והגר״א הקשה ג''כ (שם ) דפדיון הבן אין זה גרוע מפריעת חוב של חברו, או מפדיון מעשר שני ונטע רבעי והקדש, שאחר יכול לפדות. כלומר לשיטתו אין צורך לראות את הפודה כ”בעל המצוה” דוקא; קבלת הכהן את הכסף פועלת את הפדיון, ובאמת אביא מה שיש מסברת הריב''ש
אמת. ושים לב כי הגר"א שם הדגיש שני נקודות, הראשונה שוודאי מועיל מדין שליחות, היינו בגוונא שהכסף מגיע מרשות האב עצמו והשליח רק מקנה לכהן. [ובאמת בזה כתבו הרבה אחרונים, (רעק"א שם, והחת"ס בתשובה ועוד) כי הרמ"א מודה שסוג שליחות כזו מהני בוודאי].
והוא מוסיף שגם בגוונא שהשליח משלם מעצמו, גם כן מועיל כמו מעשר שני כיון שפדיון הבן זה כפריעת חוב בעלמא.
ובזה בודאי פליג הרמ"א וסבירא ליה שגדר פדיון הבן הוא פריעת חוב בלבד, אך בזה מצאנו אחרונים (כמדומני יש כעי"ז בלבוש ועוד) המבארים את הרמ"א שזה מצוה שבגופו כעין הנחת תפילין להוציא מעות מכיסו ולשלם לכהן ולא מהני תשלום של זולתו, וכעין הסברא שכתבת בעצמך.
אבל הט״ז שם מעיר עה''מ שהדבר לא כתוב בתשובת הריב״ש בתור פסק. אלא השואל בריב״ש כתב כהנחה בעלמא מכיון שעיקר מצות פדיון הבן על האב, ורק מדרשת “פדה תפדה” למדנו שאם לא פדאו אביו פודה את עצמו, “אבל ע״י שליח או ע״י בית דין לית לן”. והריב״ש בתשובתו לא דחה את ההנחה הזו, אלא עסק בשאלת נוסח הברכה — למה “על פדיון הבן” ולא “לפדות את הבן”. מזה למד הרמ״א שכנראה הריב״ש הסכים עם הסברא של השואל,
אכן, כך גם טענו עוד אחרונים, והוסיפו הש"ך (שם) והגר"א (שם) כי לא מצאנו בדברי הריב"ש שאין
יכול שליח לפדות אלא רק ש
אינו מחויב.
עם זאת בדברי הריב"ש שם שכתב בתשובתו לבאר את לשון 'על' הנאמר בברכת 'על פדיון הבן, שזה משום שכאשר הבן גדל אין מישהו שיכול לפדות אותו מלבדו, ומשמע לכאורה שהוא מסכים עם השואל, וס"ל דלא מהני שליחות כלל, עיי"ש.
וכנראה יש עומק שם יצא לי בסברת אדננו הרמ''א עפ''י שאלת הגר''א דסברת הרמ״א היא שפדיון הבן אינו פריעת חוב בעלמא , אלא מצוה מיוחדת שהטילה תורה על גברא מסויםתחילה על האב, ואם לא פדאחובת הגברא על הבן עצמו כשיגדל. לכן אין כאן סתם פלוני משלם חמש סלעים והבן נפדה כבעל חוב אלא צריך שהפודה יהיה אותו בעל חיוב שהתורה הטילה עליו. וממילא, לגבי קטן שאין לו אב, בית דין אינם “בעל החיוב”, וגם הקטן עדיין אינו בר חיובא, ולכן אין להם מה לפדות אותו במקומו.
באמת כעין מה שכתבת ביארו כמה אחרונים בדעת הרמ"א, שהויכוח הוא על גדר פדיון הבן.
ואגב, אעיר כי פעם בעוסקי בסוגיא זו, הגעתי לגדר מעניין הנותן טעם לשבח בדברי הרמ"א, כי הנה כאשר מתבוננים רואים כי בעצם כאשר פדו את הבכורות ביציאת מצרים, היו הלויים עומדים במקום הבכורות, ואם כן מסתבר שקדושת הלוויים יכולה לבאר לנו את מהות קדושת הבכורות, והנה מהותם של הלוויים זה שהם נתונים לכהנים לעזרת עבודתם, מתוך העם, וככתוב (במדבר יח, ו) "ואני הנה לקחתי את אחיכם הלוים מתוך בני ישראל לכם מתנה נתונים לה' לעבוד את עבודת אהל מועד". ויש הרבה להאריך בזה בדברי חז"ל ואכמ"ל.
מבואר שגדר קדושת הלוויים/הבכורות היא להיות לעזר וסיוע לכהנים, וזו מהות קדושתם.
והנה, גדר פדיון הבכורות נובע מכך שבעיקרון מי שבכור לבטן ראוי שיוקדש לעבודת הקל - להיות עזר לכהנים כמו הלוויים כנ"ל. אלא שהבכורות איבדו בחטא העגל את הזכות לשמש כך בפועל, כי הורחקו מעל הקודש והמקדש, אך עדיין החיוב הבסיסי כי ראוי שיעמדו לשמש ולעזר הכהנים נשאר על עומדו מצד השכל.
על כן אמרה תורה כי יעבירו את סך שווי דמיהם, כפי הערך של אדם מגיל חודש ומעלה, המבואר בפרשת ערכין, שהוא חמשת סלעים, והעברה זו תהיה סוג מסוים של עזר לכהנים בזה שהם משלמים את סך הערך ששווה האדם. [וזה מקביל הענין לעובדה כי הלווים נמנים מבן חודש ומעלה - קרי מאז לידתם, וכמו שווי הערך המקביל בחובת פדיון הבכורות].
ועל כן חיוב זה מוטל דווקא על האב שהוא היה מחוייב להקדיש את בנו בכורו לעבודת המקדש, והבן עצמו הנצרך להקדיש את עצמו, אבל אין כאן ענין לבי"ד - בשונה מחיוב מילה - כי זה חיוב הכרת הטוב של האדם לבורא על נתינת פרי הבטן בתחילה (כעין חובת ביכורים של ראשית פרי האדמה, חובת הבכורים של ראשית פרי הבטן), ודבר זה מוטל על האדם עצמו דווקא, (וכעין ההלכה שבברכת הגומל אין יוצאים בשומע כעונה אלא באמירת אמן בלבד), ועל כן זה מצווה שבגופו המוטלת על הקרקפתא דגברא ואין אחרים יכולים לזכות בזה.
יש לי עוד אריכות בזה, לבאר כמה ענינים מהלכות הלוויים והבכורות, וכמה פרטי דינים בענין פדיון הבן, ואכמ"ל.
