חשוון ג' חשוון - יומא דהילולא של מרן רבי עובדיה יוסף זצוק"ל

[סימן טוב]

האתרוג של מרן חולל נס
סיפר יהונתן יוסף, נכדו של מרן ובנו של הרב יעקב יוסף זצ"ל: יש לי חבר לא דתי, שאשתו לא הצליחה להרות במשך עשר שנים. הלב נכמר עליהם, ולכן בשנה שעברה, לאחר חג הסוכות, הבאתי להם את האתרוגים שאבי, הרב יעקב יוסף, וסבי הרב עובדיה, בירכו עליהם בסוכות. בדיעבד, התברר שזו הייתה הפעם האחרונה שבה הם זכו ליטול ארבעה מינים. עירבנו את שני האתרוגים, היא אכלה מזה – ובקרוב עתידה ללדת. זה נס שראיתי במו עיניי, וזה מראה כי אדם שמשקיע את כל כולו בתורה, מגיע למדרגה רוחנית שבה יכול לעשות ניסים.אבל באותה נשימה, חשוב לי להדגיש שסבא לא החזיק מ"באבות". המסר שלו לחיים היה שהתורה מגינה, ואין סגולה כתורה. הוא היה אומר "תלמדו תורה, וזה מציל מכל הדברים". זה לא רק היה המסר שלו, הוא גם הצליח בפועל לקומם את עולם התורה הספרדי, וליצור יש מאין. אם בעבר הייתה רק ישיבה ספרדית אחת, "פורת יוסף" – היום רוב עולם התורה הוא ספרדי, וזה נוצר מכוחו ומכוח-כוחו. כלומר בשם תלמידיו שפעלו בשמו, וזה הנס הגדול".

 

[סימן טוב]

מרן לא הניח לי…
סיפר איציק סודרי: הרב מאוד אהב אותי, והיה לי קשר כפול איתו גם בזכות העובדה שאחותי, יהודית, נישאה לבנו הרב משה – וגם בגלל העובדה ששימשתי בתפקידים שונים בתנועה. הייתה זו זכות עצומה להכיר מקרוב את היהודי הגדול בדורנו, זכות אני עדיין מעכל – להתייעץ איתו, לבקש את רשותו בכל מיני עניינים, ולטפל בשמו בכל מיני מטלות. בגלל שלא המשכתי בלימודים בכולל, אלא בעסקנות ציבורית – היה לרב חשוב מאוד שאקפיד על מספר דברים, וביניהם תפילה במניין וקביעת עיתים לתורה. הוא לא רק דרש, כי אם דאג לעקוב אחריי. הבעיה היא שכאשר מסיימים בארבע בבוקר סיור עם אלי ישי, קשה מאוד לקום לתפילה במניין. לכן בשעה רבע לשבע בבוקר, הנהג שלו היה מתקשר אלי ומעביר לרב את הטלפון. הרב היה אומר לי: "יצחק, אני מחכה לראות אותך בתפילה. כל טוב ולהתראות". כמובן שכאשר אתה מקבל שיחה שכזו, אתה מגיע לתפילה. הוא גם היה דואג שאגיע לשיעורים שהיה מוסר בימי שלישי, בבית הכנסת "יחווה דעת", ובהמשך בבית הכנסת "היזדים". היה חשוב לו שאשב מולו, והוא יראה שנכחתי בשיעור.אגב, הרב גם ידע להצטער כאשר הוא חשב שדברים שלו התפרשו כפוגעניים. הייתה למשל התבטאות שלו בנושא השואה, שגרמה לביקורת רבה בתקשורת. הוא קרא לי לחדרו ואמר: "יצחק, אני לא ישן בלילה כשניצולי שואה נפגעו מהדברים שלי, ופירשו את דבריי שלא כהלכה". יחד עם בני המשפחה הבנו שהדרך היחידה להתמודד היא בעזרת ראיון לכלי תקשורת חילוני. לכן הרב התראיין באופן נדיר לאדם ברוך ז"ל, והפרשה ההיא שכחה".

 

[סימן טוב]

אבא עם מאות ילדים
זה קרה השבוע, באחד מאולמי החתונות המפוארים של ראשון לציון. היה זה הרגע הדרמטי בחייהם. לערב המיוחל ציפו הכל, ההכנות הארוכות והרבות הגיעו לשיאן. לפני שניות ארוכות, טבעת הזהב העגלגלה הנציחה עוד אחת מחורבות ירושלים, בית יהודי טהור לנצח.פסגת האושר בהתגלמותו, מחותנים מרוגשים, חיוכים ודמעות בכל הטעמים, קריאת הכתובה, שבע הברכות המרטיטות, והנה הגיע הרגע המכונן של ניתוץ כוס הזכוכית – ועמו היציאה לדרך חדשה. רגלו של החתן בכריכת הנעל הבוהקת כבר הונפה אל הכוס המצטנפת. אך לא. משהו חלף בראשו של החתן. זו לא הייתה הכיפה המרשרשת שהושאלה מאת הרב עורך החופה, כי אם הרהורים עמוקים שניבטו מעיניו היוקדות. הוא לחש כמה מילים לאוזנו של הרב, והשתתק. רחש עבר בקהל. בהלה אחזה במחותנים שמלמלו בעיניים מצועפות את שמו של רבי מאיר בעל הנס ללא הרף, והכלה החווירה. הרב יצחק דיין, רבה של שכונת בן גוריון בחולון, היסה את הקהל כשהתרגשות ניכרת בו: "החתן מבקש להקדיש את הדקות הקדושות והנשגבות הללו, לזכותו ולרפואתו של מרן הרב עובדיה יוסף, ומבקש מכל האורחים שנאמר כעת 'מי שברך' לרפואתו – וכולם יענו 'אמן' בכוונה עוד טרם שבירת הכוס". דמעות זלגו מעיני המחותנים, בכתה גם הכלה; דמעות מכל הטעמים – של שמחה, בכי ותפילה, התערבבו להם שם ביציקת היסודות של עוד בית יהודי. היו אלו עמך ישראל, יהודים טובים ואהובים של שבת ויום הכיפורים, שגדשו את האולם הראשלצ"י עד כי כולו הרטיט מזעקת "האמן" שיצאה מקירות הלב. אנקדוטה זו מבהירה עד כמה הקשר של הרב עובדיה אפף וחיבר עולמות בהוויה הישראלית המתרקמת במדינה, המתכנסת אחר כל שנות הגלות הארוכות.

 

[סימן טוב]

הברכה האחרונה
סיפר אפרים גלעד:
אני בן 25 וזכיתי לבקר אצלו המון פעמים. באופן מדהים, בכל אחת מהפעמים שהייתי מגיע אליו כדי לדבר איתו,
הייתי מתרגש כאילו זו הפעם הראשונה והייתי נאלם דום מרוב הקדושה.
לקראת יום כיפור, כאשר מצבו הרפואי של הרב החמיר, החלטנו על יוזמה בעמוד הפייסבוק של הרב שבמסגרתה אנשים יקבלו על עצמם החלטות טובות, ועשינו דיל: הבטחנו שכל מי שיקבל על עצמו החלטה טובה, נעביר את שמו לברכה לרב.
היו נשים שהתחייבו להקפיד על צניעות, ואחרים שהבטיחו להקפיד על שמירת השבת. היה אדם שכתב לנו כי הוא בן 50 ולא הניח תפילין מאז הבר מצווה, ולמען רפואתו של הרב הוא מתחייב להקפיד ולהניח תפילין מדי יום.
בערב יום כיפור הרב עבר על כל השמות, והתרגש הדברים שאנשים קיבלו על עצמם לרפואתו. הוא עבר על כל השמות, בירך את כולם וגם אותי, כמי שהיה אחד מהמארגנים. הברכה האחרונה הזו שקיבלתי ממנו בערב יום כיפור, היא הדבר שיישאר איתי לאורך כל הדרך.

 

[סימן טוב]

כשמרן נחת אצלי בחצר…
סיפר הגאון רבי משה יוסף שליט"א, בנו של מרן הגר"ע יוסף זצ"ל: בשנת תשנ"ד, כשאמא הרבנית ע"ה חלתה ושכבה על ערש דוי, פנה אלי מרן אבא זיע"א וביקש ממני להתלוות אליו לקבריהם של רבי אפרים הכהן זצ"ל ורבי עזרא עטיה זצ"ל, להעתיר בתפילה בעבור האמא הרבנית ע"ה.
ואכן הגענו לציונם של הקדושים ואמרנו פרקי תהלים בבכי ובתחנונים. לאחר התפילה הניח אבא את ידיו על ציונו של ר' אפרים זצ"ל ואמר בקול בוכים: "ר' אפרים, בזכות החלום! ר' אפרים, בזכות החלום! ר' אפרים, בזכות החלום!"… כך ג' פעמים.
בדרכנו חזרה שאלתי את אבא: מה התכוונת כשאמרת 'בזכות החלום'? ואבא התחמק מלהשיב. לאחר שהפצרתי בו שוב ושוב, הסכים לגלות את סודו, וכך אמר לי:
אתה יודע שבהיותי צעיר הייתי נוהג להקביל פניהם של רבי אפרים הכהן ורבי עזרא עטייה בכל חג ולהתברך מהם. והנה בשנה אחת הם הקדימו לבוא אלי לביקור חג בטרם הספקתי להגיע אליהם. שאלתי אותם מדוע טרחו להגיע אלי, והרי אני הוא זה שצריך להקדים ולבא אליהם. ור' אפרים השיב לי: "זה בגלל החלום".
שאלתי: איזה חלום? ור' אפרים סיפר לי: "אתמול חלמתי שאני נמצא בבית דין של מעלה, וכולם יושבים שם, צדיקים וגדולים ונהנים מזיו השכינה, וחכם עובדיה יושב מעל כולם. ושאלתי מדוע חכם עובדיה מעל כולם, והשיבו לי, זה בגלל זכות הרבים שיש לו, ואין לאף אחד זכויות כאלה". לכן ביקשתי שבזכות החלום הקב"ה ישלח רפואה שלמה לאמא הרבנית ע"ה – סיים מרן את סיפורו.
*
כהמשך למעשה הנ"ל, לפנינו עובדה נפלאה המסמלת את פועלו העצום של מרן זצ"ל בזיכוי הרבים.
סיפר מנהל סמינר: ערכנו לבנות הסמינר 'שבת מחנה'. כששבנו במוצאי שבת למגדל העמק, עמדו לרשות התלמידות אוטובוסים שאמורים היו להחזירן לביתן. אלא שאחת הבנות גרה במושב מסוים בצפון, ונהגי האוטובוס הודיעו שאינם מוכנים להרחיק לכת עד לאותו מושב.
אמרתי לרעייתי – ממשיך המנהל לספר – שבוודאי לא ניתן לתלמידה לשוב לביתה בשעה כה מאוחרת לבדה, ולכן ניקח אותה עמנו ברכבנו הפרטי עד לביתה. נסענו אפוא למושב ההוא, וכבר בכניסה למושב הבחנתי באדם בעל חזות חילונית מוצהרת שישב בספסל שבצד הכביש. לפתע מבקשת התלמידה לרדת, ולתדהמתנו ניגשה לאותו חילוני, והלה קיבל אותה בחום ובלבביות… היא הבחינה בפליאתנו, והודיעה: "זה אבא שלי…".
יצאתי מהרכב כדי לשבח את האבא על שזכה לכזו בת מופלאה. עמדתי לשאול אותו, איך ובמה זכה לכזו בת, אך לפתע פונה אלי האיש בעצמו: "אתה בטח תמה ומשתומם, כיצד זכיתי לכזו ילדה צדקת, ובכן קודם כל ברצוני לספר לך שיש לי עוד שני בנים צדיקים, עוסקים בתורה יומם ולילה, וכעת אספר לך כיצד הכל התחיל:
"נולדתי באחד הקיבוצים, במשפחה חילונית לגמרי, ועד היום הזה נשארתי רחוק מיהדות, אך אני חש כבוד והערכה לגדולי תורה וצדיקים. לפרנסתי אני עוסק בחקלאות, ויש לי שדה רחבת ידיים כאן במושב.
"באחד הימים ישבתי לנוח בשדה, ופתאום הבחנתי במסוק שעומד לבצע נחיתה בתוך השדה שלי… הייתי אחוז בתדהמה, מה עושה כאן המסוק הזה? אך כשנחת ונפתחה הדלת, ברגע שהצלחתי לזהות את הדמות שיצאה מהמסוק, עמדתי להתעלף בו במקום!… היה זה מרן הרב עובדיה יוסף! הוא יצא מהמסוק, לבוש בגלימת ההוד שלו, והיה נראה שאינו חש בטוב.
"מיהרתי להביא לו מים וכסא, והוא הודה לי מקרב לב, והתנצל על שהוצרך לנחות דווקא כאן, בהסבירו כי נתקף לפתע בסחרחורת עזה והיה מוכרח לעשות אתנחתא. כמובן אמרתי לו שזכות גדולה היא לי שהרב נוחת כאן בשדה שלי.
לאחר שנרגע מעט, העזתי לשאול אותו: במה זכיתי שהרב יגיע לכאן? הרב השיב לי: "אני נוסע מעיר לעיר כדי לדבר על ליבם של הורים יקרים שבניהם לומדים בבתי ספר חילוניים, ואפילו לומר פסוק 'שמע ישראל' אינם יודעים. כדי לדאוג לדור העתיד, אני הולך ומתחנן בפני אותם הורים: חוסו על נפש ילדיכם, העניקו להם חינוך יהודי תורני!
הצעתי לרב להיכנס לביתי, לטעום דבר מה ולנוח, אך הוא סירב, ואמר שעליו לנחות בעוד שלוש תחנות ברחבי הארץ, מחמת חרדתו לחינוך ילדי ישראל. וכאן, הרב עובדיה לחץ בשתי ידיו את ידי בחום, ואמר לי בנימה של חיבה: "ידידי ואהובי, הינך רואה כיצד איני חש בטוב, וממשיך מתוך מסירות נפש לזעוק בפני ההורים אודות מצב ילדיהם…" – דמעות רותחות זלגו מעיני הרב ונטפו על ידי, והוא המשיך: "ראה נא בני היקר. לא לחינם סיבב הקב"ה שאני אנחת דווקא אצלך, אנא ואנא רשום את בניך למוסדות תורניים. אני מבטיח לך שלא תצטער, אלא אדרבה, הדבר יוסיף לך ברכה ושמחה.
נרגש ונפעם אני מביט ברב עובדיה שעומד ומתחנן אלי. לבי נשבה בקסמו וגם מעיני החלו לנשור דמעות. הבטחתי לו: כבוד הרב, אעשה כדבריך.
וכך אכן עשיתי. העברתי את שני בני ואת בתי למוסדות תורה. כיום אני מודה למרן הרב עובדיה ששכנע אותי להכניס את ילדי לבתי ספר תורניים, וברכת הצדיק התקיימה בי במלואה – מפטיר החקלאי כשעיניו מצועפות בדוק של דמעות. "אמנם אני עצמי עדיין לא זכיתי לשנות את דרכי, אך מילדי הצדיקים אני רווה המון נחת!"

 

[סימן טוב]

שקידת התורה וניצול הזמן בכל מצב
בדרשה שנשא הראשון לציון, הגאון רבי יצחק יוסף שליט"א, בפני מאות משתתפים במעמד שהתקיים על ידי 'ישיבת המתמידים' הנערכת בימי בין הזמנים בבית המדרש 'צופיוף' בירושלים, סיפר הרב בקצרה על התמדתו הגדולה של אביו מרן רבינו עובדיה יוסף זצ"ל אשר לא מש מאהלה של תורה יומם ולילה, ושקע אך ורק בתורה, בעמל ויגיעה רבה.

בין היתר סיפר: "אבא מעולם לא לקח אותנו לטיולים, אפילו בחגים היה לוקח אותנו אתו ומסתגר כאן בבהמ"ד 'צופיוף' מהבוקר ועד אחה"צ, ולומד בהתמדה, וכאשר כבר היינו רעבים, מרוב עוני כמעט לא היה מה לאכול, היה מוציא מכיסו ביסקוויט אחד או שנים ונותן לנו. כך צמח לגדולות".

הראש"ל הוסיף לדבר בשבח הבחורים השוקדים על לימודם אף בזמני הפנאי, שבוודאי מהם יצאו גדולי תורה ומורי הוראות וסיפר בהתרגשות: "בעת שכיהנתי כראש ישיבה הזמין אותי אחד הבחורים לאירוסיו באולם מחוץ לעיר, ואף שהיה מנהגי להשתתף רק בחתונה של הבחורים, הבחור הבטיח שבאירוסין אני אמצא קורת רוח מרובה ויהיה לי הפתעה גדולה, לבסוף החלטתי לעודדו ולהשתתף באירוסיו, במעמד האירוסין נוכחתי לראות כי כל משפחתו של החתן חילונים גמורים ורחוקים מהדת, ונושאים בכל מיני תפקידים שונים, והחתן הפתיע אותי באומרו שעתה הוא מוכן להיבחן על כל שו"ת יחוה דעת שלמד בזמני הפנאי".

החילותי לבחון אותו בפני קבל עם ועדה, ועל הכל ענה בצורה נפלאה ומיוחדת והיה מעמד קידוש שם שמים, התרגשתי מאד לאור העובדה שבחור זה בתחילת היותו לומד בישיבה היה בחור חלש מאד, ובקושי היה מבין את פשט הגמרא, היה יושב בסדר וחוזר הרבה פעמים להסביר לעצמו, אמר אביי, אביי אמר, אמר אביי, אביי אמר, אפילו כזה דבר פשוט לא היה נקלט במוחו בנקל, אבל על ידי השקידה וההתמדה צמח לגדולות, וכיום הוא מכהן כראש כולל חשוב בדרום הארץ".

הראש"ל חתם ואמר: "וזה מוסר השכל שחייב כל בן ישיבה לשים נגד עיניו, שלא העיקר הכישרונות או הייחוס, העיקר זה רק ההתמדה בתורה עם יראת שמים, רק כך צומחים לגדולות".

 

[סימן טוב]

הנהגות מרן – ברכת האילנות
מרן הקפיד לומר ברכת האילנות דוקא בראש חודש ניסן. ואף כשחל ר"ח בשבת בשנת תשנ"ה, בירך ברכת האילנות ברוב עם כמנהגו תמיד לברך בראש חודש (כפי שכתב בחזו"ע פסח עמ' כג).
בשנים האחרונות כשחל ראש חודש ניסן בשבת, היה ממתין עד יום ראשון, והסביר בנו הרב דוד יוסף שליט"א, שטעמו משום שהתקשה ללכת ברגל כדי לברך ברכת האילנות, והמתין ליום ראשון כדי שיוכלו לקחת אותו ברכבו, משום ברוב עם הדרת מלך.
מרן היה מברך ברכת האילנות מיד לאחר תפילת שחרית.
מרן היה מברך ברכת האילנות בעיר, ולא הקפיד לברך אותה חוץ לעיר.
מרן היה מברך ברכת האילנות עם משקפיו, וכפי שכתב בחזון עובדיה (עמ' כט) שאפשר לברך את ברכת האילנות אפילו עם משקפיים כהות.
כשיצא מרן למסור שיעורים מחוץ לעיר, בירך "ברכת האילנות" על אילנות שבגנים ופרדסים שמחוץ לעיר בדרך נסיעתו.
בשנים האחרונות מרן בירך את ברכת האילנות באיזו גינה ברחוב הקבלן שבשכונת הר נוף לאחר תפילת שחרית ברוב עם, וקודם הברכה היה בודק את האילנות ורואה שיוצאים מהם הפרחים, והיה מתעניין איזה עצים אלו.
בהיותו רבה של תל אביב, שנה אחת בירך ברכת האילנות בראש חודש (ללא מניין, משום שהיה בביתו של הג"ר שלמה זביחי שליט"א באותה העת, וכששמע שיש אילנות לברך עליהם בגינה מיד בירך ללא לחכות למניין כמבואר בשו"ת יבי"א ח"ב חיו"ד סי' יח) ויבשו האילנות כמה ימים לאחר מכן. וכשבישרו לו על כך בהיותו שקוע בלימודו, מיד אמר "ברוך ה' עשינו להם את התיקון" וחזר אל תלמודו.
בשנת תשע"א בירך מרן את ברכת האילנות כשהוא חבוש בפראק והמבורג, ולא היה בבגדי הראשון לציון.
בשנת תשע"ב בירך מרן את ברכת האילנות כשהוא עטור במצנפת וגלימת הראשון לציון.
בשנת תשע"ג שבירך מרן את ברכת האילנות בפעם האחרונה בחייו, היה מעוטר במצנפת וגלימה.
פעמים שבירך על בשמים לאחר ברכת האילנות, וכן עשה בשנת התשע"א.
לאחר ברכת האילנות היה מברך את הציבור באמירת "תזכו לשנים רבות, נעימות וטובות".

 

[סימן טוב]

אגרות אומר – עזרה לזולת
ז' אדר תשל"ז
לא פעם קורה שבשעת נסיעה פוגשים בצד הדרך נכה שהתקלקלה מכוניתו ואינו מוצא את ידיו ורגליו לטפל בה, והוא חסר אונים וזקוק לעזרתינו.
בארצנו לצערנו רבים הנכים שיש בהם שנפצעו במערכות ישראל. אם בכל אדם ישנה מצווה גדולה לבוא לעזרתו ולחלצו מן המיצר, כמו שכתוב בתורה, עזוב תעזוב עמו, הקם תקים עמו, כי ימוך אחיך ומטה ידו עמך והחזקת בו, וחי עמך, על אחת כמה וכמה לאנשים נכים שבורי לב.
וכבר אמרו חז"ל (במגילה לא.) במקום שאתה מוצא גדולתו של הקב"ה, שם אתה מוצא ענוותנותו, שנאמר כה אמר ה' רם ונשא שוכן עד וקדוש שמו, ונאמר לאחר מכן אני את דכא ושפל רוח. וכן נאמר בתהילים: זבחי אלקים רוח נשברה לב נשבר ונדכה אלקים לא תבזה. וישנה דעה בפוסקים שמצווה לעודד אדם נכה להיות שליח צבור, שהקב"ה חפץ להשתמש בכלים שבורים. (ראה בכף החיים סי' נג ס"ק סד). והרי נאמר אחרי ה' אלקיכם תלכו, ופירשו חז"ל (בסוטה יד.) ללכת בדרכי ה', מה הוא רחום אף אתה רחום, מה הוא חנון אף אתה חנון.
לכן שומה עלינו להשתדל להיחלץ לעזרת כל אדם הנתון במיצר, ובייחוד לעזרת אדם נכה, להחיות רוח שפלים ולהחיות לב נדכאים.
עובדיה יוסף

 

[סימן טוב]

הנהגות מרן – השכמת הבוקר
בתחילה היה מרן מקפיד לומר תיקון חצות בכל לילה. ואף לאחר נישואיו של מרן היה מקפיד לומר תיקון חצות. וסיפר תלמידו הקרוב הרב שלום סעדון (אשר זכה להיות תלמיד קרוב מאוד למרן, והקים את הלוויין אשר שידר את שיעורי מרן בארץ ובתפוצות) בספר מלך שהשלום שלו (עמ' 497) שבוקר אחד, לאחר חזרתם מהתפילה (מרן והוא, בהיות והיה בן בית והיה מידי יום ביומו נכנס עם מרן לביתו ומסייע בידו) שאלה הרבנית: "למה הכרית על הרצפה"? ומיד התעשתה והוסיפה: "אה, אמרת תיקון חצות". וכמה שנים לאחר שנישא מרן לרבנית עליה השלום, מסופר כי תבעה הרבנית את מרן לדין תורה אצל הרה"ג אפרים הכהן זצ"ל, בהיות והוא מזיק לעיניו על ידי הבכייה הרבה בתיקון חצות. ועל כן פסקו הרבנים שיאמר תיקון חצות פעם אחת בחודש. אולם בשנים הבאות לא היה מקפיד על אמירת תיקון חצות בכל לילה, ואפילו בימי בין המצרים לא היה אומר תיקון חצות בכל לילה, ונראה שטעמו בזה שמכיון שבשעת חצות הלילה היה רגיל לעסוק בתורה בהתמדה יתירה, ושי בזה הפרעה גדולה באמצע ריכוזו בלימודו, ולכן היה רשאי שלא להקפיד על אמירת תיקון חצות.
מרן היה אומר בכל יום סדר הקורבנות מפרשת העקדה עד ברייתא דרבי ישמעאל, כנדפס בסידורים. ואמר מרן שראוי אף לתלמידי חכמים להקפיד בסדר אמירתם בכל יום, ובפרט באמירת פרק איזהו מקומן ופיטום הקטורת.
מרן הקפיד בביתו ללבוש כיפה המכסה את רוב הראש.
אף כשהיה מרן הולך לישון, היה מקפיד שיהיה ראשו מכוסה בשעה שישןכשהיה מרן קם לאמירת שירת הבקשות באשמורת בליל שבת, נהג שלא לטעום ממיני תרגימא אף קודם עמוד השחר. אלא רק כוס תה בלבד.

 

[סימן טוב]

הנהגות מלכי בקודש – נטילת ידים
הנהגות מלכי בקודש – הנהגותיו של מרן רבינו עובדיה יוסף זצוק"ל וזיע"א
נטילת ידיים
בקום מרן משנתו בבוקר, היה נוהג ללבוש את הבגדים קודם נטילת ידים שחרית.
לאחר לבישת בגדיו, היה הולך מרן לבית הכסא, ולאחר מכן היה נוטל ידיו שחרית.
מרן לא הקפיד ליטול ידיו סמוך למיטתו כלל, אלא היה הולך אל המטבח שהיה רחוק ממיטתו יותר מארבע אמות, ונוטל שם ידיו.
בנטילת ידים שחרית, היה נוהג מרן כדעת הזוהר הקדוש ורבותינו המקובלים, דהיינו שהיה נוטל הכלי ביד ימינו, וממלאו במים, וכשהיה הכלי מלא היה מעבירו מיד ימינו ליד שמאלו. ושופך המים מידו השמאלית על ידו הימנית, ולאחר מכן היה נוטל את הכלי בידו הימנית ושופך על ידו השמאלית, וחוזר כסדר הזה לסירוגין, דהיינו פעם אחת על יד ימין ופעם אחת על יד שמאל, ועושה כסדר הזה שלש פעמים על כל יד.
לאחר הנטילה היה שוטף מרן את שתי ידיו פעם נוספת תחת הברז בלא כלי.
מרן היה נוטל ידיו שחרית עד הפרק, דהיינו מקום חיבור כף היד אל הזרוע, וביום הכיפורים ובתשעה באב היה נוטל עד סוף קשרי אצבעותיו.
אף כשהיה מרן ער כל הלילה, היה נוטל ידיו שחרית בכלי שלש פעמים לסירוגין כמו בכל יום, ולא היה מברך "על נטילת ידים".
כשהיה מרן הולך לישון אחר חצות לילה (כדרכו בכל יום), והיה ישן שינת קבע על מיטתו, היה נוטל ידיו בברכה.
מרן לעתים היה ישן שינת קבע ביום, על מנת שיוכל ללמוד לאחר מכן שעות רבות בלילה. וכן היה מרן ישן שינת קבע ביום שבת קודש. וכשהיה מרן ישן לעיתים ביום שינת קבע, היה נוטל ידיו בקומו שלש פעמים לסירוגין בלי ברכת על נטילת ידים.
כשהיה מרן חולץ נעליו בלא שיגע בהם בידיו, לא היה נוטל ידיו כלל.
מרן היה מקפיד שלא ליטול ידיו בחדר שיש שם בית הכסא, אלא בכיור המים שבמטבח, ורק בשעת הדחק, כגון כשהיה נוסע לחוץ לארץ, והיה מתאכסן בבית מלון שלא היה בו כיור מים מחוץ לבית הכסא, היה נוטל ידיו שם, ולאחר מכן היה יוצא ומברך ומנגב ידיו.
בנטילת ידים אחר צאתו מבית הכסא, מעולם לא היה נוטל ידיו מתוך כלי, אלא היה פותח את הברז ונוטל ידיו עד הפרק מהמים היוצאים.
לאחר התספורת שעשה מרן לילדים שהגיעו לגיל שלש (חלאקה) לא נהג ליטול ידיו.
מרן היה מחמיר ליטול ידיו שלוש פעמים לסירוגין. ובשיעור רביעית, כמו בנטילת ידים שחרית.

 

[סימן טוב]

תורה שבעל פה
זכרונו של מרן עשה לו שם בעולם. כידוע, כוח זכרונו של מרן נבע מכוח אהבתו לתורה הקדושה. ועל כך יעיד הסיפור הבא.
בימים עברו, כאשר תהליך ההדפסה היה ארוך ומסובך, לא היו מחברי הספרים מוסרים את כתביהם להקלדה ולהגהה וחוזר חלילה. תחת זאת היו מוסרים את כתבי ידיהם לבתי הדפוס, והמדפיסים היו מדפיסים את הספרים היישר מכתב היד. כך הודפסו גם הכרכים הראשונים של שו"ת "יביע אומר", שחיבר מרן. מרן היה מפקיד את מחברותיו הגדושות בידיו האמונות של בעל בית הדפוס, ועובדים מסורים היו מסדרים את אותיות העופרת על לוחות מתכת, לפי כתב היד, לקראת הדפסת הספר.
והנה, ביום מן הימים התקבלה שיחת טלפון בהולה בביתו של מרן. היה זה בעל בית הדפוס, שסיפר בשפל קול כי אחד הדפים מכרך השו"ת, נעלם ואיננו!
"אנו הופכים כבר במשך שעות כל פינה בבית הדפוס, על מנת למצוא את הדף, ואיננו מוצאים!" כמעט בכה המדפיס, "אנא, לא מצאתי פנים להתקשר אליכם, אבל לא היתה לי ברירה. אנא, חפשו גם בבית. אולי הוא נותר שם".
בהלה אחזה בבני ביתו של הרב למשמע דבריו של האיש. "ריבונו של עולם!" שחו לעצמם באימה, "הלא מדובר בעותק יחיד ומיוחד, ועל כל דף על כל ושורה עמל מרן במשך שעות וימים ולילות! אם לא יימצא הדף – הלא זהו נזק אדיר!"
הם חיפשו במרץ אחר הדף האבוד, אולם לשווא. הפכו את המגירות ורוקנו את המדפים, ואולם לשווא. גם הם לא הצליחו במאמציהם. הדף נעלם כאילו בלעה אותו האדמה. כמובן, שאת כל זאת עשו תוך כדי שהם מנסים להסתיר ממרן את מטרת החיפושים.
אולם לבסוף נתעורר חשדו של מרן, בעקבות התכונה יוצאת הדופן. "מה קרה?" שאל, ובני הבית חששו לספר. "מה ארע?" שאל מרן בשנית, והם נאלצו לדווח על הדף היקר, שנעלם ואיננו…
ליבם הלם כתוף, כאשר מרן הביט נכחו ומצחו נחרש קמטים. "באיזה דף מדובר?" שאל, וכאשר נענה, שלף דף ועט, והחל משחזר ממוחו את כל הדף האבוד. הוא ישב ורשם את כל מראי המקומות שהובאו באותו דף, עם ציוניהם המדויקים. הוא העלה את כל הסברות, ואת כל הקושיות, התירוצים והראיות, מכוח הזיכרון בלבד.
כאשר סיים, קיפל את הדף ומסרו בידי אחד מבניו. "קח את הדף לבית הדפוס, ושמור עליו, שלא ייאבד בשנית" אמר בבת שחוק.
בני הבית השתוממו עד עומק נשמתם, מכוח הזיכרון המופלא של מרן. אולם תדהמתם גברה שבעתיים כאשר הדף האבוד נמצא בבית הדפוס, כעבור מספר ימים.
ומדוע? משום שבעל בית הדפוס ישב והשווה בין הדף המקורי לדף המשוחזר, שורה אחר שורה, ולתדהמתו לא היה גבול. הוא גילה כי הדפים תואמים זה לזה במדויק, מילה במילה, אות באות… מרן שחזר את הדף בדייקנות עצומה.
אכן, הבינו הכל, זכרונו של מרן אינו בגדר זיכרון בלבד. אין זו אלא אהבת תורה עצומה ויוקדת, החוקקת במוחו של הרב את כל מה שהוא לומד.

 

[סימן טוב]

סיפורים אישיים על מרן רבנו עובדיה יוסף – מהקודש פנימה
אם יש מישהו בדור שזכה להיות קרוב ביותר למרן רבנו עובדיה יוסף זצ"ל עד ימיו האחרונים, זה היה הרב צבי חקק, שזכה לשמש את מרן ולעזור במסירות לו בכל עניין ועניין בסדר יומו הקדוש. בראיון ל"קול ברמה", חשף השבוע צבי חקק סיפורים מרגשים מביתו של מרן זצ"ל.
"הנחת התפילין של מרן זה כל יום משהו חדש", נזכר צבי חקק, ומספר כי "אנשים היו שולחים לפה פקסים, גם כאלה שלא הכרנו כלל. היו שולחים שאלות בלי סוף. היינו ממיינים אותם, כמובן לא כל אחד, ומה שהיינו מסופקים גם היינו שואלים את הרב אם זה ראוי או לא ראוי. באמת יש הרבה בחורים, יש הרבה אנשים שמהשאלות הללו חייבים את החיים שלהם לרב".
חקק נזכר בסיפור מרגש, ומשתף: "היה בחור שהיה פה הרבה פעמים כי לצערנו הוא נחלה מאוד, והוא שלח בדואר מכתב שהוא כתב שהוא בחור ישיבה והוא בחור חולה שצריך לעלות לישיבה קטנה. והוא גר בעיר פתח תקווה ויש לו מחלת לב. בגלל המחלה שלו הוא לא יכול להתרחק מהבית. ויש לו שתי אופציות כרגע: יש אופציה שהוא יירשם לישיבת אור ישראל, שזו ישיבה ממש טובה והוא לא חושב שיקבלו אותו לשם, ויש עוד ישיבה בעיר שהיא פחות טובה, ואומר שחושש שגם לא יקבלו אותו לשם, ושגם אם ילך לשם הוא אינו יודע אם יוכל למצות את עצמו. משהו כזה, בסגנון הזה", נזהר חקק בניסיונו לדייק בפרטים.
"אותו בחור השאיר את זה פתוח, בגדול", המשיך חקק, "כלומר, מה אני אעשה, האם אני צריך להישאר קרוב לבית? האם על אף המחלה לחפש ישיבה מחוץ לעיר? הנחתי לרב את המכתב על השולחן וזהו. בדרך כלל כך היינו עושים, היינו מניחים לרב את המכתבים על השולחן, הוא בא, היה ממיין, מה שהיה רוצה לענות היה מביא לנו שנשיב. מה שהיה שם במקום מסוים היינו יודעים שלא היה מעוניין לענות או שהיו מכתבים שהיה אומר: תביאו לי אחר כך, יותר מאוחר. שמתי לו את המכתב, והמכתב נעלם. ואז אחרי יום יומיים, אחרי תפילת שחרית, הרב קרא לאלי ישי אחרי התפילה והוציא מהכיס את המכתב ואמר: קח תקרא.
"אלי ישי לקח את המכתב וקרא ואמר, כן…. והרב אמר אתה רואה מה הוא כותב, שיש בעיר שלו ישיבה טובה שהוא אפילו לא חולם עליה? אלי ישי השיב בחיוב. והרב אמר: שם אני רוצה שהוא ילמד, שם אני רוצה שהוא יהיה. אלי ישי הסתכל על מרן ואמר: אני לא מכיר אותם, הם לא מכירים אותי. אז הרב אמר לו: תקשיב, אתה שר. אין דבר כזה לא מכירים אותך. אני רוצה ששמה הבחור הזה ילמד. אז הוא אמר: טוב אני אראה, אני אשתדל. הרב חזר ואמר לו: אני מבקש ממך שלא תחזור אלי עד שהבחור ילמד שמה בישיבה. שתגיד לי כשהבחור התקבל לישיבה, תחזור אלי. בלי זה אל תחזור אליי.
"ובאמת כשהוא שמע כאלה דברים קשים מהרב, שזה או זה או זה, באמת הלך וחזר עם תשובה שהבחור התקבל לישיבה. והבחור באמת הלך ולמד שמה בישיבה. אחרי זה השתילו לו לב מלאכותי והרבה דברים אבל כל מה שהבחור הזה היה, זה בזכות הרב. והיו עוד הרבה מקרים כאלה", מעיד צבי חקק.
חקק מספר כי "היו מקרים שהרב היה פותח את העיתון. הרב היה עובר בבוקר בקצרה על החדשות בעיתונים. לפעמים הרב היה פותח את העיתון ולפעמים היתה למטה מודעה קטנה על אלמנה שיש לה יתומים וכל מיני דברים כאלה שהציבור שלנו כולו רגיל לראות אותו ומה שנקרא – לעבור לסדר היום. ואז הרב היה קורה לנו ואומר: אני רוצה שתברר את הכתובת של האישה הזאת. הוא היה שולח קודם כל את אברהם הנהג, מיידית, שלפחות לשבת הקרובה יביא להם דברים, כל מיני דברים. ואחר כך היה דואג הלאה, לדבר עם איזה קו החסד של בניזרי. היו עוד כמה אירגונים שהיה מדבר איתם שיטפלו הלאה באותה משפחה, ממודעה קטנה בעיתון.חקק מספר כי "אחד מהכללים שהרב לימד אותי, שככה הוא היה אומר, שככה היתה ההתייחסות שלו – הוא קודם כל היה מתייחס לפשוטים ואחרי זה לגדולים. תלמיד חכם אם הוא באמת רוצה הוא ילמד והוא ימצא תשובה, אבל כשהאדם הפשוט שולח לך שאלה, הוא שולח כי הוא מרגיש שאין לו מאיפה להביא תשובה. הוא לא יודע, אין תשובה. גם אם התשובה נראית פשוטה, בשבילו התשובה עושה הרבה".

 

[סימן טוב]

כוחה של הארת פנים
סיפר הגאון רבי דוד יוסף שליט"א, בנו של מרן זיע"א, ראש ביהמ"ד 'יחווה דעת' וחבר מועצת חכמי התורה (הו"ד במעין השבת קורח תשפ"א).
"בזמנו כשמרן אאמו"ר זצוק"ל התגורר בשכונת 'רחביה' היה לו שכן מחלל שבת ר"ל. אך בכל פעם שמרן אאמו"ר היה פוגש אותו, היה מאיר לו פנים ושואל בשלומו, ובשבת היה אומר לו שבת שלום'.
לאחר זמן אותו שכן התחיל לחוש אי נעימות לנסוע עם הרכב ליד אאמו"ר, הוא חש שזה פוגע בכבודו של הרב, והתחיל להחנות את רכבו בריחוק מהבית והיה צועד ברגל כדי שלא להיתקל ברב. אמנם מצד חילול שבת לא עשה כלום, הוא צריך להתבייש מהקב"ה ולא מהרב, אבל בכל זאת אאמו"ר הודה לו על כך.
לאחר זמן אאמו"ר פתח בית כנסת קטן בבית, והנה האיש הזה בא והתחיל להתפלל עמנו. ועדיין היה מחלל שבת. היתה שאלה האם לתת לו עליה לתורה או לא, אך כיון שהיינו צריכים לעשות כמה מוסיפים ולחזור על הקריאה, העלינו אותו בין העולים, וחזרנו על הקריאה שלו, והוא כמובן לא חש בכלום.
כעבור זמן הוא בא אלי וסיפר לי שהוא מפסיק לנסוע בשבת ואינו מדליק יותר את האור בשבת! ועם הזמן התחיל לבוא גם לשיעורים, ואז יזם שאאמו"ר ימסור שיעור בליל שבת לאחר הסעודה, ארגן את כל זה בעצמו, הפציר באאמו"ר שימסור את השיעור, פרסם על כך ברחובות וכו'. השיעור הזה נמשך כמה שנים, ורבים הגיעו להשתתף בו. ובכל אותן השנים היה אותו יהודי מקורב מאוד לאאמו"ר.
לאחר שאאמו"ר עזב את האזור ועבר משם דירה, גם האיש הזה עבר דירה והלך לגור בשכונה אחרת שלא היה בה בית כנסת, והוא נלחם וקיבל שטח והקים בית כנסת והביא לשם רב ויסד שיעורי תורה ב"ה. רואים מכך כמה שצריך לשים לב, שלא תמיד צריך להעיר או למחות. אמנם באופן כללי לא אומרים 'מוטב שיהיו שוגגין' וכו' במצוות מהתורה, אלא רק בדרבנן, וצריך לשקול כל מקרה לגופו".

 

[סימן טוב]

איך מרן היה מאכיל את ילדיו?
כשהיה רבינו מאכיל את ילדיו בילדותם, בידו האחת היה מחזיק את הכף, ובידו השניה אחז את הגמרא שבה היה עסוק, ובדרך שאדם רוצה לילך מוליכין אותו.

 

[סימן טוב]

ביקור החולים של הרב אלישיב בחדרו של מרן
סיפר הגאון רבי יצחק זילברשטיין שליט"א שבשנת תשל"ה התלווה לחמיו, מרן הגרי"ש אלישיב זצ"ל, לקיים ביקור חולים אצל רבינו הגדול זצוקל"ה. מרן הגרי"ש עלה לביתו של רבינו, ואף התעכב והאריך בדיבורו יותר מהרגלו. בצאתם מן הקודש, הביע הגאון הרב זילברשטיין את תמיהתו בפני חמיו מרן הגרי"ש: "מפני מה ראה רבינו לצאת מגידרו בביקור זה?". נענה מרן הגרי"ש והשיב: "לך נא, ראה את גודל אהבת התורה של הגאון רבי עובדיה, זה עתה נפל למשכב רק מפני שעלה על סולם בחדר הספרים, כדי לעיין באחד הספרים, ומרוב שקיעותו בתורה, בהיותו מעיין בספר, שכח שעודנו עומד על הסולם, ומיהר עם הספר ללכת לכתוב מה שנתחדש בדעתו, וכך מעד, נפל ונחבל. לכבוד תורתו של גאון כזה, שאהבת התורה ושקידתה הנדירה בוערת בעצמותיו, עד שבעת לימודו אינו שם לב כלל למה שקורה עמו, ראוי שאחרוג מגדרי!".

 

[סימן טוב]

היכן מרן היה באזכרת אמו?
באחת השנים, ביום שחל פטירתה של אם המלכות, אימו של רבינו, ערך אביו אזכרה בביתו לעילוי נשמתה. בשעה היעודה הגיעו כל בני המשפחה והמכרים, אך הבן הגדול, רבינו הקדוש, טרם הגיע. משראו שהזמן מתאחר, התחילו בסדר הלימוד, בתקווה שבמהלך הערב עוד יופיע רבינו. אך לפליאתם הגדולה, בסוף הערב נוכחו לראות שרבינו נעדר מאזכרה זו. למחרת עלה אחיו של רבינו לדרוש בשלומו, ולדבר על ליבו היאך נעדר מהאזכרה של אמא, נענה רבינו ואמר לו: "אמש נשאלתי לגבי איזו אשה עגונה, אם יש פתח להתירה, וישבתי על מדוכה זו כל הלילה, ורק בשעה ארבע לפנות בוקר סיימתי לכתוב את התשובה, ובוודאי זה עילוי נשמה לאמא, הרבה יותר ממה שהייתי משתתף באזכרה!". כשחזר האח וסיפר זאת לאביהם, נתמלא שמחה בליבו ואמר: "אשרי האמא שזכתה לבן כזה!".

 

[סימן טוב]

הנהגות מרן רבינו עובדיה יוסף זצ"ל בט"ו בשבט
הנהגות מרן – ט"ו בשבט
בליל ט"ו בשבט היו עורכים למרן שלחן עם פירות משבעת המינים ושאר פירות האילן, והיה מרן מברך עליהם.
סיפר מרן הראשון לציון רבינו יצחק יוסף שליט"א, שמרן היה בודק את התאנים יפה יפה ונותנם לבני משפחתו לאכול בלי חשש.
מרן היה אוכל מהזיתים ולא חשש לשכחה, וכך העלה בשו"ת יביע אומר חלק ב (חלק יורה דעה סימן ח אות ד) שהחשש הוא דוקא כשאוכל את הזתים לחים חיים וקובע עליהם סעודה, אבל לא בזיתים הכבושים שאין אוכלים אותם אלא לקינוח, ובפרט כשאוכל אותן באקראי ולא בדרך קבע.
מרן לא היה אומר את הנוסח "יהי רצון" שנוהגים לומר לפני הברכה על הפירות.
אף כשחל ט"ו בשבט בשבת, מרן לא נהג לומר את הנוסח של יהי רצון שנוהגים לומר קודם הברכה על הפירות.
באחת הפעמים, הסביר מרן את טעמו מדוע אינו אומר את נוסח "יהי רצון" על הפירות, משום שחס על זמנו, ועדיף לקבץ את המשפחה ולדון בצוותא בענייני הלכה וכדומה, מאשר שכל אחד יקרא את התיקון. (ספר מעין אומר חלק ב פרק א תשובה לב).
בליל ט"ו בשבט היו כל הבנים והחתנים מוזמנים למרן, כדי לערוך את סדר ט"ו בשבט בעריכת השלחן במיני פירות, והיה נושא ונותן בדברי תורה בענייני ברכות, תרומות ומעשרות וענייני היום.
מנהגו של מרן, היה "לזרוק" שאלה בשלחן, כגון בענייני קדימה בברכות וכדומה, וכל אחד היה אומר את הדין ומביא ראיה לדבריו. וכן הרב היה מציע את ראיותיו.
סיפר מרן הראשון לציון רבנו יצחק יוסף שליט"א, שבהיותם צעירים, פעם הציע בפניהם מרן, שאלה בדין אדם שאינו יודע לברך מעין שלש, האם יברך בורא נפשות במקום מעין שלוש. והביא ראיותיו הנמצאות בשו"ת יחוה דעת חלק ב (סימן כב).
מרן היה נותן לבניו לאכול גם תותים לאחר שחתך את ראשם, שפעמים מצוי שם תולעים. ולאחר בדיקה בעין, היה אוכל אותם, וכן היה בודק תאנים טריים (לא מיובשים) בעיניו ואוכלם.

 

[סימן טוב]

מדוע נמנע מרן מלברך
מעשה באשה שסבלה רבות בחייה. היא לא מצאה את זיווגה, ושנות הבדידות שחלפו עליה, הותירו אותה מרת נפש.
בסופו של דבר, עלה במוחה של האשה רעיון, להתקשר אל ביתו של מרן ולבקש להתקבל לברכה. וממחשבה למעשה. ואכן, נקבעה לה פגישה ביום מסויים, לבוא ולהתברך מפי מרן.
ביום המיועד הגיעה האשה אל הבית והוכנסה אל הקודש פנימה. המשמש ציפה שמרן יברך אותה בחמימות ויפטור אותה לשלום, אך לא. מרן הרים לרגע את עיניו מן הספר והורה למשמש: "אמור לה, שתבוא בפעם אחרת".
המשמש לא הבין מדוע מרן דוחה את ההזדמנות לברך אותה, אחר שהיא כבר נמצאת כאן. אולם הוא לא הביע את מחשבותיו. הוא קבע לאשה תור למועד אחר, ולא נימק מדוע.
אלא שגם בפעם השניה שהאשה הגיעה אל ביתו של מרן, חזר המחזה על עצמו. שוב התייצבה האשה בחדרו של מרן, ושוב הורה מרן למשמש: "אמור לה, שתבוא בפעם אחרת".
המשמש תמה על כך, אולם גם הפעם לא גילה מליבו לפיו. הוא קבע לאשה המאוכזבת תור ביום אחר, בתואנה כלשהי, ושלח אותה לשלום.
אך כאשר חזר המחזה על עצמו בפעם השלישית, ומרן ביקש שוב מהמשמש לשלוח את האשה אחר כבוד ולקבוע לה מועד אחר, לא יכול היה המשמש להבליג. ועם צאת האשה את הבית, פנה למרן ושאל: "מדוע? מדוע נמנע הרב מלברך את האשה?"
תשובתו של מרן הותירה אותו על מקומו, המום ונפעם. "כיצד אוכל לברך אותה, כשהיא באה לכאן מבושמת?! הלא אסור לאדם להריח בבשמים שעל אשה, וברכה שלא בקדושה, הינה חסרת תוקף…".
מרן הסביר למשמש, כי בשום פנים ואופן לא רצה לפגוע באותה אשה ולהעיר לה על כך. ולכן העדיף לשלוח אותה ולהזמין אותה ליום אחר, שמא באותו יום תבוא כשאינה מבושמת…
בעיני המשמש עמדו דמעות. צדקות ורגישות שכזו? אח, רבונו של עולם, היכן ניתן למצוא דבר שכזה?
הוא ידע את אשר יעשה. מרן לא יעיר לה על כך, אבל הוא יגלה את אוזנה. הוא אחז בטלפון וצלצל לאותה אשה, בלשון עדינה סיפר לה מדוע נמנע מרן מלברך אותה, ותוך כך קבע לה תור לתאריך קרוב מאוד.
כמובן, שאותה אשה הצטערה מאוד על מה שארע, ובפעם שלאחר מכן באה כראוי, וזכתה לברכה חמה.
ואכן, ברכתו של מרן עשתה פירות נפלאים. בתוך שלושה שבועות מצאה האשה, מעוכבת השידוך, את זיווגה ההגון, וכחלוף תקופה קצרה באה בברית הנישואין והקימה את ביתה, בית נאמן בישראל.

 

[סימן טוב]

רוח הקודש בחוש
לפני כעשרים שנה, אחותי היתה בהריון והיתה צריכה ברכה ללידה קלה, הלכתי באחד השבתות להתפלל תפילת שחרית של אצל מרן זצוק"ל שיתפלל עליה, הלכתי אליו בשעת פתיחת ההיכל ואמרתי לו את השם לברכה ללידה קלה, היו שם עוד אנשים שביקשו ברכות באותו הזמן שהוא עת רצון, ואת כולם מרן בירך חוץ מהשם שאני אמרתי לו, כשראיתי שאינו מברך אמרתי לו שוב את השם, אך לשוא, מרן לא הגיב כלל. לאחר התפילה ניגשתי שוב אל מרן זצ"ל וביקשתי ממנו שיברך, אך שוב מרן כאילו לא שם לב ולא בירך, בראותי כן חזרתי מהתפילה עם מעט פחי נפש מדוע מרן לא שת לבו אל בקשתי. והנה במוצ"ש טלפנתי למשפחה לשאול מה מצבה של אחותי, והנה זה פלא, הודיעו שכבר בליל שבת היא הולידה בשעטו"מ, ואז הבנתי מדוע מרן לא בירך ואפילו אחרי הפצרות ובקשות רבות, כי כבר חזה ברוח קודשו שהיתה כבר הלידה ואין שום טעם לברך ללידה קלה.

 

[סימן טוב]

לא על חשבון הזולת
אהבתו של מרן ללימוד התורה היתה עצומה ונוראה, אולם הוא הקפיד בכל ליבו ומאודו, שלא יגרם על ידי כך חלילה צער או נזק לזולת.
אחת מהנהגותיו הידועות היתה, להאזין לדרשות שנאמרו במחיצתו. כאשר היה מוזמן לאירוע כלשהו, ואחד הרבנים הנוכחים במקום היה קם לדבר, היה מרן מאזין לו בקשב רב, על אף שבאותה שעה יכול היה לעסוק בסוגיות עמוקות שטרדו את מוחו.
וכאשר היה מי ממקורביו מנסה לגשת אליו עם שאלה כלשהי, היה מרן דוחה אותו: "אני מקשיב עתה לדרשה, לא עכשיו!"
הנהגה אצילית זו, להיזהר עד מאוד שהתורה האהובה לא תבוא על חשבון הזולת, ניכרה בו עוד מימי נערותו.
כבר באותם ימים היה מרן לומד עד שעות הלילה המאוחרות, ולעתים עד הבוקר, ומכיון שכך היה עליו להקפיד עד מאוד, שבשובו הביתה לא יעיר חלילה את אחד מבני הבית. ואכן, מרן הקפיד בכך עד מאוד.
המעשה הבא ארע עוד בהיותו נער, כאשר בלילה אחד, שב מרן בשעה מאוחרת הביתה. עייף היה, וביקש לעלות לישון, כדי לאגור כוח ליום המחרת. אך בהגיעו הביתה, קידמה את פניו דלת נעולה. אחד מבני הבית נעל מבלי משים את הדלת מבפנים.
קר היה בחוץ, ובפנים הבית שרר חום נעים. מרן רצה עד מאוד להיכנס אל הבית, אולם ידע כי לא יוכל להיכנס אם לא יקיש על הדלת ויעיר את אחד מבני הבית…
מרן לא התלבט לרגע. "לא אגזול את שנתו של איש!" אמר לעצמו בהחלטיות. הוא התיישב על המדרגה הקרה שלפני הבית, שלף מכיסו גמרא קטנה, והחל משנן מתוכה בלחש, שורה אחר שורה, דף אחר דף, לאור הלבנה, כשהוא נלחם בשמורות עיניו המבקשות להיעצם.
שעות ארוכות ישב כך, עד שחריקת הדלת נשמעה מאחורי גבו. היה זה אביו, ר' יעקב, שהשכים קום לתפילת הנץ, ומצא את בנו יושב על המדרגה ומשנן דפי גמרא.
"מה זאת? עובדיה!" תמה, "מדוע לא נכנסת הביתה?"
מרן נשא עיניים אדומות מעייפות אל אביו. "אבא" אמר בקול נמוך, "אי אפשר ללמוד תורה על חשבון גזל שינה".
וכשחיוך לאה על שפתותיו, התרומם ממקום מושבו, ללכת עם אביו לתפילת שחרית…
***
כך גם ארע בפעם אחרת, כאשר התעורר מרן בשעת בוקר מוקדמת וביקש ללכת לישיבה, אך לא מצא את נעליו.
הוא חיפש בשקט במשך דקות ארוכות, ומשלא מצא את הנעליים – הבין כי אם לא יעיר את אחיו משנתו וישאלנו היכן הנעליים, לא ימצאן!
אולם לא. מרן לא אבה לגזול שינה, ולו בעד כל הון שבעולם. ברם, כיצד ילך לישיבה? הלא זמן יקר מתבזבז לו בינתיים לשוא. רעיון מקורי עלה במוחו.
הוא גרב על רגליו מספר זוגות גרביים, גרב על גבי גרב, וכך, בלא נעליים לרגליו, יצא את הבית בשקט ומיהר לרוץ לישיבה…
והנהגה זו, להיזהר בכבוד הזולת, ולהיזהר שלא לגרום נזק או צער חלילה לזולת, היא שהנחתה אותו בכל ימיו, ובכל מצב ומצב.