תירוץ א. אין בכך את חביבות המצוה
תורת חיים (סנהדרין עא, א ד"ה וכיון) הקשה הקושיה הראשונה, שיבוא עשה וידחה לא תעשה (והרבה אחרונים הביאו הקושיה בשמו) . ובשואל ומשיב (שו"ת תליתאה ח"ג סי' קסה) תירץ, לפי מה שביאר הרמב"ן (שמות כ, ח) בטעם הדבר שעשה דוחה לא תעשה, שהוא משום שיותר חביב לפני המקום מי שעושה מצוה, ממי שאינו עובר עבירה שאהבה גדולה מיראה). וכאן לא שייך טעם זה, שהרי לא יתכן שיקיים המצוה ויהיה חביב לפני הקב"ה, על ידי כך שיחלל את שמו וישרפנו, ועל כן כאן אין העשה דוחה לא תעשה.
תירוץ ב. כל המצוה היא לכבוד שמים
בית מאיר (סנהדרין קיג, א ד"ה מתניתין) תירץ כעין זה, שבשלמא בעלמא הקב"ה מעונין בקיום העשה, עד כדי כך שדוחה הלא תעשה. אבל כאן, שגוף מצות עיר הנדחת הוא מחמת החטא, שפגעו בכבודו של מקום, לא מסתבר שיצווה הקב"ה לפגוע בכבודו יותר, ולעבור על 'לא תעשון כן לה' אלקיכם' (כאן). ולכן מסתבר לומר שכוונת הכתוב היא, שאם אין אתה יכול לקיים 'כל שללה', לא תהיה כלל עיר הנדחת (וכעין זה תירץ בעל אור שמח (חידושי רבי מאיר שמחה , סנהדרין קיג, א ב רש"י ד"ה דכתיב)).
תירוץ ג. אפשר לקיים שניהם
עוד תירץ בית מאיר (שם ד"ה עוד), בהקדם כמה הקדמות: א. כלל גדול בידינו (שבת קלג, א), שאם אפשר לקיים העשה ללא עבירת הלאו, אינו דוחה לא תעשה. ב. בעיר הנדחת, ודאי שמבחינה מעשית אפשר לקיים העשה ללא כתבי הקודש, כפי שמקיימים ללא הקדשים שבתוכה (סנהדרין קיב, ב). ג. לרבי אליעזר לא ממעטים כתבי הקודש מ'שללה' (להלן יג, יז) (כפי שביאר שם). ואם כן יש להבין מסברא, מדוע תרבה התורה את כתבי הקודש שיכללו בעשה, כדי לעבור ולהוסיף חטא של 'לא תעשון כן', הרי אפשר היה לקיים שניהם. ובהכרח שלא בא הכתוב אלא למעט, שאם אי אפשר לקיים הכל, אינה נחשב כלל כעיר הנדחת.
תירוץ ד. עובר על 'את ה' אלקיך תירא'
כמה אחרונים (בית מאיר (שם); מנחת חינוך (קומץ מנחה מצוה סט) ; אחיעזר (שו"ת ח"ב יו"ד סי' מח אות ב); הגרי"פ פערלא (על ספר המצוות לרס"ג , עשה א, ד"ה אלא)) תירצו, שכל המוחק את השם עובר גם בעשה של 'את ה' אלקיך תירא' (לעיל ו, יג; י, כ; החינוך מצוה תלב), שאין זה קל יותר ממוציא שם שמים לבטלה (ראה תמורה ג, ב, ורמב"ם פי"ב מהל' שבועות הי"א). ואין עשה דוחה לא תעשה ועשה )שבת כה, א).
תירוץ ה. עובר על 'ואהבת את ה' אלקיך'
סנהדרי קטנה (סנהדרין עא, א ד"ה אך) תירץ (כעין הנ"ל), שהמוחק את ה', מלבד מה שעובר על 'לא תעשון כן', עובר גם על העשה של 'ואהבת את ה' אלקיך' משום שפשוט שאין זו אהבת ה', למחוק השםהנכבד והנורא הנכתב בקדושה. ונמצא שיש כאן עשה ולא תעשה, ואין עשה דוחה לא תעשה ועשה.
תירוץ ו. 'שמם' ולא שם שמים
ערוך לנר (סנהדרין קיג, א ד"ה ר"א) תירץ כעין זה, שכיון שנאמר גם עשה לאיבוד עבודה זרה, שנאמר (פסוק ג) 'ואבדתם את שמם', יש לדרוש 'שמם ולא שם שמים'. ונמצא שזהו לאו הבא מכלל עשה שדינו כעשה, ואין העשה דוחה אותו.
תירוץ ז. עדיף מלאו הבא מכלל עשה
עוד כתב ערוך לנר (שם), שאפילו לדעת הרשב"א (כתובות מ, א ד"ה וניתי), שלאו הבא מכלל עשה נדחה מפני עשה (והדבר מתאים לדברי הרמב"ן שהובאו לעיל (תירוץ א), שעשה דוחה לא תעשה משום שאהבה עדיפה מיראה), כאשר יש לאו נוסף יחד עמו אינו נדחה (והביא ראיה לדבר. ויש שהוסיפו, שכאן יתכן שיש כמה עשין בדבר, וכפי שנתבאר. וראה להלן (תירוץ טו) אם עשה דוחה כמה לאוין).
תירוץ ח. 'שללה' ולא שלל שמים
רש"י (סנהדרין קיג, א ד"ה דכתיב) ביאר דברי רבי אליעזר, שעיר שיש בה מזוזה אינה נעשית עיר הנדחת. וכתב כך:
ובמזוזה הואיל וכתיב בה אזכרות אי אפשר לשרפה, משום קרא ד'לא תעשון כן' (כאן). ואנן בעינן ' שללה ' (להלן יג, יז) וליכא , דהאי ' שלל שמים ' הוא (והאחרונים התחבטו בכוונתו, והרש"ש (ברש"י שם) הגיה בדבריו 'דהאי לאו שלל שמים הוא'). ובערוך לנר (שם, ובשו"ת בנין ציון החדשות סי' פז) ביאר, שרש"י בא ליישב קושייתנו. וכוונתו לומר, שבאמת אם הנידון היה מצד הלאו לחוד, היינו אומרים שעשה דוחה לא תעשה. ומה שאמר רבי אלעזר, שאין נעשית עיר הנדחת, הוא משום שבפסוק של 'לא תעשון' גילה הכתוב שאסור לשרוף מזוזה, ואם כן אין זה 'שללה', אלא 'שלל שמים'. ורבי אליעזר סובר, שרק במקום שיש לקיים 'כל שללה', והיינו שאין בה 'שלל שמים', אז נעשית עיר הנדחת, אבל כשיש בה גם 'שלל שמים', אין נעשית עיר הנדחת כלל (וכעין זה תירצו מנחת חינוך (מצוה קמב אות א, וראה מצוה תסד אות א); שואל ומשיב (תניינא ח"ד סי' כד); דברי חיים (שו"ת יו"ד ח"א סי' נו); היכל מלך (פ"ד מהל' עבודה זרה הי"ג); צמח יהודה (ח"ג סי' רלג אות ז).
תירוץ ט. יש במזוזה שלל שמים ושלל הדיוט
יש שביאר כוונתו (בהערות על שיעורי הגר"ש רוזובסקי) (סנהדרין עא, א הערה קפד), שבמזוזה יש באותו חפץ עצמו גם שלל שמים וגם שלל הדיוט, ובזה מיעט הכתוב שיהיה ניצול גם 'שללה', משום 'שלל שמים' שבו, ולא תיעשה עיר הנידחת כלל. מה שאין כן בשאר 'שלל שמים', שאף אם תשרף העיר ינצל הוא, ועל כן אינו מציל את העיר. (ונראה שהוצרך לבאר כן, משום ששנינו (סנהדרין קיא, ב) 'שללה - ולא שלל שמים, מכאן אמרו ההקדשות שבה יפדו' וכו', ומשמע שהדבר מוסכם. מפשטות דברי הערוך לנר (שם) משמע, שרבי אליעזר נחלק על חכמים בזה, וסובר שכאשר יש 'שלל שמים' אין נעשית עיר הנידחת כלל. (וראה עוד בתירוץ הבא).
תירוץ י. אין יודעים היכן המזוזה
בן ידיד (פ"ד מהל' עבודה זרה הט"ו) תירץ (כעין הנ"ל), שרש"י (שם) בא ליישב קושיה זו, ולכן כתב ש'אנן בעינן שללה וליכא', והיינו שבשריפת המזוזה אינו מקיים העשה, דלא גרע מכסף מעשר (וממילא לא שייך שעשה ידחה הלא תעשה, כיון שבאופן זה אין עשה). והוסיף, שהגמרא לא הביאה את הפסוק 'את כל שללה' (למעט שלל שמים), משום שמדובר באופן שאין יודעים היכן המזוזה, שאם יודעים היכן המזוזה, היה לנו לגנוז אותה, כמו כתבי הקודש. ולכן הביאה הגמרא את הטעם ש'לא תעשון כן', שמחמת כן אין לשרוף את העיר, משום ששורפים גם את המזוזה, אף שאין יודעים היכן היא.
----{הועתק מעלון של דירשו קובץ דרישה וחקירה מקובץ עיון הפרשה}-----
