הלימוד מ'ויהי אור' לתכלית ההתלמדנות ב'תלמוד'

ישנה תופעה הנובעת מגוף ההתלמדנות, שאילו היו סייעתא מן המקורות היה אפשר לומר אופן נוסף לבאר מעלת העיסוק בת"ת לגופו של המאמר, והיא אשר הלומדים שרגילים לחשוב ועל כל דבר שואלים 'למה' וכדו' הן נהפכים לאנשים רצוניליסטים, אנשים אשר התבונה מכוונת, מאזנת או מתעלת את הרגש, ולא הרגש הוא אשר מובילם.
והיה אפשר לומר שהוא הוא ה'זיכוך הבריות' וההידמות לאלוקים אשר הוזכרה בעיקר המאמר.....
אלא שצלד זאת היה מוטל עלינו להתמודד ולבאר מעלת התלמוד דווקא על פני שאר תורות הפילוספיה.....

ודא עקא, שאף אם נגיד שיש תועלת מכך שהתבונה מנהלתנו, יש להעמיד דברים על מקומם - שפשוט וברור שיש להתמקד במידת האמצע, ואין רצונו של הקב"ה כלל באנשים שכלתינם גרידא!!!
דישנה תופעה הנגרמת מההתעסקות המרובה והבלתי נגמרת ב'תלמוד', ועכ"פ באנשי ה'עיון'...
כי אנשים כאלה לא יוכלים לקחת דברים דברים רגשים ולעמצם, הם לא יוכלים פשוט לנשק את הספר תורה בשמח"ת כי ישנו רגש חיבה, הן לא יוכלים להתנדד שעות ע"ג שעות מול הגמרא בדבקות, לא שייך אצלם ריקוד של שמחה, מחמת שתנועות גוף פזורות בתנועה אין זה דבר שכלתני, הן לא יוכלים להתפלל כעבד לפני רבו, מחמת שאינם יכולים להשכיל זאת.
ופה הן ממש טועים!
ישנם דברים שאי אפשר ולא אמורים להשכיל!
פשוט אמורים להרגיש!!!!
את האסון הזה מצאנו, להדיל אצל גדולי הפיסלוספים, אשר מספר לא מועט מהם פשוט לא התחתנו
צריך לתת מקום לרגשות בחיים, אב צריך לאהוב את בנו, ולא לחשב את התנהגותיו...