חיי שרה שבועה בבן נח (3 צופים)

[גרינפלד]

יש להקשות מה המשמעות של השבועה שהשביע אברהם את אליעזר, למשמעות תוס' (חולין צה, ב) שלא קיים את כל התורה, וכן קשה על מה שאבימלך אמר לאברהם להשבע והוא גם נשבע.

ותלמידי רבינו פרץ (נדרים כה, א) כתבו על הגמ' (שם) שמשה השביע את ישראל לקיים את התורה, שלכאורה אם לא יקיימו את התורה גם מצוות שבועה לא יקיימו, ותירצו שעל שבועה גם בן נח מְצֻוֶּה משום שלעבור על זה הוא חילול ה', עכ"ד. ומה שבן נח מְצֻוֶּה על חילול ה' יתכן שהוא ענף של ברכת השם, וכיוצ"ב כתב המל"מ (הל' מלכים פ"י ה"ז ד"ה שו"ר בירושלמי) [וכעין שכתב הרמ"ע מפאנו בעשרה מאמרות (מאמר חקור הדין ח"ג פרק כא) על חולין צב: שמכבדין את התורה]. ויש שטענו שהוא ענף של ע"ז. וברבינו שמואל בן חפני פר' וישלח כמדומה שמנה את מצוות שבועה בכלל ל' מצוות של חולין צ"ב [מיהו ברבינו נסים גאון בהקדמה לש"ס משמע שאי"ז מוסכם שיש ל' מצוות].

ובאבני נזר (יו"ד סי' שו אות יז) ובתשובות אהל משה (להגרא"מ הורוויץ, סי' קלח) כתבו ששבועה סתם לעשות דבר זה רק ישראל מוזהר, אבל כשנשבע לחבירו זו התחייבות שחייבים מסברא [עי' גם במובא (בפר' לך לך) לגבי כיבוד אב לבן נח].

ולפי דבריהם יל"ד במה שהוכיח השערי יושר (שער ה סוף פב) שאף למ"ד פריעת בעל חוב מצווה יש חיוב ממוני מסברא בלי התורה מדכתבו חלק מהראשונים שהמקור למצווה הוא מהפסוק "האיש אשר אתה נושה בו יוציא אליך את העבוט", ויש כאן דקדוק שהתורה אומרת שלמי שאתה חייב תוציא, והרי עוד לא נאמר שחייב, וע"כ שיש חיוב גם לולא הפסוק (עי' רמב"ן ב"ב קעה, ב), ועיי"ש מש"כ בזה.

ולהנ"ל יתכן שאי"ז חיוב ממוני לולי התורה, אלא סברא כעין שבועה לחבירו כיון שסמך עליו, והלווה על דעת שיפרע [עי' רש"י (כתובות פו, א ד"ה פריעת) שהמצווה מ"הין צדק", ועי' רשב"א (קידושין יג, ב ד"ה מלוה כתובה בתורה) שהלוואה נחשבת אינה כתובה בתורה "שהוא מחייב עצמו בפירוש בסך ידוע"], מיהו הפשטות מסברא כהשערי יושר. ועי' דרך שיחה (עמ' קב).​

 

[ממגד שמים]

שחייבים מסברא

לחץ כדי לכווץ...

וכ"ה בר' ניסים גאון בריש מס' ברכות.

 

[גרינפלד]

וכ"ה בר' ניסים גאון בריש מס' ברכות.

לחץ כדי לכווץ...

אמת, ונכתב זאת בפר' לך לך.

 

[שטייגניסט]

יש להקשות מה המשמעות של השבועה שהשביע אברהם את אליעזר, למשמעות תוס' (חולין צה, ב) שלא קיים את כל התורה, וכן קשה על מה שאבימלך אמר לאברהם להשבע והוא גם נשבע.

לחץ כדי לכווץ...

שוב ללא עיון בכל האריכות
עי' בבכורי יוסף סימן ו [ח"ח החשיב עצמו תלמיד שלו]
וז"ל
וליישב דברי רבינו המהרא"י נראה דהנה יש להבין בסוטה (דף ט ע"ב) דדריש והוא יחל להושיע את ישראל הוחלה שבועתו של אבימלך, מבואר דנתחייבו ישראל לקיים שבועתו של אברהם אבינו ג"כ, ודוחק לומר דהתם ג"כ מדין קבלת אבות וכדאמרינן אברהם כיון דאתו מיניה רבים כרבים דמיח, ועוד דהרי השביע אברהם לאבימלך ג"כ, ובן נח ודאי אינו מצווה כלל על השבועה כמו שכתבו התוס' בנזיר (דף סא ע"ב) ד"ה הניחא למ"ד דעובד כוכבים אינו בבל יחל ע"ש, וכן מוכח בכמה דוכתי, ועוד דלא חשיב לה בשבע מצות בני נח.
ע"כ נלענ"ד דכריתות ברית בין שנים בשבועה עדיף טפי, וזה איתא אפילו בבן נח והוה בכלל דינים, וזה חל אפילו על זרעו, ואין להקשות דהא קיי"ל נשבע ליתן מתנה לחבירו ומת אין היורשים חייבים לקיים שבועת אביהם התם בשלא קבל על זרעו, אבל קיבל על זרעו חל על זרעו וכל שכן שחל על אדם ע"י שלוחו, ולפי זה נאמר ג"כ דבשבועת הגבעונים ג"כ בשביל כריתות ברית חלה השבועה, וכדמשמע בגיטין (דף מו ע"א) דדין שבועה גמורה הוה התם דיליף מינה לנדר שהודר ברבים, ואלו חרמי ציבור מבואר בהדיא בפוסקים דיש לו הפרה אפילו ברבים, והנודע ביהודה נדחק בזה דתרוייהו הוו התם דהנשיאים נשבעו שיגזרו לרבים, וזה דוחק דבקרא כתיב סתמא דבני ישראל נשבעו להם.

 

[שטייגניסט]

ומעניין מאוד
ואולי זהו אשכול בפני עצמו
מהרש"ם בדעת תורה י"ד קפ"ה סעיף ב
והנה מ"ש רמ"א [בתשו' הנ"ל] נדפס בגליון [השו"ע כאן] ראי' מיצחק [אבינו ששמש עם רבקה בסתר, אף על פי שאמר לכולם עלי' אחותי היא ואסורה לבני נח וכו'], צ"ע די"ל דבן נח לא נצטוה משום שויא אנפשי' חתיכה דאיסורא, ועי' משנה למלך פ"י ממלכים ה"ז בדין נדר [וכן שבועה בבני נח אי מוזהרים לקיים וכו', שכתב דמהאבות הקדושים שנשבעו לאבימלך וכו' אין ראי' שבני נח מוזהרים בזה, דהם קיימו כל התורה כולה עד שלא ניתנה וכו' ע"ש, וא"כ ניחא ראיית הרמ"א].

 

[שטייגניסט]

ע"ע
משנה למלך בפ"י מלכים ה"ז
שוב ראיתי בירושלמי פרק בתרא דנזיר הלכה א' ישראל בבל יחל ואין העכו"ם בבל יחל אמר ר' יונה ישראל יש להם היתר חכם עכו"ם אין להם היתר חכם אר"י ישראל צריכים היתר חכם והעכו"ם אין צריכים היתר חכם ואתיא דר' יוסי כר' אבהו חדא עכו"ם אתיא לגביה דר' אבהו אמר לאבדימי בר טובי פוק ופתח לה בנולד ודר' יונה כר' אחא דאמר הוא לבן הוא כושן רשעתים ולמה נקרא שמו כושן רשעתים שעשה שתי רשעיות אחת שחלל את השבועה ואחת ששעבד בישראל שמונה שנים. הרי מבואר דלר' יונה ור' אחא העכו"ם מוזהרים לקיים שבועתם ואין להם היתר חכם וא"כ אם בדבר רשות חייבים לקיים דבריהם כל שכן בנדרי גבוה. וסבור הייתי לומר דאף ר' יונה ור' אחא לא אמרו אלא בשבועה שמוזהרים העכו"ם לקיים שבועתם ואפשר דבכלל ברכת השם הוא שלא להשבע בשמו לשוא או לשקר דומיא דכושן רשעתים שעבר על שבועתו אבל בנדרים אפשר דלכ"ע ליכא חיובא לקיים מה שנדר ויש פנים לזה דבשבועה מיהא חייבים העכו"ם לקיים שבועתם ממה שראינו לאבותינו הקדושים אברהם ויצחק שהשביעו לאבימלך מלך פלשתים ובאברהם כתיב כי שם נשבעו שניהם וביצחק כתיב וישבעו איש לאחיו וחלילה להאמין שבסיבתם ישבע אבימלך בע"ז דאיכא איסורא משום ושם אלהים אחרים לא תזכירו ואם איתא דב"נ אינם מוזהרים לקיים שבועתם מה תועלת יש להם בשבועת אבימלך וממה שהשביע יוסף את אחיו לא קשה ולא מידי דפשיטא שהשבטים היו מקיימים כל התורה כולה עד שלא ניתנה וכ"ש שבועה שהיא מצוה מושכלת שלא להשבע בשמו לשקר דפשיטא שהיו מקיימים שבועתם אך משבועת אבימלך יש קצת הוכחה שהעכו"ם מוזהרים לקיים שבועתם וכן יש להוכיח קצת ממה שהשביע אברהם לאליעזר ואם בן נח אינו מוזהר לקיים שבועתו מה תועלת היה לו לאברהם בשבועת אליעזר ואולי נאמר דידע אברהם באליעזר דגם הוא היה מקיים התורה עד שלא ניתנה אך ממה שהשביע יעקב את עשו יש להוכיח שב"נ מוזהרים לקיים שבועתם דליכא למימר שהיה סבור יעקב שעשו מקיים התורה עד שלא ניתנה דדיינו שיקיים עשו שבע מצות בני נח. באופן דמכל זה היה נראה דבשבועה מיהא מוזהרים לקיים שבועתם אלא שיש לדקדק למ"ד ישראל בבל יחל ואין עכו"ם בבל יחל ולר' יוסי דאמר ישראל צריכים היתר חכם ואין העכו"ם צריכים היתר במאי מיירי אי בשבועה א"כ קשיא להו מאברהם ויצחק שהשביעו לאבימלך וממה שהשביע יעקב לעשו ואם נאמר דמיירו בנדרים קשה דבאיזה נדר מיירו אי בנדרי רשות פשיטא שאין בדבריהם ממש דמהיכא תיתי שהעכו"ם יתפיס דבר המותר ויעשנו כקרבן דזהו עיקר הנדר דחידוש הוא שחדשה תורה בישראל שדבר היתר יתפיסנו בדבר האסור ויאסר ואי בנדרי גבוה גם זה לא יתכן שהרי הביאו ראיה לר' יוסי מאותה עכו"ם דאתת לגבי ר' אבהו ופתח לה בנולד ובזמן ר' אבהו לא היו נדרי גבוה ואי שנדרה לה' להקריב בבמה שלהם מאי ראיה מר' אבהו אימא דדוקא היכא שנדרה להקריב בבמה שלהם ליכא חיוב לקיים הנדר אבל היכא דנדר להקריב בבית המקדש חייב לקיים הנדר. ואולי דס"ל דאם איתא דבנודר להקריב בבהמ"ק חייב לקיים נדרו הכי נמי בנודר להקריב בבמה שלהם אי נמי דלעולם דמיירו בנדרי רשות ואיצטריך קרא דישראל למעוטי עכו"ם דסד"א הואיל ואיתרבו עכו"ם מאיש לאיש לנדרי גבוה הכי נמי לנדרי רשות קמ"ל דלא ועיין בריש פ' בתרא דנזיר דאיצטריך קרא למעט עכו"ם מנזירות וכתבו התוס' שם דאיצטריך קרא משום דאיתרבו עכו"ם מאיש איש לנדרים והוא אמינא דנזיר נמי נדר הוא יע"ש:

 

[שטייגניסט]

לכאו' אפשר להוסיף מהאחד האחרונים הקדמונים יותר
נזר הקודש בראשית פרשה מד סימן ה (פרשת לך לך)
והטעם מבואר לדרכינו באשר על דרך הנהגת הרחמים לא היה שבועה לנח אלא ברית בעלמא, ובאשר כבר כרת ה' ברית עם אברהם וזרעו, לפיכך נדחה ברית בני נח כלפי ברית אברהם וזרעו, ואברהם עצמו היה סימן לזרעו במלחמתו עם הד' מלכים שנדונו בתוקף דין הקשה באף ובחימה, וכמבואר בפ' חלק [סנהדרין קח ע"ב] דאהאי ענינא כתיב [תהלים קי, א] נאם ה' לאדני שב לימיני עד אשית אויביך הדום לרגליך גו', וכתיב התם [שם ה] מחץ ביום אפו מלכים גו', כי אז נידונו בתוקף הדין הקשה באף ובחימה, ומן השמים נלחמו עמהם, וכמש"ל פמ"ג ס"ד שהיה משליך עפר ונעשו חרבות קש ונעשה חצים עד שכמעט לא נשאר מהם שריד, וממילא על זה אמר כאן שדחתה בריתי לברית בני נח, דהיינו לענין הנהגת הרחמים וכדפרישית

 

[שטייגניסט]

מדבר קדמות מערכת י אות נה
יוסף חקר מורינו הרב הגדול מהר"י זאבי ז"ל דלפי מ"ש הרמב"ן ז"ל שהמצות משפט אלהי הארץ והאבות לא קיימו בח"ל המצות וזה טעם שנשא יעקב שתי אחיות א"כ איך יעקב אע"ה נח דעתו כשנשבע יוסף כיון שיוסף היה בח"ל גם יוסף אמאי שמר שבועת פרעה שהשביעו שלא יגלה שיודע לשון הקדש נוסף על ע' לשון. וניחא ליה להרב ז"ל דכיון דיוסף ידע שלא ישוב עוד לא"י וישאר בח"ל קבל על עצמו לקיים המצות אף בח"ל כך שמעתי מעטרת ראשי אבא מארי ז"ל ששמע מפה קדוש מורינו הרב הנז':
ואני בעניי נראה לי דהגם דגוים ליתנהו בבל יחל כדאמרו בירושלמי דנזיר מ"מ כשרי העכו"ם היו נשבעין ומקיימין והויא להו כסניף מצות ברכת ה' שהיא מז' מצות בני נח שאם נשבע בשמו ואינו מקיים הוא מזלזל ח"ו וכן אבימלך השביע לאברהם אע"ה והיה בעיני הגוים דבר חמור לעבור על השבועה והנשבע ועובר על שבועתו הוא מחלל השם הנה כי כן נשבע יוסף וקיים כמו שהיו עושים כשרי א"ה:

 

[שטייגניסט]

מעניין מאוד
בענין זה
דעת תורה יורה דעה סימן ב ס"ק סז
(סז) ומ"ש רו"מ דלמ"ד דבן נח מוזהר בבל יחל הוי שבועה מוסיף לבן נח וכן נדרים ובזה תי' קושי' הרז"ה ע"ד רש"י דסובר קונמות תלין על האיסורים מהא דמכות כ"ב דלא פריך וליתני קונם חרישה ולהנ"ל י"ל דהתם בע"כ למ"ד דבן נח אין מוזהר בבל יחל דאל"כ גם שבועה חל למלקות עכ"ד. כה הראני נכדי החריף מו"ה אברהם יקיר נ"י ברשב"א חולין ק"ב ע"א דלדידן לא קיי"ל דאבר מן החי הוי מוסיף משום דאסור לב"נ. אבל הראיתי לו בתוס' שם ודף ק"ג ע"א ד"ה מ"ס וכו' דמוכח להיפך. וזה כביר ראיתי בתשו' רמ"ע שהעלה דכיון דראה ויתר גוים מפני שאינן מקיימין ז' מצות עמד והתירן להם לכן לא הוי מוסיף ע"ש, וזהו כעין מ"ש בתשו' פני יהושע חיו"ד סי' ג' דאיסור לפני עור לב"נ הוא רק מדרבנן כיון דהתירן להם, ובח"ב אה"ע סי' מ"ה הוסיף לבאר דאף דנענשין מ"מ כיון דאם מקיימין אינן מקבלים שכר ליכא לפני עור רק מדרבנן וא"כ מה"ט לא הוי מוסיף. והא דבחולין שם נראה דאבר מן החי הוי מוסיף לב"נ יש לדון דהכוונה עפמ"ש בחולין י"ז דבמלחמה אפי' כתלי דחזירי אישתרי ובתשו' בש"ר בכסא דהרסנא סי' רפ"ה מבואר דבאיסורי' שנצטוה ב"נ גם במלחמה אסור לישראל ע"ש א"כ י"ל דמה"ט הוי אבר מן החי איסור מוסיף דגם במלחמה אסור והיינו משום דאסור גם לב"נ. ובזה י"ל דדוקא כשישראל על אדמתן ויוכל להזדמן מלחמת מצוה הוי מוסיף משא"כ בזה"ז וכדמוכח בכריתות י"ד דדוקא באית לי' ברא לסבא הוי מוסיף ע"ש. ובזה י"ל קו' הרשב"א בחולין שם בהא דפריך רק לר"י למ"ל קרא ולפמ"ש א"ש דלדידן י"ל דאצטריך קרא לזה"ז וכדאיתא כה"ג בפסחים ל"ח כי אצטריך קרא לנוב וגבעון אבל לר"י הוי עכ"פ איסור חמור כיון דבזמן שביהמ"ק קיים הוי מוסיף. אבל מ"ש רו"מ דכיון דנדר זה אינו אסור לב"נ י"ל דל"ה מוסיף כבר הביא בעצמו בשם הרב ר"פ מהא דקידושין ע"ז דשם זנות פוסל. ומ"ש להעיר מזה ע"ד תשו' רע"א סי' ס"ה במ"ש ע"ד הצ"צ התם מיירי בכולל ולא במוסיף.
ומ"ש רו"מ דלפמ"ש הר"ן פ"ג דשבועות דלריב"ם שבועה חלה באיסורין משום דחידשה תורה חיוב קרבן א"כ נהי דאימעוט לדידן מלהרע או להיטיב אבל בקונמות לדידן דיש מעילה בקונמות הוי מוסיף וחל על איסור אבל במכות שם באמר חרישת שדה עלי או קונם ידי הרי אין מעילה במחובר ואדם כקרקע כדאיתא בגיטין ל"ט, אם כי יפה העיר, אבל כבר דחה בעצמו דמשכח"ל בקונם כלי חרישה, ועוד דאף דמצינו גם בנזיר מ"ח ע"א אם אמרת בכ"ג שכן אינו מביא קרבן וכו' ומוכח דהבאת קרבן הוי חומרא מ"מ הוי רק איסור חמור ולא מוסיף ולדידן הרי קיי"ל דבחמור לא חל רק במוסיף.
אבל לענ"ד י"ל לפי המבואר בפסחים ל"ג דבמעילה גם מתעסק ודבר שאינו מתכוין חייב וא"כ ה"נ בנדרים כיון דיש מעילה בקונמות גם דשא"מ אסור וכמ"ש בתשו' מהר"י אסאד חיו"ד סי' שכ"ו ליישב בזה קושיית הטורי אבן ר"ה כ"ח בהא דנודר ממעין אסור לטבול בימות החמה לשי' הר"ן פ' גיד הנשה דבהנאה דשא"מ גם בפסיק רישא מותר ע"ש ומה"ט הוי איסור מוסיף, ולפמ"ש הר"ן פ"ג דשבועות דבפחות משוה פרוטה ליכא מעילה בקונמות א"כ דשא"מ מותר בזה ולא הוי בזה מוסיף רק כולל כידוע. ולפמ"ש תוס' פסחים מ"ז דבמתני' דיש חורש וכו' לא חשיב רק לאוי דשייכי גם בפחות מש"פ א"כ מיושב קו' רז"ה הנ"ל בהא דמכות כ"ב ודו"ק.
[הג"ה. במ"ש למעלה דאמ"ה הוי מוסיף דאסור גם במלחמה אין לסתור דהא גם איסור הקדום אסור במלחמה דשלל דידן לא אשתרי דז"א דמבואר בתוס' חולין ק"א ע"א ד"ה מאן וכו' וראש יוסף שם דבאיסור גיד גם בחולין הוי נבלה מוסיף משום דנאסר לגבוה משום דבידו להקדישו וכיון דבידו להביא היתר באיסור הקדום הוי איסור השני איסור מוסיף ע"ש וה"נ בידו למכרו לעכו"ם ויהי' שלל דידהו וחל איסור אבר מן החי במוסיף].