נח קושיא: מדוע התורה חוזרת פעמיים על רשימת המתים במבול?

[התורה]

בפסוק כב נאמר: "כֹּל אֲשֶׁר נִשְׁמַת רוּחַ חַיִּים בְּאַפָּיו... מֵתוּ" (בראשית ז, כב).

וקשה: לכאורה המילים הללו מיותרות. הרי פסוק אחד בלבד קודם לכן (פסוק כא) התורה כבר פירטה בדיוק מי מת במבול: "וַיִּגְוַע כָּל בָּשָׂר הָרֹמֵשׂ... בָּעוֹף וּבַבְּהֵמָה... וְכֹל הָאָדָם". אם התורה כבר כתבה שכולם מתו (האדם, הבהמה והעוף), מה מוסיף הפסוק הבא כשהוא חוזר ואומר שוב שכל מי שיש לו רוח חיים מת?

 

[התורה]

בפסוק כב נאמר: "כֹּל אֲשֶׁר נִשְׁמַת רוּחַ חַיִּים בְּאַפָּיו... מֵתוּ" (בראשית ז, כב).

וקשה: לכאורה המילים הללו מיותרות. הרי פסוק אחד בלבד קודם לכן (פסוק כא) התורה כבר פירטה בדיוק מי מת במבול: "וַיִּגְוַע כָּל בָּשָׂר הָרֹמֵשׂ... בָּעוֹף וּבַבְּהֵמָה... וְכֹל הָאָדָם". אם התורה כבר כתבה שכולם מתו (האדם, הבהמה והעוף), מה מוסיף הפסוק הבא כשהוא חוזר ואומר שוב שכל מי שיש לו רוח חיים מת?

לחץ כדי לכווץ...

אשמח מאוד למענה בעניין מחו"ר הפורום, מספרים וסופרים ומאובתנא דליבא

 

[חריף ובקי]

המלבי"ם בפסוק כב מבאר שיש כאן תוספת, הפסוק הראשון מונה את בעלי החיים שמתו, ואילו השני מלמד שגם בעלי חיים החיים במקומות לחים ומימיים, ויש מקום לחשוב שיוכלו לשרוד במבול, מתו משום שגם הם זקוקים לנשימת אוויר. לפי זה, "נשמת רוח חיים באפיו" מגדיר את היקף המיתה, גם החיים בסביבת מים, כל שחייהם תלויים בנשימת אוויר, נכללו בה.

עוד יש לשים לב להמשך הפסוק, שהושמט בשאלתך, "מכל אשר בחרבה". רש"י מפרש: "ולא דגים שבים". נמצא שהפסוק גם מסייג את האמור לפניו ומלמד שבעלי החיים שבים לא נכללו בגזירת המבול.

 

[ר' משה]

לגופו של ענין הרש"ר הירש בתחילת הפרשה ו יז, מבאר: שהמבול היה בשלושה שלבים: "גוויע" "מיתה", ולאחמ"כ "מיחויי". והיינו הקפאה של האנשים שם, ולאחמ"כ הריגתם, ובסופו של דבר מחיקת היסודות.

 

[ר' משה]

עוד יש לשים לב להמשך הפסוק, שהושמט בשאלתך, "מכל אשר בחרבה". רש"י מפרש: "ולא דגים שבים". נמצא שהפסוק גם מסייג את האמור לפניו ומלמד שבעלי החיים שבים לא נכללו בגזירת המבול.

לחץ כדי לכווץ...

כך כותב שם הרש"ר הירש:
יש משערים, שהשכבות "הדילוביאליות" של הגיאולוגים, מקורן בתקופת המבול. על פי זה תתבאר העובדה, שנמצאו שם בעיקר שרידי חיות יבשה, ולא שרידי חיות ים; שכן, הכתוב מעיד: "מכל אשר בחרבה מתו"; המבול פגע בעיקר בחיות היבשה.

 

[אברך מישיבת מיר]

בפסוק כב נאמר: "כֹּל אֲשֶׁר נִשְׁמַת רוּחַ חַיִּים בְּאַפָּיו... מֵתוּ" (בראשית ז, כב).

וקשה: לכאורה המילים הללו מיותרות. הרי פסוק אחד בלבד קודם לכן (פסוק כא) התורה כבר פירטה בדיוק מי מת במבול: "וַיִּגְוַע כָּל בָּשָׂר הָרֹמֵשׂ... בָּעוֹף וּבַבְּהֵמָה... וְכֹל הָאָדָם". אם התורה כבר כתבה שכולם מתו (האדם, הבהמה והעוף), מה מוסיף הפסוק הבא כשהוא חוזר ואומר שוב שכל מי שיש לו רוח חיים מת?

לחץ כדי לכווץ...

א. האבן עזרא פירש דזה המשך עם כל האדם דהיינו בכל מקום שהיו מפוזרים.

ב. אף רש"י כתב שזה הולך על הפסוק הקודם, וביאר הרא"ם דהיינו על כל מי שיש לו נשימה. ובגור אריה גרס נשמה ואזיל על האדם שיש לו נשמה.

ג. בגמ' ביומא (פ"ה א) ילפינן מקרא דהכא דעיקר חיותא באפיו, וזה הבחינה אם הוא מת, שרואין אם יש רוח בחוטמו, ונפקא מינה אם נפלה עליו מפולת, והיינו כי הקרא אזיל על האדם, ואתי למילף כנ"ל.

ד. הגרח"ק מבאר דאזיל על השדים שגם מתו, לבד ממי שהכניס נח לתיבה.

 

[אברך מישיבת מיר]

כך כותב שם הרש"ר הירש:
יש משערים, שהשכבות "הדילוביאליות" של הגיאולוגים, מקורן בתקופת המבול. על פי זה תתבאר העובדה, שנמצאו שם בעיקר שרידי חיות יבשה, ולא שרידי חיות ים; שכן, הכתוב מעיד: "מכל אשר בחרבה מתו"; המבול פגע בעיקר בחיות היבשה.

לחץ כדי לכווץ...

כעין זה פרשו במלבי"ם ובעמק דבר, יע"ש.

 

[ר' משה]

הגרח"ק מבאר דאזיל על השדים שגם מתו, לבד ממי שהכניס נח לתיבה.

לחץ כדי לכווץ...

והוי חידש דאף הם בכלל "נשמת רוח חיים באפיו"