- הודעות
- 12
- תודות
- 40
- נקודות
- 2
(הערה, יתכן שהדברים ידועים ומוכרים, בכל זאת אשמח לתגובת הת"ח חברי הפורום אםהדברים כנים וראויים להיאמר - יישר כח!)
"שֵׁ֥שֶׁת יָמִ֖ים תֹּאכַ֣ל מַצּ֑וֹת וּבַיּ֣וֹם הַשְּׁבִיעִ֗י עֲצֶ֙רֶת֙ לַה' אֱלֹהֶ֔יךָ לֹ֥א תַעֲשֶׂ֖ה מְלָאכָֽה". ופי' הרמב"ן "וטעמו, ששת ימים תאכל מצות והשביעי עוד עליהם עצרת, והטעם שתהיו עוד נעצרים לפניו לאכול המצות". כלומר נתקשה הרמב"ן מהו שצוותה התורה רק על ששת ימים, ומפרש הרמב"ן שהכוונה שבשביעי עצרת - על אכילת המצות, וממילא נמצא שצוותה התורה על שבעת ימים אכילת מצות.
וביאור כוונת הרמב"ן שיש עצרת על אכילת המצות, שעצרת עניינה יום להתעכב בו לעבוד עוד את עבודת הימים שעברו ולסכם בכך את העבודה הזו, ולכך תמיד 'עצרת' זהו יום האחרון בחג, כאן בענייננו בשביעי של פסח, ובפרשת אמור יום שמיני עצרת של סוכות, וכן בלשון חז"ל על חג השבועות שהוא סיום ימי הפסח וספירת העומר, וכן הם המשך דברי הרמב"ן "ובעבור שאמר עצרת היא, ויהיה במשמע להיות נעצר על אכילת המצות בלבד כימים אשר לפניו, הוצרך להזהיר שלא תעשה מלאכה. וכן אמר בשמיני של חג הסוכות בפרשת המועדות שבתורת כהנים (ויקרא כג לו) שבעת ימים תקריבו אשה לה' ביום השמיני מקרא קדש והקרבתם אשה לה' עצרת היא כל מלאכת עבודה לא תעשו, לומר שהוא נעצר על הימים הראשונים בהקרבת האשה, והוא אסור עוד בעשיית מלאכת עבודה". וכן דברי החזקוני כאן "עצרת - עצור עצמך בו מן הדברים שעצרת עצמך בשאר הימים שעברו".
אך מאד צ"ב היאך אפשר שיהא יום שכל עיינו להתעכב לפניו בעבודה שכל כולה רשות, (ועוד שמבואר ברמב"ן שהיה סק"ד שרק המצה היא כל ענין היום ואין בזה איסור מלאכה וקמ"ל קרא שיש גם איסור מלאכה). ועל כן מאד משמע מפשט הכתוב כשי' הגר"א שאכילת מצה כל שבעה היא מצווה.
אך עדיין צ"ב שעכ"פ אין זה עיקר עבודת הזמן והיאך אפשר לקרות ליום זה עצרת על אכילת המצות שהיא מצווה בעלמא. אמנם שמעתי פעם בשם הגר"ד מילר שליט"א (ר"י פוניב"ז), שביאור שיטת הגר"א שאכילת מצה כל שבעה יש בה מצווה קיומית, אין הכוונה למצווה בעלמא, שכן לשון הכתוב מורה לא כן, שבכל מקום כתיב בלשון ציווי 'שבעת ימים תאכל מצות', אלא שהיא מצווה חיובית שבכל פעם שבא לקבוע סעודה על הפת מחוייב לקיים סעודתו במצה, אמנם אינו מחוייב לקבוע סעודת פת, אלא הגדר ממש כמו מצוות סוכה, שאינה נקראת מצווה קיומית, אלא שבכל פעם שבא לאכול סעודה או לישון מחוייב לעשות כן בסוכה, כמו"כ בפסח בכל פעם שבא לקבוע סעודה מחוייב לעשות כן במצה.
"שֵׁ֥שֶׁת יָמִ֖ים תֹּאכַ֣ל מַצּ֑וֹת וּבַיּ֣וֹם הַשְּׁבִיעִ֗י עֲצֶ֙רֶת֙ לַה' אֱלֹהֶ֔יךָ לֹ֥א תַעֲשֶׂ֖ה מְלָאכָֽה". ופי' הרמב"ן "וטעמו, ששת ימים תאכל מצות והשביעי עוד עליהם עצרת, והטעם שתהיו עוד נעצרים לפניו לאכול המצות". כלומר נתקשה הרמב"ן מהו שצוותה התורה רק על ששת ימים, ומפרש הרמב"ן שהכוונה שבשביעי עצרת - על אכילת המצות, וממילא נמצא שצוותה התורה על שבעת ימים אכילת מצות.
וביאור כוונת הרמב"ן שיש עצרת על אכילת המצות, שעצרת עניינה יום להתעכב בו לעבוד עוד את עבודת הימים שעברו ולסכם בכך את העבודה הזו, ולכך תמיד 'עצרת' זהו יום האחרון בחג, כאן בענייננו בשביעי של פסח, ובפרשת אמור יום שמיני עצרת של סוכות, וכן בלשון חז"ל על חג השבועות שהוא סיום ימי הפסח וספירת העומר, וכן הם המשך דברי הרמב"ן "ובעבור שאמר עצרת היא, ויהיה במשמע להיות נעצר על אכילת המצות בלבד כימים אשר לפניו, הוצרך להזהיר שלא תעשה מלאכה. וכן אמר בשמיני של חג הסוכות בפרשת המועדות שבתורת כהנים (ויקרא כג לו) שבעת ימים תקריבו אשה לה' ביום השמיני מקרא קדש והקרבתם אשה לה' עצרת היא כל מלאכת עבודה לא תעשו, לומר שהוא נעצר על הימים הראשונים בהקרבת האשה, והוא אסור עוד בעשיית מלאכת עבודה". וכן דברי החזקוני כאן "עצרת - עצור עצמך בו מן הדברים שעצרת עצמך בשאר הימים שעברו".
אך מאד צ"ב היאך אפשר שיהא יום שכל עיינו להתעכב לפניו בעבודה שכל כולה רשות, (ועוד שמבואר ברמב"ן שהיה סק"ד שרק המצה היא כל ענין היום ואין בזה איסור מלאכה וקמ"ל קרא שיש גם איסור מלאכה). ועל כן מאד משמע מפשט הכתוב כשי' הגר"א שאכילת מצה כל שבעה היא מצווה.
אך עדיין צ"ב שעכ"פ אין זה עיקר עבודת הזמן והיאך אפשר לקרות ליום זה עצרת על אכילת המצות שהיא מצווה בעלמא. אמנם שמעתי פעם בשם הגר"ד מילר שליט"א (ר"י פוניב"ז), שביאור שיטת הגר"א שאכילת מצה כל שבעה יש בה מצווה קיומית, אין הכוונה למצווה בעלמא, שכן לשון הכתוב מורה לא כן, שבכל מקום כתיב בלשון ציווי 'שבעת ימים תאכל מצות', אלא שהיא מצווה חיובית שבכל פעם שבא לקבוע סעודה על הפת מחוייב לקיים סעודתו במצה, אמנם אינו מחוייב לקבוע סעודת פת, אלא הגדר ממש כמו מצוות סוכה, שאינה נקראת מצווה קיומית, אלא שבכל פעם שבא לאכול סעודה או לישון מחוייב לעשות כן בסוכה, כמו"כ בפסח בכל פעם שבא לקבוע סעודה מחוייב לעשות כן במצה.