֶיךָ (שמות כ, ט-י)​

אמר הרה"ק רבי מרדכי מטשרנוביל זי"ע, שהשבת נעשית מששת ימי המעשה, דהיינו ארבע שעות שבכל יום, ומהם נעשים עשרים וארבע שעות של שבת. ארבע השעות שבכל יום, הם שלש שעות לתפילות שחרית מנחה ומעריב, כל תפילה שעה אחת (ברכות ל, ב). והשעה הרביעית היא שעה של חשבון הנפש בכל יום, כך שיש בכל יום ארבע שעות שהם קודש לה', ושעות אלו מששת ימי המעשה מצטרפים ונעשים מהם כ"ד שעות של יום שבת קודש.

כעין זה כתב בספה"ק 'מאור ושמש' (פרשת בא), שיש בכל יום שלש תפילות, כל תפילה שעה, ועוד זמן קצר שצריך אדם לשהות קודם התפילה ולאחריו (מג"א סי' צג, א), כך שיש בכל יום עוד שעה עבור כך [והיינו כעשר דקות לפני כל תפילה ועשר דקות אחרי התפילה, ויחד הרי זה שעה].
תורה שבכתב​

 

[התורה]

גם השני הוא אחד
אֲשֶׁר שֵׁם הָאֶחָד גֵּרְשֹׁם וגו' וְשֵׁם הָאֶחָד אֱלִיעֶזֶר (יח, ג-ד)​

לכאורה היה צריך הכתוב לומר שם האחד גרשום ושם השני אליעזר', ומדוע נאמר שוב אצל אליעזר הלשון 'ושם האחד'? אלא התורה מבקשת ללמדנו, שאסור לנו להתייחס אל אי מי מילדינו כאל "בן שני", עלינו להתייחס אל כל אחד ואחד מהם כאילו הוא "הבן האחד". כל ילד הוא כמו ילד יחיד ומיוחד, בעל הכוחות המיוחדים לו, והתפקיד המיוחד רק לו!​

(הגאון רבי יוסף צבי הלוי דינר זי"ע בספרו 'מקדש הלוי', תורה שבכתב)​

 

[התורה]

נס שיש שבת

שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד וְעָשִׂיתָ כָּל מְלַאכְתֶּךָ, וְיוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת לַה' אֱלֹקֶיךָ (שמות כ, ט-י) וְעָשִׂיתָ כָּל מְלַאכְתֶּךָ - כְּשֶׁתָּבֹא שַׁבָּת, יְהֵא בְעֵינֶיךָ כְּאִילוּ כָּל מְלַאכְתֶּךָ עֲשׂוּיָה, שֶׁלֹּא תְהַרְהֵר אַחַר מְלָאכָה (רש"י)​

מלמד אותנו רבינו רש"י הקדוש: בכל שבוע, בהגיע יום השבת, צריך יהודי לסלק מלבו כל דאגה וטרדה, ולא להרהר כלל בעיסוקיו, אלא לצייר בדמיונו כאילו כל עסקיו מסודרים, ואין לו שום ענין בעולם שהוא צריך לסדר ולפעול, כך שלא נותר לו אלא לקדש את יום השבת, כולו קודש לה', לעסוק בתורה ותפילה, להתענג על ה', להללו ולשבחו ולספר הודו.
הגה"צ רבי גדליה אהרן קעניג זצ"ל, רבה של קהילת ברסלב בצפת, נשא על שכמו עול כבד של חובות כספיים להקמת מוסדותיו. בשיעור שמסר פעם בליל שבת קודש נענה ואמר לשומעי לקחו: יש לנו נס שהקב"ה נתן לנו את יום שבת קודש, כי לולא זאת, מי יודע אם היה אפשר לנו לסבול את הצער ועוגמת הנפש ברצף אחד ארוך בלי הפסק, אבל כעת כשיש כל שבוע יום שבת, הרי בהכרח להפסיק את הדאגה ולחשוב 'כאילו כל מלאכתו עשויה', ומאחר שפעם בשבוע מפסיקים מלחשוב על הדאגות, כבר יותר קל לשאת את המשא. נס שיש לנו שבת!
תורה שבכתב​

 

[התורה]

1. פסק דין שקול – סודו של דין תורה עם הבנה עמוקה​

סיפור מרתק נפרש בפנינו, המדגים את עומק החכמה והצדק המצויים בפסיקות ההלכה. שני אישי ציבור מוערכים, אשר זכו להערכה רבה מצד הבריות על תרומתם לקהילה, מצאו עצמם בפני בית דין כשאחד תובע את השני לדין תורה. פניהם משדרים כבוד, אך גם דאגה. הם נכנסו אל קודש הקודשים, ביתו של רב העיר. הרב, דמות תורנית רבת סמכא, קיבל את פניהם. באופן יוצא דופן, הוא פנה אליהם בשמם הפרטי, ללא תוארי כבוד, וביקש מהם לשבת.
"מי התובע?" שאל הרב, בקול שקט אך סמכותי.
"אני התובע," השיב ראובן, כשבפניו ניכרת נחישות. הרב הקשיב בריכוז לכל טענותיו, מנסה להבין לעומק את נקודת מבטו.
כשסיים ראובן, פנה הרב אל שמעון, הנתבע. "ומה יש לך, הנתבע, להשיב על דברי התובע?"
וכך, צד אחר צד, נשמעו הטענות, הוסברו העובדות, והדברים התבהרו. כשסיימו שני הצדדים את דבריהם, ביקש מהם הרב לצאת, כדי שיוכל להתעמק במקרה, להרהר בדברים, ולפסוק את הדין.
לאחר מספר דקות, קרא הרב לשניהם בחזרה. הוא הכריז על פסק הדין, ושאל אותם אם הם מקבלים עליהם את הכרעתו. בשמעם את דבריו, נאנחו שניהם בהקלה, וענו בחיוב. ואז, חל שינוי מהותי באווירה. הרב חייך, פניו התרככו, והוא החל לדבר אליהם בסבר פנים יפות, בהתאם למעמדם וכבודם. לחץ את ידיהם בחמימות, והודה להם על קבלת פסק הדין. לבסוף, התנצל על היחס הקר שקיבל אותם בתחילה, והסביר את הסיבה לכך, שרצה לדון רק את דבריהם בלי להיות מושפע ממעמדם המכובד, ורק אחרי שקבלו עליהם את פסק הדין יכל לחזור ולכבד אותם כראוי להם.​

---

​

2. כי בדבר אשר זדו עליהם​

הסבר מרתק מגיע מפי המגיד מדובנא, אשר נודע ביכולתו לפרש פסוקים באופן בהיר ונגיש. על ידי משלים. המגיד מדובנא מצטט גם את הפסוק מספר נחמיה: "כי ידעת כי הזידו עליהם" (נחמיה, ט', י'). הוא מדגיש כי המכות שבאו על מצרים לא נועדו רק כעונש, אלא בעיקר כתיקון. יותר מכך, הן באו לרפא את עם ישראל מחולשתם באמונה בה', אשר נבעה משהותם הממושכת בקרב המצרים.

אך כאן עולה שאלה: כיצד הגיוני להעניש את המצרים על מנת לרפא את עם ישראל? האם יש בכך צידוק מספק? המגיד מדובנא מביא משל חינוכי. מינקת נשכרה להאכיל תינוק. לאחר תקופה, התינוק חולה. הרופא קובע שמקור המחלה במזון מקולקל, ועל מנת לרפאו, יש לתת לו תרופות מרות. מכיוון שהתינוק אינו יכול לבלוע אותן, הוחלט שהמינקת תבלע את התרופות, והן יעברו דרך החלב אל התינוק.

אולם, המינקת סירבה לבלוע את התרופות, בטענה שהתחייבה להאכיל את התינוק, לא לבלוע תרופות. בחקירה נוספת התבררה האמת: למינקת היה דג גדול ויקר, אשר החל להתקלקל. מתוך חוסר רצון לבזבז את הכסף, היא אכלה את הדג המקולקל, וזה גרם לה לקלקול קיבה, אשר עבר גם אל התינוק. הרב, שנדרש לפסוק, קבע כי מכיוון שהיא גרמה לתינוק לחלות, עליה לבלוע את התרופה המרה.

בדומה לכך, חולשת האמונה של עם ישראל נבעה משהייה בסביבת מצרים, עם שאינו מכיר את השם. כדי לרפא את עם ישראל ולחזק את אמונתם בקב"ה, היה הכרחי שהמצרים יסבלו, אם על ידי כך יתוקן העיוות הרוחני.​

---

​

3. "והודעת להם את הדרך ילכו בה" – אמנות ביקור החולים​

חז"ל דורשים את הפסוק "והודעת להם את הדרך ילכו בה" (שמות י"ח, כ') על מצוות ביקור חולים. דרישה זו מלמדת אותנו כיצד יש לקיים את המצווה במידה הנכונה, מבלי להכביד יתר על המידה על החולה.

סיפור מעניין מדגים זאת. ר' ישראל סלנטר, גדול הדור, חלה פעם במחלה קשה. כשהתקשה להתאושש, לא הותרו מבקרים להיכנס אליו. אך במקרה, הגיע למקום אפיקורס, ולו ניתן אישור להיכנס. האפיקורס, מופתע ומתגאה בכבוד הרב שניתן לו, שאל כיצד ייתכן הדבר. השיב לו ר' ישראל סלנטר: "את כולם אפגוש בעולם האמת. אבל אותך, שאינני צפוי לפגוש שם, אני רוצה לפגוש כאן."
​

(הרב מנחם הלוי ליכטנשטיין - מוהל מוסמך)​