שאלות ותשובות בעניני חינוך (1 צופה)

[איש האשכולות]

המחנך פגע בי…​

שאלה:​

"הבן שלנו הגיע מהתלמוד תורה בוכה, פגוע. המחנך פגע בו... מה התפקיד שלנו בסיטואציה כזאת? להיות בעדו? בעד המחנך? נראה שמה שלא נעשה אנחנו עלולים לעלות על מוקשים. מה עושים?"​

תשובה:​

נגעת בעצב כואב במיוחד, והדילמה מתעצמת, שאינך יודע אפילו מה האינטרס שלך ברגע התגובה.

אבל לפני שאנו מגיבים, אנו צריכים להקשיב לגישה הנכונה שבלבנו כלפי המתרחש.

נראה, שהגישה הנכונה צריכה להיות זו:

להרגיש את הכאב של הילד, גם בלי להצדיק את מעשיו או לנקוט עמדה בסוגיה.

אתה יכול להיות איתו ולא בעדו, ובעצם, לתת לו את הכל.

כדי להבין את מה שעובר על הילד, עלינו לצאת מתפקיד ה"שופט" ולהיכנס למעגל החיים של הילד. הוא, הזאטוט, נמצא בחברה אחרת מאשר בבית, שם הוא מתמודד עם דברים אחרים. יתכן שקשה לו בחיים החברתיים והוא מתמודד עם סוגיות מורכבות בחיים הקטנטנים שלו. שם אין לו מי שיתמוך בו, שם הוא נמצא לבד.

יתכן שהוא אמנם חטא כלפי החברה שלו, יתכן שהוא עשה מעשה בלתי הגון, והמופקד על חינוכו החליט לנקוט קו מסוים למענו. יתכן וההוא שגה ויתכן שלא. אחת היא לנו מה היא האמת, העיקר החשוב שצריך לזכור הוא, שהילד הקט, עם נפשו הרגישה – מרגיש עצוב ופגוע. יש הורים, שרחמיהם נכמרים, והם בוחרים להשמיץ את הרב, מי הוא בכלל… מה הוא מבין בחינוך? אל תשים לב אליו! מלבד הנזק החינוכי שבגישה זו, הילד אינו יוצא מסופק, הוא חש שהוא נקלע כאן לדיון אודות מעמדו החוקי של המחנך, ולא זה מה שמכאיב לו כעת… אף אחד לא מסוגל להתייחס לכאב כמו שהוא?

גם המתייחסים להיפך, טועים. יש את ההורים המצדיקים באופן אוטומטי וחרדתי את הרב. התגובה המיידית שלהם רושפת אש – מה כבר עשית? תתנהג טוב ותראה שהוא לא יתנכל אליך! וכו'. השגיאה כאן חדה ובולטת, למה לדון על מעשים רעים עם ילד שלבו פצוע ושותת? האם אתם מכירים רצון טוב כלשהו, שנבנה על ידי התעלמות מכאב חד וצורב?

מכירים את האבא שלוקח את בנו לרופא שינים, שיטפל בחורים ובשברים של שיני החלב? כמה כאב וכמה סבל חווה ילד במרפאה? האם שם הוא המקום להוכיחו על זלזולו בצחצוח שינים? שמא האב יאמר לו: תראה, מוישי, זה מגיע לך, אתה בכלל לא יכול לבכות כעת, כי אתה הבאת את זה על עצמך… וכי הבכי נובע מצדק או אי צדק? הבכי נובע מכאב!

התחושה של הורים שהם חייבים לנקוט עמדה – היא שגויה לחלוטין. כאשר מגיע הילד מבית הספר, ודמעתו על לחיו, הצעד הראשון הוא לגשת אל הכאב ואל התחושה. לתשאל את הבוכה – מה כואב לך? לשקף את המציאות המכאיבה ולתת לה ביטוי. חדל מלחנך את הכאוב… הוא לא קשוב כעת לתוכחה. המקום שלך כתומך ומשתתף בסבל שהוא חווה – חשוב לאין ערוך.

ילד שמרגיש שמבינים אותו, שנמצאים בשבילו במקומות שדוחקים אותו – יהיה פנוי, כשוך הסערה, להקשיב גם להסברים כיצד למנוע תקריות כאלו בעתיד. המתנה שאתם נותנים לו בסבלנות שלכם – לא תסולא בפז. בהיותכם שם, אתם מאריכים את הנוכחות שלכם בחייו, ואחר כך תהיה לכם בודאי הזדמנות להתוות יחד אתו את הקו המצליח, איך שורדים התנהגויות שונות בחיים.

אלו הם המוקשים! גם אם אנו סבורים שהמחנך שגה – ככלות הכל, זאת אפשרות – ניתן לדלג על המלים היוקדות שאנו מבקשים להשליך לעבר האיש. ושוב, לזכור את הילד… את מצבו… את תחושתו… שהם אמורים להיות בראש מעיינינו. אחת היא לנו אם המחנך הוא איש חינוך מוצלח או שמא מעל הפעם בתפקידו. הילד יהיה מוכן אפילו לסלוח למחנך – אם אכן צרכיו הנפשיים ימולאו בהצלחה על ידכם.​

לחץ כדי לכווץ...

הצלקת שנשארה בי מהמשגיח

פורום אוצר התורה - בית מדרש לכל מקצועות התורה.

forum-otzar-hatorah.co.il

זכרון של ילד קטן שלא נמוג.

פורום אוצר התורה - בית מדרש לכל מקצועות התורה.

forum-otzar-hatorah.co.il

מעשה בבחור ומשגיח פזיז.

פורום אוצר התורה - בית מדרש לכל מקצועות התורה.

forum-otzar-hatorah.co.il

 

[איש האשכולות]

אוי, שולחן שבת…​

שאלה:​

"שולחן השבת בביתנו רחוק מלהיות נעים, בדיוק בזמן שכולם מתכנסים - מתחוללות המהומות. אנחנו, ההורים, מוצאים את עצמנו גוערים ומעירים לילדים, והנעימות של השבת מופרת. איך נוכל לשמר את הטעם הטוב של השבת למרות החיכוכים הללו?"​

תשובה:​

הרצון החזק שלנו ליצור אווירה שבתית רצינית, עלול להיות הפרדוקס הגדול שמחסל מראש את האפשרות להעביר את הנעימות של השבת לדור הבא. מדוע?

התגובות הנזעמות שלנו על התנהגותם של הילדים, שמקורן ללא ספק ברצון טוב – שגויות לחלוטין! דווקא השבת, יכולה להעביר מסר שונה לילדים, שההורים, שכה עסוקים, ולפעמים גם כועסים – מתנהגים באורח מנוגד למדי למה שהם מכירים… האיפוק שתגלו, הסלחנות הדי גורפת, תגרום להם להרים גבה, ומכח אותה הפתעה – להפנים כי השבת היא 'משהו אחר'.

הדחיפות שלנו להוכיח ולחנך דווקא כעת, ליד שולחן השבת, באה על חשבון התפקיד המיוחד שלנו בשולחן שבת. משום שאחרי הכל, מי יכול להתענג וליהנות לאחר שננזף? אז אם החלטתם ששולחן שבת אמור להיות חוויה משפחתית, רוחנית ואיכותית. הניחו כעת לתפקיד ההורה של יום חול, והמירוהו ב"אבא של שבת"…

קשה לומר להורים – אל תכעסו, אל תוכיחו, אל תנזפו… "בוא אלי לשולחן שבת ותבין" – יגידו. אך דווקא כאן טמונה הטעות. המוכרחות שלנו לגעור נוצרת דווקא מתוך האווירה שיצרנו… זוכרים את ליל הסדר? לא קל לכם יותר אז? האווירה המרוממת תורמת למסובים הצעירים רוח אחרת, נינוחה ומתחברת.

האווירה הזאת היא הרקע לשולחן שבת מרומם. אם המסובים, במקרה זה הם הילדים שלכם, מכירים בכם מין נינוחות לא מוכרת, אחרת, מחוייכת ומפויסת – הם חשים בה, ונשאבים גם הם לתוכה. הילד שלא ויתר לאחיו, וגרם לכעס הגדול הזה, לא יכול לעשות זאת עוד, כאשר יום הויתורים הגדול הגיע, כשהאבא ויתר כבר כמה פעמים על גערות שגרתיות, ופניו קורנות למרות הרעש, המהומה ושבירת הכלים.

ככל שההפתעה תהיה מרשימה ביותר, כך היא תגרום לילדים להדבק באווירה הקדושה והנינוחה. יתירה מזאת, הרווח הגדול הוא, שהילדים לומדים להכיר בנו, ההורים, חלק נוסף, שאנו מאד רוצים שיכירו: אנחנו באמת יכולים להיות נחמדים, איננו כה עסוקים וזועפים כפי שאולי הם רגילים לראות אותנו…

התהליך הזה הוא מעגל קסמים שחג ונע סביב עצמו. ההורים מתאמצים ליצור אווירה שבתית, המאמץ קצת מלחיץ את הזאטוטים, הם מגיבים כמו שלחוצים מגיבים, ואז אנחנו מגיבים באי שביעות רצון 'בולטת'. יש להניח שגם הילד המפריע לא יוצא מרוצה מכדור השלג המתגלגל במדרון.

אולי אפשר אחרת?

ייתכן שאם המעגל הזה היה מתרחש בכיוון שונה, הייתם מגלים שהייה מרתקת בחברת הצאצאים התובעניים שלכם. המעגל יכול להתחיל ממקום נינוח, בו אתם רגועים ולא מתאמצים ליצור כלום, אלא זורמים בנחת עם האווירה. אתם סלחניים יותר, אתם רואים את הכל באור שקט ורך, אור של שבת… יש להניח, שבאווירה כזאת, הילדים לא יהיו כעוסים יתר על המידה, אתם פתאום תראו אותם קורנים ויפים, אתם תגיבו בהנאה ובמחמאה של אמת, והילדים? יזכרו את השבתות הללו לעולם.

הכלל הזה תקף בכל פינה בחינוך, אדם לחוץ אינו יכול לחנך! מי שחייב להוכיח מושלמות כלשהי, ינוע במהירות אל ההיפך ממנה. היכולת לפעול והשפיע על הבית, מתחילה בנינוחות שיש בה שלווה והשלמה.​

לחץ כדי לכווץ...

איך מנהלים שולחן שבת עם ילדים?

פורום אוצר התורה - בית מדרש לכל מקצועות התורה.

forum-otzar-hatorah.co.il

 

[איש האשכולות]

עונש נכון…​

שאלה:​

"לאחרונה אני מוצא את עצמי מאיים בעונש על ילדי ואחר כך אני מוותר. כל המעמד שלי בעיניהם נראה רופס... הם אפילו לא ממצמצים כשאני מאיים בעונש כלשהו, יודעים שאבא יוותר מהר, מה עושים?"
​

תשובה:​

שים לב...

אתה מדבר על העונש כתגובת של 'אין ברירה' שלך, וכתוצאה מכך אינך עומד ביעד המדאי גבוה שהצבת לעצמך.

עלינו להבין מהות עונש בחינוך.

הרי העונש הוא דבר מאד קשה ליישום בדרך הנכונה. לפעמים אנו רואים את העונש כנקמה על מעשה רע שנעשה, ויש ואנו משלים את עצמנו שאנו עושים את הדבר הנכון, כי אנו מחנכים את הילד. יש לנו אפילו מילה מכובסת: סיבה ותוצאה… הילד ידע שעל דבר רע הוא משלם בעונש.

צריך לדעת, כי העונש, אם הוא לא טוב, הוא פועל את הפעולה ההפוכה, הוא גורם לחינוך שיתקלקל ולא יבוא על תיקונו. ולכן קורה, שכאשר שוככת חמת המעניש הוא מסוגל גם לוותר על העונש הזה, ולהציג את החוק שלו ככלי ריק, מלא בושה וכלימה.

הסיבה שקשה לנו לעמוד מאחורי העונש, היא כי אנו 'יצרנו' אותו מתוך התרגשות רגעית, לא הייתה לנו התנהלות מסודרת ועקרונית. לכן כשההתרגשות שלנו פגה – העונש אבד את קסמו ונראה כבר לא ראוי.

לכן כדאי שלא לצאת למסע העונש כשאיננו מגדירים יעד והישג. גם אם אנו מאד כועסים, לא בוער שום דבר, יש זמן לחשוב ולעשות הכל גם אחר כך. וכך מתוך ישוב הדעת, ואחר שיחה נוקבת עם הנענש – אנו מחליטים אם להעניש או לא.

ברוב המקרים, איננו רוצים להעניש כבר. וזה גם כי לא בדיוק החינוך עומד בראש מעיינינו למרבה הפלא, אנחנו רוצים נחת. אנחנו מבקשים שקט. ולכן אנו נוקטים בצעד הכי דרסטי שאמור, לפי השקפתנו, כעת בשעת הזעם, ליצור את הדבר הנכון ביותר, שיזרז את ההחלטה של החניך להיכנע. אך כאשר אין מקום למשא ומתן אנו לא רוצים כבר להעניש, למה לעורר שוב?

מי שחושב על חינוך של ילד, מסוגל להעניש בשיא האהבה ובפסגת השקט שכבר הושג. לא שהעונש הוא דבר חיוני תמיד, אבל אין הבדל בין קודם לאחר כך. אם הוחלט לעשות משהו שיכאיב, וכאשר אתה רגוע אתה לא מוצא מקום לעמוד מאחורי ההחלטה, אולי יש להרהר שוב על נכונות הצדק שבעונש?

ויש עוד נקודה. אם אנו חושבים על העניין בצורה רגועה – אנו מקבלים כוח לחנך גם בלי עונש, אנו פונים יותר ללב, לכל הדברים הנכונים שהילד יכול להיות שותף אליהם. שיחה מעמיקה מחדירה הרבה יותר מאשר עונש. לעונש יש אמנם תפקיד מסוים, אם הוא נעשה מתוך אהבה והבנה. כלומר, אני מונע איזה דבר נחשק מהילד, אחרי ששנינו מגיעים להבנה, שלמרות רצוננו הגדול אנו מוכרחים לעשות את הצעד המכאיב הזה.

לילד לא כל כך אכפת העונש, כמו אי הצדק שנעשה (לדעתו). אך אם העונש יבוא 'אחרי' ההסבר הקצר והקולע, בלי התגוננות והתנצלות מצד האבא, ישאר אפילו טעם טוב בלב הילד, ואז כבר לא תצטרך לוותר ולהיכנע. כאן מתרחש תהליך חינוכי ממדרגה ראשונה, ואין שום סיבה לחזור בך או לבטל החלטה.

לכן צריך לזכור לפני הפרחת הצהרות ואיומים, כי אם לא נוכל לעמוד בכך – נעמיד את הסמכות שלנו באור מגוחך, לכן לפני הכל… לקחת את הזמן, להירגע מעט, ואז מקיימים התייעצות הורית מיושבת, או אז ניצולים מהכלל הידוע: בא לכלל כעס – בא לכלל טעות!​

לחץ כדי לכווץ...

הצבת גבולות

פורום אוצר התורה - בית מדרש לכל מקצועות התורה.

forum-otzar-hatorah.co.il

היחס לילד שאיננו צועד בתלם

פורום אוצר התורה - בית מדרש לכל מקצועות התורה.

forum-otzar-hatorah.co.il

הכאת תלמידים בדורנו

פורום אוצר התורה - בית מדרש לכל מקצועות התורה.

forum-otzar-hatorah.co.il