קדושים קימה מפני רבו שחרית וערבית (3 צופים)

[גרינפלד]

מתוך ה'מגדלות מרקחים':
מפני שיבה תקום והדרת פני זקן ויראת מאלקיך (יט לב)

בקידושין לג: אין תלמיד חכם רשאי לעמוד מפני רבו אלא שחרית וערבית, כדי שלא יהיה כבודו מרובה מכבוד שמים. ופירש רש"י "שהרי פני יוצרו אינו מקבל אלא שחרית וערבית, הלכך מי שעומד מפני רבו שחרית אינו רשאי לעמוד מפניו אלא ערבית", ע"כ. וביאר בפרישה בסי' רמ"ב, דהיינו בקריאת שמע.

אמנם מדברי הראשונים משמע דתלוי בתפילה, דהנה רבינו ירוחם (תא"ו נתיב ב' ח"ה) כתב דת"ח צריך לעמוד מפני רבו "שחרית מנחה וערבית", הרי דהוסיף ג"כ מנחה, ולכאורה היינו כנגד ג' תפילות, [ולפי דבריו צ"ל דמה שאמרו בגמ' שחרית וערבית זהו לפי עיקר הדין שתפילת ערבית רשות, אבל לאחר שקיבלו עליהם כחובה צריך לקום ג' פעמים].

וכן נראה מדברי המרדכי קידושין סי' תצ"ט, דהא דאמרינן דאין ת"ח רשאי לעמוד מפני רבו אלא שחרית וערבית, מיירי בתלמיד העוסק בתורה, ומ"מ ב' פעמים צריך לקום משום דאמרינן בשבת יא. כגון אנו מפסיקין בין לק"ש ובין לתפילה, ע"כ. וקשה למה הוצרך לזה, הרי לק"ש אפילו מי שתורתו אומנותו צריך להפסיק, ומבואר דס"ל דמדמינן קימה לתפילה דהוי עומד לפני המלך וזה נחשב קבלת פני יוצרו, ולכן אם לתפילה אי"צ להפסיק כלל, גם קימה לא היתה עדיפה מתפילה כדי שלא תהיה מרובה מכבוד שמים, הרי דתלוי בתפילה.

וכן משמע מדברי המאירי, שהביא דעת התוס' דהא דאין רשאי לעמוד מפני רבו אלא שחרית וערבית, היינו רק דאין חיוב, וביאר משום דגם בתפילה עצמה רשאי להתפלל נדבה ולואי שיתפלל אדם כל היום כולו. ומשמע דתלוי בתפילה, ולא בקריאת שמע.

ויש לתמוה הרי תפילה היא מדרבנן, ואיך יתכן שהחיוב דאורייתא של קימה תלוי בדין תפילה. והנה לדעת הרמב"ן דחיוב תפילה אינו מן התורה כלל, באמת מוכרח דחיוב קימה מפני רבו הוא יותר מחיוב תפילה ועל כרחך דלא ילפינן מיניה. וצ"ל דהנך ראשונים סוברים כשיטת הרמב"ם דחיוב תפילה פעם אחת ביום היא מן התורה, וא"כ מן התורה אדרבה חיוב הקימה הוא רק פעם אחת ביום, אך לאחר שתיקנו חיוב תפילה ב' פעמים [בתורת חיוב, מלבד תפילת ערבית שהיא רשות], ממילא חיוב הקימה ג"כ שחרית וערבית כמו תפילה.

ובזה יבוארו דברי הירושלמי ביכורים פ"ג ה"ג "עד כמה אדם צריך לעמוד מפני זקן, שמעון בר בא בשם רבי יוחנן פעמים ביום, רבי אלעזר אומר פעם אחת ביום", וצ"ב טעמו של ר"א, אך להנ"ל ניחא דס"ל דהחיוב הוא כמו דין תפילה דאורייתא דהיינו פעם אחת ביום.
​

◆ ◆ ◆​

בגור אריה למהרא"ל צינץ זצ"ל חולין נד: כתב לדון, דהנה קי"ל בדף לג. דבעלי אומניות פטורים מלעמוד בפני ת"ח בשעה שהם עוסקין במלאכתם. וא"כ איך הדין כשבעל אומנות עמד שחרית וערבית מפני תלמיד חכם אע"פ שהיה פטור, ומ"מ עשה לפנים משורת הדין, האם זה פוטרו מלקום אח"כ בפני אותו ת"ח כאשר אינו עוסק במלאכתו, וכתב שם שאינו בדין שהקימה של פטור תפטור מהחיוב.

אכן לכאו' מסברא שפיר מהני לפטור, דאין זה כמו מי שאכל מצה בזמן פטור כגון שהיה שוטה ואח"כ נשתפה, שאינו מועיל לפוטרו מן החיוב כמבואר בראש השנה כו. עי"ש, דהכא אין זה פטור גמור, דבעצמותו הוא מחויב, אלא שאין חייב לבטל ממלאכתו עבור זה, והוי כמו "יותר מחומש" דמי שאכל מצה שהיא יותר מחומש מנכסיו בודאי יצא בזה יד"ח, אע"פ שלא היה מחויב לאכלו.

וביותר דהכא הסברא שאינו צריך לקום כמה פעמים אינה משום שכבר נפטר מחיובו, אלא כדי שלא יהיה כבודו מרובה מכבוד שמים, א"כ כיון דעכ"פ כבר קם ממנו אפילו בתורת רשות, אם יקום שוב הרי זה מרובה מכבוד שמים, ואינו בדין שיהיה חיוב קימה על מה שהוא יותר מכבוד שמים, וק"ל.​

 

[גרינפלד]

וכן נראה מדברי המרדכי קידושין סי' תצ"ט, דהא דאמרינן דאין ת"ח רשאי לעמוד מפני רבו אלא שחרית וערבית, מיירי בתלמיד העוסק בתורה, ומ"מ ב' פעמים צריך לקום משום דאמרינן בשבת יא. כגון אנו מפסיקין בין לק"ש ובין לתפילה, ע"כ.​

והוסיף ה'מגדלות מרקחים' בהערה:
ובביאור שיטת המרדכי יש לומר דס"ל כהתוס' שאין איסור לקום מפני רבו יותר מב' פעמים, רק דהוי פטור, וקשה הא דאמרינן בגמ' שאין תלמיד "רשאי" לעמוד מפני רבו, ואם ירצה להחמיר על עצמו מ"ט אינו רשאי, ועל זה מיישב דהא דאין "רשאי" היינו בשעה שעוסק בתורה, דכיון שיש בדבר ביטול תורה אינו רשאי להחמיר במה שהוא יותר מן הדין. [ולפי"ז גם לדעת המרדכי, היכא דאינו עוסק בתורה אינו חייב לקום, רק רשאי].

ובמרדכי שם כתב להוכיח כן מדרב יוסף דאמר לעיל דכד הוה שמע קול כרעא דאימיה הוה קאי, וגם ר' טרפון גחין כל אימת דהוה אימיה בעיא למיסק אפוריא, משמע אפילו ק' פעמים ביום, וכבוד הרב עדיף מכיבוד אב ואם, ע"כ. והיינו דס"ל להמרדכי דהך דינא דאין רשאי לעמוד אלא שחרית וערבית הוא לא רק בכבוד הרב אלא גם בכבוד אב ואם, וכן כתבו בשו"ת ראב"י אב"ד סי' מ' ובחיי אדם כלל ס"ז סעיף ז', ולכן הוקשה לו איך רב יוסף קם מפני אמו כמה פעמים ביום, ועל כרחך דהדין שאינו רשאי לעמוד הוא רק בשעת שעוסק בתורה, ולפי מה שנתבאר לעיל היינו דבשעה שאינו עוסק בתורה "רשאי" לעמוד, אבל אינו חייב בזה.

ומה שהביא המרדכי ראיה מרבי טרפון דגחין מפני אמו, לכאורה קשה דבמין כיבוד כזה שהוא לעשות צרכיה להאכיל ולהשקות וכו', פשיטא דאין שייך שיעור של ב' פעמים ביום, אלא תלוי בצורכיה, ורק בדבר שהוא מעשה נתינת כבוד בעלמא כגון קימה נאמר שאין לעשות מעשה של כבוד יותר מב' פעמים וכו'. וצ"ל דס"ל להמרדכי שהיה אפשר לה לירד ממטתה באופן אחר, ורבי טרפון עשה כן רק כדי לכבד, והוי מעשה כיבוד כעין קימה, ועי'.​