אמור שָׂר֣וּעַ וְקָל֑וּט נְדָבָה֙ תַּעֲשֶׂ֣ה אֹת֔וֹ וּלְנֵ֖דֶר לֹ֥א יֵרָצֶֽה

[הצעיר שבחבורה]

מקרא זה כולו אומר דרשני, ופשוטו הוא ש'שרוע וקלוט' כשרים לנדבה, ואינם פסולים אלא בנדר.

אבל בכל מומים כתוב במפורש "לְפַלֵּא־נֶ֙דֶר֙ א֣וֹ לִנְדָבָ֔ה בַּבָּקָ֖ר א֣וֹ בַצֹּ֑אן תָּמִ֤ים יִֽהְיֶה֙ לְרָצ֔וֹן כָּל־מ֖וּם לֹ֥א יִהְיֶה־בּֽוֹ"

ומה נשתנו 'שרוע' ו'קלוט' ומדוע יצאו מכלל 'כל מום' שפסול הוא בין בנדר ובין בנדבה?

ואכן, ממדרש חז"ל למדנו שאכן אין הבדל בין נדר לנדבה, ובין בזה ובין בזה נפסלו 'שרוע' ו'קלוט' לקדשי מזבח, ואינם פסולים לקדשי בדק הבית.

אך מה נעשה לפשוטו של מקרא?
וכיצד יתבארו דברי חז"ל בלשון הכתוב?

 

[הצעיר שבחבורה]

אך מה נעשה לפשוטו של מקרא?
וכיצד יתבארו דברי חז"ל בלשון הכתוב?

לחץ כדי לכווץ...

והנה בגמ' (תמורה ז ב) מובאת הדרשה הנ"ל כך

נדבה תעשה [אותו] - זה קדשי בדק הבית; ואין לי אלא נדבה, נדר מנין - ת"ל ולנדר; יכול אפי' קדשי מזבח, תלמוד לומר ולנדר לא ירצה - זה קדשי מזבח, ואין לי אלא נדר, נדבה מנין - ת"ל נדבה.


מבאר המלבי"ם

ובהכרח שמבדיל בין תעשה אותו ובין לא ירצה.
ר"ל שרוע וקלוט תעשה אותו. והוא לבדק הבית שעושהו הקדש לבד. ולא ירצה למזבח ששם מרצה.

והיינו, שעיקר הדגש בפסוק, הוא לא החילוק בין נדבה לנדר, אלא בין עשיה לריצוי, שרוע וקלוט, תעשה אותו, אך לא ירצה

מוסיף המלבי"ם ומבאר

ומה שתפס בראשון נדבה ובשני נדר תפס רבותא בכ"א.

• לעשי' לבדק הבית מותר אף נדבה וכ"ש נדר. שהסברה מחייב להקל בנדר שמשלם חוב נדרו מבנדבה שיוכל שלא לנדב.
• ולרצון למזבח אסור אף נדר וכ"ש נדבה,

והספרא הוכיח היטב שנדר מותר לבד"ה ממ"ש ולנדר לא ירצה. הרי לא אסר נדר רק לרצון למזבח לא לעשות לבד"ה. ושנדבה אסור למזבח ממ"ש נדבה תעשה רק עשי' לא לרצון. ושיש הבדל בין בד"ה ובין מזבח ממ"ש לא ירצה שזה רציון במזבח.