- הודעות
- 4,366
- תודות
- 11,040
- נקודות
- 885
יש להקשות מה המשמעות של השבועה שהשביע אברהם את אליעזר, למשמעות תוס' (חולין צה, ב) שלא קיים את כל התורה, וכן קשה על מה שאבימלך אמר לאברהם להשבע והוא גם נשבע.
ותלמידי רבינו פרץ (נדרים כה, א) כתבו על הגמ' (שם) שמשה השביע את ישראל לקיים את התורה, שלכאורה אם לא יקיימו את התורה גם מצוות שבועה לא יקיימו, ותירצו שעל שבועה גם בן נח מְצֻוֶּה משום שלעבור על זה הוא חילול ה', עכ"ד. ומה שבן נח מְצֻוֶּה על חילול ה' יתכן שהוא ענף של ברכת השם, וכיוצ"ב כתב המל"מ (הל' מלכים פ"י ה"ז ד"ה שו"ר בירושלמי) [וכעין שכתב הרמ"ע מפאנו בעשרה מאמרות (מאמר חקור הדין ח"ג פרק כא) על חולין צב: שמכבדין את התורה]. ויש שטענו שהוא ענף של ע"ז. וברבינו שמואל בן חפני פר' וישלח כמדומה שמנה את מצוות שבועה בכלל ל' מצוות של חולין צ"ב [מיהו ברבינו נסים גאון בהקדמה לש"ס משמע שאי"ז מוסכם שיש ל' מצוות].
ובאבני נזר (יו"ד סי' שו אות יז) ובתשובות אהל משה (להגרא"מ הורוויץ, סי' קלח) כתבו ששבועה סתם לעשות דבר זה רק ישראל מוזהר, אבל כשנשבע לחבירו זו התחייבות שחייבים מסברא [עי' גם במובא (בפר' לך לך) לגבי כיבוד אב לבן נח].
ולפי דבריהם יל"ד במה שהוכיח השערי יושר (שער ה סוף פב) שאף למ"ד פריעת בעל חוב מצווה יש חיוב ממוני מסברא בלי התורה מדכתבו חלק מהראשונים שהמקור למצווה הוא מהפסוק "האיש אשר אתה נושה בו יוציא אליך את העבוט", ויש כאן דקדוק שהתורה אומרת שלמי שאתה חייב תוציא, והרי עוד לא נאמר שחייב, וע"כ שיש חיוב גם לולא הפסוק (עי' רמב"ן ב"ב קעה, ב), ועיי"ש מש"כ בזה.
ולהנ"ל יתכן שאי"ז חיוב ממוני לולי התורה, אלא סברא כעין שבועה לחבירו כיון שסמך עליו, והלווה על דעת שיפרע [עי' רש"י (כתובות פו, א ד"ה פריעת) שהמצווה מ"הין צדק", ועי' רשב"א (קידושין יג, ב ד"ה מלוה כתובה בתורה) שהלוואה נחשבת אינה כתובה בתורה "שהוא מחייב עצמו בפירוש בסך ידוע"], מיהו הפשטות מסברא כהשערי יושר. ועי' דרך שיחה (עמ' קב).
ותלמידי רבינו פרץ (נדרים כה, א) כתבו על הגמ' (שם) שמשה השביע את ישראל לקיים את התורה, שלכאורה אם לא יקיימו את התורה גם מצוות שבועה לא יקיימו, ותירצו שעל שבועה גם בן נח מְצֻוֶּה משום שלעבור על זה הוא חילול ה', עכ"ד. ומה שבן נח מְצֻוֶּה על חילול ה' יתכן שהוא ענף של ברכת השם, וכיוצ"ב כתב המל"מ (הל' מלכים פ"י ה"ז ד"ה שו"ר בירושלמי) [וכעין שכתב הרמ"ע מפאנו בעשרה מאמרות (מאמר חקור הדין ח"ג פרק כא) על חולין צב: שמכבדין את התורה]. ויש שטענו שהוא ענף של ע"ז. וברבינו שמואל בן חפני פר' וישלח כמדומה שמנה את מצוות שבועה בכלל ל' מצוות של חולין צ"ב [מיהו ברבינו נסים גאון בהקדמה לש"ס משמע שאי"ז מוסכם שיש ל' מצוות].
ובאבני נזר (יו"ד סי' שו אות יז) ובתשובות אהל משה (להגרא"מ הורוויץ, סי' קלח) כתבו ששבועה סתם לעשות דבר זה רק ישראל מוזהר, אבל כשנשבע לחבירו זו התחייבות שחייבים מסברא [עי' גם במובא (בפר' לך לך) לגבי כיבוד אב לבן נח].
ולפי דבריהם יל"ד במה שהוכיח השערי יושר (שער ה סוף פב) שאף למ"ד פריעת בעל חוב מצווה יש חיוב ממוני מסברא בלי התורה מדכתבו חלק מהראשונים שהמקור למצווה הוא מהפסוק "האיש אשר אתה נושה בו יוציא אליך את העבוט", ויש כאן דקדוק שהתורה אומרת שלמי שאתה חייב תוציא, והרי עוד לא נאמר שחייב, וע"כ שיש חיוב גם לולא הפסוק (עי' רמב"ן ב"ב קעה, ב), ועיי"ש מש"כ בזה.
ולהנ"ל יתכן שאי"ז חיוב ממוני לולי התורה, אלא סברא כעין שבועה לחבירו כיון שסמך עליו, והלווה על דעת שיפרע [עי' רש"י (כתובות פו, א ד"ה פריעת) שהמצווה מ"הין צדק", ועי' רשב"א (קידושין יג, ב ד"ה מלוה כתובה בתורה) שהלוואה נחשבת אינה כתובה בתורה "שהוא מחייב עצמו בפירוש בסך ידוע"], מיהו הפשטות מסברא כהשערי יושר. ועי' דרך שיחה (עמ' קב).