נהר מעדן

משתמש ותיק
gemgemgemgem
פרסם מאמר
פרסם 5 מאמרים
הודעות
437
תודות
1,671
נקודות
221

בירור דין קידוש וברכת המזון בכוס פגום ונקוב​


השאלה: האם ניתן לקדש או לברך ברכת המזון בדיעבד על כוס שנסדקה בקרקעיתה באופן שמוציאה משקה, או שמא כוס כזו פסולה אפילו בדיעבד ובשעת הדחק?

תשובה: פשוט וברור שלכתחילה אין לקדש או לברך על כוס כזו מכמה טעמים, אמנם יש לדון האם בדיעבד, כשאין לו כוס אחרת, יוכל לקדש ולברך בכוס זו, וכפי שיבואר בעז"ה.

א. לכתחילה בעינן כוס שלם ומלא

איתא במסכת ברכות (נ"א ע"א) שכוס של ברכה צריך להיות "חי" ו"מלא". וכתב הטור (או"ח סי' קפ"ג) בשם הפירושים ד"חי" היינו שיהיה הכלי שלם, וסיים הטור שטוב לצאת ידי כל הפירושים. וכן איתא בזוהר הקדוש (רעיא מהימנא, פרשת עקב דף רע"ג ע"ב) שהכוס צריך להיות שלם, ששבירתו זו היא מיתתו. ובעקבות דבריו פסק מרן הבית יוסף בשולחן ערוך (או"ח סי' קפ"ג ס"ג): "צריך לחזר אחר כוס שלם".

והנה הרמב"ם (הלכות שבת פכ"ט ה"ז) למד שסוגיית כוס של ברכה נאמרה גם לעניין כוס של קידוש (כמבואר במגיד משנה שם), וכן פסק השולחן ערוך (או"ח סי' רע"א ס"י). לפיכך, אם יש סדק בכוס, לכתחילה אין לקדש בה – ואפילו אם אינה מוציאה משקים – מטעם ששבירתו זו מיתתו, וכל שנשבר לא מקרי "חי" ואינו ראוי לקדש בו. וכן מבואר במהרי"ל (הובא במגן אברהם סי' קפ"ג סק"ה ובמחצית השקל שם), שאפילו נסדק בלא חיסרון, ואפילו נשבר בסיסו ועיקר הכלי נשאר שלם, אינו ראוי אלא בשעת הדחק, וכתב שם הטעם משום דאיתקצי לברכה.

בעניין שיהא הכוס מלא: מדברי מרן המחבר משמע שדין "מלא על גדותיו" נאמר דווקא בקידוש, שכן בהלכות ברכת המזון (סי' קפ"ג) לא הזכיר דין מלא (ואדרבה, משמע במגן אברהם שם סק"ד שסובר כהיש אומרים ש"עיטור" היינו שלא יהיה מלא), ואילו בהלכות קידוש (סי' רע"א ס"י) כתב: "מקדש על כוס מלא יין שלא יהיה פגום, וטעון כל מה שטעון כוס של ברכת המזון וכו'". ויש לדייק מכך שלא הסתפק בלכתוב שטעון כל מה שטעון כוס של בהמ"ז, אלא הקדים לכתוב "מקדש על כוס מלא יין" – ללמד שזהו דין מיוחד בקידוש דווקא. אמנם הרמ"א (סי' קפ"ג ס"ב) חלק וכתב: "וכוס של ברכה ימלאנו שיהא מלא על כל גדותיו", וכן פסקו המגן אברהם (סי' קפ"ב סק"ז) והט"ז (שם סק"ג, ועיי"ש בט"ז שאם חסר מעט עדיין שם מלא עליו). לעומת זאת, בספר שלחן הטהור (סי' קפ"ג) כתב להיפך, שמעיקר הדין בקידוש ובארבע כוסות אין צריך מלא כלל אלא שיהיה בו רביעית יין, ורק בברכת המזון צריך מלא (וגם זה לאפוקי חסר, ואין צריך מלא ממש, עיי"ש).
מכל מקום, כל הדינים הללו נאמרו לכתחילה ושלא בשעת הדחק:
  1. מלשון הטור "טוב לצאת ידי כל הפירושים" משמע שאינו אלא לכתחילה (וכן הוכיח הגרע"י שלעזינגער זצ"ל בשו"ת עולת תמיד או"ח סי' צ"ד).
  1. מלשון השולחן ערוך "צריך לחזר אחר כוס שלם" משמע שזהו הידור לכתחילה ואין עיכוב בדבר, וכן פסק המשנה ברורה (סי' קפ"ג סק"ו).
  1. לעניין כוס מלא, כתב המשנה ברורה (סי' רע"א סקמ"ב וסקנ"ב) שאינו אלא למצווה ואינו מעכב בדיעבד.
ב. האם צריך שהכוס תוכל להחזיק רביעית בדיעבד?

המשנה ברורה (שער הציון סי' קפ"ג סקי"ג) הביא בשם העולת תמיד שבדיעבד יוכל לברך ברכת המזון אף אם נשבר בסיס הכוס ואינה יכולה לעמוד בלא סמיכה. המשנה ברורה העמיד דבריו בצריך עיון, וטעמו: כיוון שאינה יכולה להחזיק רביעית בלא סמיכה, אינה נחשבת כוס כלל. הרי לנו מחלוקת הפוסקים האם צריך שהכוס תוכל להחזיק רביעית מעצמה: דעת העולת תמיד להתיר בדיעבד אם יש בה רביעית בשעת הקידוש כשאוחזה בידו, ואילו המשנה ברורה חולק על כך.

יסוד המחלוקת: יסוד פלוגתתם מתבאר מדברי המשנה ברורה בהמשך דבריו (שער הציון שם סקי"ד), וז"ל:

"ופשוט דאם יש נקב בשולו, ועל ידי זה אינו יכול להחזיק רביעית, אין על זה שם כוס כלל, והוא לעיכובא אפילו בשעת הדחק, דכוס של ברכת המזון וקידוש צריך להחזיק רביעית כמבואר ברמב"ם פ"ז מהל' ברכות הי"ד, ופרק כ"ט מהל' שבת ה"ז" עכ"ל.

ולשון הרמב"ם שם היא: "כוס מחזיק רביעית או יתר". המשנה ברורה הבין שכדי שיחול על הכלי שם "כוס", עליו להחזיק רביעית במציאות; ואם אינו מחזיק מחמת הנקב – "אין על זה שם כוס כלל". לעומת זאת, העולת תמיד הנ"ל והגרע"י שלעזינגער זצ"ל (בשו"ת שם) סוברים שאין דין "כלי" בקידוש כלל, ומה שכתב הרמב"ם להביא כוס המחזיק רביעית אינו דין בכלי אלא דין בשיעור היין – שצריך שיהיה רביעית יין בשעת הקידוש. לפיכך, אם יש רביעית יין בפועל בשעת הקידוש, אף על פי שאין הכוס מחזיקתו לאורך זמן מחמת הנקב, כשר לקידוש.
(הערה לעיון: יש לעיין בסברא זו, שאם הכוס מוציאה משקה, הרי כיוון שלכל הדעות צריך שיעור רביעית לעיכובא, שמא מצד דין "כל העומד להיחתך כחתוך דמי" נחשב שאין לו רביעית כלל – וכפי שהאריכו הפוסקים ביו"ד סי' קצ"ח ס"כ לעניין חציצה בעומד לקצוץ – וכל שכן כאן שגרע טפי, שהרי המשקה כבר מתחיל לחסור בפועל. וצ"ע).

ג. שיעור הנקב ודין דיעבד כשכבר קידש

לעניין שיעור הנקב:
כתב המחבר בהלכות נטילת ידיים (או"ח סי' קנ"ט ס"א) שאין הכלי נפסל בנקב אלא אם כן הוא "כונס משקה" (שאם יניחוהו על משקים יכנסו לתוכו דרך הנקב), אבל אם הוא "מוציא משקה" בלבד – עדיין שם כלי עליו. מכל מקום, בשער הציון (סי' קפ"ג סקי"ד הנ"ל) לא חילק באיזה נקב מדובר, משום שלשיטתו היסוד בקידוש הוא שהכוס תחזיק רביעית בפועל, ואם אינה מחזיקה את הרביעית אין לה שם כלי לעניין קידוש; על כן פסל אפילו בנקב המוציא משקה בלבד (וכן ביאר בספר קובץ הלכות, הלכות שבת עמ' שפ"ה, והוכיח שיש דין כלי בקידוש מדברי הגמרא בפסחים ק"ה ע"ב: "שמע מינה כוס של ברכה צריך שיעור", וברש"י ובפוסקים שם מבואר הטעם שאלמלא כן יחלקנו לחצי רביעית בכל כוס – הרי שהשיעור הוא בכלי עצמו).

בשיטות הפוסקים למעשה:
  • בשו"ת שבט הלוי (ח"ט סי' מ"א אות א') צידד כדעת העולת תמיד והגרע"י שאין פסול "פגום" בכלי עצמו לעניין קידוש, אלא צריך שיהיה בו רביעית יין למעשה בשעת הברכה, ואפילו שהמשקה הולך וחסר אפשר לקדש עליה.
  • מנגד, בקובץ הלכות (הלכות שבת עמ' שפ"ה) פסק כדעת המשנה ברורה, שכוס הנקובה ומוציאה משקה פסולה לקידוש אפילו בשעת הדחק.
  • דיעבד כשכבר קידש: כתב השבט הלוי (שם) שאם כבר עבר וקידש על כוס פגומה כזו, אף לדעת המשנה ברורה אינו צריך לחזור ולקדש (כל שהיה יין בשעת הברכה), בהסתמך על דברי הט"ז (סי' רע"ט סקי"ט) שסובר שהמקדש על כוס יין ונמצא שהיא מים, והיה יין מונח על השולחן לפניו – אינו צריך לחזור ולקדש.
 

חברים מקוונים לאחרונה

חזור
חלק עליון
✖ ❓