בחוקותי קבורת המת במקום פקוח נפש (1 צופה)

[אברך מישיבת מיר]

ושלחתי דבר בתוככם - כו, כה
ופרש"י ועל ידי הדבר ונתתם ביד האויבים הצרים עליכם, לפי שאין מלינים את המת בירושלים, וכשהם מוציאים את המת לקברו, נתנים ביד אויב.
\
וקשה וכי בשביל ההלכה שאין מלינים את המת בירושלים מוסרים את נפשם לסכנה?

 

[אברך מעמיק]

השאלה היא כיצד מותר, או איך זה נעשה, כי יכול להיות שבאמת זה לא היה על פי דין אלא שכבר נודעו דברי חכמים (יומא כג:) 'ללמדך שקשה עליהם טהרת כלים יותר משפיכות דמים'. ואפשר שכל עניני הטהרה היו חמורים בעיניהם יותר מן החיים [ואפשר שזה חלק מן הקללה].
אמנם בגמרא בב"ק (פב:) מבואר כי הטעם לאיסור הלנת המת בירושלים הוא ללא טעם, אבל לכאורה במצב של מצור, שלא יוכלו לקבור לא היום ולא מחר, ומתים רבים [כי הרי היה דבר], בודאי זה גורם לריבוי טומאה בכל מקום, אך ברש"י נראה שהענין הוא ההלכה שלא מלינים, וצ"ע.
ועיין אלשיך על המקום.

 

[אברך מעמיק]

ואולי עוד יש לומר, כי הנה כבר מצאנו ברבי יוחנן בן זכאי שנתחזה למת ויצאו תלמידיו לקוברו בחוץ (כמבואר בפרק הניזקין בגיטין), ומשמע שבעיקרון מחנה האויבים היה במרחק מהחומה, והייתה שהות לקבור ולחזור, אלא שכנראה בשעת 'דבר' שהמתים מרובים, לא הספיקו לחזור עד שבאו האויבים, אבל מכיון שהיתה אפשרות לעשות זאת מבלי לההרג, טעו ולא שיערו טוב את הזמנים.