חשוון ג' חשוון - יומא דהילולא של מרן רבי עובדיה יוסף זצוק"ל

[סימן טוב]

מרן הרב עובדיה חלם את משיח: פרטי החולום והעובדות​

ידוע שמרן רבינו עובדיה יוסף זצוק"ל סיפר על עצמו, שבליל שבת חלם את המשיח (לפי תיאורו, היה לו זקן לבן ארוך, וזרח מפניו אור רוחני שהגיע מהשמים עד הארץ), ומרן זצ"ל שאל את המשיח מדוע לא עדיין לא הגיע לגאול את ישראל? להלן כל הפרטים על החלום.

הפעם הראשונה שמרן סיפר את החלום
המעשה סיפר מרן לראשונה באירוסי נכדו הרה"ג ר' דוד טולידאנו שליט"א (לימים מאברכי כולל ברכת אברהם, וכעת מחשובי הבוגרים), ומובא בספר "קנין התורה של מרן" (מאת אחיו הג"ר עובדיה יוסף טולידאנו שליט"א, בעמ' קכ"ו), וז"ל: "באירוסין של אחי הרה"ג ר' דוד, על אף תשישותו וחלישותו, בא להשתתף ונשא דברים. על אף שהחתן הוא נכדו, והכלה נכדתו של מורו ורבו מרנא רבי עזרא עטייה, לא דיבר על החתן, גם לא על המשפחה או על עניני נישואין. בקול בוכים סיפר, כי בחלום בליל שבת ראה יהודי קדוש שזקנו יורד על פי מידותיו, עמוד בשערי ירושלים כשרגליו נטועות בקרקע, לשאלתו מי הוא, ענה כי נשלח לגאול את ישראל, אך עדיין לא נינתה לו רשות לעשות זאת, מאחר ומיליון ילדים אינם יודעים לקורא "שמע ישראל". ושוב חזר החלום ונשנה ג' פעמים, כשמרן מספר לו את צרתם של ישראל הבאים לפניו, ומתחנן שיבוא כבר לגאלנו, אך הוא בשלו: רגליי נטועות בקרקע, כי יש מליון ילדים שאינם יודעים לקרוא שמע ישראל. סעודת היסורין הפכה לעצרת התעוררות, בקריאה קדושה לציבור הקדוש לפעול ולהפעיל, למען הפצה שמו יתברך, להפיץ את אור התורה בקרב אחינו התועים. משם נסע לכותל להעתיק בתפילה על הענין הזה. דבר זה כאב בלבו יותר מכל דבר אחר." עכ"ל.

וכן בספר "רבנו" להרה"ג ר' אליהו שטרית שליט"א עמ' קנ"ב כתב וז"ל: ,רבנו סיפר לנו היום, שהוא חלם בליל שבת שהיה בכותל המערבי וראה את המשיח, ואמר לו אני המשיח, ואמר לו המשיח מי לה' אלי. צריכים כל האברכים לבא ולעזור שכל המיליון תלמידים שלומדים בבתי ספר חילוניים, ילמדו תורה." עכ"ל.

מרן סיפר ביזדין את חלומו עם המשיח
ובאותה שבוע במוצאי שבת, בשיעורו הקבוע בבית הכנסת היאזדין, מרן זצ"ל סיפר לכל הציבור את החלום אשר חלם, והדברים הובאו בספר מעדני המלך (בכרך על חינוך ילדים עמ' כ"ה): "בליל שבת ראיתי בחלומי והנה המשיח מגיע לכותל המערבי, הרחבה היתה מלאה אנשים, והוא אמר להם: רבותי, אני באתי עכשיו, יש מליון תלמידים לא לומדים תורה, נמצאים בבית ספר חילוני. רצוני שכל האברכים יתגייסו, 'מי לה' אלי', כדי למד אותם תורה" עכ"ל.

ובספר ממרן עד מרן עמ' קס"ז מביא את הלשון של מרן זצ"ל יותר באריכות, וז"ל: "סיפר מרן זיע"א: הלכתי לישון, והנה בחלום אני רואה את מלך המשיח ניצב בחזית של כותל המערבי, ואומר שהגאולה באה, והיה שקט, ואמרו אין עוד מלחמות, השלום שורר בעולם מפני שמלך המשיח שולט בכל. כל הכותל היה מלא, היה עמוס, לא היה עוד מקום, כולם יהודים, כל ישראל מלאה ביהודים רק יהודים. ראיתי אדם זקן ופניו כפני מלאך, איך להסביר את המראה, אבל ברור לכל רואה כי מדובר במלך המשיח, ואין בלתו, ואז עמד מלך המשיח והסביר מה שעתיד להתרחש מכאן ואילך, הוא אומר שהוא רוצה שכל האברכים בישראל יתגייסו מיד ללמד תורה את הרבים. היה לו דגל מיוחד כזה של מלך המשיח, שעליו כתוב "בהבל פיו ימית רשע", והוא אמר כמה פעמים 'מי לה' אלי'. ושאלתי אותו למה הגאולה מתעכבת כל כך? אמר לי: עדיין ישנם מליון ילדים של יודעים מה זה 'שמע ישראל'. ומכאן יש ללמוד כי נראה שהגאולה תלויה בחינוך ילדי ישראל על דרך התורה." עכ"ל.

וראה גם להרה"ג ר' יוסף חיים סימן טוב שליט"א (אבן יקרה בבית מדרשנו) בספרו שלהבת יוסף חי פרשת חיי שרה שג"כ מביא את המעשה של חלום מרן הנ"ל, עיי"ש.

עוד פרטים על חלומו של מרן על המשיח
פרטים נוספים על החלום, נמסרו ע"י הרה"ג ר' בן ציון מוצפי שליט"א (חמיו של בעל הספר קנין תורה של מרן הנ"ל, אשר ככל הנראה קיבל ממנו את הפרטים המדוייקים, או שמא היה בעצמו באירוסין), וז"ל: "מעשה היה כזה: בליל שבת מרן נשאר ללמוד, ובני ביתו הלכו לישון, והחשמל נכבה, אבל מרן היה עסוק באמצע איזה סוגיה הלכתית ובילה עוד איזה שעה שלמה עד סביבות שתיים וחצי בלילה בלימוד התורה. בסביבות שתיים וחצי מרן התעייף והלך למיטה שלו לישון, ואז הוא ראה בחלומו שהוא נמצא בכותל המערבי והכותל המערבי מלא עד אפס מקום, כולו מלא יהודים, מיליונים רבים גם מחוצה לארץ, ומלך המשיח נמצא בראשם, ויש שם דגל ועל הדגל כתוב "רוח אפיו ימית רשע", ואין רשעים, ומישהו מכריז שם שעבר עם הרשע מן העולם, ובטל שלטון הרשע כלל ועיקר, אין מלחמות והתחיל לשרור השלום בעולם, ושקט ושלווה נסוכים על פני כולם, והמשיח צועק ואומר: מי לה' אלי! ואז מרן פונה מלך המשיח, ומלך המשיח היה נראה הדור פנים, זקן ונשוא פנים, ואור השכינה מאיר עליו מהפנים ועד השמים, והמשיח אומר לו: אני יודע שעם ישראל בצער, הסיבה שאני עדיין לא מגיע ולא מתגלה… זה בגללנו, בגלל שומרי התורה והמצוות שלא עושים כלום, אמר: לך ותאמר לכל האברכים ולכל בחורי הישיבה שיצאו לקרב את כל היהודים לקב"ה, שילמדו חברותא עם חילונים גמורים , א-ב ביהדות, שיבקרו ביקורי בית ויעשה קשר עם כל מיני משפחות וידאגו שישלחו את הילדים שלהם לחינוך תורני, שידאגו לבדוק את התפילין והמזוזות של היהודים שיהיו כשרים, שהמטבחים יהיו כשרים ותהיה הפרדה בין בשר לחלב, ויאכלו רק בשרים כשרים וחלק למהדרין, נשים ידריכו את הנשים החברות שלהן בטהרת המשפחה, שיקימו חוגי בית וסמינרים. ובסוף אמר לו: שתדע ותאמר בשמי, שכל מי שיעשה למען הדת, עתיד לקבל פרס ומדליה ממלך המשיח." עכ"ל. והוסיף על זה הגרב"צ מוצפי שליט"א: "אם משיח צדקנו נגלה למרן, סימן שיש כאן דבר שאומר דרשנו, ובשמים תובעים מאתנו לא לעמוד מן הצד, לכן כל אחד יכול לתרום לעבודה הזאת, אם המשיח צועק ואומר מי לה' אלי, מי יכול לעמוד מנגד. כתוב בזוהר פרשת בלק: דע שהזמן האחרון לפני שיבוא משיח יהיה צרות רבות ומשונות זו מזו, ותשעה חודשים אחרונים יהיה קשה ביותר, וסיום התשעה חודשים יהיה ביום שבת, ואז בשבת יצעקו להקב"ה ויקויים בהם הפסוק בעת רצון עניתיך. ולכן מרן ביקש והתחנן תפרסמו, תפרסמו ותמשיכו לעבוד ללא לאות". עכ"ל.

ושמענו פרט נוסף מהרה"ג ר' דוד טולידאנו שליט"א הנ"ל, שהמשיח אמר למרן זצ"ל שהוא ממנה אותו שליח לחזק את הציבור ולהחזיר את האנשים בתשובה (וכנראה שמאז פטירתו של מרן זצ"ל שליחות זו עברה לכל עם ישראל).

לאחר פטירת מרן: שוב חוזר המסר בחלום
ולאחר פטירתו של מרן הגרע"י זצ"ל, חלם הג"ר יעקב זמיר שליט"א חבר בית הדין העליון, שמרן זצ"ל בא אליו וביקש להודיע שבעולם האמת יש חשיבות עליונה לכך שילדי ישראל שידעו לקרוא קריאת שמע.

המסר עבורינו למעשה מחלומו של מרן עם המשיח
המסר שעלינו ללמוד מכל זה, הוא על החשיבות לפעול לרשום ילדים מבתים חילוניים לתלמודי תורה, כדי שיקבלו חינוך תורני, ובכך מקרבים את ביאת המשיח. אך אין ללמוד ממעשה הזה, שחלילה יקח עוד שנים רבות עד שיבוא משיח, עד שכל הילדים ידעו קריאת שמע, שאין כן הדבר, כיון שישנם שני אפשרויות לביאת המשיח (הנקראים "בעתה ואחישנה"): או שיבוא מוקדם יותר ע"י זכויות (ועל זה היה הנושא בחלומו של מרן הרב עובדיה זצ"ל), או שיבוא בזמן הידוע להקב"ה שיכול להיות בכל רגע נתון (ואז באמת הקב"ה בעצמו יעורר את העם לעשות תשובה מיידית ולא נצטרך להמתין לתאריך ארוך של רישום ילדים לתלמודי תורה), וזה יכול לקרות בכל רגע נתון כיון שהזמן המיוחד הזה אינו יודע, וכבר התבאר הענין במאמר "מתי יבוא משיח" עיי"ש.

 

[סימן טוב]

"יהודי היה בירושלים, שסבל רבות מכאבים קשים ברגליו. הוא פנה להתייעץ ברופאים רבים, ניסה תרופות וטיפולים שונים, אבל לא נמצאה ארוכה למחלתו. בצר לו, הגיע לביתו של מרן כדי לבקש את ברכתו.

"בני, אולי עשית בעבר משהו למישהו? האם זכור לך כי פגעת אי פעם באיזה אדם?" שאל מרן לאחר ששמע את בקשתו.

היהודי דמם, וקימט את מצחו במאמץ להיזכר. "לא", הוא אמר לבסוף, "איני זוכר דבר".

אבל מרן לא הרפה. "נסה להיזכר", הוא ביקש, ולפתע האיר זיכרון ישן במוחו של היהודי. "אני זוכר כי בהיותי ילד צעיר מאוד, היה בכיתתנו ילד שמחמת העוני היו נעליו קרועות. אני הייתי בין הילדים שלגלגו עליו וצחקו למול הפיות שפערו נעליו".

"אם כן", אמר מרן, "חפש את אותו ילד ובקש ממנו מחילה".

"אבל איך אמצא אותו? הדבר היחיד שאני זוכר הוא ששמו יוסף", הביט בו מרן בעיניים חודרות ואמר: "הבט בי, אני יוסף ואני מוחל לך! מחול לך! מחול לך!" אחר ברכו בברכת רפואה שלימה, ואכן הכאבים הלכו ללא שוב. "

 

[סימן טוב]

מעשה ביהודי שחזר בתשובה אמתית ושלמה, ושינה את דרכיו מקצה לקצה, אולם אליה וקוץ בה… אשתו של אותו יהודי "נותרה מאחור", והיא לא הייתה מוכנה לשנות את דרכיה ומעשיה, ואף בענייני טהרת המשפחה לא רצתה להיזהר ולהקפיד.

בצר לו, פנה אותו יהודי ובא אל לשכתו של מרן זיע"א, המתין אותו יהודי עד שהגיע תורו, וכשנכנס לפני מרן זיע"א סיפר לו את צרתו אודות אשתו…

לשמע דבריו, עודד אותו מרן זיע"א ואמר לו שהוא חשוב כיוסף הצדיק שעמד בניסיון גדול, וכתב לו מרן תפלה מיוחדת שיתפלל על אשתו, והבטיח לו שבעוד חודש היא תשוב בתשובה!

יצא האיש מחדרו של מרן כשהוא שמח ומעודד, והנה כפי שהבטיחו מרן זיע"א, כן היה, כעבור חודש, התעורר ליבה של אשתו לשוב בתשובה… ויהי לפלא!

 

[סימן טוב]

באחד הימים רצה מרן זיע"א לומר בשיעורו דברים שלא רצה שישמעו לאוזני אנשים מחוץ למסגרת המצומצמת של שומעי לקחו, ועל כן ציוה אותם שיכבו את מכשירי ההקלטה, וציוה עליהם שלא יקליטו את דבריו.

אולם בחור אחד ניסה להערים, והסתיר את מכשיר ההקלטה כשהוא פועל בתוך כיס חליפתו, מרן התחיל להשמיע את דבריו, והנה לפתע נשמע פיצוץ מתוך הכיס של אותו בחור. לתדהמת הבחור והנוכחים, מכשיר ההקלטה שהוסתר בכיסו התנפץ לרסיסים קטנים, ופני הבחור חפו.

אז ראו הכל כי מן השמים עושים חפצו ורצונו של צדיק הדור

 

[סימן טוב]

מקרה לא רגיל שבו זכה הרב משה יוסף אוברלנדר לחזות במופת של מרן זיע"א – אירע לפני כמה שנים, ומעשה שהיה כך היה:

זוג מסוים שהגיע לבית דין בתביעת גירושין, נשלח על ידי בית הדין לבדוק אפשרות של שלום בית בניהם, בני הזוג הגיעו אל הרב אוברלנדר, המדובר היה בבן תורה אמיתי, אברך כמדרשו, אלא שזוגתו לקתה במחלה שכתוצאה ממנה היו צריכים להתגרש.

לא נרבה בפרטים במקום שאין אנו רשאים, רק נאמר זאת: בסופו של תהליך ידוע חולי ומכאוב, רצוף עליות ומורדות בשלום הבית – הגיע הרגע הבלתי נמנע, אשר גם הרבנים שסייעו ביד המשפחה הרימו ידיים.

כצעד אחרון, יצא אותו אברך אל ביתו של מרן פוסק הדור, כדי להודיע למורו ורבו על הצעד הקשה שהוא נאלץ לו בעל כורחו, כיון שכבר ניסו את כל הדרכים האחרות, והם לא הועילו במאומה.

זיו פניו המאירות של מרן זיע"א הועם באותם רגעים שהאברך הרצה באוזניו את הקורה עמו בתקופה שחלפה, ואז… כשהגיע מרן זיע"א אל המסקנה הבלתי נמנעת, הוריד מרן את משקפיו ומעיניו הטהורות זלגו שלוש דמעות רותחות… אז קיבלו דברי הגמרא בסוף מסכת גיטין משמעות מיוחדת "מזבח מוריד עליו דמעות".

אלא שלהפתעתו של אותו אברך, אך יצא מן הקודש פנימה, ולפתע – בשורה, לא ניתן להרחיב בפרטים המלאים, אך מאותו רגע חל שינוי עצום במחלתה של האישה, ואותם גורמים שהשפיעו על המהלך שלה – נעלמו כמאליהם.
הרב עובדיה יוסףצדיקים

 

[סימן טוב]

הסיפור הבא עולה על כל דמיון אך הוא אמיתי לחלוטין, עם שמות אמיתיים!! ויותר משהוא מלמד על כוחם של הצדיקים לאחר מותם, הוא מלמד על כוח הצדיק בחייו, וחמלתו על דלים ומסכנים, באופן מעורר הערצה; ובעיקר את ההשגחה פרטית, איך הקב"ה דואג לפרנס כל אחד ואחד. הסיפור נלקח מתוך ספריו של הרב צבי נקר.

מספר שנים לפני פטירתו של מרן הרב עובדיה יוסף זצוק"ל, נפטר יהודי מהעיר אלעד והשאיר אחריו אלמנה ויתומים. מטה לחמה של האלמנה נשבר תוך תקופה קצרה, והיא עמדה בפני שוקת שבורה, אין מי שיפרנס את הבית והיתומים זועקים ללחם.

בצר לה החליטה שהיא עושה מעשה. היא נסעה לביתו של מרן רבי עובדיה יוסף כדי לבקש ממנו עזרה. היא הגיעה לבית מרן בשעה עשר בלילה, נקשה על הדלת ואחד מבני הבית פתח וראה לפניו אישה מבוגרת. הוא שאל למבוקשה והיא השיבה שהיא רוצה להיכנס לרב .

אמר לה: "עכשיו כבר לילה, הרב כרגע לומד ואין קבלת קהל, תבואי מחר ויכניסו אותך". והאישה השיבה: "תכנס לרב עובדיה ותגיד לו שאני אישה אלמנה וברצוני לדבר איתו, אם הוא יגיד לי לבוא מחר, אז אני אבוא מחר".

הוא נכנס לרב ואמר לו: "יש כאן אישה אלמנה מהעיר אלעד, היא רוצה לדבר עם הרב, אמרתי לה שתבוא מחר".

"היא אלמנה, תכניסו אותה מיד", ענה הרב.

נכנסה האלמנה למרן, ופרצה בבכי מר בספרה על בעלה שנפטר, על היתומים שנותרו ללא משענת ועל מטה לחמה שנשבר. מרן זצ"ל הזיל דמעות למשמע צרתה של האלמנה, והיא הוסיפה ואמרה: "כבוד הרב, לא באתי לכאן כדי לבקש ברכה, באתי לבקש עזרה, שהרב יחפש דרך לעזור לי".

כוונתה היתה, שמכיוון שהרב מעורב ומכיר ארגוני חסד, הוא ימליץ בפניהם שיסייעו לה. אבל מרן זצ"ל אמר לה: "הסירי דאגה מליבך, אני אעזור לך כל חודש, אך אני מבקש שאף אחד לא ידע על כך. תבואי לפה כל חודש ותקבלי ממני מעטפה, אבל רק אני ואת יודעים מזה".

ואכן כך היה. האישה הייתה מגיעה פעם בחודש, ובני הבית לא ידעו למה הגיעה. היא הייתה נכנסת לרב, לוקחת את המעטפה ויוצאת. כך במשך שבע שנים. זה היה ההסכם בינה לבין רבינו מרן הרב עובדיה יוסף.

והנה בעוונותינו הרבים נפטר מרן מאור ישראל זכר צדיק וקדוש לברכה, ויחד עם הבכי של כל עם ישראל בכתה גם האלמנה בכי קשה ועצוב, בכי כפול על הסתלקותו של גדול הדור, וגם שכעת הסתלק מי שעזר לה בכלכלת הבית.

עברו להם חמישה חודשים מפטירתו של מרן, והאישה הייתה במשבר כלכלי גדול. ואז חשבה לעצמה: אמנם מרן לא נמצא בין החיים, אבל צדיקים במיתתם קרויים חיים. אני אלך לציון שלו ואתפלל להקב"ה שזכות מרן תעמוד לי והוא יעזור לי.

היא נסעה מאלעד לירושלים באוטובוס, הגיעה לקברו של מרן, ומיד פרצה בבכי. הדמעות שלה הרטיבו את המצבה של מרן, והיא לא יצאה משם עד שסיימה את כל ספר התהילים, למעלה משלוש שעות בדמעות רותחות. לאחר מכן חזרה באוטובוס לביתה שבאלעד, הגיעה בשעות הערב עייפה וסחוטה נפשית וגופנית. היא מזגה לעצמה כוס מים והתיישבה על הספה.

טרם הספיקה לשתות את המים ותרדמה נפלה עליה, והנה היא רואה את רבנו מרן הרב עובדיה זצוק"ל, והוא אומר לה: "בתי למה תבכי? כמו שעזרתי לך בחיי חיותי, כך גם עכשיו אני אעזור לך. הקשיבי לי. ביום חמישי הקרוב באולם בית ישראל בירושלים בשעה אחת בצהריים, תתקיים ברית, בברית יהיה נוכח יהודי בשם שלום סעדון, לכי אליו ותגידי לו שהרב עובדיה שלח אותך, והוא יעזור לך".

האלמנה התעוררה ואמרה לעצמה: חלמא טבא חזיתי… אך חלומות שווא ידברון, הרי אין אדם חולם אלא מהרהורי ליבו, הייתי כל היום בקבר של מרן, התפללתי שם וחשבתי עליו ולכן חלמתי עליו. היא קראה קריאת שמע על המיטה, נכנסה לחדרה והלכה לישון.

והנה היא חולמת את אותו חלום בפעם השניה, וגם בחלום זה שוב פונה אליה מרן ואומר לה: "בתי, למה תבכי, כמו שעזרתי לך בחיי חיותי גם עכשיו אעזור לך. ביום חמישי הקרוב באולם בית ישראל בירושלים תתקיים ברית מילה, יהיה שם יהודי בשם שלום סעדון, תלכי אליו ותגידי לו שהרב עובדיה שלח אותך, שיעזור לך".

היא התעוררה מהחלום, והפעם הבינה שאם חלמה את אותו חלום פעמיים, אז יש דברים בגו, יש פה איזה מסר. חשבה לעצמה: הרי אין לי מה להפסיד, אסע אפוא לירושלים.

ביום חמישי נסעה לירושלים. ולאחר מאמץ רב והכוונה שביקשה מהעוברים ושבים הגיעה לאולם בית ישראל. היא הבחינה בכניסה לאולם שיש שילוט – חץ ימינה, בר מצוה. וחץ שמאלה, ברית מילה. היא נכנסה לאולם שבו אמורה להיות הברית והמתינה. לאט לאט הגיעו בני המשפחה, ההורים הצעירים עם התינוק, הציבור התאסף והברית החלה.

היא פנתה מעזרת הנשים לאחד האברכים ושאלה: "האם יש פה יהודי בשם שלום סעדון?" והאברך השיב לה: "כן, הנה הוא פה, האם את רוצה שאקרא לו?". השיבה לו: "לא, הברית מתחילה עכשיו, אבל מיד לאחר הברית אני מבקשת שתקרא לו".

[ר' שלום סעדון, בצעירותו היה מעביר את השיעורים של מרן הרב עובדיה יוסף בלוויין. מרן זצ"ל בירך אותו שבזכות זיכוי הרבים שהוא עושה הקב"ה ישפיע עליו שפע גדול של עושר, ואכן הוא נעשה לעשיר גדול].

הסתיימה הברית בשעה טובה, האברך ניגש לשלום סעדון ואמר לו שיש פה אישה שרוצה לדבר איתו. ר' שלום ניגש אליה ושאל למבוקשה. "תשמע", אמרה לו האישה, "אתה בוודאי תחשוב שאני משוגעת או מדומיינת, אבל אני חייבת לומר לך את מה שיש לי בלב. אני אישה אלמנה, הרב עובדיה יוסף שלח אותי אליך כדי שתעזור לי…"

שלום סעדון שמע את הדברים, נפל והתעלף…

נוצרה מהומה באולם, הגיע המוהל, הגאון הרב ראובן אלבז שליט״א ראש ישיבת אור החיים. שלום סעדון התעורר והרב אלבז שאל אותו מה קרה. "שהרב ישמע מה שיש לאשה זו לומר", אמר ר' שלום להרב אלבז. ואכן האלמנה סיפרה בתמימות להרב אלבז את כל הסיפור מתחילתו ועד סופו. ואז הוסיף ר' שלום וסיפר לרב אלבז את החלק השני והמדהים של המעשה:

"אני לא קשור בכלל לברית הזאת, אני לא מבני המשפחה, אין לי שום קשר לאנשים פה. הרב עובדיה בא אלי השבוע בחלום ואמר לי: 'בני, ביום חמישי בשעה אחת בצהריים באולם בית ישראל בירושלים תיערך ברית מילה. תגיע לשם אישה אלמנה שתבקש ממך עזרה. אני מבקש ממך שתעזור לה'".

ואז פנה שלום סעדון לאשה ושאל אותה: "תגידי לי, כמה כסף הרב עובדיה נתן לך כל חודש?" היא אמרה לו: "הרב היה נותן לי כל חודש ארבעת אלפים ש"ח. היה מפריש מהמשכורת שלו": אמר לה שלום סעדון: "מהיום תקבלי ממני כל חודש ארבעת אלפים ש"ח – ממרן, ועוד ארבעת אלפים ש"ח ממני".

(מי באר, נח תשפ"ב).

 

[סימן טוב]

אחד ממפעליו הגדולים ביותר של מרן מלכא, היה חינוכם הטהור של ילדי ישראל. חינוך הבנים והבנות על אדני התורה והיראה, היה מן הדברים שעמדו בראש מעייניו של מרן. חינוך ילדי ישראל נגע לליבו כל כך, עד שעבורו היה מוכן גם להתנתק לזמן קצר ממשוש חייו, מלימוד התורה הקדושה.
המעשה הבא ילמדנו, כי עבור חינוכם של ילדי ישראל היה מרן מוכן למחול גם על כבודו.
פעם נכנס אל חדרו של מרן מנהל תלמוד תורה, שהרבה להתייעץ במרן, והחל מספר: "כבוד הרב, יש לי תלמיד, בכיתה ב', שאביו רוצה להוציאו מהתלמוד תורה, ולהעבירו לבית ספר ממלכתי. דיברנו עם האב וניסינו להשפיע עליו, אבל הוא מסרב לשמוע! האב טוען כל העת, שבתלמוד תורה לא יזכה הבן לקבל תעודת בגרות, ולא יוכל להתפרנס בכבוד. ואילו בבית הספר יובטח לו עתיד כלכלי טוב".
מרן שמע את דברי המנהל, וליבו נצבט בקרבו. "רבונו של עולם" מלמל, "מה יהיה על הילד הרך? כיצד יתחנך לתורה ולקדושה, אם לא ילמד בתלמוד תורה?" דמעה רותחת נקוותה בזוית עינו.
הוא התהרהר מעט ולפתע קם ממקומו, ואמר למנהל: "בוא, הולכים". המנהל לא הבין. "לאן הולכים?" שאל, המום מעט.
"אנו הולכים לאביו של הילד, לשכנע אותו שישאיר את הילד בתלמוד תורה" אמר מרן, והזדרז ללבוש את גלימתו ומצנפתו.
"האומנם?!" נרעש המנהל, "לא ציפיתי שמרן יטריח את עצמו עבור כך. באתי לבקש עצה, הדרכה, ברכה לכל היותר. לא היה בכוונתי להטריח את רבנו".
אבל מרן לא אבה לשמוע. "כל טרחה שבעולם שווה כאשר על כף המאזנים עומד חינוכו הטהור של ילד יהודי!" הסביר למנהל בעודו סוגר את ספריו הרבים.
המנהל נשרך אחרי מרן, שיצא מן החדר וביקש מבני הבית שיזמינו את הנהג. בני הבית לא התכוננו לנסיעה הפתאומית. "אבא" אמר אחד הבנים, "הנהג יצא עם הרכב. הוא ישוב רק מאוחר יותר, ולא בזמן הקרוב".
מרן לא השתהה. הוא היסב פניו ופנה אל המנהל בשאלה: "היש רכב ברשותך?"
"אה, כן" גמגם המנהל, "יש ברשותי רכב".
"אם כך" נענה מרן, "ניסע ברכב שלך!"
"ברכב שלי?! המיושן והמקרטע?!" נדהם המנהל, אבל מרן זירז אותו: "חינוך ילדי ישראל עומד על הפרק! וכי מה זה משנה באיזה רכב נוסעים?"
בידיים רועדות פתח המנהל את דלת רכבו המיושן בפני מרן, מרן נכנס והתיישב בפשטות, והמנהל החל בנסיעה.
פרצופים נדהמים הביטו ברכבו של המנהל. עוברים ושבים לא האמינו למראה עיניהם. מרן גדול הדור נוסע ברכב מיושן, כאילו היה אדם מן השורה.
עד מהרה הגיעו לביתו של האב, ומרן הקיש בדלת. האב, שהציץ בעינית הדלת, כמעט שנתעלף. הוא פתח את הדלת בידיים רוטטות, ומרן נכנס ובירכו לשלום. הוא התיישב, סיפר לאב על מטרת בואו, והחל לשכנעו בדמעות שליש להשאיר את בנו בתלמוד תורה, למען יתחנך על ברכי המסורת.
ומי יכול לעמוד מול דבריו של מרן, היוצאים מן הלב? לא כל שכן עבור דמעותיו הנובעות ממעיין טהור ומורתח?
למותר לציין, כי דבריו של מרן עשו פירות והטביעו חותם בליבו של האב, כמו גם בליבם של שאר בני המשפחה. הילד נשאר בתלמוד תורה, גדל כיהודי ירא שמים, ובמרוצת השנים הפך לתלמיד חכם חשוב.

 

[סימן טוב]

סיפור השגחה מדהים אצל מרן
אני סופר סת"ם המתגורר באשדוד, לפני למעלה משנה הזמין אצלי מאן דהו ספר תורה מיוחד בגודל 30 ס"מ, כמובן שספר במידות כאלה אינו דבר שמזדמן בכל יום, העלות שלו יקרה, ומאידך גם המאמץ והאחריות בכתיבתו הינם מעבר למאמץ שיש בכתיבת ס"ת רגיל.
עבדתי קשה מאוד על הס"ת, והנה זמן קצר לפני סיום כתיבתו הודיע לי הלקוח שאינו מעונין בספר ועלי למצוא לקוח אחר… כך בפשטות ללא הקדמות וללא התנצלות.
בתחילה הייתי אופטימי, והשתעשעתי בתקוות שמיד אמצא לקוח חדש לספר והכל על מקומו יבא בשלום, אך עבר חודש וחודשיים ועוד חודש ועוד חודשיים, פרסמתי בכל המקומות האפשריים, וכך חלפו ששה חודשים כשעדיין הספר מחכה לגואל.
הגיע ג' חשון תשפ"א, הדלקנו נרות לכבוד מרן, ביקשנו שזכותו תעמוד לנו, ולפתע נזכרתי שעדיין לא העברתי את כספי הכפרות שלי, למרות שבזמנו ביקשתי מידידי הרב אליהו כהן שליט"א מח"ס מעדני המלך (מתורתו של מרן זצ"ל) שיבוא לקחתם ולחלקם כראות עיניו, פרח הדבר מזכרון שנינו, עד ליום ההילולא של מרן, ומיד הודעתי לידידי הנ"ל שאני בא להעביר לו את הכסף.
אך לידידי הנ"ל היה רעיון אחר, "תקנה בכסף הזה עוגות ורוגלך, בקבוקי קולה קרה ושתיה קלה ותביא הכל לכולל החיד"א לכבוד ההילולא של מרן, ודע לך כי מרן לא נשאר חייב למי שעושה לכבודו", תוך זמן קצר ערכתי את הקניה והבאתי הכל לכולל, הנחתי על השולחן עבור האברכים שיברכו לכבוד נשמת מרן, השארתי סכום נוסף ביד ר' אליהו וחזרתי לביתי. לפתע נזכרתי איך לא ביקשתי על הספר תורה שימכר???
ביקשתי מרעייתי תחי' נרות נוספים, הדלקנו אותם כשפינו ממלמל תפילה שנזכה למכור כבר את הספר תורה שברשותי.
לא חלפו עשר דקות ואני מקבל שיחה מאחד שרכש ממני סת"ם לפני שנים רבות ומאז לא שמעתי ממנו, "שלום לך" הוא אומר "אני בציון של מרן, ופגשתי כאן ידיד מברזיל שמחפש בדחיפות ספר תורה 30 ס"מ מוכן, יש לך רעיון איך לעזור לו?" במשך דקות ארוכות עמדתי נדהם ללא יכולת להוציא מילה מפי, הייתי בטוח שמישהו חומד לי לצון, אך הלה דחק בי שאעזור לו…
עד שסוף סוף התעשתתי, סיפרתי לו בהתרגשות את מאורעות היום, ואמרתי לו עוד זה מדבר וזה בא ויאמר, יש לי בדיוק ספר תורה שמחכה רק לך! תוך שעות ספורות עבר הספר תורה לבעליו בתיווכו של מרן, ואם חשבתם שבזה נסתיים הסיפור, זהו שלא.
כעבור כשבוע נכחנו עם קבוצת ידידים בקבר התנא רבי יוסי הגלילי, ושם עמדתי וסיפרתי להם את הסיפור הנ"ל, כולם התפעלו מצירוף המקרים הנדיר, אך למה שקרה בהמשך אף אחד לא התכונן, בעודנו שם צלצל הטלפון שלי ועל הקו היה הסוחר שהביא את הלקוח מברזיל, ובקשתו בפיו שאכתוב לו ספר כזה נוסף! החברים שהיו עמי שמעו את השיחה, ואם עד עכשיו היה מי שחשב שעירבתי דמיונות בסיפור כעת ראו כולם את חסדי ה' המופלאים ורחמיו הגדולים עלינו!
הודו לה' כי טוב!

 

[סימן טוב]

הסיפור של מרן הרב עובדיה יוסף זצ"ל, זה רגע אחד מכונן. לא שלו… של אבא שלו.

לאביו של הרב עובדיה יוסף זצ"ל, הייתה מכולת בשכונת בית ישראל בירושלים. אביו החליט שהבן, הבכור, עובדיה, צריך לעזור לו בחנות.

הבן עזב את הישיבה, והחל לעבוד כשליח בחנות.

הרב עזרא עטייה, ראש הישיבה, ראה שהנער נעדר מהישיבה. הוא סר לחנות המשפחה, ושאל "היכן הנער?".

אביו ענה בפשטות: "בשליחות".

רבי עזרא עטייה הפציר באביו שיחזירו לישיבה, אך הלה טען שאין לו ברירה, והוא צריך עזרה בעסק.

אמר לו רבי עזרא: "אני אעשה את השליחויות, ואתה תשלח את הבן לישיבה"...

אביו של הרב עובדיה ראה את מסירותו של ראש הישיבה, הבין את חשיבות העניין, ו… החל לבחון את ההחלטה מחדש.

הוא התלבט. כן, לא, כן, לא…

כן!!!

החלטה אחת, רגע מכונן בו עם ישראל התבשר: יש "הרב עובדיה".

יש לעם ישראל מרן!

עשרות ספרים, מיליוני תלמידים, 90 שנות לימוד תורה ברצף, הפצת יהדות ושיעורי תורה בכל תבל, פסקי הלכה, קירוב לבבות ומה לא?

מרן הרב עובדיה יוסף, פאר הדור והדרו.

החלטה אחת, של איש אחד. רגע היסטורי!

בימים כאלה, בהם אנו מבכים מרה את לכתו של מרן הרב עובדיה יוסף זצוק"ל, עלינו להקדיש דמעות נוספות על אלפי "הרב עובדיה" שנסתלקו מעמנו בטרם היותם הרב עובדיה…

כאלו שההורים שלהם התלבטו, כן, לא, כן, לא… והחליטו - לא!

אותם הורים עמדו בפני צומת מרכזי בחייו של הילד, האם לשלוח אותו למוסד תורני או לחינוך ממלכתי כזה או אחר. האם ילמד "שמע ישראל", שבת, חגים ועוד, או... לא? ושיקול שטחי של "זה נח וקרוב לבית", "חברים מהגן הולכים ביחד", "יש תחבורה נוחה" וכדומה, הכריעו ש… לא!

חלק מהילדים הללו היו אמורים להיות "הרב עובדיה" הבאים, רק שההורים שלהם לא זכו לומר את ה"כן" ברגע הנכון. החלטה שהסירה מאותם הילדים את הגלימה ואת נזר התפארה. החלטה ששפכה את צנצנת הדיו, איתו היו אמורים להיכתב ספרים עתירי חידושים, ששוב לא יראו אור.

אורות שכבו בהחלטה אחת, והחשיכו יחד עמם דור שלם, שלא יודע ולא ידע את אשר איבד...

בימים אלה, בהם אנו מבכים את לכתו של מנהיג הדור, עלינו להדליק נר נשמה נוסף, על כל אותם "מרן", שאינם…

ויחד עם הנהי על אובדנם, עלינו להיות ערניים, שלא להפסיד עוד. כהורים, כשכנים, כדודים…

עצמו עיניים, חשבו על הרגע הקריטי בו אביו של הרב עובדיה יוסף הכריע, כן!

יתכן שהוא לא ידע אז מה משמעות התשובה הזו, אך הילד הקטן הזה נשא בתוכו את מרן פאר הדור… כבר אז...

כעת, פיתחו את העיניים והסתכלו סביבכם. אותם ילדים שנראים לכם "רגילים" - חלקם ודאי עתידים להיות גדולי דור, אם רק תאפשרו זאת להם, לנו.

רגע לפני שהם רושמים את הילד למוסד לימודי, דברו עם ההורים. שכנעו את המשפחה. דמיינו כי בזכותכם, עם ישראל יזכה לגדול הדור הבא…

אין לכם השפעה על מישהו? שתפו מאמר זה בכל דרך. אולי, אולי זה יפול לידיו של אבא כזה, שיחליט להציל את בנו. ייתכן שלעולם לא תדעו, אך הזכויות ישמרו לכם, לנצח.

 

[סימן טוב]

חייו ופועלו

מרן הרב עובדיה יוסף נולד בחודש תשרי שנת תרפ"א (שלהי שנת 1919), בעירק, בגדד. בגיל שלש עלה עם הוריו ר' יעקב ז"ל ומרת גורגייה לארץ ישראל שם למד בבית הספר "בני ציון", כבר בילדותו ניכר כי ניחן בכשרונות מופלאים, בהבנה מעמיקה ובזכרון מופלא, ובהיותו בגיל תשע לקחו אביו לביקור בבגדד, שם הובא לפני רבני וחכמי המקום כמופת לגדולת הלימוד בארץ ישראל, שכן בגיל כה צעיר כבר שלט הנער בכמה מסכתות בעל פה ובקיאותו הדהימה את רבני בגדד, אחד מרבנים אלו הוא הרב סלימן חוגי עבודי, ראש ישיבת "מדרש זליכא" בבגדד, עלה לאחר שנים לארץ ישראל, ושימש כחבר בית הדין הגדול לערעורים יחד עם אותו צעיר, הרב עובדיה יוסף, אותו הוא בחן בילדותו. בהגיע הרב לגיל בגרות לקחו אביו לעזור לו בחנותו, אולם הרב חשקה נפשו בתורה, והיה מבקש מאוד לפוטרו ממלאכה זו ולאפשר לו לשקוע בלימוד התורה, את גודל חשקו בתורה גילה הגאון רבי עזרא עטיה זצ"ל שכיהן באותם ימים כראש ישיבת פורת יוסף המעטירה, והיה הגדול שבדורו, והוא בא לאביו וביקשו להחליפו עם הרב עובדיה הצעיר, הוא יעבוד בחנות והרב עובדיה ילך ללמוד בישיבה, בשמוע ר' יעקב דברים אלו הבין כי בנו נועד לגדולות וויתר עליו ופטרו מעבודת יומו, אולם עם כל זאת התחייב הרב עובדיה לעזור לאביו בכל יום השכם בבוקר עד תחילת הלימודים בישיבה, אולם חיבורו ללימוד התורה היה כה אמיץ וחזק עד שתוך כדי עבודתו בחנות היה חוזר ומשנן את לימודו, עם הזמן כשהלקוחות הבינו היכן נמצא באמת ראשו של הממונה בשעות אלו על החנות, התחילו דברים להעלם מהחנות, אז כבר הבין אביו של הרב שגדול הנזק מהתועלת שהביאה עזרתו של הרב, ושיחררו ללימודיו במשך כל שעות היום. ואז יכול היה הרב לשקוע בעולמה של תורה בישיבת "פורת יוסף" ששכנה אז בין חומות ירושלים העתיקה, ראש הישיבה הגאון רבי עזרא עטיה קירבו אליו מאוד, ואף התבטא כי אילו לא קמה ישיבת "פורת יוסף, אלא כדי להוציא את הרב עובדיה יוסף, היה הדבר כדאי. הרב עובדיה מדגיש כי הרב עזרא עטיה היה רבו המובהק, אשר יצק מים על ידיו, והוא אשר חינכו גידלו ואף סמכו לפסיקה.

בשנת תש"ד נשא לאשה את רעייתו הרבנית מרגלית ע"ה ואז החל לכהן כדיין בבית דינו של רבו הגאון רבי עזרא עטיה, בתפקיד זה כיהן עד שנת תש"ז (1947) אז נשלח, כשהוא בן עשרים ושבע, לכהן פאר כאב בית הדין של מצרים, וכרבה של קהיר, (שמנתה באותם ימים למעלה משלושים אלף יהודים), בתפקידו זה עשה הרב רבות ונצורות, והעמיד תלמידים רבים, כשחלקם אף שימשו לאחר מכן כרבני קהילות ברחבי העולם. בתקופה זו, שנות תקומתה של מדינת ישראל סבל הרב רבות משלטונות מצרים אשר דרשו מהרב למסור את כל שיעוריו התורניים בשפה הערבית, אולם הרב סירב לדבר בכל מחיר, והודיע כי את התורה יש ללמד בלשון שבה היא ניתנה לעם ישראל, בשפה העברית בלבד, על התעקשותו זאת שילם הרב מחיר כבד בהטרדות ומעצרי שוא מצד השלטון, אולם על אף הכל נשאר הרב איתן בדעתו. שנים אלו ומוראותיהם המחישו את מנהיגותו של הרב לא רק ברגעי שלום ושלוה אלא אף ברגעי מלחמה וסבל. ואמנם עם האויבים הצליח הרב להתמודד בהצלחה אולם עם אחיו היהודים, מרשיעי ברית לא הצליח הרב להתמודד כשגולת הכותרת למאבקו של הרב היה על סדרי הכשרות במצרים, כשהממונה על הכשרות היחיד שהיה במקום היה רשע ומומר להכעיס, ומאכיל את ישראל בשר גמלים, כשגילה זאת הרב שלח לקרוא אליו את ראש השוחטים, והתרה בו על סדרי הכשרות שאינם נאותים, הלה זעם מאד על הרב והחליט להתריע ברב שלא יתחיל עימו בשכרו ערבים שיזרקו על הרב חומצה, מאת ה' באותו יום איחר הרב להגיע לבית הכנסת ואותם ערבים זרקו את החומצה על אדם אחר הדומה בתוארו להרב, אותו אדם אושפז בבית החולים למשך מספר חודשים עד שהחלים. בהיוודע מעשה זה לרב העביר מתפקידו את ראש השוחטים, הלה לא נרתע ומיד הגיע לביתו של הרב עם אקדח, באיימו על חייו של הרב. הרב לא נרתע ממנו ומימש את פיטוריו ללא כל חשש. אולם הדברים לא התנהלו כפי חפצו של הרב ובית החולים היהודי היחיד במקום היה מאכיל את החולים בשר פיגולים, וכל בקשותיו של הרב לשינוי מצב זה נידחו על ידי הנהגת הקהילה על הסף, בראות הרב שאין הוא מצליח לשנות סדרים אלו, התפטר מתפקידו, באומרו כי אינו יכול לקבל אחריות על הנעשה במקום. צעד אמיץ זה ניתן לציון כיון שהרב כבר היה מטופל במספר ילדים קטנים ופרנסתו בתפקיד זה היתה מרווחת ביותר, אולם לא דברים כאלו ישנו את דעתו של הרב, כשהוא עוזב את מצרים, לאחר שהות בת שלש שנים בלבד, בדרכו לארץ ישראל.

בבואו ארצה, בשנת תש"י (1950), לאחר טילטולים ומאורעות רבים, סבל הרב מעוני גדול וחי חיי צער דחוקים, כשהוא חובש את ספסלי מדרש "בני ציון" של רבה של ירושלים הגאון רבי צבי פסח פראנק זצ"ל שקירב את הרב אליו מאוד, בבית מדרש זה למדו גם הגאונים רבי ישראל יעקב פישר זצ"ל, לימים אב"ד ירושלים מטעם ה"עדה החרדית", והגאון רבי שלמה זלמן אוירבך זצ"ל, לימים ראש ישיבת קול תורה, ועוד רבים מחכמי ירושלים, לאחר מספר שנים לקחו אליו רבה הראשי של אם המושבות – פתח תקוה, הגאון רבי ראובן כץ זצ"ל, (מגדולי הדור הקודם) כדיין בבית דינו, יחד עם הגאון רבי שלמה קרליץ זצ"ל (אחיו של ה"חזון איש"), בשנת תשי"ט חזר הרב לירושלים בהתקבלו כדיין בירושלים, יחד עם הגאון רבי אליעזר יהודא וולדינברג זצ"ל בעל ה"ציץ אליעזר", כשבין השנים נרקמת ידידות אמת שלא פגה עשרות בשנים, ובשנת תשכ"ד כבר מונה כדיין בבית הדין הגדול לערעורים כשהוא יושב עם הגאון רבי יוסף שלום אליישיב, ורבי בצלאל זולטי זצ"ל (לימים רבה של ירושלים).

בשנת תשכ"ט (1969) בהיותו בגיל ארבעים ושבע ביקשו רבו הגאון רבי עזרא עטיה זצ"ל לגלות לתל אביב ולכהן בה כרב ראשי, כדי לחזק את העיר מבחינה רוחנית, כשהרב מגיש את מועמדותו לתפקיד וזוכה ברוב מלא של קולות נציגי העיר, ובכך החל את דרכו בעולם הרבנות, כשהוא מכהן בתפקיד זה עד שנת תשל"ג (1973), אז דרשו ממנו חבריו לעלות ולכהן פאר כרבה הראשי והראשון לציון של ישראל. שנה לאחר עלותו לתפקידו הרם פרצה מלחמת יום כיפור, ובה נתגלה אומץ ליבו של הרב ביוצאו למחנות הצבא, לחזק את חיילי ישראל ולהחיות את רוחם לעמוד מול האויב המבקש לכלותינו, מלחמה זו הותירה עגונות רבות, במיוחד מנשות טייסי הקרב של ישראל שנפלו שדודים על ידי טילי האויב המצרי, כשהרב מטיל את כל כובד משקלו לנושא בהתירו את כולם מכבלי העיגון, כשהיתרים אלו משמשים אבן פינה לדורות הביאים. אולם צערו של הרב עת התגללו לאוזניו סיפורי השכול והכאב לא עזבוהו, כשהוא מתבל את לילותיו בדמעות שליש על צערם של ישראל, דמעות אלו עמדו בעוכריו, והרב קיבל מחלה קשה בעיניו כשהוא אינו מסוגל לראות בהם כלל, הרב נדרש לרופאים והם פכרו את ידיהם מבלי להושיע, באומרם כי הדמעות הרבות ששפך הרב הרסו את עיניו, הרב ביקש מבני משפחתו לקחתו לבית הקברות בצפת, שן שוכן קברו של רבי יוסף קארו זצ"ל בעל הבית יוסף, הרב השתטח על קברו של מרן הבית יוסף בדמעות שליש, כשהוא מבקשו להעתיר עליו בתפילה, שהרי הוא אשר הפיץ וחיזק את פסקיו בישראל, ואכן תפילתו של הרב התקבלה, ובאורח נס שבה ראייתו בעין אחת, כשהרב נזקק ללבוש משקפי שמש כל חייו, כל שנות כהונתו בתפקידו זו יוחדו בהרמת קרן הרבנות וכבודה בצבור הישראלי. כשהוא זוכה לאהדה רבה בקרב הצבור שקיבלו באהבה ובחיבה, כשמאות נוהרים לשיעוריו הרבים ברחבי הארץ.

לאחר כעשר שנים, בשנת תשמ"ג (1983) הופסקה כהונתו של הרב בתרגיל פוליטי של מספר אישים בפוליטיקה הישראלית דאז, שבקשו ממנו בשנות כהונתו בקשות אישיות אלו ואחרות, (למינויים ותפקידים רבניים), שכמובן נידחו על ידי הרב, כשהשיקולים היחידים העומדים מול פניו היו תועלת עולם הרבנות והדיינות, צעד זה גרם לרב עובדיה עוגמת נפש מרובה, בהיווכחו לדעת שאישים פוליטיים הם הקובעים את מעמדה של הרבנות הראשית לישראל, כשכל כוונתם היא במילוי מטרות אישיות. בצעד אמיץ וחסר סיכוי הקים הרב עובדיה רשימה פוליטית תורנית שתחזיר עטרה ליושנה, להפתעת הכל זכתה הרשימה להצלחה מסחררת. עם השנים התפתחה תנועתו כשהיא עולה ומתפתחת בהתמדה, וכיום היא נחשבת כאחת מהתנועות המרכזיות בישראל בבית הנבחרים.

את ספריו הרבים החל הרב לכתוב בגיל צעיר, וכבר בגיל שמונה עשרה שנה כתב הרב את חיבורו הראשון בשם "יביע אומר" (כשיבי"ע הם ראשי התיבות של שמו – עובדיה יוסף בן יעקב), אולם מורו ורבו הגאון רבי עזרא עטייה זצ"ל, לאחר שעבר על הספר ונוכח בבקיאותו ועיונו המרשימים, אסר עליו להדפיסו מחשש לעין הרע.

בכל משך שנות חייו, החל מגיל שלושים, עת הרשה לו רבו להתחיל להדפיס את חיבוריו ברבים, כותב הרב עובדיה חיבורים רבים, מתוכם ספרי שאלות ותשובות בנושאים אקטואליים, כשבספריו יש שאלות רבות הקשורות למשך כהונתו כדיין, הן בדיני אישות מורכבים, כהתרת עגונות מלחמה, (ממלחמת יום כיפור, תקופה בה כיהן כרב ראשי לישראל), והן בדיני ממונות, תשובות אלו נחשבות כאבני דרך לפסיקה ההלכתית בבתי הדין, ועל פיהם נפסקים מקרים רבים בבתי הדין בארץ ובעולם.

כמו כן חיבר הרב ספרי הלכה רבים, ספרים המשמשים את כלל לומדי התורה, כשהמיוחד בהם הוא שמאותם ספרים נהנים גם לומדי התורה חובשי ספסלי בית המדרש, שרמת לימודם גבוהה ועיונית, וגם המון העם, צבור מבקשי ההלכה הפשוטים. ספרים אלו זוכים לתפוצה נרחבת, ומהווים נר לרגלי כל תופס ספר, ועמלי תורה כאחד.

לאחר ייסורים קשים, בתאריך ג' חשון תשע"ד נפטר מרן מאור ישראל רבינו עובדיה יוסף זצ"ל, בן תשעים ושלש היה במותו, וכל בית ישראל לוויהו למנוחות, בהלויה הגדולה ביותר שהיתה בישראל, בה השתתפו קרוב לשמונה מאות אלף איש. נקבר בבית המנוחות בסנהדריה, וקברו הפך לאתר תפילה ותחנונים. זכותו תעמוד לנו ולכל ישראל !

 

[סימן טוב]

אלישי גר כמה בתים על ידי. בחור טוב. צעיר ממני בכמה שנים. לפרנסתו הוא עובד עם צעירים עולים מאתיופיה ומדינות חבר העמים במכללה להנדסאים, במסגרת עתודה צבאית.
לפני כחודש אלישי היה במילואים. שבוע בצאלים בחום של סוף ספטמבר המתעקש שלא להניח לסתיו לבוא. בסוף השבוע, באוטובוס בדרך חזרה צפונה, הביתה, בחניית הביניים שבעפולה, עלה לאוטובוס יהודי מבוגר, יהודי שניכר בו שמכובד הוא וזקנו כבר הלבין, והוא עוטה מעיל ארוך של דיינים ומגבעת פרנקפורטר לראשו. האוטובוס מלא, וליד אלישי מקום פנוי. התיישב היהודי ומיד החל לדבר בפרשת השבוע. משם הפליגו לדף היומי ולענייני הלכה. והנסיעה חולפת לה ועוד מעט כבר מגיעים אל טבריה.
כשכבר היו כמעט לפני סוף הנסיעה פנה אותו יהודי לאלישי והתעניין במעשיו. הוא סיפר לו על עבודתו, על הצעירים שאיתם הוא עובד ומלמד. על הניתוק שלא פעם יש בינם ובין חיי תורה ומצוות.
היהודי שתק.
אחרי כמה דקות אמר: "בחודש הבא אני פורש פרישה מוקדמת לגמלאות מבית הדין שבו אני מכהן כדיין כבר 25 שנה. אבל דע לך שלא תמיד נראיתי ככה. הבגדים הללו, הזקן, המגבעת - זה לא מהבית", אמר בחיוך עצוב. "הוריי היו ניצולי שואה מבוגרים. לא הייתה להם יכולת נפשית לתת לי את תשומת הלב שדרשתי. התגלגלתי ברחובות. מהר מאוד הגעתי גם למחוזות של כמעט פשע, ואפילו עוד לא הייתי בגיל בר מצווה.
"ליד בית הורי היה בית כנסת אחד, ולידו מגרש כדורגל שבו הייתי משחק עם חברים במשך השבוע, ובעיקר בשבתות. לא פעם הכדור היה עף לחצר בית הכנסת. פעם הוא אפילו ניפץ את אחד הזגוגיות. שבת אחת, היינו במגרש ושיחקנו. אני הייתי אז כבן 15. בשכונה היו מכנים אותי עבריין. שיחקנו ואני בעטתי חזק בכדור. הכדור יצא מן המגרש ועף לכיוון בית הכנסת. בדיוק באותו רגע יצא הרב מבית הכנסת, והכדור פגע במגבעת שלו והפיל אותה לאדמה. אני והחברים שלי נפלנו גם אנחנו על האדמה מרוב צחוק. התפקענו כשראינו איך הכובע של הדוס הופך לצלחת מעופפת.
"הרב הרים את הכובע ובא אלי למגרש. שבת שלום. כבודו רוצה לעשות לנו קידוש או להצטרף למשחק, שאלתי אותו אז בחוצפה, אבל הוא לא נבהל. הוא הסתכל בי ושאל אותי: 'איפה ההורים שלך?'. אני עניתי בחוצפה: 'ההורים שלי מתו'.

"הרב אמר לי: 'בוא איתי'. זה היה נראה לי אז משעשע, אז החלטתי לשחק את המשחק והלכתי אחריו. הגענו לבית שלו. הוא נכנס ואני אחריו. הוא עשה קידוש ונתן לי לשתות, ואז שאל: 'אתה רעב?'.

"'מת מרעב', אמרתי. הרב סימן לרבנית וערכו לי שולחן מקום ונתנו לי אוכל. אכלתי כמו אדם שלא ראה אוכל שבוע. הרב אכל מעט מאוד ורוב הזמן הסתכל בי ודיבר. לימים הבנתי כי אכלתי אז גם את המנה שלו.

"כשסיימתי לאכול הוא שאל אותי: 'אתה עייף?'. 'אני מת מעייפות', אמרתי. הרב הלך והציע לי מיטה. הלכתי לישון. ישנתי שם כל השבת. כשקמתי כבר היה מוצאי שבת. הרב שאל אותי: 'מה אתה רוצה לעשות?'. אמרתי שאני רוצה ללכת לסינמה לראות סרט. 'כמה עולה סינמה?', הוא שאל. 'לירה וחצי', אמרתי. הוא נתן לי כסף ושלח אותי, ולפני שהלכתי, אמר לי: 'מחר תבוא עוד פעם'.

"ואני באתי גם למחרת. ואכלתי וישנתי וקיבלתי כסף לסינמה. ועוד יום ועוד יום. עם הזמן התגלה לי שיש עוד 12 ילדים כמוני מהרחוב אצל הרב הזה בבית. לא יכולתי להיות כפוי טובה, מה גם שאהבתי אותו באמת. עם הזמן הוא החל ללמד אותי מצוות. נטילת ידיים. קנה לי תפילין. היה יושב ולומד איתי חומש, משנה, הלכות. לימים הלכתי בזכותו לישיבה והגעתי ללמוד לרבנות והסמכה ובסוף לדיינות. הוא חיתן אותי, והשתתף בחתונות של ילדיי והיה סנדק לנכדיי", סיים היהודי הזקן את סיפורו.

"אז אל תתייאש מהתלמידים שלך", אמר אותו יהודי לאלישי. "אתה רואה אותי היום כך - דיין בבית הדין הרבני, אבל פעם אני הייתי כמותם. רק תאהב אותם. תאהב אותם כמו את ילדיך שלך".

בינתיים האוטובוס נכנס לרציף בטבריה, והנוסעים נעמדים לצאת. אלישי עוד מספיק לשאול שאלה אחת לפני שהיהודי נעלם.

"איך קראו לרב הזה?", הוא שאל.

"למה אתה אומר קראו? עדיין קוראים לו. הוא אמנם זקן מאוד, בן 92, אבל ברוך ה בחיים", ענה לו היהודי."ומה שמו?".

"קוראים לו הרב עובדיה יוסף".

 

[סימן טוב]

סיפר הגאון רבי ראובן אלבז שליט"א ראש ישיבת "אור החיים" על מרן הראש"ל רבנו עובדיה יוסף זצוק"ל שיום פטירתו בשבת קודש ג' במר חשוון, כי מלבד שקידתו העצומה בתורה הקדושה, ומלבד גדלותו העצומה בידיעתה, והפצתה בכל רחבי העולם – היה מפורסם במידת החסד המופלאה שלו.

מרן ע"ה היה דואג בכל לבו ונפשו למשפחות נצרכות ונזקקות, ליתומים ולאלמנות, ופעמים רבות היה תומך בהם מכספו האישי. מרן ע"ה קיים בעצמו את מאמר חז"ל (סנהדרין צח ע"ב): "הרוצה להינצל מחבלו של משיח – יעסוק בתורה ובגמילות חסדים".

נאמר בפסוק (שמואל ב ח, טו): "וַיְהִי דָוִד עֹשֶׂה מִשְׁפָּט וּצְדָקָה לְכָל עַמּוֹ". דוד המלך, מלבד שהיה עושה משפט, מתוקף תפקידו כמלך, יחד עם זאת היה גם עושה צדקות וחסדים, וכך בדיוק היה מרן זצוק"ל: "עֹשֶׂה מִשְׁפָּט וּצְדָקָה לְכָל עַמּוֹ".

סיפר לי יהודי שאביו נפטר בגיל צעיר, והשאיר אחריו אלמנה ושבעה יתומים. לאמו האלמנה לא היה כסף לשלם את דמי שכירות הדירה, והבעלים רצו להוציאה משם. באותו זמן מרן היה מקבל משכורת מבית הדין, ובה פרנס את שלוש עשרה נפשות ביתו.

עם כל זאת, לקח מרן על עצמו בכל חודש לשלם את שכירות הדירה של אותה אלמנה, ומדי חודש בחודשו היה שולח לה שיק בסך דמי השכירות.

עוד מסופר, שפעם אחת ניגש אדם למרן זצוק"ל, ואמר לו שבשכונה מתגוררת משפחה ענייה שאינה מצליחה להסתדר. מרן קרא לרב שלמה בניזרי שליט"א ושאלו אם הוא מכיר את המשפחה. אמר לו הרב בניזרי שהוא מכיר אותם, ומשתדלים לעזור להם ולשלוח להם מוצרי מזון באמצעות ארגון 'קו החסד'. אמר לו מרן: "אני רוצה שכל חודש תזכיר לי, לאחר שאני מקבל את המשכורת, לתת שיק על סך אלף ש"ח למשפחה הזאת", וכך עשה מרן מידי חודש בחודשו.

לפנינו סיפור נוסף שהתרחש לפני כעשרים שנה, ואני זוכר עדיין היטב את המקרה: ילדה אחת אושפזה בבית החולים עקב מחלה. הרופאים בדקו את הילדה וקבעו שהמחלה הזו, בר מינן, גורמת לשיתוק הרגליים, והילדה לא תוכל ללכת על רגליה ותזדקק לכיסא גלגלים, ה' ירחם.

לאחר שבעה חודשים של בדיקות וטיפולים בבית החולים – אושפזה נכדתו של מרן באותה מחלקה, לאחר שלא חשה בטוב והוצרכה לעבור ניתוח. מרן הגיע לבקר את נכדתו, שם הוא פגש את אביה של הילדה החולה. הלה ניצל את ההזדמנות וסיפר למרן את המקרה, ואת חוות דעתם של הרופאים שאמרו שאין מה לעשות, והילדה לא תוכל ללכת על רגליה.

מרן בקש לדעת היכן החדר בו היא שוכבת, ניגש למיטתה, ואמר כי בעזרת ה' היא תלך על רגליה, ולא תהיה צמודה לכסא גלגלים. "זה יכול לקחת שלוש, ארבע, ואפילו חמש שנים", אמר מרן, "אבל כעבור הזמן הזה היא תתרפא ותלך על רגליה!".

אותה ילדה מספרת, שכיום ברוך ה' היא רצה על רגליה, והכל מכוח רחמנותו, אהבתו, תפילתו וברכתו של מורנו ורבנו זצוק"ל. לבו היה חם בקרבו לעזור ולסייע, להתפלל ולברך, כל יהודי שבעולם.

מרן זצוק"ל היה רגיל לספר בשיעוריו, על הגאון רבי עקיבא איגר זצ"ל, שהזדמן לעיר אחת לצורך השתתפות בחתונה.
באותה עיר התגורר בחור מסכן, שהיה ספק אם יכול לבוא בקהל. כששמע הבחור שגדול הדור הגיע למקום, אמר: 'זו הזדמנות פז, אלך ואשטח לפניו את השאלה, ואת התשובה שכתבו דייני העיר בנידון'.

בא לאכסניה של הרב. היה זה בשעת לילה מאוחרת. הרב היה עייף ויגע, אחרי הנסיעה בעגלה וטלטולי הדרך, ושמחת החתונה. עם כל זאת, קיבלו הרב בסבר פנים מאירות, והתייחס לענין במלוא הרצינות. "בסדר גמור. תן לי את השאלה, רק אמור לי היכן אתה גר". אמר לו את הכתובת והלך לדרכו.

מיד כשיצא, התיישב הרב לבדוק את העניין לעומקו, ואחר עיון ממושך כתב תשובה ארוכה שהוא מותר לבוא בקהל ה' והריהו כישראל גמור.

כשסיים לכתוב את התשובה, השעה היתה כבר שלוש לפנות בוקר. מיהר הרב לביתו של אותו בחור ודפק בדלת.
"כן, מי שם?"

"עקיבא איגר. תפתח בבקשה…".
הבחור נבהל. קם מיד, פתח את הדלת וראה מולו את דמותו של הרב הדומה למלאך.

"כבוד הרב, במה הענין?" "מזל טוב, ברך ה' מותר לך לבוא בקהל. הנה התשובה, תן אותה לרבנים!"

"אבל מדוע טרח הרב להגיע בשעה כזאת ולא המתין עד הבוקר?", אמר לו רבי עקיבא איגר: "איך אוכל לישון כשיהודי שרוי בצער? הרי אתה אפילו בחלום חושב על מצבך המצער, ואם אני יכול לשמח יהודי – היאך אמנע עצמי מכך?" …

(מתוך הספר 'משכני אחריך')

 

[סימן טוב]

לפני כעשרים שנה, אחותי היתה בהריון והיתה צריכה ברכה ללידה קלה, הלכתי באחד השבתות להתפלל תפילת שחרית של אצל מרן זצוק"ל שיתפלל עליה, הלכתי אליו בשעת פתיחת ההיכל ואמרתי לו את השם לברכה ללידה קלה, היו שם עוד אנשים שביקשו ברכות באותו הזמן שהוא עת רצון, ואת כולם מרן בירך חוץ מהשם שאני אמרתי לו, כשראיתי שאינו מברך אמרתי לו שוב את השם, אך לשוא, מרן לא הגיב כלל. לאחר התפילה ניגשתי שוב אל מרן זצ"ל וביקשתי ממנו שיברך, אך שוב מרן כאילו לא שם לב ולא בירך, בראותי כן חזרתי מהתפילה עם מעט פחי נפש מדוע מרן לא שת לבו אל בקשתי. והנה במוצ"ש טלפנתי למשפחה לשאול מה מצבה של אחותי, והנה זה פלא, הודיעו שכבר בליל שבת היא הולידה בשעטו"מ, ואז הבנתי מדוע מרן לא בירך ואפילו אחרי הפצרות ובקשות רבות, כי כבר חזה ברוח קודשו שהיתה כבר הלידה ואין שום טעם לברך ללידה קלה.

 

[סימן טוב]

משעשעת במיוחד היא תגובתו של מרן לתופעה שעליה דיבר מעל גלי האתר בהזדמנות שבה נדרש לחזק את העם: באותם ימים נקלטו על ידי רבים בארץ שידורי הרדיו המצריים שנקראו "קול הרעם מקהיר". בשידורים אלו נשמעו "ידיעות" על "ניצחונות מופלאים" של הצבא המצרי על ישראל. היו שהדברים עוררו בלבם חשש שמא דווקא הדיווחים מן הצד הישראלי הם שקריים…
היה זה יום שישי, לקראת השבת, מרן פתח בדבר תורה ולאחר מכן התייחס למצב. דיבר ועודד, חיזק ואימץ את הלבבות וסיים במליצה על מילות התורה: "ויכחשו אויבך לך ואתה על במותימו תדרוך" הם יכחשו בדבריהם ובשידוריהם, אך אתה, עם ישראל, על במותימו תדרוך, תנצח ותינצל ממזימותיהם המרושעות.

 

[סימן טוב]

לבו החם של מרן
מרן בעת הפסק ראה את הבעיה ולא רק את ההלכה. הוא היה נכנס בעובי הקורה
מתוך לבו החם, ועובדות רבות יעידו על כך.
פעם אחת הגיע לפניו לבית הדין זוג בעלי תשובה בבקשת גירושין. כשהתחיל הבעל לדבר, הרגיש מרן שחסרה לו הבנה יסודית בבניית הנהגת הבית, והוא עושה חומרות יתירות ובכך גורם להפרת שלום הבית.
מרן אמר למזכיר בית הדין: "קבע להם תאריך לעוד חודש", וביקש מהמזכיר שייקח את מספר הטלפון של הבעל.
אחרי יום מרן התקשר לבעל וביקש שיבא לביתו. מרן ישב עמו כשעה להסביר לו מה זה דין ומה זו חומרא, ושעליו לבטל בינתיים את החומרות. וכך נפגש עמו פעמים אחדות, עד שהעלה את אותו זוג על המסלול הנכון.

 

[סימן טוב]

הכתרתו של מרן
סיפר הגאון רבי יוסף שרגא שליט"א, רב בית הכנסת היזדים:
בשנת תשל"ג, כשהוכתר מרן לכהן כרב ראשי וראשון לציון, נערכה עבורו מסיבת הכתרה רשמית בבנייני הרבנות הראשית בירושלים, במעמד רבנים ואישי ציבור חשובים. אולם ההכתרה האמתית נערכה כעבור כמה ימים במוצאי שבת בבית הכנסת היזדים, במעמד גדולי ישראל ואדירי התורה.
עד היום זוכר אני את דבריו של מורי ורבי הגאון רבי יהודה צדקה זצ"ל, ראש ישיבת פורת ויסף שאמר באותו מעמד: המשכן היה מורכב ממרכיבים שונים שכל אחד מהם נבדל מרעהו במהותו, אדנים, קרשים, קרסים, בריחים ועוד. היו איפא כאלו שהטיבו להתעסק למשל בבנייתם של האדנים, לעומת זאת, בהנחת הקרשים הם לא מצאו את ידיהם וכיוצא בזה, רק משה רבינו בכוחו הגדול ידע לשלב ולהרכיב את כל אלו יחדיו בחכמה נפלאה.
"וכמו כן", הוסיף הגאון הרב יהודה צדקה, "ישנם רבנים היודעים לדרוש שיעורי תורה מפולפלים לפני צורבים ותופסי תורה. לעומת זאת, כשמדובר בקהל של בעלי בתים המבקשים לשמוע דברי אגדה והלכה בשפה שוטה, הם מתקשים לרדת מן ההר אל העם ולדרוש להם בשפתם".
"ישנם כאלו שלהיפך, יודעים הם למסור שיעור בפני פשוטי העם, להמתיק שיחה בפני ילדי ישראל, אך לא בפני למדנים בעלי שיעור קומה. וזהו כוחו של הגאון רבי עובדיה, הראשון לציון החדש", הפטיר חכם יהודה צדקה, הוא ניחן בחן וחסד עליון, למסור שיעורים ושיחות לכל הרמות והדרגות, וכולם מבינים את דבריו"…

 

[סימן טוב]

תנועת מעייני התיישבות
אין זה סוד שמדינת ישראל הוקמה תוך שראשיה מבכרים את אזורי המרכז ותושביהם החזקים והוותיקים יותר, לא אחת נעשו דברים על גבם ועל חשבונם של העולים החדשים שנשלחו לעיירות הפיתוח ואל המושבים, שם נצטוו להפריח את השממה בעבודת נמלים קשה וחסרת חמלה.
תנועת "מעייני התיישבות" הוקמה על ידי מרן זצוקללה"ה בשנת תשנ"ו (1996) כדי לחזק את ההתיישבות במושבים ובערי הפיתוח, תוך שימת דגש מיוחד על ביסוסו של ענף החקלאות, הענף שעליו כולנו יושבים ומפירותיו אנו נהנים.
הפעילות המוצלחת באה מכורח המציאות הזועקת לתקן עוולות רבות שנים במושבים ובעיירות הפיתוח, ולא אחת אף בערים הגדולות וביישובי הספר, שם חשו אזרחים רבים כי הממשלה והרשויות מנותקים מהם לחלוטין. פעילי ונציגי התנועה הובילו גוף שיאגד את הפעילות הנכונה בהתיישבות ברחבי ארץ ישראל.
בעשרות מושבים בצפון ובדרום מקיימת התנועה פעילות ענפה הבאה לידי ביטוי באחוות החקלאים והתושבים השונים, בשיעורים הגדושים בחומר רוחני ערכי על דרך מסורת ישראל שבה הורגלנו ועל ברכיה גדלנו. במקביל מתקיימים חוגים וקייטנות לילדים בזמן הלימודים ובימי החופש, חלוקת מזון לנזקקים, הענקת ילקוטים ומכשירי כתיבה, הקמתם וביסוסם של מפעלי חסד וחיזוק שכבות המצוקה ומיעוטי היכולת.
בשנת השמיטה, דואגת תנועת מעייני התיישבות למלגות מיוחדות עבור חקלאים המשביתים את שדותיהם בשנת השמיטה כמצוות התורה, בשנה זו הם לומדים בבתי המדרש שיעורי תורה, ממלאים את מטענם הרוחני והאינטלקטואלי ואף נוטלים חלק בפעילות החברתית המתרחשת בקרב הציבור החקלאי גם בשאר ימות השנה.
בד בבד מדי תקופה נערכים ימי עיון מיוחדים לחקלאים, הנהנים מהרצאות של מיטב הרבנים והמומחים בנושאים הלכתיים סבוכים אשר הם כחקלאים נתקלים בהם מדי יום. בנוסף לכך, מתקיימים במשך ימות השנה שבתות גיבוש לחקלאים ולחברי המושבים והקיבוצים

 

[סימן טוב]

הפיות שפערו הנעליים
יהודי היה בירושלים, שסבל רבות מכאבים קשים ברגליו. הוא פנה להתייעץ ברופאים רבים, ניסה תרופות וטיפולים שונים, אבל לא נמצאה ארוכה למחלתו. בצר לו, הגיע לביתו של מרן כדי לבקש את ברכתו.
"בני, אולי עשית בעבר משהו למישהו? האם זכור לך כי פגעת אי פעם באיזה אדם?" שאל מרן לאחר ששמע את בקשתו.
היהודי דמם, וקימט את מצחו במאמץ להיזכר. "לא", הוא אמר לבסוף, "איני זוכר דבר".
אבל מרן לא הרפה. "נסה להיזכר", הוא ביקש, ולפתע האיר זיכרון ישן במוחו של היהודי. "אני זוכר כי בהיותי ילד צעיר מאוד, היה בכיתתנו ילד שמחמת העוני היו נעליו קרועות. אני הייתי בין הילדים שלגלגו עליו וצחקו למול הפיות שפערו נעליו".
"אם כן", אמר מרן, "חפש את אותו ילד ובקש ממנו מחילה".
"אבל איך אמצא אותו? הדבר היחיד שאני זוכר הוא ששמו יוסף", הביט בו מרן בעיניים חודרות ואמר: "הבט בי, אני יוסף ואני מוחל לך! מחול לך! מחול לך!" אחר ברכו בברכת רפואה שלימה, ואכן הכאבים הלכו ללא שוב.

 

[סימן טוב]

השפעה שלא כדרך הטבע
השפעתו של מרן זיע"א הייתה שלא כדרך הטבע. אין הסבר לעוצמת ההשפעה והמהפכה הגדולה שאותה חולל בקרב בני עמנו, והטביע את חותם התורה והיהדות, ואת חותם תורתו, לדורי דורות.
בהקשר לזה שח הגאון המפורסם רבינו שמעון בעדני שליט"א, חבר מועצת חכמי התורה: "אמר לי פעם רב אשכנזי אחד, מגדולי מחזירי התשובה: ברוך ה' יש הרבה פעילות של חזרה בתשובה, אבל את הזיק והדחיפה הראשונה, נתן רבינו עובדיה בכוח התורה שהקרין ועורר את הרבים, ולכן המציאות שרוב החוזרים בתשובה הם ספרדים, כפי שאמר לי רב מארגון ערכים: "%95 מבוגרי ערכים הם מבני עדות המזרח", רואים כאן את הכוח של המאור שבה שמחזירם למוטב.
כוח שאיבה והשפעה עצומה הייתה למרן זיע"א. ישיבה מועטת בצל קורתו של מרן נסכה בנוכחים רוח חיים מיוחדת, אהבת ה', ותשוקה עצומה לאהבת תורה ושקידה בה. כל בן תורה שזכה מעט להתבשם מאמרותיו של מרן ולהתחמם לאורו, עלה ונתעלה ונתקדש גבוה מעל גבוה.

 

[סימן טוב]

ראיתי דמעת העשוקים
סיפר ד"ר בני לאו, מח"ס ממרן עד מרן: בשנת 2000, במהלך כתיבת הספר 'ממרן עד מרן', הייתי מאוד סמוך אליו. פתאום נכנסה לחדר חמולה שלימה, משפחה ענקית, שבהתרגשות עצומה באו והחלו לנשק את יד של הרב.
שאלתי את המזכיר, הרב צבי חקק, מה קרה – והוא סיפר כי זו משפחה שלימה מהדרום, שהסבתא שלהם התחתנה בצרפת על סמך עדות שבעלה נפטר. היא הקימה משפחה ענקית, ואחרי שנים שבמהלכן נולדו להם ילדים ונכדים רבים, "ההרוג הגיע ברגליו", והתברר כי כל בני המשפחה – ממזרים.
אלה תיקים שהיו מגיעים רק לרב עובדיה, והוא עבד על התיק הזה זמן רב. בדרכו הייחודית הוא הצליח לערער מבחינה הלכתית את הנישואים הראשונים, והתיר את המשפחה כולה מחשש ממזרות.
אחרי שהם יצאו מהחדר, נשארנו לבדנו. הוא אמר לי: "קח את ידי", והוסיף בחיוך ובעדינות: "תרגיש את היד, רטוב? רטוב. ראית את הדמעות שלהם? ראית את דמעת העשוקים?"
נבוכתי, ואז הוא התחיל לצטט את המדרש שאומר "וראיתי את דמעת העשוקים ואין להם מנחם – זה ממזר". הרב הרים את קולו ואמר: "ראיתי את דמעת העשוקים. מי עשקן לאלה? התורה עשקתם, ואני אצילם". את הרגע הזה לא אשכח לעולם. את העוצמה של "אני אציל", את ההתחשבות באחר, את האהבה שלו, האכפתיות שלו, את המנהיגות שלו. לעולם-לעולם לא אשכח.