קושיא: הפלונטר ההלכתי של שחרור עין טבי (1 צופה)

[התורה]

בפרשתן (כ"א, כ"ו): "וְכִֽי־יַכֶּ֨ה אִ֜ישׁ אֶת־עֵ֥ין עַבְדּ֛וֹ אֽוֹ־אֶת־עֵ֥ין אֲמָת֖וֹ וְשִֽׁחֲתָ֑הּ לַֽחָפְשִׁ֥י יְשַׁלְּחֶ֖נּוּ תַּ֥חַת עֵינֽוֹ"
בקידושין (כה:) דרשו: "ושחתה - עד שיכוון לשחתה",
ומצינו בב"ק (עד:): "מעשה בר"ג שסימא את עין טבי עבדו, והיה שמח שמחה גדולה; מצאו לר' יהושע, אמר לו: אי אתה יודע שטבי עבדי יצא לחירות? אמר לו: למה? א"ל: שסמיתי את עינו", וכיון שצריך כוונה, איך עשה כן, הלא המשחרר עבדו עובר בעשה ד'לעולם בהם תעבודו'.
וצ"ע.​

 

[דוד בן ישי]

בפרשתן (כ"א, כ"ו): "וְכִֽי־יַכֶּ֨ה אִ֜ישׁ אֶת־עֵ֥ין עַבְדּ֛וֹ אֽוֹ־אֶת־עֵ֥ין אֲמָת֖וֹ וְשִֽׁחֲתָ֑הּ לַֽחָפְשִׁ֥י יְשַׁלְּחֶ֖נּוּ תַּ֥חַת עֵינֽוֹ"
בקידושין (כה:) דרשו: "ושחתה - עד שיכוון לשחתה",
ומצינו בב"ק (עד:): "מעשה בר"ג שסימא את עין טבי עבדו, והיה שמח שמחה גדולה; מצאו לר' יהושע, אמר לו: אי אתה יודע שטבי עבדי יצא לחירות? אמר לו: למה? א"ל: שסמיתי את עינו", וכיון שצריך כוונה, איך עשה כן, הלא המשחרר עבדו עובר בעשה ד'לעולם בהם תעבודו'.
וצ"ע.​

לחץ כדי לכווץ...

וכבר עמד בזה המושב זקנים:
ומתרץ - ושמא י"ל דלא ס"ל לר"ג דבעינן כונה לשחתה, ור"ג דהתם לכחול עיניו היה מתכוין וסמאו.

 

[התורה]

בשו"ת בית דוד (להגר"ד לייטר, סימן י') דן אי שרי לאדם לגרום בגרמא לביטול מצוות עשה, וזוקק דבריו ממה שמצינו בבבא קמא (עד, ב) ברבן גמליאל שסימא עין עבדו ושמח שיצא לחירות.
והאריך בזה טובא, והא
תורף דבריו בזה:
א. הוכחת האיסור: הקשה, מדוע לא הפיל ר"ג שן עבדו במזיד כדי לשחררו (שהרי עבד כשר היה)? ומדוע לא הציעו בגמרא בגיטין (מא) שיפיל רבו את שינו במקום לכופו לשחררו ולעבור על "לעולם בהם תעבודו"? אלא מוכח שאסור לעשות פעולה שתגרום ממילא לביטול העשה.
ב. דחיית הראיה: יש לומר שאין זה "גרמא" בעלמא, אלא הפלת השן היא גופא ביטול מצוות העבודה בעבד, ולכן נאסר כחלק מהלאו.
ג. תמיהה על ר"ג: אם שחרור עבד הוא איסור תורה, איך שמח ר"ג על שבאה תקלה לידו וביטל עשה? (ואף לשיטת המרדכי שאין הקב"ה מביא תקלה לצדיקים אפילו בדרבנן, קשה איך אירע לו כן).
יישוב הדברים (על פי תוס' והר"ן):
בתוספות (עירובין סד, א) כתבו שר"ג לשיטתו לא סבר את האיסור של "לא תחנם". וביאר בזה, שכיון שכתב הר"ן (גיטין לח) ששורש איסור שחרור עבדים נובע מלאו ד"לא תחנם", הרי לשיטת ר"ג דלית ליה "לא תחנם" בכהאי גוונא, ממילא לא היה עליו איסור "לעולם בהם תעבודו", ושפיר שמח בשחרור עבדו הכשר.

 

[התורה]

במכתבו שבקובץ הדרום (כרך י"ג), מעיר הגרצ"פ פראנק זצ"ל על דברי ה'בית דוד' בכמה אנפי:​

ואף בזה האריך, ואביא תורף דבריו:

א. בעניין חשיבת הדבר לתקלה:
מה שהקשה מצד 'אין הקב"ה מביא תקלה לצדיקים' (לשיטת המרדכי), יישב הגרצ"פ דבאמת לא אירעה כאן שום תקלה, שהרי מבואר במשנה בסוף פרק קמא דברכות שקיבל ר"ג תנחומים על טבי עבדו, ומבואר שנשאר בעבדותו ולא יצא לחירות עד יום מותו, וא"כ לא עבר ר"ג על איסור שחרור.
ב. באיסור חבלה בעבד:
חולק הגרצ"פ על הסברת ה'בית דוד' דליכא איסור תורה בהפלת שן עבדו, ומביא מרש"י (גיטין כא:) ומהרמב"ם והשו"ע (חו"מ סי' ת"כ) דהחובל בעבד כנעני עובר בלאו ד"לא יוסיף" כחובל בישראל. וא"כ הדק"ל, איך שמח ר"ג על עבירה של חבלה?
ג. יישוב הנהגת ר"ג וגדרי שגגת לאו:
מביא הגרצ"פ דברי הגריעב"ץ (ב"ק עד.) דבוודאי לא עשה ר"ג מעשה חבלה בכוונה, אלא י"ל דסבר כהני תנאי דעבד יוצא בראשי איברים אף בלא כוונת חבלה. וביאר הגרצ"פ דאפשר שנתכוון ר"ג לרפואתו, ובזה ליכא איסור חבלה ומ"מ יוצא לחירות.
עוד העיר בזה, דאף אם נחשב "שגגת לאו" (כדמצינו בסנהדרין פד: בחובל באביו לרפואה), י"ל דבשגגת לאו לא שייך "תקלה" לצדיקים, וכשיטת הרמב"ן (ויקרא א, ד) דבחייבי לאוין בשוגג אין נשיאות עוון ואינם צריכים ריצוי וכפרה. אלא שציין דבמג"א (סי' תל"ד) משמע דגם שגגת לאו נחשבת עבירה, וצ"ע.​