אני תליתי זאת במה ששנינו שתרי ותרי וחזקה [יבמות לא.] נח' הראשונים מה הדין להלכה, דהתוס' בכו"כ מקומות בש"ס [כתובות כב. יבמות צג: וקידושין סו. וב"ב לב:] כתבו שמעמידים את דין על חזקתו הראשונה וה"ט דכאשר ישנם תרי ותרי האי עדים כמאן דליתיה דמי [שם בתוס' בב"ב] שורש טעמו הוא שענין העדים הוא ראיה, וכאשר ישנם שני ראיות הסותרות זו את זו, אזי אי"כ 'התחזקות' של אף צד, ולכן כתב שזה ספיקא דרבנן, אמנם הרמב"ן סבר [קידושין סו.] דלא מהניא החזקה, ומהני בזה תקיפה [רמב"ן בחי' ב"מ ו.] ופירש דטעמו הוא משום דהוי ספיקא דאורייתא ושמא כוונתו הוא דכיון שגזיה"כ להאמין לעדים בעדותם, ממילא כאשר מתקבלים שני עדויות בבי"ד, ממילא יצא שהתורה מצווה אותו להאמין לשניהם וזהו ספיקא דאורייתא.
