אם הוי העברת הכח או שמתייחס המעשה למשלח: באור שמח גירושין (ב, טו) חקר בזה. וע' לקח טוב להגר"י ענגל סי' א. וי"א דשני דינים איכא: שער"י (ש"ז פ"ז), קובץ הערות (עו, ז), ברכת שמואל (קידושין יט) בשם ר' איצלה מפוניבז'.[1]
בדבר שבגופו: בתוס' רי"ד (קידושין פב) כתב דאין דין שליחות בדבר שבגופו. וביאר באג"מ (אה"ע ח"א קנו) דלא שייך שליחות אלא בדבר שעיקרו הוא התוצאה ולא עצם המעשה. וכן ביאר בקוב"ש (כתובות אות רנג, וקובץ שמועות ב"מ אות ח), וכן נראה מדברי הבית מאיר (אה"ע סי' ה) והחת"ס (או"ח סי' טו ד"ה תו וסי' פד, וחו"מ סי' קפה) שביארו דלא שייך שליחות לענין חילול שבת משום דהאיסור הוא הפעולה ולא התוצאה. [אמנם הבית מאיר חזר בו מסברא זו מחמת דברי רש"י, ומ"מ ייתכן לבאר כן בתוס' רי"ד.] ובקצה"ח (קפב, א) כתב דדין שליחות לא מהני אלא במעשה. וע"ע ביאור בתוס' רי"ד באו"ש (שלוחין פ"א). וע' ברכת שמואל (קידושין סי' כ).
וע' מחנה אפרים (שלוחין יא) שדן אם אפשר לקיים מצות מעקה ע"י גוי[2], והעלה צד שאין חיסרון שליחות בעכו"ם כשא"צ כח לפעול.
אם שליחות היינו שעושה מחמתו או שעושה בשבילו או שעושה על פיו: מהפנ"י (בב"ק נו. בתד"ה אלא, בקטע המתחיל בא"ד ודוקא) נראה דשליחות היינו דוקא בעושה בשביל המשלח. וכן נראה מהאמרי ברוך (בחו"מ לב על הש"ך סק"ג). וכן נראה ממש"כ הפרי יצחק (ח"ב סו) והלבוש מרדכי (ב"ק לז/ב אות ד) והדבר אברהם (ח"א כ, יב) ששליח ב"ד שמלקה את הנידון אינו נחשב שליח של הב"ד שאמרו להלקותו כי אינו חיוב על הב"ד. אמנם במעילה כ. מבואר במשנה ששייך שליחות במי שאמר לחבירו לאכול, אף שודאי אינו אוכל בשביל חבירו. (ע' קצה"ח רצב דמעילה הוי שליחות ממש). וכן בב"ק עט. לפי א' הביאורים במשנה מבואר שגנב שנתן לבעל חובו נחשב הבע"ח שליח של הגנב אף שלא משך בשביל הגנב. (ע"ש בתוס'). והרב אהד קולומבוס שליט"א אמר שגדר שליחות היינו שעשה על פיו ולא דוקא בשבילו, וייתכן ליישב לפ"ז גם דברי הפנ"י והאמרי ברוך, אמנם להפרי יצחק וסייעתו עדין צ"ע ממעילה ומב"ק.
שליחות בעל כרחו: לכאורה בגיטין (כא.) מבואר דשייך שליחות בע"כ של המשלח, אמנם בריטב"א (בקידושין ג: ד"ה ופרקינן השתא) מבואר דל"ש שליחות בע"כ, ולכאורה צ"ל דבההיא דגיטין מש"כ 'שליחות' ל"ד. וצל"ע. וע' אור שמח (גירושין ג, יב).
הטעם שקטן אינו ממנה שליח: רעק"א (בכתובות יא. ד"ה אר"ה גר קטן) כתב דהוי חסרון במינוי דאין לו דעת למנות, אמנם כתב שבתוס' ל"מ כן (ע"ש סד"ה מטבילין). והובא שם שהגר"ש איגר הק' ע"ז דבב"מ י. משמע דאף בחצר (אי משום שליחות) דא"צ מינוי יש חיסרון אם היא של קטן, וע"כ שלקטן אין כח למנות שליח. ומדברי הרמב"ם (ריש פ"ב דשלוחין) הביא להיפך דמשמע כסברת הגרעק"א. וע' רש"י (ב"מ עא: ד"ה קטן לית ליה שליחות) שכתב "דכי כתב שליחות בגדול כתב בראוי לתרום שיהא הקדשו הקדש ודיבורו חל דגבי הקדשות ונדרים איש כתיב וגבי תרומה מאת כל איש אשר ידבנו לבו."
שילוח קטן: קטן יכול להשתלח בדבר שיכול לעשות בעצמו (תוס' גיטין סד: ד"ה שאני).{< שליחות
שליחות לגוי: בב"מ עא: מסקינן דאין שליחות לגוי בין אם המשלח גוי ובין אם השליח גוי. ומ"מ מבואר שם בגמ' (לפני כן) דמדרבנן אסור לשלוח גוי לעשות עבירה, וע"ע בב"מ צ. שהגמ' מסתפקת אם מותר לומר לנכרי חסום פרתי ודוש בה. ובענין אמירה לעכו"ם בשבת - רש"י (בשבת קנג.) פי' משום דהוי שלוחו, ובהג"מ (שבת פ"ו אות ב) משמע דהוי מדין שליחות משום שליחות לעכו"ם לחומרא מדרבנן (כמבואר בב"מ עא:). וכן פי' בבית מאיר (אה"ע סי' ה) את דברי רש"י, וכן פי' המהר"ץ חיות (שבת יח:) את דברי רש"י שם (ד"ה אלא כדי שיגיע). אבל החת"ס פי' דלענין שבת לא שייך שליחות דהוא דבר שבגופו, ומש"כ רש"י שליחות – פי' החת"ס (בח"ו סי' כד ד"ה ועוד) שהכוונה שאסור מדרבנן כיון שנראה שעושה בשבת בשבילו ולא שליחות ממש.
שליחות לגוי לקנות בכסף: ע' בה"ל (תמח, ג ד"ה ובלבד) שהביא מחנה אפרים (שלוחין טו) שבכסף מהני אף שנעשה ע"י שליחות דגוי, דהכסף קונה והשליח רק מעביר הכסף. וכתב הבה"ל שמדברי הריב"ש (תא) משמע דלא ס"ל כהמחנ"א.
שליחות מגוי לגוי: גוי ששלח גוי אחר – נחלקו הפוסקים אם יש לו שליחות. ע' ש"ך (חו"מ רמג סק"ה) שכתב בשם מ"ב שיש לו שליחות, ובמ"א (תמח סק"ד) כתב דאין שליחות וכן פסק המ"ב (תמח ס"ק יד). וע' ב"ש (אה"ע ה ס"ק יט) שהוכיח מהת"ה דאין שליחות. ובפ"ת (אה"ע ה ס"ק יג) הביא כמה דעות בזה.
שליחות לגוי – בפועל: אם בפועל גוי יש דין שליחות ע' מחנ"א (שלוחין יא) דיש שליחות. (וע' שעה"מ תרומות פ"א ומנחת חינוך נג, ה ד"ה ועיין).
כל היכא דאיהו לא מצי לא עביד לא מצי למשוי שליח (נזיר יב: קידושין כג:): אם חיסרון טכני נחשב לא מצי עביד – ע' ב"ק קי. ובדבר יעקב (קידושין כג: וב"ק קי.) הביא מחנ"א (גירושין ג) ובית מאיר (אה"ע קיט, ו) שלמדו מב"ק קי שגם בחיסרון טכני אמרינן דאי לא מצי עביד לא מצי משוי שליח, והנוב"י (תניינא אה"ע סט) דוחה הראיה מב"ק, וכ"ד הקרן אורה (נזיר יב. ד"ה והמל"מ) והקוב"ש (ח"ב מד, א) וכ"ה בקובץ הערות (עב, ב). (ע"כ מהדבר יעקב).
שליחות להקדש: ע' קצה"ח (ר סק"א) שהביא תוי"ט (מעילה ג, ו) שהוכיח מכהני שלוחי דרחמנא דשייך שליחות להקדש, [ולכן תמה על מש"כ הרשב"ם והתוס' (בב"ב עט.) שחצר דהקדש לא קונה, וע"ש בקצה"ח שיישב דעת הרשב"ם והתוס' בלי לנטות מהיסוד דיש שליחות להקדש. וע"ע בנתה"מ (בפתיחה לסי' ר) שכתב יישוב נוסף, וגם לדבריו אין ראיה מהרשב"ם והתוס' שאין שליחות להקדש.] וע' קרן אורה (נדרים לד:) שכתב "לא מצינו שליחות להקדש" והקשה מחמת זה על דברי הר"ן שם. [ע"ש ר"ן ד"ה אמר דהוי מגביה מציאה לחבירו].
כהנים אם שלוחי דידן או שלוחי דשמיא: הגמ' מסתפקת בזה בכמה מקומות (יומא יט. נדרים לה: קידושין כג:). וע' תוס' קידושין כג: ויומא יט: שכתבו בתי' א' שהספק אם הוו גם שלוחי דידן או רק שלוחי דרחמנא. וביאור דבריהם - ע' שער"י (ז, ז ד"ה ובזה) וקובץ הערות עו, יז) ודבר אברהם (ח"א יג, ד).
י"א דשלוחא דרחמנא היינו דא"צ שליחות של הבעלים והלשון שלוחי דרחמנא לאו דוקא, אמנם מדברי התוי"ט שהובא לעיל בסמוך (בענין שליחות להקדש) והקצה"ח והנתה"מ שהביאוהו – מבואר שהצד דשלוחי דרחמנא היינו שליחות ממש. [ואולי הקרן אורה שכתב שלא מצינו שליחות להקדש סובר כנ"ל.]
שלוחו של בעל הממון: בנ"י (בב"מ ה: מדפי הרי"ף) חידש שא"א לפעול ע"י שליחות לזכות לאדם בלי שיהיה שלוחו של בעל הממון. ובפשטות מבואר כן גם בתוס' (בב"מ עא: ד"ה בשלמא). [וכן נקטו בדעת התוס' הקצה"ח (קפב, ב) והנתה"מ (קה, ב). אמנם החת"ס (בחידושיו שבסוף הגמ' בב"מ עא:) מפרש את התוס' בע"א.] ובריטב"א (בב"מ עא:) מבואר דלא ס"ל כהנ"י.
וביאור סברת הנ"י – ע' חי' הגר"ש שקאפ (ב"מ יד), וע' קה"י (ב"מ סו"ס טז), וע' אבי עזרי (רביעאה מלוה סו"פ כ ד"ה ודע).
ביאור סברת 'דברי הרב': הסמ"ע (קפב, ב) פי' דסבר שלא ישמע לו. וכן משמע ברמ"א (חו"מ שפח, טו) שכתב שבמוחזק לעבור הוי שליח. [וע"ש בש"ך בשם תשב"ץ.] וכן מבואר בתוס' שנץ בב"מ י: (הובא בשטמ"ק), וכן משמע בתוס' בב"ק (עט. ד"ה נתנו) שכתבו "דהתם אין יודע שהשליח יעבור". ובפנ"י (קידושין מב: בגמ' ובתד"ה אמאי) כתב דגם באופנים דל"ש לומר סבור הייתי שלא ישמע אמרינן אשלד"ע כי ליכא למילף מתרומה וגירושין אלא היכא שאין עבירה דלא אמרה תורה שלח לתקלה, וסברת ד' הרב הוי כפירכא על במה הצד. ובחי' רעק"א (ב"מ י: ד"ה גמרא אמר רבינא) פי' דלא היה לו לשמוע דיותר צריך לשמוע לדברי הרב [וע"ש שהוכיח דלא כהסמ"ע]. ונראה שביאור סברת הגרעק"א דלא נחשב שעשה כן מחמת המשלח, כי דיבורו אינו סיבה באמת לעשות כן, ולכן לא מתייחס מעשהו למשלח. [ויש קצת דיוק כהגרעק"א ברש"י בב"ק נא. (ד"ה אין) שכתב "דאמרינן ליה דברי הרב וכו'."][4]
אם לא חלה השליחות או רק שהמשלח לא נענש: לכאו' תלוי בב' תי' התוס' (בב"מ י: ד"ה דאמר), אמנם המהרי"ט (ח"א סי' קטז ד"ה ותו) כתב דלא נחלקו התירוצים לדינא. וכן בשו"ת רעק"א (ח"א סי' קכט ד"ה ואף) כתב דלב' התירוצים השליחות בטילה, וכ"כ בנוב"י (מהדו"ק אה"ע עה). [אמנם לדעתו לתי' א' דוקא אם יש עבירה בזמן השליחות.] אמנם בנתה"מ (קפב, א) כתב שתלוי בב' התי' ונקט שלרוב הפוסקים חל. וע' ערוך לנר (מכות טז.) שנחלקו בזה האחרונים, וע' קה"י (ב"מ סי' טז) שהביא הדעות בענין.[5]
אם יש שלד"ע בשליחות כח: בשער"י (ז, ז) כתב דמחמת העבירה לא נתבטל אלא השליחות מעשה. [ויש לבאר זאת לפי סברת הגרעק"א הנ"ל בביאור סברת דברי הרב, שזו סיבה שלא יתייחס המעשה אליו, ואינו סיבה שלא יקבל סמכות[6], ודוק.]
אם ישלד"ע בעבירה דרבנן: המהרי"ט (ח"א קטז ד"ה ומה) הסתפק אם יש שליח בעבירה מדרבנן, והביאו המל"מ (הל' רוצח ב, ב), והוא כתב דאין שליחות בזה. וכ"ד הנוב"י (קמא אה"ע עה). [אמנם מה שהוכיח הנוב"י מהתוס' בב"מ י: הגרעק"א (בשו"ת סי' קצד) דחה ראייתו (הובא בחי' רעק"א בב"מ י:), וע"ע בחי' על חו"מ מכת"י שנדפסו בסוף חי' רעק"א מועד.]
בשוגג: בתוס' בב"מ י: כ' בתי' א' דבשוגג יש שלד"ע. וכ"ה בב"ק עט. ד"ה נתנו, ובקידושין מב: [אמנם בב"ק עא. ד"ה בשלמא יש סתירה לזה.] והריטב"א בקידושין מב: ס"ל דאין שליחות בזה. [וכן משמע מרש"י (בקידושין נ) – קצה"ח שמח, ד.] ובד"מ ובסמ"ע (סו"ס שמח) הובאה דעת המרדכי (פ"ק דב"מ רלז) בשם מהר"ם דיש שלד"ע בשוגג, ודעת הנ"י בב"ק (כט. מדפי הרי"ף במשנה השנייה ד"ה ומת) דאין שלד"ע בשוגג. וע' בקצה"ח שמח ד, ובנתה"מ שמח, ובמהר"ץ חיות ב"ק לב: (וע"ע דבר אברהם ח"א סי' כ מש"כ לתרץ קו' הקצה"ח הנ"ל).
אם תלוי בעבירה לשליח או למשלח: בקצה"ח (קה, א) כתב שתלוי אם יש עבירה למשלח.[7] ובזה השיג על הפנ"י שפי' טעמא דתופס לבע"ח במקום שחב לאחריני לא קנה משום דהוי שלד"ע. ולפ"ז הפנ"י סובר שתלוי בעבירה לשליח, וכ"ד הבית מאיר והגרעק"א, שהרי הגרעק"א (בחו"מ קה, א) ביאר את הדין דתופס לבע"ח בשם הבית מאיר כהפנ"י. וכן נראה מהערוך לנר (במכות טז.) שתלוי אם יש עבירה לשליח, וכן מוכח בחת"ס (או"ח רא) כמבואר בקה"י (קידושין סי' לה). וע' חי' הגר"ש שקאפ (ב"מ סי' יא). וע' קה"י (קידושין סי' לה) שהקשה על הקצה"ח לפי השיטות שתלוי בסברת דברי הרב – דהסברא תלויה בעבירה לשליח. [ובאמת גם להריטב"א שיש גם גזה"כ וגם סברא דברי הקצה"ח צ"ע, ורק להתוס' שנץ ניחא.]
במקום דיש שלד"ע אם נפטר השליח או ששניהם חייבים: רש"י (בקידושין מב: ד"ה נימא) כתב [לפי השיטה שיש שלד"ע] "יתחייב שולחו ולא השליח". ובתוס' רי"ד שם פליג. וע"ש בשיעורי ר' שמואל (רוזובסקי). באופנים שלכו"ע ישלד"ע: ע' ש"ך (רצב סק"ד) שכתב שהשליח חייב. אמנם במעילה מועל רק המשלח והשליח פטור, ע' כתובות צט. גבי מעילה שכתוב "א"ה שליח אמאי מעל". (וכן מבואר ברש"י בחגיגה י: ד"ה מידי דאם לא מבטל שליחותו השליח לא חייב במעילה). וע' נתה"מ (רצב, ה. שמח, ד) שתי' דמעילה שאני דנקנה למשלח ויצא לחולין והשליח אכל משל המשלח. ובהג' אמרי ברוך (בסי' שמח) השיג על הנתה"מ וכתב דגם בכה"ג דלא נפיק לחולין ליכא חיוב מעילה על המשלח. וע' דברי יחזקאל (נז). וע' בהע' לקצה"ח רצב הע' 36.
וביאור דברי הש"ך – נראה דיל"פ ע"פ הקצה"ח (רצב) שמש"כ שבשליחות יד יש שלד"ע אינו מדין שליחות אלא שחייב מדין פושע בשמירה אף על פעולת אחר, ולכן בזה לא נפטר השליח. וכן נראה מדברי הסמ"ע (רצב סק"י) שאותו בא הש"ך ליישב שכתב שהשליח חייב משום שאין שלד"ע. ולפ"ז מיושב הא דבמעילה השליח פטור דהתם הוי שליחות ממש, וכן דברי רש"י בקידושין הנ"ל לא סותרים לדברי הש"ך. [אמנם בהג' חת"ס (בחו"מ רצב על הש"ך סק"ד) כתב תי' אחר לסתירה מרש"י.] וכעי"ז ביאר הדברי יחזקאל (נז, ה), וכן שמעתי מהרמ"ג שנברגר שכן ביאר חותנו הגר"ד שורצמן זצ"ל את דברי הש"ך. ומדברי הנתה"מ (שמח, ד) נראה שהבין את סברת הש"ך משום שנקנה למשלח. (וע' קה"י שבת נה אות ב).[8]
אם יש שלד"ע בפועל: ע' שער משפט (קפב, א). [וע' מש"כ גבי שליחות לגוי – בפועל]
שנים שעשאוה:
הסוגיא: בשבת (צב: - צג.) מבואר דלר"ש שנים שעשו יחד מלאכה בשבת פטורים, ולר"מ חייבין, ולר"י אם כ"א יכול לעשות המלאכה לבדו פטורים, ואם אינם יכולים לבדם חייבין.
טעם החילוק לר' יהודה בין "זה יכול וזה יכול" לבין "זה אינו יכול וזה אינו יכול": לרש"י (שבת צב: ד"ה זה אינו יכול, וקו: ד"ה לא יכול) משום אורחי'. אבל לפמש"כ מהרש"א (בשבת צג.) בד' רש"י נמצא דלמסקנת הגמ' אינו משום דלאו אורחיה, אלא משום דבז"י וז"י היה נעשה בלעדיו, ובזא"י וזא"י לא הי' נעשה בלעדיו[9]. וכן מפרש הרמב"ן (בשבת צג. סד"ה הי) "הטעם בזה א"י וזא"י שהמלאכה כולה תלוי' בכ"א", ובחי' רמב"ן רשב"א וריטב"א (בסוגיא הנ"ל) הובאה ד' ר"מ ב"ר יוסף שס"ל שחומרת זא"י וזא"י שעשה בכל כוחו.
אם שנים שעשו אינו אלא מדרבנן או שהוי דאו' אלא שפטור מחטאת: ברמב"ם (שבת פ"א טו) משמע דהוי דרבנן (ע"ש ה"ג). וכן דייק מדבריו באבנ"ז (יו"ד שצג), וע"ש שכתב שמהבכור שור משמע דהוי מדאו' ותמה עליו. ובבאר יצחק (יד) כתב בתחילה דהוי מדרבנן, ובסוף כתב דבמקור חיים (תסו) מבואר דהוי מדאו' ויש לו ראיות לדבריו. וע' שמירת שבת כהלכתה (פל"ב הע' פז). [ותלוי אם יש פטור זה באיסורין שאין בהם חטאת, ע' להלן].
אם יש פטור ב' שעשו בשאר דיני התורה: באיסורין שיש בהם חטאת: ע' ריטב"א קידושין מג. דשייך פטור זה. וע' שו"ת הרשב"א ח"א כח. באיסורין שאין בהם חטאת: ע' רעק"א בהע' לרמב"ם פרנקל (סופ"א דשבת ופ"ט מכלאים ה"ט) דבשאר איסורין אין פטור זה, וכ"ה במקור חיים (לבעל נתה"מ, בהערות לאו"ח רסו). וכ"כ בישועות מלכו (כלאים ט, ט), [וכתב שמזה נראה דאינו אלא פטור מחטאת]. ובאבנ"ז (יו"ד ח"ב שצג, י) נקט דנחלקו בזה ראשונים. וע"ע פנ"י שבת צג. וע"ע קונטרסי שיעורים ב"ק יג יא.[10] [כל זה לא שייך בזה יכול וזה אינו יכול דהוי מסייע שאין בו ממש, דפטורו מסברא וודאי שייך בכל התורה, כמבואר בשבת צג].
אם א' מהם אינו בר חיובא אם מתחייב הב': ע' שמחת יו"ט למהרי"ט אלגאזי (רט), וע' יד המלך על הרמב"ם (פ"א מהל' שבת), וע' אמרי בינה (שבת לג), וע' קונטרסי שיעורים (ב"ק יג אות יב). ובמאירי (ב"ק ס.) כ' דוקא ב' ברי חיוב, אבל נראה מדבריו דמיירי בד' ר"ש ובזא"י וזא"י, ע"ש היטב. וגם בזה מד' רש"י בשבת צג. נראה דאינו מפרש כן ד' ר"ש. (וע' אג"ט חורש א).
[1] יל"ע מקידושין מא: דילפינן מתרומה ומשחיטת פסח והגמ' מחפשת צריכותא, ולהאחרונים לכאורה כ"א מלמד דין אחר, דתרומה הוי שליחות כח ושחיטת פסח הוי שליחות מעשה. וע' שערי חיים קידושין סי' מו. וע' קצה"ח (קפב, א) דמשמע שהכל דין אחד, וכן נראה מהנוב"י (קמא אה"ע עה) שבלי התייחסות המעשה למשלח א"א שיחול ע"י אחר. וצ"ע.
[2] לכאורה יש ג' סוגי מצוות: א. מצוות שעיקרן הפעולה, והם מצוות שבגופו (לביאור האג"מ והקוב"ש), ולא מהני שליחות. ב. מצוות שעיקרן התוצאה ומ"מ התורה חייבה את האדם לעשות (כגון שחיטת פסח), שבזה מהני שליחות. ג. מצוות שלא נצטווה האדם על העשייה אלא על המצב, ובזה א"צ שליחות.
[3] לכאורה יש להוכיח כן גם מרש"י בב"מ י: שכתב (בד"ה בר חיובא) דאין שלד"ע משום סברת ד' הרב, ואם זה לא כמסקנת הגמ' בקידושין לא היה לו לומר כן. ומ"מ ייתכן דס"ל דיש גם ילפותא מהב' כתובין וגם סברא (כהריטב"א). ובדעת תוס' שם (בב"מ י:) יל"ע דבד"ה אין הביאו את הפס' וביאר הפנ"י שם דמשום הסברא ל"ש קו' הגמ' שם ולכן הוצרכו לדרשא, ולפ"ז משמע שמהפס' לומדים שאשלד"ע אף במקום דל"ש הסברא, ובד"ה אי בעי כתבו התוס' דבשוגג ל"א אשלד"ע, ומשמע שרק במקום ששייכת הסברא ילפינן. ואולי צ"ל דבתי' הגמ' לא לומדים מהפס' יותר ממה שהסברא מחייבת, כי במקום דל"ש הסברא א"א ללמוד מהב' כתובין, שהרי הלימוד הוא מזה שלכאורה מיותר הכתוב הב' שאומר שיש שליחות לדב"ע, וע"כ שבשאר הדברים אשלד"ע. ואם במקום ששייך הסברא אשלד"ע אין ייתור שהרי נצרכו הפסוקים לומר שישלד"ע אפי' באופן ששייך הסברא. אמנם בנובי"ת (אה"ע קיא) נקט דלתוס' (בד"ה אין) אמרי' רק גזה"כ ולא סברא (אף במה שהסברא פוסלת השליחות לא תיפסל השליחות אם אין פסול משום הפס'). ובנתה"מ (קפב, א) כתב ששיטת התוס' דאשלד"ע הוא משום הסברא. [מש"כ לעיל ב' כתובין ה"ה בלימוד הב' כי מבואר בקידושין מג. שהוצרך לזה משום שיש ילפותא לומר דלא כהסברא, ולכן י"ל דהפס' קמ"ל דאמרינן הסברא.]
[4] מצאתי ביאור נוסף בטעמא דאין שלד"ע בגליוני הש"ס (ב"מ יב.) דשליחות מדין זכייה דגלי דעתיה דזכות הוא לו ובשלד"ע הוי חוב בעצם, והוא דבר חדש דשליחות מדין זכייה היפך מש"כ הראשונים שזכייה מדין שליחות. וצ"ע.
[5] הגר"י מהמבורג כתב (בנוב"י קמא סו"ס עו ד"ה ועוד) שהטעם שלא חל משום אעל"מ, והנוב"י (בסי' עז ד"ה זולת) חולק ע"ז.
[6] ולפ"ז יש לבאר את השיטות שהשליחות חלה ורק לא מקבל עונש, דה"ט דבשביל שתחול השליחות צריך נתינת כח וזה יש גם בעבירה, ובשביל שייענש צריך שיתייחס אליו וזה אין בעבירה, וכמשנ"ת. [ולפ"ז מיושב הא דב"ק נא. דשייך אשלד"ע לפטור את המשלח בכריית בור, וצל"ע לפי השיטות שהשליחות חלה ורק אינו נענש, מדוע נפטר הא חיוב בור אינו עונש, ולהנ"ל ניחא שכיון שלא מתייחס למשלח אין לחייבו.]
[7] ראיית הקצה"ח – ע' נוב"י (תניינא אה"ע קיא) דחיות לראיה, אמנם מדבריו בסי' קיב (אות ה) נראה דס"ל דתלוי בעבירה למשלח, וצ"ע.
[8] ובב"מ עא: משמע לכאורה שאם היה שליחות לגוי לא היה איסור לשליח [ממש"כ "כיון דאין שליחות לגוי איהו ניהו דקא שקיל מיניה רביתא"]. ואולי לא דמי דהתם אם היה שליחות לא היה איסור דהרבית היתה דגוי. (כתבתי ד"ז בלי עיון בסוגייא).
[9] וצ"ע מדברי רש"י במשנה בשבת קו: וע' רעק"א חולין טו דנראה מדבריו דטעם אורחיה נשאר למסקנא.
[10] לפמש"כ בתוס' רא"ש בדף צד. דהפטור בחי נושא את עצמו משום שנעשה ע"י שניהם, א"כ מוכח דשייך פטור זה גם בשביתת בהמתו (אף דאין בו חטאת) שהרי הגמ' שם מבארת דעת ר"י בן בתירא שהתיר מכירת סוס לגוי משום שמשא הסוס היינו חי וחי נושא א"ע.
בדבר שבגופו: בתוס' רי"ד (קידושין פב) כתב דאין דין שליחות בדבר שבגופו. וביאר באג"מ (אה"ע ח"א קנו) דלא שייך שליחות אלא בדבר שעיקרו הוא התוצאה ולא עצם המעשה. וכן ביאר בקוב"ש (כתובות אות רנג, וקובץ שמועות ב"מ אות ח), וכן נראה מדברי הבית מאיר (אה"ע סי' ה) והחת"ס (או"ח סי' טו ד"ה תו וסי' פד, וחו"מ סי' קפה) שביארו דלא שייך שליחות לענין חילול שבת משום דהאיסור הוא הפעולה ולא התוצאה. [אמנם הבית מאיר חזר בו מסברא זו מחמת דברי רש"י, ומ"מ ייתכן לבאר כן בתוס' רי"ד.] ובקצה"ח (קפב, א) כתב דדין שליחות לא מהני אלא במעשה. וע"ע ביאור בתוס' רי"ד באו"ש (שלוחין פ"א). וע' ברכת שמואל (קידושין סי' כ).
וע' מחנה אפרים (שלוחין יא) שדן אם אפשר לקיים מצות מעקה ע"י גוי[2], והעלה צד שאין חיסרון שליחות בעכו"ם כשא"צ כח לפעול.
אם שליחות היינו שעושה מחמתו או שעושה בשבילו או שעושה על פיו: מהפנ"י (בב"ק נו. בתד"ה אלא, בקטע המתחיל בא"ד ודוקא) נראה דשליחות היינו דוקא בעושה בשביל המשלח. וכן נראה מהאמרי ברוך (בחו"מ לב על הש"ך סק"ג). וכן נראה ממש"כ הפרי יצחק (ח"ב סו) והלבוש מרדכי (ב"ק לז/ב אות ד) והדבר אברהם (ח"א כ, יב) ששליח ב"ד שמלקה את הנידון אינו נחשב שליח של הב"ד שאמרו להלקותו כי אינו חיוב על הב"ד. אמנם במעילה כ. מבואר במשנה ששייך שליחות במי שאמר לחבירו לאכול, אף שודאי אינו אוכל בשביל חבירו. (ע' קצה"ח רצב דמעילה הוי שליחות ממש). וכן בב"ק עט. לפי א' הביאורים במשנה מבואר שגנב שנתן לבעל חובו נחשב הבע"ח שליח של הגנב אף שלא משך בשביל הגנב. (ע"ש בתוס'). והרב אהד קולומבוס שליט"א אמר שגדר שליחות היינו שעשה על פיו ולא דוקא בשבילו, וייתכן ליישב לפ"ז גם דברי הפנ"י והאמרי ברוך, אמנם להפרי יצחק וסייעתו עדין צ"ע ממעילה ומב"ק.
שליחות בעל כרחו: לכאורה בגיטין (כא.) מבואר דשייך שליחות בע"כ של המשלח, אמנם בריטב"א (בקידושין ג: ד"ה ופרקינן השתא) מבואר דל"ש שליחות בע"כ, ולכאורה צ"ל דבההיא דגיטין מש"כ 'שליחות' ל"ד. וצל"ע. וע' אור שמח (גירושין ג, יב).
הטעם שקטן אינו ממנה שליח: רעק"א (בכתובות יא. ד"ה אר"ה גר קטן) כתב דהוי חסרון במינוי דאין לו דעת למנות, אמנם כתב שבתוס' ל"מ כן (ע"ש סד"ה מטבילין). והובא שם שהגר"ש איגר הק' ע"ז דבב"מ י. משמע דאף בחצר (אי משום שליחות) דא"צ מינוי יש חיסרון אם היא של קטן, וע"כ שלקטן אין כח למנות שליח. ומדברי הרמב"ם (ריש פ"ב דשלוחין) הביא להיפך דמשמע כסברת הגרעק"א. וע' רש"י (ב"מ עא: ד"ה קטן לית ליה שליחות) שכתב "דכי כתב שליחות בגדול כתב בראוי לתרום שיהא הקדשו הקדש ודיבורו חל דגבי הקדשות ונדרים איש כתיב וגבי תרומה מאת כל איש אשר ידבנו לבו."
שילוח קטן: קטן יכול להשתלח בדבר שיכול לעשות בעצמו (תוס' גיטין סד: ד"ה שאני).{< שליחות
שליחות לגוי: בב"מ עא: מסקינן דאין שליחות לגוי בין אם המשלח גוי ובין אם השליח גוי. ומ"מ מבואר שם בגמ' (לפני כן) דמדרבנן אסור לשלוח גוי לעשות עבירה, וע"ע בב"מ צ. שהגמ' מסתפקת אם מותר לומר לנכרי חסום פרתי ודוש בה. ובענין אמירה לעכו"ם בשבת - רש"י (בשבת קנג.) פי' משום דהוי שלוחו, ובהג"מ (שבת פ"ו אות ב) משמע דהוי מדין שליחות משום שליחות לעכו"ם לחומרא מדרבנן (כמבואר בב"מ עא:). וכן פי' בבית מאיר (אה"ע סי' ה) את דברי רש"י, וכן פי' המהר"ץ חיות (שבת יח:) את דברי רש"י שם (ד"ה אלא כדי שיגיע). אבל החת"ס פי' דלענין שבת לא שייך שליחות דהוא דבר שבגופו, ומש"כ רש"י שליחות – פי' החת"ס (בח"ו סי' כד ד"ה ועוד) שהכוונה שאסור מדרבנן כיון שנראה שעושה בשבת בשבילו ולא שליחות ממש.
שליחות לגוי לקנות בכסף: ע' בה"ל (תמח, ג ד"ה ובלבד) שהביא מחנה אפרים (שלוחין טו) שבכסף מהני אף שנעשה ע"י שליחות דגוי, דהכסף קונה והשליח רק מעביר הכסף. וכתב הבה"ל שמדברי הריב"ש (תא) משמע דלא ס"ל כהמחנ"א.
שליחות מגוי לגוי: גוי ששלח גוי אחר – נחלקו הפוסקים אם יש לו שליחות. ע' ש"ך (חו"מ רמג סק"ה) שכתב בשם מ"ב שיש לו שליחות, ובמ"א (תמח סק"ד) כתב דאין שליחות וכן פסק המ"ב (תמח ס"ק יד). וע' ב"ש (אה"ע ה ס"ק יט) שהוכיח מהת"ה דאין שליחות. ובפ"ת (אה"ע ה ס"ק יג) הביא כמה דעות בזה.
שליחות לגוי – בפועל: אם בפועל גוי יש דין שליחות ע' מחנ"א (שלוחין יא) דיש שליחות. (וע' שעה"מ תרומות פ"א ומנחת חינוך נג, ה ד"ה ועיין).
כל היכא דאיהו לא מצי לא עביד לא מצי למשוי שליח (נזיר יב: קידושין כג:): אם חיסרון טכני נחשב לא מצי עביד – ע' ב"ק קי. ובדבר יעקב (קידושין כג: וב"ק קי.) הביא מחנ"א (גירושין ג) ובית מאיר (אה"ע קיט, ו) שלמדו מב"ק קי שגם בחיסרון טכני אמרינן דאי לא מצי עביד לא מצי משוי שליח, והנוב"י (תניינא אה"ע סט) דוחה הראיה מב"ק, וכ"ד הקרן אורה (נזיר יב. ד"ה והמל"מ) והקוב"ש (ח"ב מד, א) וכ"ה בקובץ הערות (עב, ב). (ע"כ מהדבר יעקב).
שליחות להקדש: ע' קצה"ח (ר סק"א) שהביא תוי"ט (מעילה ג, ו) שהוכיח מכהני שלוחי דרחמנא דשייך שליחות להקדש, [ולכן תמה על מש"כ הרשב"ם והתוס' (בב"ב עט.) שחצר דהקדש לא קונה, וע"ש בקצה"ח שיישב דעת הרשב"ם והתוס' בלי לנטות מהיסוד דיש שליחות להקדש. וע"ע בנתה"מ (בפתיחה לסי' ר) שכתב יישוב נוסף, וגם לדבריו אין ראיה מהרשב"ם והתוס' שאין שליחות להקדש.] וע' קרן אורה (נדרים לד:) שכתב "לא מצינו שליחות להקדש" והקשה מחמת זה על דברי הר"ן שם. [ע"ש ר"ן ד"ה אמר דהוי מגביה מציאה לחבירו].
כהנים אם שלוחי דידן או שלוחי דשמיא: הגמ' מסתפקת בזה בכמה מקומות (יומא יט. נדרים לה: קידושין כג:). וע' תוס' קידושין כג: ויומא יט: שכתבו בתי' א' שהספק אם הוו גם שלוחי דידן או רק שלוחי דרחמנא. וביאור דבריהם - ע' שער"י (ז, ז ד"ה ובזה) וקובץ הערות עו, יז) ודבר אברהם (ח"א יג, ד).
י"א דשלוחא דרחמנא היינו דא"צ שליחות של הבעלים והלשון שלוחי דרחמנא לאו דוקא, אמנם מדברי התוי"ט שהובא לעיל בסמוך (בענין שליחות להקדש) והקצה"ח והנתה"מ שהביאוהו – מבואר שהצד דשלוחי דרחמנא היינו שליחות ממש. [ואולי הקרן אורה שכתב שלא מצינו שליחות להקדש סובר כנ"ל.]
שלוחו של בעל הממון: בנ"י (בב"מ ה: מדפי הרי"ף) חידש שא"א לפעול ע"י שליחות לזכות לאדם בלי שיהיה שלוחו של בעל הממון. ובפשטות מבואר כן גם בתוס' (בב"מ עא: ד"ה בשלמא). [וכן נקטו בדעת התוס' הקצה"ח (קפב, ב) והנתה"מ (קה, ב). אמנם החת"ס (בחידושיו שבסוף הגמ' בב"מ עא:) מפרש את התוס' בע"א.] ובריטב"א (בב"מ עא:) מבואר דלא ס"ל כהנ"י.
וביאור סברת הנ"י – ע' חי' הגר"ש שקאפ (ב"מ יד), וע' קה"י (ב"מ סו"ס טז), וע' אבי עזרי (רביעאה מלוה סו"פ כ ד"ה ודע).
אין שליח לדבר עבירה:
אם הוא מסברא או גזה"כ: בקידושין מב: מבואר הטעם דדברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין. אמנם הריטב"א בקידושין (מב ד"ה שאני) פי' דמלבד הסברא יש גם גזה"כ. והביאו הקצה"ח (סו"ס שפח). וע' תוס' שאנץ (בשטמ"ק ב"מ י:) דלמסקנא בקידושין אין סברא אלא גזה"כ. ובנוב"י (מהדו"ק אה"ע עה) כתב דיש גם סברת ד' הרב [וזה מבטל השליחות גם לענין החלות], וגם גזה"כ [וזה ל"מ אלא שלא יענש המשלח]. וע' נתה"מ (קפב, א). אמנם מדברי תוס' (בב"ק עט. ד"ה נתנו) שכתבו דבשוגג יש שליח לדבר עבירה משום שבזה אין סברא משמע לכאורה שתלוי רק בסברא.[3]ביאור סברת 'דברי הרב': הסמ"ע (קפב, ב) פי' דסבר שלא ישמע לו. וכן משמע ברמ"א (חו"מ שפח, טו) שכתב שבמוחזק לעבור הוי שליח. [וע"ש בש"ך בשם תשב"ץ.] וכן מבואר בתוס' שנץ בב"מ י: (הובא בשטמ"ק), וכן משמע בתוס' בב"ק (עט. ד"ה נתנו) שכתבו "דהתם אין יודע שהשליח יעבור". ובפנ"י (קידושין מב: בגמ' ובתד"ה אמאי) כתב דגם באופנים דל"ש לומר סבור הייתי שלא ישמע אמרינן אשלד"ע כי ליכא למילף מתרומה וגירושין אלא היכא שאין עבירה דלא אמרה תורה שלח לתקלה, וסברת ד' הרב הוי כפירכא על במה הצד. ובחי' רעק"א (ב"מ י: ד"ה גמרא אמר רבינא) פי' דלא היה לו לשמוע דיותר צריך לשמוע לדברי הרב [וע"ש שהוכיח דלא כהסמ"ע]. ונראה שביאור סברת הגרעק"א דלא נחשב שעשה כן מחמת המשלח, כי דיבורו אינו סיבה באמת לעשות כן, ולכן לא מתייחס מעשהו למשלח. [ויש קצת דיוק כהגרעק"א ברש"י בב"ק נא. (ד"ה אין) שכתב "דאמרינן ליה דברי הרב וכו'."][4]
אם לא חלה השליחות או רק שהמשלח לא נענש: לכאו' תלוי בב' תי' התוס' (בב"מ י: ד"ה דאמר), אמנם המהרי"ט (ח"א סי' קטז ד"ה ותו) כתב דלא נחלקו התירוצים לדינא. וכן בשו"ת רעק"א (ח"א סי' קכט ד"ה ואף) כתב דלב' התירוצים השליחות בטילה, וכ"כ בנוב"י (מהדו"ק אה"ע עה). [אמנם לדעתו לתי' א' דוקא אם יש עבירה בזמן השליחות.] אמנם בנתה"מ (קפב, א) כתב שתלוי בב' התי' ונקט שלרוב הפוסקים חל. וע' ערוך לנר (מכות טז.) שנחלקו בזה האחרונים, וע' קה"י (ב"מ סי' טז) שהביא הדעות בענין.[5]
אם יש שלד"ע בשליחות כח: בשער"י (ז, ז) כתב דמחמת העבירה לא נתבטל אלא השליחות מעשה. [ויש לבאר זאת לפי סברת הגרעק"א הנ"ל בביאור סברת דברי הרב, שזו סיבה שלא יתייחס המעשה אליו, ואינו סיבה שלא יקבל סמכות[6], ודוק.]
אם ישלד"ע בעבירה דרבנן: המהרי"ט (ח"א קטז ד"ה ומה) הסתפק אם יש שליח בעבירה מדרבנן, והביאו המל"מ (הל' רוצח ב, ב), והוא כתב דאין שליחות בזה. וכ"ד הנוב"י (קמא אה"ע עה). [אמנם מה שהוכיח הנוב"י מהתוס' בב"מ י: הגרעק"א (בשו"ת סי' קצד) דחה ראייתו (הובא בחי' רעק"א בב"מ י:), וע"ע בחי' על חו"מ מכת"י שנדפסו בסוף חי' רעק"א מועד.]
בשוגג: בתוס' בב"מ י: כ' בתי' א' דבשוגג יש שלד"ע. וכ"ה בב"ק עט. ד"ה נתנו, ובקידושין מב: [אמנם בב"ק עא. ד"ה בשלמא יש סתירה לזה.] והריטב"א בקידושין מב: ס"ל דאין שליחות בזה. [וכן משמע מרש"י (בקידושין נ) – קצה"ח שמח, ד.] ובד"מ ובסמ"ע (סו"ס שמח) הובאה דעת המרדכי (פ"ק דב"מ רלז) בשם מהר"ם דיש שלד"ע בשוגג, ודעת הנ"י בב"ק (כט. מדפי הרי"ף במשנה השנייה ד"ה ומת) דאין שלד"ע בשוגג. וע' בקצה"ח שמח ד, ובנתה"מ שמח, ובמהר"ץ חיות ב"ק לב: (וע"ע דבר אברהם ח"א סי' כ מש"כ לתרץ קו' הקצה"ח הנ"ל).
אם תלוי בעבירה לשליח או למשלח: בקצה"ח (קה, א) כתב שתלוי אם יש עבירה למשלח.[7] ובזה השיג על הפנ"י שפי' טעמא דתופס לבע"ח במקום שחב לאחריני לא קנה משום דהוי שלד"ע. ולפ"ז הפנ"י סובר שתלוי בעבירה לשליח, וכ"ד הבית מאיר והגרעק"א, שהרי הגרעק"א (בחו"מ קה, א) ביאר את הדין דתופס לבע"ח בשם הבית מאיר כהפנ"י. וכן נראה מהערוך לנר (במכות טז.) שתלוי אם יש עבירה לשליח, וכן מוכח בחת"ס (או"ח רא) כמבואר בקה"י (קידושין סי' לה). וע' חי' הגר"ש שקאפ (ב"מ סי' יא). וע' קה"י (קידושין סי' לה) שהקשה על הקצה"ח לפי השיטות שתלוי בסברת דברי הרב – דהסברא תלויה בעבירה לשליח. [ובאמת גם להריטב"א שיש גם גזה"כ וגם סברא דברי הקצה"ח צ"ע, ורק להתוס' שנץ ניחא.]
במקום דיש שלד"ע אם נפטר השליח או ששניהם חייבים: רש"י (בקידושין מב: ד"ה נימא) כתב [לפי השיטה שיש שלד"ע] "יתחייב שולחו ולא השליח". ובתוס' רי"ד שם פליג. וע"ש בשיעורי ר' שמואל (רוזובסקי). באופנים שלכו"ע ישלד"ע: ע' ש"ך (רצב סק"ד) שכתב שהשליח חייב. אמנם במעילה מועל רק המשלח והשליח פטור, ע' כתובות צט. גבי מעילה שכתוב "א"ה שליח אמאי מעל". (וכן מבואר ברש"י בחגיגה י: ד"ה מידי דאם לא מבטל שליחותו השליח לא חייב במעילה). וע' נתה"מ (רצב, ה. שמח, ד) שתי' דמעילה שאני דנקנה למשלח ויצא לחולין והשליח אכל משל המשלח. ובהג' אמרי ברוך (בסי' שמח) השיג על הנתה"מ וכתב דגם בכה"ג דלא נפיק לחולין ליכא חיוב מעילה על המשלח. וע' דברי יחזקאל (נז). וע' בהע' לקצה"ח רצב הע' 36.
וביאור דברי הש"ך – נראה דיל"פ ע"פ הקצה"ח (רצב) שמש"כ שבשליחות יד יש שלד"ע אינו מדין שליחות אלא שחייב מדין פושע בשמירה אף על פעולת אחר, ולכן בזה לא נפטר השליח. וכן נראה מדברי הסמ"ע (רצב סק"י) שאותו בא הש"ך ליישב שכתב שהשליח חייב משום שאין שלד"ע. ולפ"ז מיושב הא דבמעילה השליח פטור דהתם הוי שליחות ממש, וכן דברי רש"י בקידושין הנ"ל לא סותרים לדברי הש"ך. [אמנם בהג' חת"ס (בחו"מ רצב על הש"ך סק"ד) כתב תי' אחר לסתירה מרש"י.] וכעי"ז ביאר הדברי יחזקאל (נז, ה), וכן שמעתי מהרמ"ג שנברגר שכן ביאר חותנו הגר"ד שורצמן זצ"ל את דברי הש"ך. ומדברי הנתה"מ (שמח, ד) נראה שהבין את סברת הש"ך משום שנקנה למשלח. (וע' קה"י שבת נה אות ב).[8]
אם יש שלד"ע בפועל: ע' שער משפט (קפב, א). [וע' מש"כ גבי שליחות לגוי – בפועל]
שנים שעשאוה:
הסוגיא: בשבת (צב: - צג.) מבואר דלר"ש שנים שעשו יחד מלאכה בשבת פטורים, ולר"מ חייבין, ולר"י אם כ"א יכול לעשות המלאכה לבדו פטורים, ואם אינם יכולים לבדם חייבין.
טעם החילוק לר' יהודה בין "זה יכול וזה יכול" לבין "זה אינו יכול וזה אינו יכול": לרש"י (שבת צב: ד"ה זה אינו יכול, וקו: ד"ה לא יכול) משום אורחי'. אבל לפמש"כ מהרש"א (בשבת צג.) בד' רש"י נמצא דלמסקנת הגמ' אינו משום דלאו אורחיה, אלא משום דבז"י וז"י היה נעשה בלעדיו, ובזא"י וזא"י לא הי' נעשה בלעדיו[9]. וכן מפרש הרמב"ן (בשבת צג. סד"ה הי) "הטעם בזה א"י וזא"י שהמלאכה כולה תלוי' בכ"א", ובחי' רמב"ן רשב"א וריטב"א (בסוגיא הנ"ל) הובאה ד' ר"מ ב"ר יוסף שס"ל שחומרת זא"י וזא"י שעשה בכל כוחו.
אם שנים שעשו אינו אלא מדרבנן או שהוי דאו' אלא שפטור מחטאת: ברמב"ם (שבת פ"א טו) משמע דהוי דרבנן (ע"ש ה"ג). וכן דייק מדבריו באבנ"ז (יו"ד שצג), וע"ש שכתב שמהבכור שור משמע דהוי מדאו' ותמה עליו. ובבאר יצחק (יד) כתב בתחילה דהוי מדרבנן, ובסוף כתב דבמקור חיים (תסו) מבואר דהוי מדאו' ויש לו ראיות לדבריו. וע' שמירת שבת כהלכתה (פל"ב הע' פז). [ותלוי אם יש פטור זה באיסורין שאין בהם חטאת, ע' להלן].
אם יש פטור ב' שעשו בשאר דיני התורה: באיסורין שיש בהם חטאת: ע' ריטב"א קידושין מג. דשייך פטור זה. וע' שו"ת הרשב"א ח"א כח. באיסורין שאין בהם חטאת: ע' רעק"א בהע' לרמב"ם פרנקל (סופ"א דשבת ופ"ט מכלאים ה"ט) דבשאר איסורין אין פטור זה, וכ"ה במקור חיים (לבעל נתה"מ, בהערות לאו"ח רסו). וכ"כ בישועות מלכו (כלאים ט, ט), [וכתב שמזה נראה דאינו אלא פטור מחטאת]. ובאבנ"ז (יו"ד ח"ב שצג, י) נקט דנחלקו בזה ראשונים. וע"ע פנ"י שבת צג. וע"ע קונטרסי שיעורים ב"ק יג יא.[10] [כל זה לא שייך בזה יכול וזה אינו יכול דהוי מסייע שאין בו ממש, דפטורו מסברא וודאי שייך בכל התורה, כמבואר בשבת צג].
אם א' מהם אינו בר חיובא אם מתחייב הב': ע' שמחת יו"ט למהרי"ט אלגאזי (רט), וע' יד המלך על הרמב"ם (פ"א מהל' שבת), וע' אמרי בינה (שבת לג), וע' קונטרסי שיעורים (ב"ק יג אות יב). ובמאירי (ב"ק ס.) כ' דוקא ב' ברי חיוב, אבל נראה מדבריו דמיירי בד' ר"ש ובזא"י וזא"י, ע"ש היטב. וגם בזה מד' רש"י בשבת צג. נראה דאינו מפרש כן ד' ר"ש. (וע' אג"ט חורש א).
[1] יל"ע מקידושין מא: דילפינן מתרומה ומשחיטת פסח והגמ' מחפשת צריכותא, ולהאחרונים לכאורה כ"א מלמד דין אחר, דתרומה הוי שליחות כח ושחיטת פסח הוי שליחות מעשה. וע' שערי חיים קידושין סי' מו. וע' קצה"ח (קפב, א) דמשמע שהכל דין אחד, וכן נראה מהנוב"י (קמא אה"ע עה) שבלי התייחסות המעשה למשלח א"א שיחול ע"י אחר. וצ"ע.
[2] לכאורה יש ג' סוגי מצוות: א. מצוות שעיקרן הפעולה, והם מצוות שבגופו (לביאור האג"מ והקוב"ש), ולא מהני שליחות. ב. מצוות שעיקרן התוצאה ומ"מ התורה חייבה את האדם לעשות (כגון שחיטת פסח), שבזה מהני שליחות. ג. מצוות שלא נצטווה האדם על העשייה אלא על המצב, ובזה א"צ שליחות.
[3] לכאורה יש להוכיח כן גם מרש"י בב"מ י: שכתב (בד"ה בר חיובא) דאין שלד"ע משום סברת ד' הרב, ואם זה לא כמסקנת הגמ' בקידושין לא היה לו לומר כן. ומ"מ ייתכן דס"ל דיש גם ילפותא מהב' כתובין וגם סברא (כהריטב"א). ובדעת תוס' שם (בב"מ י:) יל"ע דבד"ה אין הביאו את הפס' וביאר הפנ"י שם דמשום הסברא ל"ש קו' הגמ' שם ולכן הוצרכו לדרשא, ולפ"ז משמע שמהפס' לומדים שאשלד"ע אף במקום דל"ש הסברא, ובד"ה אי בעי כתבו התוס' דבשוגג ל"א אשלד"ע, ומשמע שרק במקום ששייכת הסברא ילפינן. ואולי צ"ל דבתי' הגמ' לא לומדים מהפס' יותר ממה שהסברא מחייבת, כי במקום דל"ש הסברא א"א ללמוד מהב' כתובין, שהרי הלימוד הוא מזה שלכאורה מיותר הכתוב הב' שאומר שיש שליחות לדב"ע, וע"כ שבשאר הדברים אשלד"ע. ואם במקום ששייך הסברא אשלד"ע אין ייתור שהרי נצרכו הפסוקים לומר שישלד"ע אפי' באופן ששייך הסברא. אמנם בנובי"ת (אה"ע קיא) נקט דלתוס' (בד"ה אין) אמרי' רק גזה"כ ולא סברא (אף במה שהסברא פוסלת השליחות לא תיפסל השליחות אם אין פסול משום הפס'). ובנתה"מ (קפב, א) כתב ששיטת התוס' דאשלד"ע הוא משום הסברא. [מש"כ לעיל ב' כתובין ה"ה בלימוד הב' כי מבואר בקידושין מג. שהוצרך לזה משום שיש ילפותא לומר דלא כהסברא, ולכן י"ל דהפס' קמ"ל דאמרינן הסברא.]
[4] מצאתי ביאור נוסף בטעמא דאין שלד"ע בגליוני הש"ס (ב"מ יב.) דשליחות מדין זכייה דגלי דעתיה דזכות הוא לו ובשלד"ע הוי חוב בעצם, והוא דבר חדש דשליחות מדין זכייה היפך מש"כ הראשונים שזכייה מדין שליחות. וצ"ע.
[5] הגר"י מהמבורג כתב (בנוב"י קמא סו"ס עו ד"ה ועוד) שהטעם שלא חל משום אעל"מ, והנוב"י (בסי' עז ד"ה זולת) חולק ע"ז.
[6] ולפ"ז יש לבאר את השיטות שהשליחות חלה ורק לא מקבל עונש, דה"ט דבשביל שתחול השליחות צריך נתינת כח וזה יש גם בעבירה, ובשביל שייענש צריך שיתייחס אליו וזה אין בעבירה, וכמשנ"ת. [ולפ"ז מיושב הא דב"ק נא. דשייך אשלד"ע לפטור את המשלח בכריית בור, וצל"ע לפי השיטות שהשליחות חלה ורק אינו נענש, מדוע נפטר הא חיוב בור אינו עונש, ולהנ"ל ניחא שכיון שלא מתייחס למשלח אין לחייבו.]
[7] ראיית הקצה"ח – ע' נוב"י (תניינא אה"ע קיא) דחיות לראיה, אמנם מדבריו בסי' קיב (אות ה) נראה דס"ל דתלוי בעבירה למשלח, וצ"ע.
[8] ובב"מ עא: משמע לכאורה שאם היה שליחות לגוי לא היה איסור לשליח [ממש"כ "כיון דאין שליחות לגוי איהו ניהו דקא שקיל מיניה רביתא"]. ואולי לא דמי דהתם אם היה שליחות לא היה איסור דהרבית היתה דגוי. (כתבתי ד"ז בלי עיון בסוגייא).
[9] וצ"ע מדברי רש"י במשנה בשבת קו: וע' רעק"א חולין טו דנראה מדבריו דטעם אורחיה נשאר למסקנא.
[10] לפמש"כ בתוס' רא"ש בדף צד. דהפטור בחי נושא את עצמו משום שנעשה ע"י שניהם, א"כ מוכח דשייך פטור זה גם בשביתת בהמתו (אף דאין בו חטאת) שהרי הגמ' שם מבארת דעת ר"י בן בתירא שהתיר מכירת סוס לגוי משום שמשא הסוס היינו חי וחי נושא א"ע.