מצרף מה שכתוב אצלי מכבר בעניין זה:
ראשית נדון בדיני שליחות, כשאדם שולח שליח לקיום מצוותו, מי מברך את ברכת המצווה, האם המשלח או השליח.
ומצאנו מספר מקומות שדנו בהם בעניין שליחות בברכת המצוות:
בשו"ע יו"ד רס"ה סעי' א' כתב, וז"ל:
ומבואר שאף שאבי הבן נמצא אצל המילה, מכ"מ אין הוא מברך את ברכת המילה עצמה, אלא המוהל שהוא שליחו של האב למול, ואע"ג שהמוהל אינו מקיים מצווה במילתו שהרי המצווה היא על האב.
עוד מקור מצאנו מהמבואר במשנה מסכת תרומות פרק א' משנה א':
ושם במשנה ו':
ומוסבר ברא' שהטעם שאינן תורמים לכתחילה, הוא מכיוון שאינם יכולים לברך, והנה התורם את שאינו שלו ברשות, אינו מוזכר בתוך אלו שלכתחילה אינם תורמים, ומשמע שאף לכתחילה תרומתו תרומה כיוון שמברך עליה, אע"ג שאינו מקיים מצווה בתרומתו זו.
בשו"ע או"ח תל"ב סעי' ב' כתב, וז"ל:
וכתב המג"א, וז"ל:
והנה עצם הקו' לכאורה כבר הוזכרה במהר"ח או"ז סי' קכ"ח וז"ל:
וכתב המג"א דאין לדמות לדין שופר דקיי"ל סי' תקפ"ה דאע"ג דיצא מוציא ומברך עבור השומעים, דהתם שאני שהרי הם יוצאים בברכתו ומקיימים את המצווה, משא"כ הכא אין הבעה"ב מקיים מצווה כלל, ותי' המג"א וז"ל:
מוכיח המג"א ממילה, שמצאנו שהשליח מברך עבור מצוות המשלח, וא"כ ה"ה בבדיקת חמץ השליח יכול לברך עבור מצוות בעה"ב, אך עדיין לא ביאר טעמו, וכתב "דמכל מקום מצווה קעביד", וצריך להבין כוונת הדברים.
ויש להסביר דבריו לכאו' בב' פנים:
ובפשטות הדברים בכוונת תירוצו של המג"א (וכפי שביארם הגר"א וויס שליט"א) שבכל מצווה ישנם ב' חלקים, א' מעשה המצווה, ב' קיום המצווה, והנה בב' המקרים שהביא המג"א לדמותם אחד לחברו, מילה ובדיקת חמץ, מעשה המצווה נעשה ע"י השליח, וקיום המצווה מיוחס עבור המשלח, וא"כ נפקא לן יסוד חדש בדין ברכת המצוות, שאין מברכים ברכת המצוות על קיום מצווה אלא על מעשה המצווה ולכן בין במילה ובין בבדיקת חמץ מברך השליח על אף שאינו מחוייב ואינו מקיים מצווה במעשהו, ועפי"ז גם יתורץ קו' המהר"ח או"ז שגם בשחיטה ובהפרשת חלה הברכה תורנה אך ורק על עושה המצווה ולא על מקיים המצווה,
ויעוי' בדגול מרבבה, וביד אפרים, ובמגן האלף, שהק' על דימויו של המג"א בין בדיקת חמץ למילה שלכאורה אינם דומים, שהרי במילה יש חיוב על הבי"ד למולו כשהאב לא מל (ובי"ד אין הכוונה דווקא לבי"ד אלא לכל ישראל כמבואר ברא"ש חולין ו' ח'), וא"כ בעצם גם המוהל מקיים מצווה במילתו, משא"כ הכא בבדיקת חמץ, שאין השליח מקיים שום מצווה.
אמנם קו' זו דחה בכתב סופר יו"ד סי' ק"נ, ובהר צבי יו"ד סי' ג' (בפרויקט השו"ת), דמאי דאמרי' שיש מצווה על כל ישראל למולו הוא דווקא כשהאב אינו רוצה למולו אבל כשרוצה ושולח שליח שימול אין כל ישראל מחוייבים בה וזה מצווה שמוטלת על האב בלבד.
ויש להביא סימוכין לדבריו מדברי התשב"ץ ח"ג סי' ח', (ויעוי' באבנ"ז יו"ד שי"ח שדן בדבריו) דסבר שכשהאב נמצא בבית האסורים ואינו יכול למול, ורוצה למול בעצמו, מבטלים מצוות מילה בשמיני כדי שיקיים האב מצוותו כיוון שכל מצוות הבי"ד היא רק כשהאב אינו רוצה, וא"כ א"ש דימויו של המג"א בין בדיקת חמץ למילה.
אמנם כתבו בדגול מרבבה וביד אפרים ובבית מאיר להוכיח מתרומה דקיי"ל שהשליח מברך דאל"כ לא יתרום דהוי כמו אִלֵם שאינו תורם כיוון שאינו יכול לברך, ומבואר שהשליח מברך על מצוותו של בעה"ב, אך ביד אפרים שם דחה דבריו דתרומה אינה ראיה דאכתי השליח שייך במצווה זו, כיוון שע"י התרומה ניתרים השיריים גם לשליח.
אמנם יש דרך נוספת לבאר את דברי המג"א שכתב שיכול להוציאו משום 'שמצווה קעביד' ולהצילו מקו' הדגמ"ר, והיא, שהמג"א הבין בצורה שונה את מעמדו של השליח בבדיקת חמץ שבפשטות הבנו שהוא שליחו של בעה"ב, אך עליו לא רובץ שום חיוב, וע"ז התבססה קו' המג"א, כיצד השליח מברך ברכה על מצווה שהוא אינו מחויב בה, אך אפשר לומר שהמג"א לומד את הדברים בצורה שונה.
הנה דעת שועה"ר שחיוב הברכה לפני שמוציאים אחר במצווה אינו מדין שליחות אלא מדין 'ערבות', וכתב בקו"א רס"ג סק"ה וז"ל:
כלומר שמה שלמדנו עד כעת שהשליח אינו מחויב במצוות המשלח אינו נכון כלל, אלא הוא מחויב בהם מדין ערבות.
וכעת יש לדון בגדרי חיוב ערבות במצוות מה הם, בר"ה כ"ט מצאנו בדברי הרא' לכאו' מח' בגדר הערבות, בר"ן כתב, וז"ל:
וכיון שלא יצא חבירו כמי שלא יצא הוא דמי.
מבואר בדברי הר"ן שכל זמן שהשני לא קיים את מצוותו, הרי זה חיסרון בגוף המצווה שלי מכח חיוב הערבות.
ומנגד מצאנו את שיטת הריטב"א שם שכתב בדרך אחרת, וז"ל:
לעומת הר"ן, בדברי הריטב"א לא מוזכר שחיוב הערבות גורם חיסרון בגוף המצווה שלי, אלא שמלבד החיוב שלי במצוותי ישנו חיוב נוסף עלי לדאוג שגם חברי יקיים את המצווה.
אם כך, לכאורה אפשר להסביר את שיטת המג"א שלמד כדברי השועה"ר שעניין השליח הוא לא דין שליחות אלא מדין ערבות, ובגדר הערבות סבר המג"א כדברי הר"ן וא"כ א"ש דברי המג"א 'דמ"מ מצווה קעביד' מכוח חיוב הערבות, וא"ש ג"כ דימויו של המג"א למילה שבשניהם חיובו הוא ממש אותו חיוב של המשלח, (וכן ביאר את דברי המג"א בכתב סופר), אמנם אם נלמד בגדר הערבות כדברי הריטב"א אזי שוב נשארנו בקו' הדגמ"ר שאינו דומה בדיקת חמץ למילה, שבמילה הרי כל ישראל חייבים באמת למולו מכח חיוב בי"ד.
אמנם איני יודע אם חילוק זה אכן נכון, דיעוי' בשועה"ר סי' תל"ב קו"א סוסק"ב שכתב להדיא לחלק בין כל המצוות שעניינם מדין ערבות, לבין מילה שחיבה היא על כל ישראל לא מדין ערבות, וא"כ ק' לומר שבזה פליג המג"א על השועה"ר.
לסיכום- יש לנו לבינתיים ב' דרכים בהבנת המג"א: א' הבנת הגר"א וויס שברכת המצוות תיקנוה על עושה המצווה ולא על מקיים המצווה ב' ברכת המצוות חובתה היא מדיו ערבות כדעת שועה"ר, וגדר הערבות היא כדברי הר"ן.
והנה מצאנו באח' עוד דרכים בביאור הדין שיכול השליח להוציא את המשלח בבדיקת חמץ, יעוי' במש"כ היעב"ץ במור וקציעה סי' תל"ב, וז"ל:
וכ"כ בבית מאיר סי' תל"ב סק"ו, וז"ל:
וכן לכאורה משמע מדברי המשנה ברורה בסימן תלב ס"ק י שכתב וז"ל:
אמנם הדברים תמוהים שהרי קיי"ל שבמצוות שבגופו לא מועיל שליחות ולכן לא מועיל להניח תפילין עבור חבירו וכן שאר מצוות שבגופו, ומה שמועיל להוציא את חבירו בתפילה ובברכות זה מדין שומע כעונה ולאו מדין שליחות, וכבר הק' כן בשו"ת הר צבי יו"ד סי' ג', יעו"ש.
והקושיא מבוססת על יסוד דברי התוספות רי"ד במסכת קידושין דף מ"ב ע"ב ששם דן באריכות התוספות רי"ד בגדרי שליחות במצוות ובטעם שאין שליחות במצוות שבגופו עיי"ש.
ומבאר הגרש"ז בשו"ת מנחת שלמה תניינא סימן ב-ג סי' נ"ח, שאכן כוח השליח הוא מדין שליחות אמנם כוחו לומר בברכה וציוונו הוא מדין ערבות, כלומר מכוח הערבות אין כוח לכל אדם לעשות את מצוותיו של חברו ולברך עליהם רק חכמים תיקנו שכשאדם בשליחות חברו מקיים את מצוותו של חברו יכול לברך את וציוונו מכוח דין ערבות, ולכאורה זהו כוונת האחרונים הנ"ל שהשליחות היא לא על עצם הברכה אלא מכוח השליחות יכול השליח לברך מדין ערבות.
ולפי זה יתבארו הדברים גם במילה כן שהמוהל מל בשליחות האב ומברך ברכה מדין ערבות.
אמנם דרך נוספת אפשר לומר בדברי האח' הנ"ל, בפשטות, שהם למדו שברכת המצוות אינה דין נוסף על המצווה, שעל כל מצווה צריך לברך, אלא הברכה היא חלק מהמצווה, ולכך אפשר לעשות אותה גם בשליחות, בשונה משאר מצוות שבגופו, וכן תפילה, שאינם מועילים בשליחות, לפי שזה דין על האדם ולא דין במעשה המצווה. פירוש זה שונה מהפירוש הראשון שמבואר לעיל שבירך את המצוות היא דין על מעשה המצווה ולא על מקיים המצוה, אלא ודאי שהברכה שייכת לבעל המצווה אבל היא דין במצוה עצמה וממילא ניתן לעשותה בשליחות. ויל"ע בביאור זה.
בעניין ברכת המצוות:
ראשית נדון בדיני שליחות, כשאדם שולח שליח לקיום מצוותו, מי מברך את ברכת המצווה, האם המשלח או השליח.
ומצאנו מספר מקומות שדנו בהם בעניין שליחות בברכת המצוות:
בשו"ע יו"ד רס"ה סעי' א' כתב, וז"ל:
המל, מברך: אשר קדשנו במצותיו וצונו על המילה, ואבי הבן מברך בין חתיכת הערלה לפריעה: אשר קדשנו במצותיו וצונו להכניסו בבריתו של אברהם אבינו. הגה ואם אין אבי הבן אצל המילה, יש מי שאומר שאדם אחר מברך ברכה זו, דהרי הבית דין מצווין למולו (רמב"ם בשם י"א).
ומבואר שאף שאבי הבן נמצא אצל המילה, מכ"מ אין הוא מברך את ברכת המילה עצמה, אלא המוהל שהוא שליחו של האב למול, ואע"ג שהמוהל אינו מקיים מצווה במילתו שהרי המצווה היא על האב.
עוד מקור מצאנו מהמבואר במשנה מסכת תרומות פרק א' משנה א':
חמשה לא יתרומו ואם תרמו אין תרומתן תרומה החרש והשוטה והקטן והתורם את שאינו שלו.
ושם במשנה ו':
חמשה לא יתרומו ואם תרמו תרומתן תרומה האִלֵם והשכור והערום והסומא ובעל קרי לא יתרומו ואם תרמו תרומתן תרומה:
ומוסבר ברא' שהטעם שאינן תורמים לכתחילה, הוא מכיוון שאינם יכולים לברך, והנה התורם את שאינו שלו ברשות, אינו מוזכר בתוך אלו שלכתחילה אינם תורמים, ומשמע שאף לכתחילה תרומתו תרומה כיוון שמברך עליה, אע"ג שאינו מקיים מצווה בתרומתו זו.
בשו"ע או"ח תל"ב סעי' ב' כתב, וז"ל:
בברכה אחת יכול לבדוק כמה בתים. ואם בעל הבית רוצה, יעמיד מבני ביתו אצלו בשעה שהוא מברך ויתפזרו לבדוק איש איש במקומו על סמך ברכה שבירך בע"ה.
וכתב המג"א, וז"ל:
משמע דאם בעל הבית אינו בודק רק מצוה לאחר לבדוק, אותו אחר מברך, וצ"ע דהיאך יברך הא אין המצוה מוטלת עליו לבדוק.
והנה עצם הקו' לכאורה כבר הוזכרה במהר"ח או"ז סי' קכ"ח וז"ל:
וגם לא ידעתי איך ראובן יברך על שחיטת בהמת שמעון או על הפרשת חלה מעיסה שאין הוא מצווה לשחוט בהמה זו ולא להפריש חלה מעיסה זו.
וכתב המג"א דאין לדמות לדין שופר דקיי"ל סי' תקפ"ה דאע"ג דיצא מוציא ומברך עבור השומעים, דהתם שאני שהרי הם יוצאים בברכתו ומקיימים את המצווה, משא"כ הכא אין הבעה"ב מקיים מצווה כלל, ותי' המג"א וז"ל:
וצריך לומר דמכל מקום, מצוה קעביד, דומיא דמילה שהמצוה על אבי הבן, ומכל מקום אם אחר מל, אותו אחר מברך.
מוכיח המג"א ממילה, שמצאנו שהשליח מברך עבור מצוות המשלח, וא"כ ה"ה בבדיקת חמץ השליח יכול לברך עבור מצוות בעה"ב, אך עדיין לא ביאר טעמו, וכתב "דמכל מקום מצווה קעביד", וצריך להבין כוונת הדברים.
ויש להסביר דבריו לכאו' בב' פנים:
ובפשטות הדברים בכוונת תירוצו של המג"א (וכפי שביארם הגר"א וויס שליט"א) שבכל מצווה ישנם ב' חלקים, א' מעשה המצווה, ב' קיום המצווה, והנה בב' המקרים שהביא המג"א לדמותם אחד לחברו, מילה ובדיקת חמץ, מעשה המצווה נעשה ע"י השליח, וקיום המצווה מיוחס עבור המשלח, וא"כ נפקא לן יסוד חדש בדין ברכת המצוות, שאין מברכים ברכת המצוות על קיום מצווה אלא על מעשה המצווה ולכן בין במילה ובין בבדיקת חמץ מברך השליח על אף שאינו מחוייב ואינו מקיים מצווה במעשהו, ועפי"ז גם יתורץ קו' המהר"ח או"ז שגם בשחיטה ובהפרשת חלה הברכה תורנה אך ורק על עושה המצווה ולא על מקיים המצווה,
ויעוי' בדגול מרבבה, וביד אפרים, ובמגן האלף, שהק' על דימויו של המג"א בין בדיקת חמץ למילה שלכאורה אינם דומים, שהרי במילה יש חיוב על הבי"ד למולו כשהאב לא מל (ובי"ד אין הכוונה דווקא לבי"ד אלא לכל ישראל כמבואר ברא"ש חולין ו' ח'), וא"כ בעצם גם המוהל מקיים מצווה במילתו, משא"כ הכא בבדיקת חמץ, שאין השליח מקיים שום מצווה.
אמנם קו' זו דחה בכתב סופר יו"ד סי' ק"נ, ובהר צבי יו"ד סי' ג' (בפרויקט השו"ת), דמאי דאמרי' שיש מצווה על כל ישראל למולו הוא דווקא כשהאב אינו רוצה למולו אבל כשרוצה ושולח שליח שימול אין כל ישראל מחוייבים בה וזה מצווה שמוטלת על האב בלבד.
ויש להביא סימוכין לדבריו מדברי התשב"ץ ח"ג סי' ח', (ויעוי' באבנ"ז יו"ד שי"ח שדן בדבריו) דסבר שכשהאב נמצא בבית האסורים ואינו יכול למול, ורוצה למול בעצמו, מבטלים מצוות מילה בשמיני כדי שיקיים האב מצוותו כיוון שכל מצוות הבי"ד היא רק כשהאב אינו רוצה, וא"כ א"ש דימויו של המג"א בין בדיקת חמץ למילה.
אמנם כתבו בדגול מרבבה וביד אפרים ובבית מאיר להוכיח מתרומה דקיי"ל שהשליח מברך דאל"כ לא יתרום דהוי כמו אִלֵם שאינו תורם כיוון שאינו יכול לברך, ומבואר שהשליח מברך על מצוותו של בעה"ב, אך ביד אפרים שם דחה דבריו דתרומה אינה ראיה דאכתי השליח שייך במצווה זו, כיוון שע"י התרומה ניתרים השיריים גם לשליח.
אמנם יש דרך נוספת לבאר את דברי המג"א שכתב שיכול להוציאו משום 'שמצווה קעביד' ולהצילו מקו' הדגמ"ר, והיא, שהמג"א הבין בצורה שונה את מעמדו של השליח בבדיקת חמץ שבפשטות הבנו שהוא שליחו של בעה"ב, אך עליו לא רובץ שום חיוב, וע"ז התבססה קו' המג"א, כיצד השליח מברך ברכה על מצווה שהוא אינו מחויב בה, אך אפשר לומר שהמג"א לומד את הדברים בצורה שונה.
הנה דעת שועה"ר שחיוב הברכה לפני שמוציאים אחר במצווה אינו מדין שליחות אלא מדין 'ערבות', וכתב בקו"א רס"ג סק"ה וז"ל:
ולפי זה מבואר מדעת הרא"ש וטור דהם חייבים בברכה, והטעם משום דהם מצווים במצוה זו מדין ערבות... דמה לי שחייבים מחמת עצמן ומה לי שחייבים מחמת ערבות, שהרי המחויב מחמת ערבות נקרא מחויב בדבר להוציא אחרים ידי חובתן המחוייבים מחמת עצמם כמ"ש הרא"ש פ"ג דברכות, א"כ למה לא יברך על חיוב זה כמו שמברך המחויב מחמת עצמו.
כלומר שמה שלמדנו עד כעת שהשליח אינו מחויב במצוות המשלח אינו נכון כלל, אלא הוא מחויב בהם מדין ערבות.
וכעת יש לדון בגדרי חיוב ערבות במצוות מה הם, בר"ה כ"ט מצאנו בדברי הרא' לכאו' מח' בגדר הערבות, בר"ן כתב, וז"ל:
וכיון שלא יצא חבירו כמי שלא יצא הוא דמי.
מבואר בדברי הר"ן שכל זמן שהשני לא קיים את מצוותו, הרי זה חיסרון בגוף המצווה שלי מכח חיוב הערבות.
ומנגד מצאנו את שיטת הריטב"א שם שכתב בדרך אחרת, וז"ל:
שאע"פ שהמצות מוטלות על כל אחד הרי כל ישראל ערבין זה לזה וכולם כגוף אחד וכערב הפורע חוב חבירו.
לעומת הר"ן, בדברי הריטב"א לא מוזכר שחיוב הערבות גורם חיסרון בגוף המצווה שלי, אלא שמלבד החיוב שלי במצוותי ישנו חיוב נוסף עלי לדאוג שגם חברי יקיים את המצווה.
אם כך, לכאורה אפשר להסביר את שיטת המג"א שלמד כדברי השועה"ר שעניין השליח הוא לא דין שליחות אלא מדין ערבות, ובגדר הערבות סבר המג"א כדברי הר"ן וא"כ א"ש דברי המג"א 'דמ"מ מצווה קעביד' מכוח חיוב הערבות, וא"ש ג"כ דימויו של המג"א למילה שבשניהם חיובו הוא ממש אותו חיוב של המשלח, (וכן ביאר את דברי המג"א בכתב סופר), אמנם אם נלמד בגדר הערבות כדברי הריטב"א אזי שוב נשארנו בקו' הדגמ"ר שאינו דומה בדיקת חמץ למילה, שבמילה הרי כל ישראל חייבים באמת למולו מכח חיוב בי"ד.
אמנם איני יודע אם חילוק זה אכן נכון, דיעוי' בשועה"ר סי' תל"ב קו"א סוסק"ב שכתב להדיא לחלק בין כל המצוות שעניינם מדין ערבות, לבין מילה שחיבה היא על כל ישראל לא מדין ערבות, וא"כ ק' לומר שבזה פליג המג"א על השועה"ר.
לסיכום- יש לנו לבינתיים ב' דרכים בהבנת המג"א: א' הבנת הגר"א וויס שברכת המצוות תיקנוה על עושה המצווה ולא על מקיים המצווה ב' ברכת המצוות חובתה היא מדיו ערבות כדעת שועה"ר, וגדר הערבות היא כדברי הר"ן.
והנה מצאנו באח' עוד דרכים בביאור הדין שיכול השליח להוציא את המשלח בבדיקת חמץ, יעוי' במש"כ היעב"ץ במור וקציעה סי' תל"ב, וז"ל:
כתב במג"א [ס"ק ו'], משמע שאם הבע"ב אינו בודק ומצוה לאחר לבדוק, הבודק מברך. וקשה היאך יברך אחר שאין המצוה מוטלת עליו. ע"כ. ולא ידענא מאי קשיא ליה, דהא קיי"ל [קדושין מא, ב] בכל התורה שלוחו של אדם כמותו. והתורם שאינו שלו ברשות מברך, וטעמא כדאמרן.
וכ"כ בבית מאיר סי' תל"ב סק"ו, וז"ל:
והטעם דכל שליח מדבר אף הברכה בשם משלח וכדמצינן בתורה ובנביאים שדיברו על שם משלחם.
וכן לכאורה משמע מדברי המשנה ברורה בסימן תלב ס"ק י שכתב וז"ל:
דהוי כשלוחו גם לענין הברכה עכ"ל.
אמנם הדברים תמוהים שהרי קיי"ל שבמצוות שבגופו לא מועיל שליחות ולכן לא מועיל להניח תפילין עבור חבירו וכן שאר מצוות שבגופו, ומה שמועיל להוציא את חבירו בתפילה ובברכות זה מדין שומע כעונה ולאו מדין שליחות, וכבר הק' כן בשו"ת הר צבי יו"ד סי' ג', יעו"ש.
והקושיא מבוססת על יסוד דברי התוספות רי"ד במסכת קידושין דף מ"ב ע"ב ששם דן באריכות התוספות רי"ד בגדרי שליחות במצוות ובטעם שאין שליחות במצוות שבגופו עיי"ש.
ומבאר הגרש"ז בשו"ת מנחת שלמה תניינא סימן ב-ג סי' נ"ח, שאכן כוח השליח הוא מדין שליחות אמנם כוחו לומר בברכה וציוונו הוא מדין ערבות, כלומר מכוח הערבות אין כוח לכל אדם לעשות את מצוותיו של חברו ולברך עליהם רק חכמים תיקנו שכשאדם בשליחות חברו מקיים את מצוותו של חברו יכול לברך את וציוונו מכוח דין ערבות, ולכאורה זהו כוונת האחרונים הנ"ל שהשליחות היא לא על עצם הברכה אלא מכוח השליחות יכול השליח לברך מדין ערבות.
ולפי זה יתבארו הדברים גם במילה כן שהמוהל מל בשליחות האב ומברך ברכה מדין ערבות.
אמנם דרך נוספת אפשר לומר בדברי האח' הנ"ל, בפשטות, שהם למדו שברכת המצוות אינה דין נוסף על המצווה, שעל כל מצווה צריך לברך, אלא הברכה היא חלק מהמצווה, ולכך אפשר לעשות אותה גם בשליחות, בשונה משאר מצוות שבגופו, וכן תפילה, שאינם מועילים בשליחות, לפי שזה דין על האדם ולא דין במעשה המצווה. פירוש זה שונה מהפירוש הראשון שמבואר לעיל שבירך את המצוות היא דין על מעשה המצווה ולא על מקיים המצוה, אלא ודאי שהברכה שייכת לבעל המצווה אבל היא דין במצוה עצמה וממילא ניתן לעשותה בשליחות. ויל"ע בביאור זה.