חומרת עוון שקר ועומק חובת ההרחקה ממנו מן המפורסמות הן, ואף על פי כן שנינו בגמרא: 'בהני תלת מילי עבידי רבנן דמשנו במיליהו'. כדי להבין חבלים אלו, עלינו להפוך את המושג האנושי של אמת ושקר, ולצלול אל הגדר המחשבתי העמוק של רבותינו, לפיו האמת נמדדת אך ורק לפי אחריתה ותכליתה הרוחנית. מתוך יסוד זה נבוא לבאר את פרטי הציורים שבהם שינו חכמים בדיבורם.


שורש האמת והשקר במחשבה וביאור ציורי ההיתר בש"ס



א. עומק המושגים "אמת" ו"שקר" במחשבת התורה
מכאן יש לעורר לב ולצלול אל תהום ההבנה המחשבתית: מהו הטעם העמוק והסיבה הפנימית שבעבורה התירו חכמים לשנות מן האמת במקומות אלו? הרי חומרת עוון שקר גדולה היא עד מאוד, וכיצד נדחה איסור זה מפני ערכים אחרים?

אלא, שמצינו ברבותינו גדולי המחשבה והמוסר יסוד מחודש ועצום בהגדרת מהות המושגים "אמת" ו"שקר". ללמדנו, שאין המושגים הללו נקבעים רק לפי התאמה טכנית ויבשה בין הדיבור למציאות העובדתית, אלא תלויים המה בתכלית הרוחנית ובתוצאה הנולדת מן הדיבור, ובמידת התאמתה לרצון הבורא יתברך.

יסוד קדוש זה הניח מרן המהר"ל מפראג בפירושו לתורה (בראשית פרק מז, פסוק כט), שכתב בזה הלשון:​
"ודבר שראוי לעשות הוא נקרא אמת".​

כלומר, ה"אמת" אינה רק אספקלריה של עובדות קיימות, אלא היא ההוצאה לפועל של הדבר הנכון והראוי להיעשות מצד הדין והיושר האלוקי.



ב. שיטת ה"מכתב מאליהו" ורבי ירוחם ממיר
וביתר הרחבה והבהרה הגדיר זאת הגאון הצדיק רבי אליהו אליעזר דסלר זצ"ל בספרו המוסרי מכתב מאליהו (חלק א, עמ' 94), וזה לשון קדשו:​
"שאמת הוא מה שמביא לטוב ולרצון הבורא, ושקר הוא מה שנותן הצלחה לעסקיו של שר השקר הסיטרא אחרא".​

נמצא לפי זה יסוד מחודש: אם הגדת העובדות כפי שהן תגרום למחלוקת, לשנאה או לביטול רצון ה', הרי שעצם סיפור העובדות הללו נחשב כעת ל"שקר" במהותו הפנימית, כיוון שהוא משרת את כוחות הרע והפירוד בעולם. ומאידך, כשהאדם משנה מן העובדות כדי להביא שלום ואחדות, דיבור זה נקרא "אמת", כיוון שהוא מביא לתוצאה שהיא רצון הבורא.
וכשיטה זו העמיק והרחיב ענק המוסר, הגאון רבי ירוחם ליבוביץ זצ"ל ממיר, בספרו דעת חכמה ומוסר (חלק א, עמ' קיח), וזה תורף דבריו הנוקבים:​
"שבאמת מושג 'שקר' ו'אמת' הוא לגמרי אחר ממושגנו; לדון על דבר אם הוא אמת או שקר צריך בהתחשב WITH התוצאה הנולדת ממנו, אם התכלית היוצאת הוא שקר אזי גם האמצעי המביא לידי זה הנהו 'שקר', אבל מכיון שהטעות במהלך הלבנה מביא לידי תכלית ההכרה א"כ גם אמצעי זה הריהו אמתי ודרוש, ולהפך, ידיעה הבאה לאדם מצד חכמה אם אינה מביאה אותו לידי תכלית הכרה - בחינת כזב הוא. ובארנו שם שהדרך להכרה אינו ע"י חכמה, שהיא רק 'אור' אבל אין בכחה לשנות הגוף, וההכרה באה דוקא ע"י שטחיות שאינו אלא טעות".​

ומבאר שם הגר"י זצ"ל יסוד נפלא, דהנה מצינו שהטעות במהלך הלבנה מביאה בסופו של דבר לידי תכלית ההכרה הנכונה, ואם כן, כיוון שהטעות מביאה לתכלית האמת, הרי שגם אמצעי זה הריהו אמיתי ודרוש. ולהפך, ידיעה עובדתית נכונה הבאה לאדם מצד החכמה, אם אינה מביאה אותו לידי תכלית ההכרה הפנימית – בחינת כזב ושקר היא. ומכיוון שהתוצאה היא הכרה אמיתית, נקרא האמצעי אמת. ובסגנון קצר זה הגדיר ג"כ הגאון רבי שלמה וולבה זצ"ל בספרו עלי שור (חלק ב, עמ' תקלד): "בכוונה רעה – שקר הוא".



ג. העמדת הגדרים על פי מרן החזון איש
אמנם, כדי שלא תשתבש הבנתנו חלילה להקל ראש בחומרת האיסור, חובה עלינו לראות את דברי מרן החזון איש בספרו אמונה ובטחון (פרק ד, אות יג), אשר מעמיד את גדר הדברים על קו ההלכה הצרוף והמדויק, ומזהיר באזהרה חמורה שלא להפוך את ההיתר למשחק ידיים בדברים של מה בכך. וזה לשון קדשו:
"וראוי לקבוע הדיבור במדת האמת המתוקנה ובמדת השקר המקולקלה, כי חז"ל החמירו בזה מאד וקלקולה מצוי מאד והפסדיה עצומים. והנה שינוי הדיבור מאמתת המדובר בשם שקר יקרא, וגנות השקר אינו בשביל המרמה שבו שמשתמש בשקרו בשביל ריוח המקווה לו ברמותו את רעהו, אלא אף השינוי שאינו משמש לגורם של אונאה, בסיפור דברים של מה בכך, בשם שקר יכונה, ובכלל עון השקר הוא, וכמו שאמרו ב"מ כ"ג ב', בהני תלת מילי עבידי רבנן דמשנו במיליהו במםכתא כו', הנה הותר הדבר רק משום שכאן הגדת האמת יש בו מן הגנות ונבחר כאן השינוי והנליזה מן האמת, אבל בדברים אחרים כיוצא בהן אף שהן דברים של מה בכך ואינו גורם בשקרו שום הטעה לחברו בכלל שקר הוא".​

שמענו מדברי החזון איש יסוד ברור: עצם שינוי העובדות תמיד נקרא בשם שקר, והוא איסור גמור ומגונה מצד עצמו, ולא רק בגלל המרמה שבו. אלא שבמקרים ספציפיים ומדודים שקבעו חז"ל, כאשר הגדת האמת גורמת לגנות או לנזק גדול יותר, אז ורק אז דוחים את מידת האמת מפני הערך האחר, אך בשאר מילי דעלמא – השינוי אסור לחלוטין.



ד. סיכום ותמצית הציורים בהם הותר לשנות מן האמת
לאור האמור, נלקט בקצרה ובשפה ברורה את הציורים והמקרים השונים הפזורים ברחבי הש"ס ובדברי המפרשים, שבהם נקטו חכמים שהותר לשנות מן האמת:​
  • להבאת שלום ורעות: כדאיתא בגמרא ביבמות (דף סה:), שמותר לשנות בדבר השלום כדי למנוע מחלוקת ושנאה בין אדם לחברו או בין איש לאשתו.​
  • מפני מידת הענווה ("במסכת"): כפי שפירש רש"י בבבא מציעא (דף כג:), שאם שואלים תלמיד חכם האם הוא בקי ומיומן במסכת מסוימת, מותר לו לשנות ולומר שאינו יודע, כדי שלא יחזיק טובה לעצמו וינהג במידת הגאווה.​
  • מפני מידת הצניעות ("בפוריא"): לפי פירוש רש"י בבבא מציעא (דף כג:), מותר לאדם לשנות בדברים שבינו לבין אשתו השייכים לצניעות המיטה ונסתרים מעין כל.​
  • כדי למנוע בושה וצער לעצמו ("בפוריא"): לפי פירוש התוספות בבבא מציעא (דף כג:), אם נשאל אדם מדוע לא הגיע לבית המדרש או קרהו מקרה גנות במיטתו, מותר לו לשנות כדי למנוע מעצמו בושה.​
  • בענייני שמחת פורים ("בפוריא"): כמובא בדברי המהרש"א בבבא מציעא (דף כג:), שהתירו לשנות ולבדח בעניינים השייכים לשמחת פורים וסעודתה.​
  • כדי למנוע הפסד מן המארח ("באושפיזא"): לפי פירוש רש"י בבבא מציעא (דף כג:), מותר לאדם לשנות ולומר שלא התארח אצל פלוני או שלא קיבל אירוח יפה, כדי שלא יקפצו בני אדם שאינם הגונים על אותו מארח ויכלו את ממונו.​
  • כדי למנוע טרחה יתירה ("באושפיזא"): לפי פירוש המאירי בבבא מציעא (דף כג:), מותר לשנות בעניין מקום האירוח והשתדלות המארח כדי שלא להטריח את הציבור או את בעל הבית מעבר לראוי.​
  • כדי למנוע בושה והלבנת פנים מאחרים: כדאיתא במסכת סנהדרין (דף יא.), במעשה ברבן גמליאל שביקש שיצא מי שאינו מוזמן לעיבור השנה, ועמד שמואל הקטן ויצא אף על פי שהיה מוזמן, כדי שלא לבייש את האיש שבאמת לא היה מוזמן.​
  • לצורך עשיית חסד עם הבריות: כגון מה שאמרו לשבח כלה בפני החתן ולומר עליה שהיא "כלה נאה וחסודה", וכל כיוצא בזה (וכמשנזכר לעיל).​
  • כדי לקיים מצווה כתקנה: כדאיתא במסכת ברכות (דף נג:), במעשה בתלמיד שחזר למקומו לברך ברכת המזון כשיטת בית שמאי, והיינו שמותר לשנות קצת בדיבור או במעשה כדי להבטיח שהמצווה תתקיים על צדה היותר טוב ומובחר.​
מאמר קודם בסדרה 'דובר שקרים לא יכון': מדבר שקר תרחק, תמיד ?! (חלק ד)