מרן רבינו עובדיה יוסף זצוק"ל - תולדות חייו ופועלו
מרן רבנו עובדיה יוסף זצ"ל נולד בי"ב בתשרי תרפ"א בעיר בגדד שבעיראק, לאביו רבי יעקב ולאמו מרת גורג'יה. הוא נקרא עובדיה על שם רבי עבדאללה סומך ועל שם סבו, ויוסף על שם רבי יוסף חיים, בעל ה"בן איש חי". שם משפחתו המקורי היה עובדיה, ובמשך השנים נעשה שמו השני, יוסף, לשם המשפחה שבו נודע.
בשנת תרפ"ד עלתה משפחתו לארץ ישראל והתיישבה בשכונת בית ישראל בירושלים. אביו פתח חנות מכולת קטנה לפרנסת המשפחה, אך הפרנסה היתה בדוחק, וכבר בילדותו נאלץ רבנו לסייע בעבודה בחנות. לצד זה למד בתלמוד תורה "בני ציון", ומגיל צעיר ניכרו בו כשרונות מיוחדים ואהבה גדולה לתורה. כבר בהיותו כבן תשע כתב הערות בשולי הספר "ראשית חכמה".
בשנת תרצ"ג, בהיותו כבן שתים עשרה, נכנס ללמוד בישיבת פורת יוסף שבעיר העתיקה. שם נקשר לרבו, ראש הישיבה חכם עזרא עטיה זצ"ל, שהכיר בכוחותיו וטיפח אותו במסירות. הקשר ביניהם נמשך שנים רבות, ורבנו ראה בו את רבו המובהק.
שנות לימודיו לא היו קלות. הצורך לסייע בפרנסת הבית איים לעיתים על האפשרות להקדיש את זמנו ללימוד. לפי המסופר בתולדותיו, חכם עזרא עטיה אף הגיע אל חנותו של האב והציע לעבוד במקומו של הבן, כדי שזה יוכל לשוב לישיבה. הוא הבין שהנער העומד לפניו עתיד לגדולות, ועשה ככל יכולתו כדי לאפשר לו לגדול בתורה.
כבר בצעירותו החל רבנו למסור שיעורי הלכה לבעלי בתים. בשנת תרצ"ז נשלח למסור שיעור בבית הכנסת "אהל רחל" שבשכונת בית ישראל, שבו התפללו בני העדה הפרסית. השיעורים התקיימו על סדר הספר "בן איש חי", ובמהלכם בירר את ההלכות מתוך דברי הראשונים והאחרונים.
בכמה מן ההלכות הגיע למסקנה שיש לפסוק אחרת מדעת הבן איש חי, בעיקר מכוח הכרעות מרן הבית יוסף והשולחן ערוך. הדברים עוררו התנגדות אצל חלק מן השומעים, שהיו רגילים לפסוק על פי הבן איש חי. רבנו, שהעריך מאוד את גדולתו של רבי יוסף חיים, עמד בכל זאת על הכרעתו ההלכתית, ורבו חכם עזרא עטיה עודד אותו להמשיך לברר ולפסוק מתוך עיון. לימים נידונו רבות מן ההלכות הללו בסדרת ספריו "הליכות עולם".
בגיל עשרים הוסמך לרבנות ולדיינות בידי הראשון לציון רבי בן ציון מאיר חי עוזיאל זצ"ל. בשנת תש"ד נשא את הרבנית מרגלית ע"ה, בתו של רבי אברהם הלוי פטאל. הרבנית עמדה לצידו במשך עשרות שנים, נשאה בעול הבית וגידול הילדים, ואפשרה לו להתמסר ללימוד, לכתיבה ולהרבצת תורה. בשנים תש"ה-תש"ז כבר שימש כדיין בבית הדין של העדה הספרדית בירושלים.
בשנת תש"ז יצא למצרים, לבקשת הרב עוזיאל. הוא שימש שם כאב בית דין בקהיר וכסגנו של הרב הראשי רבי חיים נחום, ועסק גם בהוראה ובהרבצת תורה. במצרים נדרש להתמודד עם בעיות מורכבות בחיי הקהילה, ובפרט בענייני כשרות ושמירת מצוות. הוא פעל לתיקון הדברים גם כשעמידתו על ההלכה הביאה למחלוקות וללחצים. בשנת תש"י שב לארץ ישראל.
לאחר שובו כיהן כדיין בפתח תקוה ובהמשך בירושלים. בשנת תשכ"ה התמנה לחבר בית הדין הרבני הגדול, ובשנת תשכ"ט נבחר לרבה הספרדי של תל אביב-יפו. בכל התחנות הללו המשיך למסור שיעורים ולכתוב תשובות בהלכה, לצד עבודתו בבית הדין.
בשנת תשי"ב הוציא לאור את ספרו "חזון עובדיה" על הלכות פסח, ובשנת תשי"ד הופיע הכרך הראשון של שו"ת "יביע אומר". ספריו פרסמו את שמו בעולם התורה. הקורא בתשובותיו פוגש בירור רחב, המביא מקורות מספרים רבים, משווה בין השיטות ומגיע להכרעה למעשה. בשנת תש"ל זכה בפרס ישראל לספרות תורנית על מפעלו ההלכתי.
בז' בחשוון תשל"ג נבחר לראשון לציון ולרב הראשי לישראל. בתקופת כהונתו נדרש לשאלות כבדות משקל שנגעו לציבור כולו. לאחר מלחמת יום הכיפורים עסק, יחד עם דיינים ורבנים נוספים, בהתרת עגונותיהם של חללי המלחמה. הוא גם הכריע בדבר יהדותם של בני ביתא ישראל, על יסוד דברי הרדב"ז ומקורות נוספים.
אחד הדברים שעמדו במרכז פועלו היה הרצון "להחזיר עטרה ליושנה": לחזק את עולם התורה הספרדי ואת מעמדם של פסקי מרן השולחן ערוך. עם הקמת תנועת ש"ס עמד בראש מועצת חכמי התורה, ופעל להקמת מוסדות תורה וחינוך ולחיזוק הציבור בשמירת תורה ומצוות. גם בתוך העיסוק הציבורי הרחב המשיך בלימודו ובכתיבת ספריו.
לצד "יביע אומר" חיבר את "יחוה דעת", "חזון עובדיה", "טהרת הבית", "הליכות עולם", "מאור ישראל", "ענף עץ אבות" וספרים נוספים. הוא הקפיד גם על מסירת שיעורים לציבור הרחב. במשך שנים נודע שיעורו במוצאי שבת בבית הכנסת היזדים, שבו הסביר הלכות בשפה ברורה, ושילב דברי אגדה ומוסר. כך הגיעו דבריו גם לאנשים שלא היו רגילים לעיין בספרי שאלות ותשובות.
בג' בחשוון תשע"ד, בהיותו בן תשעים ושלוש, נפטר מרן בירושלים ונטמן בבית העלמין סנהדריה. ספריו ממשיכים להילמד בבתי המדרש, ופסקיו מלווים רבנים, מורי הוראה ובעלי בתים בשאלות חיי היום יום. סיפור חייו, שהתחיל בבית דחוק בירושלים והמשיך בעשרות שנים של לימוד והרבצת תורה, הוא גם סיפור של התמדה שלא פסקה, ושל אחריות גדולה לתורה ולציבור.
