בשנים האחרונות, ברוך ה' עולם התורה פורח באופן נפלא, ועם פריחתו פורחים גם התמודדויותיו. וכעת נתפרסם מאוד, המחסור הגדול במלמדים ראויים, וכבר נתאוננו על כך, רבים וטובים מן החכמים, ותרופה לא מצאו. ובחסד ה' אנכי הקטן, זכיתי להכנס, לעולם מופלא זה, ונתבוננתי בו כפי כוחי, ואציעה לפני הקורא, את מחשבותי בסוגיא, והיה אם יקח מזה תועלת, והיה זה שכרי.
והנה ידוע, שרוב המלמדים שבציבור שלנו, הם מקהילות החסידים, ומקהילות הליטאים מועטים מאוד, ויש להתבונן בדבר, כי הוא רב משמעות מאוד.
שאף שמעלת המלמדים החסידים, גדולה ונשגבה, בעבודתם להכניס רגשות קודש, בלב הילדים הרכים, מ''מ פעמים רבות, אין דרך המלמד והאב שוות, בדרכי עבודת ה', ובא הילד התמים, ואומר דבר רבו, והאב משחק בלבו ובפיו, ובז לדברי הרב, והילד יליף ממקלקלתא, לזלזל ברבו, ומאביו לא לומד, כי לא מלמדו במשך השבוע, וכדי בזיון וקצף.
ובעיקר הדבר, הטעם למיעוט מלמדים ליטאים, הוא משום, שרגילים בלימוד הגמ', ולימוד המקרא והמשנה, פחות בעיניהם מאוד, ולכן, כל המלמדים בעיניהם, כעין עמי הארץ, וכמו בזים להם בליבם, בלא שימת לב, והילד חש בזה היטב, שהמלמד לא מוערך בעיני אביו, וזה גורם, למיעוט השפעתו עליו.
ואם יאמר הליטאי בלבו, מה חסרון יש בדבר, הלא באמת לשיטתי, עיקר הלימוד הוא הגמ', כפי שקבלתי מרבותי, ומה בכך, שילדי לא יעריך כ''כ, את לימוד המקרא והמשנה.
באמת לא כן הדבר, כי מעלת ימי הילדות, רבה היא ועצומה, עד מאוד, וקלסוה חז''ל, שבזכות הבל תינוקות של בית רבן, העולם קים, שהוא הבל שאין בו חטא, וכל פחיתות בלימודי הילד, משאירה בנפש הילד, חותם בל ימחה, של חוסר רצינות בלימוד התורה, והעברת הלימוד, לצאת ידי המוסכמה בלבד.
והנה, המצוה היחידה מן התורה, שנצטוה האב על בנו הקטן, בטרם יגיע לגיל מצוות, היא לימוד התורה, ויש להתבונן בטעם הדבר, למה חייבה תורה, מצוה זו, מגיל ינקות, בשונה משאר מצוות, שאין חיובם לקטן, אלא מדברי סופרים.
והענין פשוט ומבואר, למתבונן בו כראוי, שמעלת גיל הקטנות, היא רגשות הקודש התמימות, וההליכה ישר, כפי שעשאו האלוקים, וקבלת יסודות התורה והמצוות, כדיו חדשה, על ניר חלק, וכל עבודתנו הנלאית, במשך ימי שנותינו, להשיב אל לבנו, כונת הלב בתורה ומצוות, ללא הצלחה מרובה, קלה היא במאוד, אצל ילדי החמד, שעולם רגשותיהם מלא וגדוש, ונפשם משתוקקת, לדברי קדושה אמת וצדק.
והיה אם השכלנו, לנצל את אותם שנים, להכניס את לימוד התורה, בחשק ובשמחה ובהערכה כוללת, ללא בדל של זלזול, הרי קנינו בזה, את עולמו של הילד, לעד ולעולמי עולמים, וזה לעומת זה, אם חלילה זלזלנו, ושלחנו אותו לחיידר, כמו שאר חבריו, והתרשלנו בהערכת לימודו, ופלטנו קריאות גנאי, לדברי מלמדיו, הרי נתחייבנו בנפשו, ובנפשי זרעיותיו, לבלתי היות להם יסודות, לקיום תורה בטהרת הלב.
עוד יש להתבונן, ובזה לא יעזור, שום מנהג כזה או אחר, והוא, התאמת הלימוד לנפש הילד. שנראה פשוט, לעוסקים במלאכה בעיון, שאין נפש ילד צעיר, תואמת ללימוד מפרך, של משא ומתן עמוק, אלא בעיקר, ללימוד קליל ותואם דוגמאות, מחיי הילד ומעולם רגשותיו, וזה הדבר, יתד הוא שלא תימוט.
ובאשר על כן, מאחר ונראה, שיש חלק נכבד מן המלמדים, שלא משקיעים בענין, וכל לימודם להשלים החוק, כפי הסדר המקובל והנהוג, ואין נותנים דעתם, ליתן טעם ותבלין, להחיות דברי התורה, באמיתת פרושם, בלבות ונפשות הילדים, ונתינת עבודות וציורים, נעשה כתעסוקה, ולא כחלק מהלימוד, ומבחנים עיקר ענינם, לראות שהילד בתלם, ולא כחלק מהבהרת הלימוד, ומעלת קנינו בעצמות.
הרי שהתוצאה המרה, שרבים מן החניכים, נפשם בסתר עומקה, מואסת בלימוד, הרבה יותר מתינוק הבורח, ואף שממשיכים בחיי תורה, אין חיבור טבעי, בין עולמם הפנימי, לעולם התורני, והרי עיקר חסר מן הספר, דרחמנא ליבא בעי, ומקרא מלא דבר הכתוב, תנה בני לבך לי.
ואמנם ברבים מהקהילות, נוהגים ע''פ רבותיהם, להקדים לימוד הגמ', וקיצור לימוד המקרא והמשנה, אבל הכרח לדעת, באיזה צורה לגשת ללימוד, ובין בגמ' בין במקרא בין במשנה, אפשר ללמוד, בצורה חיה ומחברת, ואפשר, בצורה יבשה ומשעממת, והכול תלוי בידי המלמד, כחומר ביד היוצר.
ומאחר ועלה בידינו, מעלת וחומרת האחריות, שבעבודת הקודש, של לימוד תינוקות, הרי שמוטל עלינו, לחשוב מחשבות, ולהקהיל קהילות, היאך נוציא מקרבנו, מלמדים ראויים, להעמדת הדת על תילה, להרבות חיילים לצבא ה', לרומם קרנם של ישראל, לתפארת עם ה' לדורותיו, וה' יעזרנו להצליחנו.
רבים מאתנו חושבים, שענין חינוך הילדים, יסודו מתקיים, בשליחתם למוסדות טובים, ולכן, קודם שילדיהם מגיעים לגיל ת''ת, מבררים הם היטב, כמי משאת ידם, על החיידר הטוב ביותר, או מסתמכים, על המלצות רבותיהם, או חבריהם ובני משפחותיהם, וסבורים שבזה יוצאים ידי חובתם, והמהדרים, מתענינים מידי פעם, אצל המלמד, האם ילדם הולך בתלם, ואין לו בעיות חריגות, ומסתפקים בזה.
אלא שגישה זו, אף שיש בה, הרבה מן האמת, איננה כלל מתקרבת, להגיע לאמת הנדרשת. מאחר והמציאות בשטח היא, שהמלמד, לא חש קרבה יתירה, לשלל תלמידיו, מאחר וכדרך העולם, הם מתחלפים מידי שנה, וכטבע הילדות, הם לא כ''כ רוצים ללמוד, ומפריעים ומשתוללים, כמרץ נעוריהם, והטלת המשמעת בדורנו, היא מן הקשות שבמלאכות, מפרכת ומתישה, ופעמים רבות, אף משפילה.
אי לכך ובהתאם לזאת, פעמים רבות, התוצאה הלא ידועה היא, שאין די כלל, בבחירת חיידר מוצלח, והקשר האישי של האב, עם ילדיו, הוא קריטי ומוכרח, והמהדרים בו, יעצימוהו וירחיבוהו, להיותו קבוע ויומיומי. ובאמת, כמו שמבואר בגמ' (ב''ב כא.), יסוד חובת ת''ת, של אב לבנו, היא בלימוד אישי, וכל תקנת הת''ת, היא לדאוג, למי שאין לו אב, שיודע ללמדו, ובזמננו שרבו הלומדים, מה פוטר את האב.
דבר ידוע ומפורסם, שלא הרי, דרך המשמעת כיום, כדרכה בדורות עברו, ובעוד מסורת כל ישראל, בימי קדם, מן המקרא מן המשנה ומן התלמוד, מכתבי הגאונים והראשונים, ומפסק השו''ע (יו''ד סי' רמה), שאופן הטלת המרות, היא בהכאה גופנית, במקל וברצועה, בדורנו, נתמעטה צורה זו, עד כמעט חלפה כליל, ברוב התלמודי תורה, מאימת השלטונות ומחולשת הדורות.
ובאשר מרי הילדות, לא נשתנה, נאלצו המלמדים, לפתח צורות אחרות, להטלת משמעת בשיעורים. ואלו הם: א. כריזמה. ב. ממתקים. ג. בזיונות.
וכולם גרועות הם, ונבאר גריעותם אחת לאחת:
הכריזמה- יסודה וענינה, הטלת תחושה בכיתה, שאני המחליט ואתם המקיימים, אני מעל ואתם מתחת. וכוללת הנדסת תודעה, וקצת שטיפת מוח, שלא יעלה על דעתכם, להמרות את פי, ואם תעשו כן, תתחרטו על כך, ופעמים, נבנית על איום, בהוצאה מהכתה, או שליחה למנהל, או הביתה להורים.
מלבד מה שכריזמה, בכל צורותיה, אינה מועילה אלא לשעתה, ולא מחנכת את הילד לעתיד, אפילו לא, למלמד הבא, או להורים. יש בה גם חסרון עצמי, בשיעור עצמו, שהילד מקבל את הסמכות, לא מחיבור עמוק וטבעי אליה, אלא מהכרח סביבתי, הכולל קציצת כוחות נפש, והילד חש, שלא מבינים אותו.
לילד יש עולם חויות, וחלק בלתי נפרד מהם, הוא חוית ההפרעה, אם אתה מונע ממנה לצוף, הרי סרסת אותה ממנו, והוא נהיה כבוי ומאולץ, (בשונה, מאם נתת לזה מקום, אבל הענשת על זה, מתוך רצינות ואהבה וכנות, שהילד משוחרר, אבל לומד היטב, שזה לא רצוי, ואף פסול, ולטווח ארוך, מתיישר והולך).
תוצאות חינוך הכריזמה, מדברות בעד עצמם, בהתמודדות נלאית ומיגעת, עם גיל הבחרות, שאז הכריזמה, מתחילה לאבד מהאפקטיביות שלה, וכל חוצפות הילדות, חוזרות ונעורות במלואם, וההורים די חסרי אונים, ומתחילים להכיל, ולבוא לקראת, ולהעניק חום ואהבה, והסמכות מהם והלאה.
הממתקים- תופעה רווחת, כמעט בכל כיתה, שהמלמד מתגמל את המתמידים, במיני מתיקה, ובמבצעים שונים, שבסופם מתגמלים בממתקים או פרסים. בשונה מהשיטה הקודמת, שהיא מחודשת לגמרי, ואין לה בסיס, במסורת אבותינו, שיטה זו, כבר נזכרה ברמב''ם, בפ' המשניות (סנהדרין ריש פ''י), כדרך חינוכית, אבל הוקצנה בדורנו, ויצאה מהקשרה באופן מבהיל.
תפקיד הממתק או הפרס, כפי שהוא מופיע ברמב''ם, ויסודו בדברי חז''ל, היא להרגיל את הילדים, לעסוק בתורה ובמצוות, שמתוך שלא לשמה, בא לשמה. היינו מצפים לראות, שהתגמול ניתן כסיוע וכתמיכה, לעיקר צורת הלימוד, שמועבר בדרך חוייתית, ומדבר לעולם של הילד. אולם כאשר התגמול, נהפך לכלי ליצירת משמעת, הרי הוא נהפך לעיקר, והלימוד לגביו כטפל, ומזה קשה, לבוא לידי לשמה.
מלמד המרבה בממתקים או פרסים, יוצר לתלמידיו מבלי משים, שהלימוד שוה ממתק, וכאשר אין ממתק אין לימוד, מציאות זו, הינה חרפה גדולה, ובזיון עצום לדברי תורה, ודבר אין לה, עם עבודת ה'.
ממתקים יכולים וצריכים לבוא, כחלק מן הקשר, שבין המלמד לתלמידים, וכחלק מצורת העברת הלימוד, שכאשר עושים מעשים טובים, ראוי ונכון, לקבל עליהם תגמולים, בד בבד, עם הצד השני של המטבע, שכאשר עושים מעשים לא טובים, באים ענשים כמו שראוי ונכון, הצמדה מאוזנת זו, תואמת את ערכי התורה, של שכר ועונש, הטית הכף לממתק, ושלילת גורפת של העונש, היא סילוף החינוך.
בזיונות- מצוי ביותר, שהמלמד לא שולט ברוחו, ובמקרים שהילד מתחצף וכדומה, לא נתנה תורה למלאכי השרת, והמלמד שיודע שאין בסמכותו להרביץ, פורק את כעסו, במילות גנאי על הילד, ומשנתנה רשות למשחית, אינו מבחין, בין מילה למילה, ומוסיף לגנותו גינוי רב, והמילים נחרטים בלבו של הילד, ובפרט שהוא לעיני חבריו, ומלבין פניו ברבים.
ואף בהוצאה מהכתה, ושליחה למנהל או הביתה, פעמים רבות יש בדבר בזיון, וכלל גדול אמרו בבזיון, שאינו מקרב אלא מרחק, וממילא אינו מחנך כלל, ואינו אלא תועלת למלמד, שלא יופרע מהלך שיעורו, אבל מאחר ומצוי הדבר כן, אצל רוב הילדים, שפעמים באים לידי כך, הרי שסופו של דבר, אין קרוב בין המלמד לילדים, וכל חינוכו בהם, אינו אלא מן השפה ולחוץ, ולצאת הוא והם, ידי חובת המקובל.
ומודעת לכל מחנך, שמילים פוגעות, הרבה יותר ממכות, ולפלא שלא יצאו נגדם, כמו שיצאו על מכות, והרי יכולים להיות, משאירים צלקות לכל החיים, ובדיני נפשות עסקינן, ואף את המלמד, אין לדון ולשפוט, כי פעמים שמאבד שליטה, כי חושש על סמכותו, ומרגיש ערעור עליה, ומאבד עשתונותיו.
עד כאן באור הקלקולים, שבשיטות המשמעת הנהוגות, ואין להכחיש, שבהסתכלות שטחית, אינם נראות כלפי חוץ, והילדים והמלמדים, נראים בסדר גמור, אבל חינוך כדת של תורה, שיסודו בדוגמא אישית כידוע, אינו מתקיים כראוי כלל, ועיקר חסר מן הספר, והלא ידע בעלמא, אפשר להשלים בגיל מבוגר, אבל חיבור הרגשות והטבעים, להיות מאוחים ליסודות התורה, הוא בגיל ילדות, ולא יוכל לתקון.
והנה נבאר קודם, מה צריך כל אב, לעשות כעת, כשמערכת החינוך היא כזאת, ובהמשך הקונטרס בעז''ה, נבאר דרך החינוך הראויה, בתור שאיפה עתידית, לתיקון כולל.
מבואר בגמ' (קידושין כט.), שמחובות האב על בנו, ללמדו תורה, ובארו שם (ל.) דהיינו מקרא, והוא חיוב דאו' לכאורה, כמו שכתוב בתורה, ושננתם לבניך ודברת בם, ולמדתם אותם את בניכם לדבר בם.
והנה קיי''ל, שבדאורייתא לא אמרינן, חזקה שליח עושה שליחותו, ובפרט בנדון דידן, שריעותא קמן, שהשליחות לא נעשית כראוי, במקרים רבים, וגם אינו בפשיעת השליח, כמו שנתבאר. וענין לימוד המקרא, הוא להטמיע בילד, את ערכי התורה כראוי, ככל משפטם וחוקותם, מבראשית, עד לעיני כל ישראל, ויסוד כל התורה כולה, לשמור דרך ה', לעשות צדקה ומשפט, ולעשות הישר והטוב.
אם רואים אנו, פעמים רבות, שההתנהגות של הילדים, אינה תואמת בל' המעטה, לדרך הישר והטוב, הצדקה והמשפט, אל לנו לפטור זאת, במחי יד, בתגובת ''הוא עדיין ילד'', שהלא כבר נאמר במשלי, ''גם במעלליו יתנכר נער אם זך ואם ישר פעלו'', ובגמ' (ברכות מח.) ''בוצין בוצין מקטפיה ידיע'', ודרך העולם, שיסודות ההתנהגות הילדותיות, נשארות במשך כל החיים, באופן שקשה מאוד לשנותם.
ודרך החינוך הנכונה, כבר פרשה שלמה, ''חנוך לנער על פי דרכו גם כי יזקין לא יסור ממנה'' ופ' הגר''א שם, שאי אפשר לו, לשבור מזלו, אלא צריך להטותו לטוב, וכמה מסירות והשקעה, צריך בחינוך כל ילד, למצות כוחותיו כראוי, וכמה רחוק המלמד, גם אם ירצה, מלהצליח במלאכה זו, בעוד ידיו כבולות, לדרכי המשמעת הנהוגות, שפעולות הפך הדבר לגמרי, ושיהיה סדר כללי, ושפה אחת לכולם.
ובאשר על כן, האב החפץ לקיים המצוה כראוי, יתן את נפשו, על בניית קשר, ישיר ועצמתי, באהבה ללא תנאי, לבניו (ובנותיו), וישלים מחוץ לשעות המוסד, חינוך תואם תכונות, ככל שידו מגעת, ויד המוסד מאפשרת, וידאג לנווט את ילדיו, לדרך הישר בעיני ה', בין בלימוד בין בהתנהגות, ואף יתן למלמד גיבוי, ויעשו יד אחת, לדאוג לטובת הילד, ולגשר על פערים, של חילוקי דעות, ככל וישנם.
והיה אם יעמוד המשלח, וידאג בכבוד ובמסירות, להתעניין אצל המלמד, בהערכה ובהבנה ובבקשה, (ובעידוד כספי אם צריך), להשים עינא פקיחא, על בנו, וכמובן יבקש רחמים, ממי שההצלחה שלו. גם השליח מצידו, מן הסתם, יקיים שליחותו כראוי, ויעלה הילד ויפרח, ויגדל לאילן מפואר.
במחשבה ראשונה, כל הורה ומלמד, חושב לעצמו בפשיטות, שתפקידו בעיקר להדריך, להסביר ולהבהיר, כיצד יש להתנהג, מאחר והחניך חסר ידע, והמחנך צבר אותו, מנסיון חייו, מילדותו ועד עכשיו. ואין ספק שהדברים נכונים, אם כי חסר בהם, את הביצוע, ובעולמו של הילד, דיבור ללא ביצוע, הינו די חסר משמעות, מאחר והילד חי חויות, ולא הוראות והבנות, שהרי קיי''ל, שקטן לאו בר דעת הוא.
למדונו חז''ל (ב''מ קז:), ''קשוט עצמך ואח''כ קשוט אחרים'', במובן ראשון, אנו רגילים לראות זאת, רק לגבי תוכחה למבוגרים, ולא לגבי חינוך הילדים, שהרי קשטנו עצמינו בילדותנו. אבל נראה בהתבוננות לעומק, שאין הדבר נכון, באשר הילד בטהרת לבו, אינו סובל עקמימות, ומבין את המלמד וההורה, יותר טוב, ממה שהם מבינים את עצמם, ואם אין ליבם ופיהם שוים, לומד מהם בדיוק את זה, שאינם רציניים.
ובעוד אצל המבוגר, ישנה הפרדה כזו או אחרת, בין יסודות מוחלטים, לפרטים שיותר מורכבים, אצל הילד, הכול מקשה אחת, והוא עלול לתפוס, את כל מערכת ההסברה, כחסרת משענת כנה, ובזה מתפספס עיקר החינוך, שהוא כפי שנתבאר, הטמעת ערכי התורה, בטבעיו וברגשותיו.
לכן, חינוך אמיתי בכל נושא, חיב לכלול, ביצוע של הדברים, ע''י המחנך לעיני התלמידים, בין אם הוא מחויב בכך, בלאו הכי, בין אם עושה כן, רק בשביל להראות דוגמא, ואם מחויב ואינו עושה, הרי מחנך לזלזול, ואם לא מחויב ואינו עושה, הרי שאמנם, לא מחנך לזלזול, אבל גם לא מחנך לקיום משמעותי.
אם נקח, את נושא התפילה, המנהג הנפוץ כיום, שהילדים מתפללים לעצמם, והמלמד צופה בהם, שהרי הוא כבר התפלל. ולגבי הדרכות בצורת התפילה, פעמים רבות, קשה בעיני המלמד, לחנך בזה, שהרי הוא עצמו, בתפילתו בביהכנ''ס, לא מספיק בר מעלה, בשביל שיש לו, מה להטיף לתלמידיו.
והדרך הנכונה היא, שהמלמד יתפלל עם הילדים, מילה במילה, את כל התפילה, (מלבד תפילתו הוא, וכבר כתבו הפוסקים להתיר, להזכיר שם שמים, כשמלמדים את הילדים) וילמד את עצמו ואותם, איך נראית תפילה אמיתית, כמונה מעות, וכעומד לפני מלך, איך מכוונים בתפילה, ואיך מתעוררים ברגשות הלב. אין לכחד שהדבר קשה ביותר, וגם קשה מאוד לצפות, שתמיד זה יצליח, אבל, כאשר המלמד משתדל, ומתאמץ להתעורר ולעורר, הילדים מבינים את הכנות, ולומדים ממנו לשאוף להצליח.
כנ''ל נושא הלימוד, צורת הלימוד הנכונה, היא לימוד משותף, כעין ביהמ''ד, שאמנם המלמד, מנווט את הכיוון, אבל הילדים שותפים לו, הוא לומד איתם, כשהם חוזרים על הנלמד, וממילא, הם לומדים איתו, כשהוא מלמד נושא חדש, כשיש הרמוניה וחיבור, בין המלמד לתלמיד, התלמיד חש, שהלימוד חשוב לשניהם, וקונה את ערך הלימוד, בחויה אישית משותפת.
אולם, אם המלמד, מוסר שיעור בלבד, ומרגיש שהוא והילדים, בשני עולמות, ואינו יורד לעולמם, הרי שהם חשים, שהוא ממלא חובתו, והם צריכים למלא חובתם, אבל אין הלימוד, עיקר חייהם וחוייתם כלל, מה שמביא לידי נתק, וחוסר שייכות, והפיכת הלימוד, לסטנדרט חברתי גרידא, במובן מסוים.
כשהמלמד מחנך למידות טובות, חייב הדבר, לבוא לידי ביטוי, במעשים בפועל, ופעמים רבות, ואולי רוב הפעמים, סיטואציות של המחשה לזה, באות מחוץ לשיעורים דוקא, בחיי החברה שבהפסקות. אך מה חבל, שדוקא אז, המלמד פורש למנוחה, בחדר המלמדים, והילדים נותרים לבדם, וממילא נמשכים אחר יצרם, כסוס שוטף במלחמה, ואין נותן רסן לעצרו, ואף אם יש, הוא טכני מקומי, ולא עקרוני רעיוני.
כשהמלמד מלמד, על שבתות וחגים, הדבר קשה בהמחשה, מאחר, ואין הת''ת פעיל, בימים אלה, ברוב המקומות, וטוב ונכון יהיה, בהסכמת ההורים כמובן, שיקבע המלמד, פגישה עם תלמידיו, בביתו או בת''ת, לעונג שבת ושמחת חג, ויחבר את הדברים, למה שלמדו, והכול מתוך חיוניות, והמחשה בעצמו.
כל מצוה שנלמדת, צריך לחשוב מחשבות, ולחבול תחבולות, איך אפשר להמחיש אותה, בחיי המעשה, כמה שיותר חי ופעיל, והמלמד יכניס עצמו, במלא הרצינות, לעומק הענין, בהסבר הנושא משולב, והכי טוב, סמוך ונראה, לקיומו בפועל כראוי, צורה זו, צורבת את הנלמד, בתודעה הילדותית, באופן מוקסם.
רגשות החיים מגוונים הם מאוד, ועולם הילדות, עשיר בהם מאוד, המחנך המושלם, מזהה כל רגש, לאיזה ענין רוחני הוא מכוון, ומנתב אותו להטמעת הערך, דרך אותו רגש: בכיה- באבלות על החורבן, שמחה- במועדים ובסיומים, התרגשות- ביעודים הנשגבים של גאולה, וכן על זה הדרך.
כתוב בספר קהלת – לבד ראה זה מצאתי אשר עשה האלהים את האדם ישר והמה בקשו חשבונות רבים, וכבר תמה באזני, מנהל ת''ת אחד, שזה המקרא התמוה ביותר ששמע בחייו... מריבוי נכלולי ותככי האנשים שהכיר... אמנם בעיני, המקרא מדבר בפשיטות על הילד הרך, שהוא תמים וישר במובן החיובי, והוא קודם לחשבונות הרבים, שהמבוגרים רגילים לחשב ולסבך ולהסתבך בשלל תחומים.
במה דברים אמורים? רבים הם הדברים בתורה ובמצוות, הנראים לנו המבוגרים כתמוהים ממבט החיים שהורגלנו בו, אך פשטות יושר החיים, מתיישבת באופן מדהים עם הדברים, ובבואנו לבאר הדברים לתלמידים, פעמים רבות אנו מסתבכים ומסבכים אותם, מתוך התפיסה הראשונית, המבקשת לקרב את מחשבתם לתפיסתנו.
אבל כאשר נתייגע, לנסות לשחזר את ילדותנו אנו, בטרם החלנו לחשב חשבונות רבים, נגלה התאמה מופלאה, והתסבוכת תעלם כלא היתה. ובאשר הדברים משמעותיים ומצויים מאוד, ועל פניהם נראים סתומים וחתומים ככתב חידה, מוכרח אני לבאר כמה דוגמאות:
א. מעשי קדמונים- אריכות הגלות ועומק שכחת התורה, הובילה למציאות שבה אנו חשים, שאין לנו שייכות למציאות קדמוננו, וכל עיסוק בענינם במעלותיהם ובכשלונותיהם, לפגם ולזלזול חמור יחשב, ומכאן באה התוצאה המורכבת, שכל מקום בתורה, בו עסקה היא בדיוני עומק, במורכבות נפש קדמוננו, אנו נרתעים לאחורנו, ונעתקים המילים מפינו, ופוטרים את הפרשה כלאחר יד, ש''אנו לא מבינים''.
חשוב מאוד להבין, שהילדים לא מבינים מדוע הם לא מבינים... והנחלת הגישה הזו, מביאה בהכרח לנתק, ברמה כזו או אחרת, של הילדים מחיבור לתורה באמיתותה, ואם חלק נכבד מן התורה, אנו לא מבינים, למה שנחשוב, שאת שאר החלקים אנו כן מבינים? ואם אנו לא מבינים כלום, איך זה יחייב אותנו? ואיך זה ישפיע ויעצב את ארחות חיינו?!
הן אמנם שמסרו לנו חז''ל, בכמה מקומות, שכל האומר קדמון זה חטא, אינו אלא טועה, ופעמים שנחלקו בדבר, ובאמת כשיורדים לעומק הדברים, מבינים היטב, שברור ומוסכם, שלא הרי חטא הקדמון הנשגב, כחטאינו אנו בשפלותנו, ומכל מקום, אינו מביא למסקנה, שאין אנו מבינים, אלא שיש להתבונן דוקא בזה, שאפילו בענקי רוח שולט היצר, ודרגתם הנשגבה ביותר, לא היתה שלמה בעיני ה' לגמרי.
ומזה נלמד קל וחומר, שאנו יכולים וצריכים ליישר אורחותנו, ולהתכוונן בחיינו לתיקון אחר תיקון, וכמו שאמרו חז''ל, חיב אדם לומר, מתי יגיעו מעשי למעשי אבותי אברהם יצחק ויעקב, ובכנות וישירות ועומק בלימוד, לא קשה מדאי להבין את יסוד החטא בכל מקום, ולהשליך ממנו לדרגתנו ולמציאות חיינו, ואין זה גורע במאומה, מענקות הרוח של אבותינו, שכל מה שיש לנו, הוא מכוחם ובזכותם.
אדרבה ואדרבה, העלאת הקדמונים לרמה בלתי מובנת, גורמת לנו לתחושת פלא ותמיהה, ולא גורמת לנו ללמוד מזה מאומה, וא''כ הרי הזלזול הגדול ביותר, שהדברים לא רלוונטיים כלל... מחוסר ענין של הציבור כולו... אבל אם נגשים בצורה חיה ובריאה, ומנסים לראות מה ה' רוצה שנבין, מפרשה זו וחברותיה, שהרי דבר שלא נצרך לדורות לא נכתב, זה גורם להערכה עצומה עוד הרבה יותר.
ישנה תחושה נסתרת החבויה בלבותינו, שיצר הרע הוא דבר מביש עד למאוד, שאין להעלות על הדעת שקים בקדמוננו, ובאמת הוא פלא גדול, שהרי כל האדם נברא עם היצר הזה, והקב''ה מצפה שנתגבר עליו, אבל יודע הקושי בדבר, ומה מקום יש לחשוב שקדמוננו היו מלאכים ללא יצר, והנה אין ספק, שהגבירו יצר טוב על יצר רע, באופן אדיר ועצמתי, אבל אין תמיהה על כשלונות פה ושם שתוארו.
ובאמת, עיקר החילוק בין קדמוננו אלינו, הוא בעצמת החיים, שבעוד קדמוננו חיו למעלה למעלה, ודבר ה' נגלה אליהם, לקחו עליהם אחריות על כל העולם, ופעלו לתקנו בכל כוחותיהם, אנו בשפלותנו, בקושי מתקנים את עצמנו, אם כי בהכרח מכוח היותנו זרע אבותינו, מוטל עלינו לשאוף ולקדם, תיקוני הבריאה כולה, ולזה היתה, מטרת יציאת מצרים ומתן תורה והכניסה לא''י, שכל זה נכרת בברית עם האבות.
לעיתים קרובות, אנו כביכול מתביישים בשביל קדמוננו, ולא מבינים, למה נכשלו הם, בדברים שאנו לא מעלים על דעתנו להכשל בהם, אבל הטעם פשוט, שאצלנו יצה''ר דע''ז נכיס ודעריות חליש, כמו שאמרו בגמ', וכבר כתב החזו''א באגרת ע''ז, שמחוסר יצר הוא מחוסר חיים, שהרי כל עבודת חיינו, היא להתגבר על היצר, ואנו מנסים לתקן מעט כוחות נפשנו, ברגשות קודש שהיו לקדמוננו, כולי האי ואולי.
וכבר ידועים דברי הגר''א בסוף סדר עולם, שמשבטל יצרא דע''ז בטלה הנבואה, דזה לעומת זה עשה האלהים, ומאז ועד היום עומדים דברי חכמים, מול דברי חכמת הנכרים, וההבדל ביניהם, האם החכמה באה ליישר דרכי ההנהגה, ולתקן ארחות חיים, או לעסק ושעשוע בעלמא, ובריבוי דברי חכמינו באגדות, רואים אנו יחסם החי והפועם, לכל רגשות החיים ונפתוליהם, אחד מהמה לא נעדרה.
ואם אצלנו רגילים לזלזל ולהגחיך ולהנמיך, כל רגשות העוה''ז שאינם רוחניים, וסבורים בזה לרומם ולקדם הדרגה, חז''ל לא חשבו כן, אלא באו מתוך כל תחושות החיים הכי הכי פשוטות, ורוממו אותם ושייכו אותם לגבוה, כל תחושה והרגשה לפי ענינה המתאים לה, ויש להאריך בזה בדוגמאות רבות.
ב. ללמוד על מנת לעשות- אצלנו כמבוגרים, התרגלנו זה מכבר, שלמוד לחוד ומעשה לחוד, ואין אנו מרגישים בעיתיות, בלימוד ענינים גבוהים שמחייבים שינויי עומק בחיינו, מאחר ואנו פוטרים את זה בנוסח ''אני לא בדרגה הזו'' וממשיכים הלאה, לקיים מצות ת''ת במרץ, (או יותר מדויק, להמשיך את שגרת החיים הרגילה, ולא להפריע אותה).
הפשטות והתמימות של הילדים, אינה קונה את זה, ודאי לא במבט ראשון, והיא שואלת לעיתים, אם למדנו דברים, למה לא נחשוב איך לעשות אותם, לפחות ללכת בכיוון, לפחות לנסות להתקדם כמה שיותר. אנו המבוגרים, פשוט עתירי נסיון מר ומייאש, ששטף החיים מונע שינויים דרסטיים, ודאי לא כלאחר יד ובחוסר השקעה מרבית, ובלא משים, אנו מייאשים את הילדים הרכים, אתנו יחד.
ובעוד לימוד רציני על מנת לעשות, מחייב כנות ויושר עמוקים, שיצליחו להוזיז גם אותנו מאזור הנוחות, ולהראות לפחות רצון ותקוה אמיתית, לנסות להשתנות לכיוון הנכון שעליו לומדים, זה נכון בתפילה בכונה, בברכות בכונה, במידות טובות ובהתמדת הלימוד, בשמחה בעבודת ה' וביראת שמים.
הלימוד האמיתי והרצוי, הוא לימוד שבו המלמד והתלמידים, עובדים בשיתוף פעולה, ומתקיים בהם המקרא בסוף הנביאים ''והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם'' והתלמידים כבנים מלמדים את המלמד, שעוד יש תקוה לשינוי ולהתחדשות, ולחיזוק אמיתי ושרשי, ואיש את רעהו יעזורו ולאחיו יאמר חזק, ומלמד שלא מביע נכונות כזאת, הרי הוא כלומד שלא ע''מ לעשות, שנאמר ע''ז דברים חריפים.
ג- ענין יצרא דעריות- כחלק ממכלול היחס והקשר של התורה לחיים, מבחינתינו באופן מפתיע ומוזר, התורה שמה על השולחן באופן הכי גלוי וברור, את עניני העריות על שלל צורתם ופיתוייהם, ולא חסה על נקיות לשונה, ובנביאים וכתובים (יחזקאל ושה''ש) הדברים כתובים בצורה הכי מפורשת שיכולה להיות, מה שגורם לנו למרוח להתעלם ולחפף, והעיקר ח''ו לא להסביר לילדים את הענין כפשטותו.
יש מקום גדול מאוד להתבונן, ממה נובע היחס המקובל כיום לענין, שמעלימים אותו לגמרי עד גיל הנישואין, ולמה התורה וחז''ל לא חשבו ע''ז, אבל דבר אחד חיב להיות ברור, אסור לעשות שקר בדברי תורה, ואין שום מקום להשתמש בפסוקים כמשחקי 'וארטלך', לשרת את האג'נדה המקובלת.
ובאמת לכאורה, התורה בכונה פותחת את הנושא, כבר מגיל צעיר ממש, כדי להכין את לבות הילדים, שאין דבר שאין לו מקום בחיי התורה, וכל החוש הזה מקורו בקדושה, כמו שהאריכו הראשונים, אלא שנתנה תורה לצרף את הבריות, ולווסת את זה למקום והצורה המתאימים, ועל ענין הברית שבמקום זה, כמוש''כ הראשונים, בא להראות שבתאוה זו הגדולה, אנו משועבדים לה' ונאמנים לו באהבה.
ונחזור אל הראשונות, והנה למדונו חז''ל, ושננתם לבניך אלו התלמידים, ואמרו תלמידים כבנים, ואמרו ר''ל ישב שבעה על תלמידו שהיה חביב עליו כבנו, ואמרו שי''ג שנה אחר עזיבת התלמידים, עדיין ר''ש בר שילת נתן דעתו עליהם, וכל זה, קשה מאוד להתקיים, אפי' בדרך רחוקה, בצורת המלמדות כיום, שמחליפים מלמד בכל שנה, ואם יש מי שמשקיע, הרי לאחר שנה, נראה בעיניו שההשקעה נגוזה.
וחזוני הוא להחזיר עטרה לישנה, להקים תלמוד תורה, שבו ילמדו מלמדים, מסורים ואוהבים, משולהבים ומשקיעים, מחוברים ורציניים, ויעברו עם תלמידיהם, את כל שנות הלימודים, כסדר שסדרו רבותינו, עד להעמדת דור חדש של עבדי ה' – אמן כי''ר.
והנה ידוע, שרוב המלמדים שבציבור שלנו, הם מקהילות החסידים, ומקהילות הליטאים מועטים מאוד, ויש להתבונן בדבר, כי הוא רב משמעות מאוד.
שאף שמעלת המלמדים החסידים, גדולה ונשגבה, בעבודתם להכניס רגשות קודש, בלב הילדים הרכים, מ''מ פעמים רבות, אין דרך המלמד והאב שוות, בדרכי עבודת ה', ובא הילד התמים, ואומר דבר רבו, והאב משחק בלבו ובפיו, ובז לדברי הרב, והילד יליף ממקלקלתא, לזלזל ברבו, ומאביו לא לומד, כי לא מלמדו במשך השבוע, וכדי בזיון וקצף.
ובעיקר הדבר, הטעם למיעוט מלמדים ליטאים, הוא משום, שרגילים בלימוד הגמ', ולימוד המקרא והמשנה, פחות בעיניהם מאוד, ולכן, כל המלמדים בעיניהם, כעין עמי הארץ, וכמו בזים להם בליבם, בלא שימת לב, והילד חש בזה היטב, שהמלמד לא מוערך בעיני אביו, וזה גורם, למיעוט השפעתו עליו.
ואם יאמר הליטאי בלבו, מה חסרון יש בדבר, הלא באמת לשיטתי, עיקר הלימוד הוא הגמ', כפי שקבלתי מרבותי, ומה בכך, שילדי לא יעריך כ''כ, את לימוד המקרא והמשנה.
באמת לא כן הדבר, כי מעלת ימי הילדות, רבה היא ועצומה, עד מאוד, וקלסוה חז''ל, שבזכות הבל תינוקות של בית רבן, העולם קים, שהוא הבל שאין בו חטא, וכל פחיתות בלימודי הילד, משאירה בנפש הילד, חותם בל ימחה, של חוסר רצינות בלימוד התורה, והעברת הלימוד, לצאת ידי המוסכמה בלבד.
והנה, המצוה היחידה מן התורה, שנצטוה האב על בנו הקטן, בטרם יגיע לגיל מצוות, היא לימוד התורה, ויש להתבונן בטעם הדבר, למה חייבה תורה, מצוה זו, מגיל ינקות, בשונה משאר מצוות, שאין חיובם לקטן, אלא מדברי סופרים.
והענין פשוט ומבואר, למתבונן בו כראוי, שמעלת גיל הקטנות, היא רגשות הקודש התמימות, וההליכה ישר, כפי שעשאו האלוקים, וקבלת יסודות התורה והמצוות, כדיו חדשה, על ניר חלק, וכל עבודתנו הנלאית, במשך ימי שנותינו, להשיב אל לבנו, כונת הלב בתורה ומצוות, ללא הצלחה מרובה, קלה היא במאוד, אצל ילדי החמד, שעולם רגשותיהם מלא וגדוש, ונפשם משתוקקת, לדברי קדושה אמת וצדק.
והיה אם השכלנו, לנצל את אותם שנים, להכניס את לימוד התורה, בחשק ובשמחה ובהערכה כוללת, ללא בדל של זלזול, הרי קנינו בזה, את עולמו של הילד, לעד ולעולמי עולמים, וזה לעומת זה, אם חלילה זלזלנו, ושלחנו אותו לחיידר, כמו שאר חבריו, והתרשלנו בהערכת לימודו, ופלטנו קריאות גנאי, לדברי מלמדיו, הרי נתחייבנו בנפשו, ובנפשי זרעיותיו, לבלתי היות להם יסודות, לקיום תורה בטהרת הלב.
עוד יש להתבונן, ובזה לא יעזור, שום מנהג כזה או אחר, והוא, התאמת הלימוד לנפש הילד. שנראה פשוט, לעוסקים במלאכה בעיון, שאין נפש ילד צעיר, תואמת ללימוד מפרך, של משא ומתן עמוק, אלא בעיקר, ללימוד קליל ותואם דוגמאות, מחיי הילד ומעולם רגשותיו, וזה הדבר, יתד הוא שלא תימוט.
ובאשר על כן, מאחר ונראה, שיש חלק נכבד מן המלמדים, שלא משקיעים בענין, וכל לימודם להשלים החוק, כפי הסדר המקובל והנהוג, ואין נותנים דעתם, ליתן טעם ותבלין, להחיות דברי התורה, באמיתת פרושם, בלבות ונפשות הילדים, ונתינת עבודות וציורים, נעשה כתעסוקה, ולא כחלק מהלימוד, ומבחנים עיקר ענינם, לראות שהילד בתלם, ולא כחלק מהבהרת הלימוד, ומעלת קנינו בעצמות.
הרי שהתוצאה המרה, שרבים מן החניכים, נפשם בסתר עומקה, מואסת בלימוד, הרבה יותר מתינוק הבורח, ואף שממשיכים בחיי תורה, אין חיבור טבעי, בין עולמם הפנימי, לעולם התורני, והרי עיקר חסר מן הספר, דרחמנא ליבא בעי, ומקרא מלא דבר הכתוב, תנה בני לבך לי.
ואמנם ברבים מהקהילות, נוהגים ע''פ רבותיהם, להקדים לימוד הגמ', וקיצור לימוד המקרא והמשנה, אבל הכרח לדעת, באיזה צורה לגשת ללימוד, ובין בגמ' בין במקרא בין במשנה, אפשר ללמוד, בצורה חיה ומחברת, ואפשר, בצורה יבשה ומשעממת, והכול תלוי בידי המלמד, כחומר ביד היוצר.
ומאחר ועלה בידינו, מעלת וחומרת האחריות, שבעבודת הקודש, של לימוד תינוקות, הרי שמוטל עלינו, לחשוב מחשבות, ולהקהיל קהילות, היאך נוציא מקרבנו, מלמדים ראויים, להעמדת הדת על תילה, להרבות חיילים לצבא ה', לרומם קרנם של ישראל, לתפארת עם ה' לדורותיו, וה' יעזרנו להצליחנו.
***
רבים מאתנו חושבים, שענין חינוך הילדים, יסודו מתקיים, בשליחתם למוסדות טובים, ולכן, קודם שילדיהם מגיעים לגיל ת''ת, מבררים הם היטב, כמי משאת ידם, על החיידר הטוב ביותר, או מסתמכים, על המלצות רבותיהם, או חבריהם ובני משפחותיהם, וסבורים שבזה יוצאים ידי חובתם, והמהדרים, מתענינים מידי פעם, אצל המלמד, האם ילדם הולך בתלם, ואין לו בעיות חריגות, ומסתפקים בזה.
אלא שגישה זו, אף שיש בה, הרבה מן האמת, איננה כלל מתקרבת, להגיע לאמת הנדרשת. מאחר והמציאות בשטח היא, שהמלמד, לא חש קרבה יתירה, לשלל תלמידיו, מאחר וכדרך העולם, הם מתחלפים מידי שנה, וכטבע הילדות, הם לא כ''כ רוצים ללמוד, ומפריעים ומשתוללים, כמרץ נעוריהם, והטלת המשמעת בדורנו, היא מן הקשות שבמלאכות, מפרכת ומתישה, ופעמים רבות, אף משפילה.
אי לכך ובהתאם לזאת, פעמים רבות, התוצאה הלא ידועה היא, שאין די כלל, בבחירת חיידר מוצלח, והקשר האישי של האב, עם ילדיו, הוא קריטי ומוכרח, והמהדרים בו, יעצימוהו וירחיבוהו, להיותו קבוע ויומיומי. ובאמת, כמו שמבואר בגמ' (ב''ב כא.), יסוד חובת ת''ת, של אב לבנו, היא בלימוד אישי, וכל תקנת הת''ת, היא לדאוג, למי שאין לו אב, שיודע ללמדו, ובזמננו שרבו הלומדים, מה פוטר את האב.
דבר ידוע ומפורסם, שלא הרי, דרך המשמעת כיום, כדרכה בדורות עברו, ובעוד מסורת כל ישראל, בימי קדם, מן המקרא מן המשנה ומן התלמוד, מכתבי הגאונים והראשונים, ומפסק השו''ע (יו''ד סי' רמה), שאופן הטלת המרות, היא בהכאה גופנית, במקל וברצועה, בדורנו, נתמעטה צורה זו, עד כמעט חלפה כליל, ברוב התלמודי תורה, מאימת השלטונות ומחולשת הדורות.
ובאשר מרי הילדות, לא נשתנה, נאלצו המלמדים, לפתח צורות אחרות, להטלת משמעת בשיעורים. ואלו הם: א. כריזמה. ב. ממתקים. ג. בזיונות.
וכולם גרועות הם, ונבאר גריעותם אחת לאחת:
הכריזמה- יסודה וענינה, הטלת תחושה בכיתה, שאני המחליט ואתם המקיימים, אני מעל ואתם מתחת. וכוללת הנדסת תודעה, וקצת שטיפת מוח, שלא יעלה על דעתכם, להמרות את פי, ואם תעשו כן, תתחרטו על כך, ופעמים, נבנית על איום, בהוצאה מהכתה, או שליחה למנהל, או הביתה להורים.
מלבד מה שכריזמה, בכל צורותיה, אינה מועילה אלא לשעתה, ולא מחנכת את הילד לעתיד, אפילו לא, למלמד הבא, או להורים. יש בה גם חסרון עצמי, בשיעור עצמו, שהילד מקבל את הסמכות, לא מחיבור עמוק וטבעי אליה, אלא מהכרח סביבתי, הכולל קציצת כוחות נפש, והילד חש, שלא מבינים אותו.
לילד יש עולם חויות, וחלק בלתי נפרד מהם, הוא חוית ההפרעה, אם אתה מונע ממנה לצוף, הרי סרסת אותה ממנו, והוא נהיה כבוי ומאולץ, (בשונה, מאם נתת לזה מקום, אבל הענשת על זה, מתוך רצינות ואהבה וכנות, שהילד משוחרר, אבל לומד היטב, שזה לא רצוי, ואף פסול, ולטווח ארוך, מתיישר והולך).
תוצאות חינוך הכריזמה, מדברות בעד עצמם, בהתמודדות נלאית ומיגעת, עם גיל הבחרות, שאז הכריזמה, מתחילה לאבד מהאפקטיביות שלה, וכל חוצפות הילדות, חוזרות ונעורות במלואם, וההורים די חסרי אונים, ומתחילים להכיל, ולבוא לקראת, ולהעניק חום ואהבה, והסמכות מהם והלאה.
הממתקים- תופעה רווחת, כמעט בכל כיתה, שהמלמד מתגמל את המתמידים, במיני מתיקה, ובמבצעים שונים, שבסופם מתגמלים בממתקים או פרסים. בשונה מהשיטה הקודמת, שהיא מחודשת לגמרי, ואין לה בסיס, במסורת אבותינו, שיטה זו, כבר נזכרה ברמב''ם, בפ' המשניות (סנהדרין ריש פ''י), כדרך חינוכית, אבל הוקצנה בדורנו, ויצאה מהקשרה באופן מבהיל.
תפקיד הממתק או הפרס, כפי שהוא מופיע ברמב''ם, ויסודו בדברי חז''ל, היא להרגיל את הילדים, לעסוק בתורה ובמצוות, שמתוך שלא לשמה, בא לשמה. היינו מצפים לראות, שהתגמול ניתן כסיוע וכתמיכה, לעיקר צורת הלימוד, שמועבר בדרך חוייתית, ומדבר לעולם של הילד. אולם כאשר התגמול, נהפך לכלי ליצירת משמעת, הרי הוא נהפך לעיקר, והלימוד לגביו כטפל, ומזה קשה, לבוא לידי לשמה.
מלמד המרבה בממתקים או פרסים, יוצר לתלמידיו מבלי משים, שהלימוד שוה ממתק, וכאשר אין ממתק אין לימוד, מציאות זו, הינה חרפה גדולה, ובזיון עצום לדברי תורה, ודבר אין לה, עם עבודת ה'.
ממתקים יכולים וצריכים לבוא, כחלק מן הקשר, שבין המלמד לתלמידים, וכחלק מצורת העברת הלימוד, שכאשר עושים מעשים טובים, ראוי ונכון, לקבל עליהם תגמולים, בד בבד, עם הצד השני של המטבע, שכאשר עושים מעשים לא טובים, באים ענשים כמו שראוי ונכון, הצמדה מאוזנת זו, תואמת את ערכי התורה, של שכר ועונש, הטית הכף לממתק, ושלילת גורפת של העונש, היא סילוף החינוך.
בזיונות- מצוי ביותר, שהמלמד לא שולט ברוחו, ובמקרים שהילד מתחצף וכדומה, לא נתנה תורה למלאכי השרת, והמלמד שיודע שאין בסמכותו להרביץ, פורק את כעסו, במילות גנאי על הילד, ומשנתנה רשות למשחית, אינו מבחין, בין מילה למילה, ומוסיף לגנותו גינוי רב, והמילים נחרטים בלבו של הילד, ובפרט שהוא לעיני חבריו, ומלבין פניו ברבים.
ואף בהוצאה מהכתה, ושליחה למנהל או הביתה, פעמים רבות יש בדבר בזיון, וכלל גדול אמרו בבזיון, שאינו מקרב אלא מרחק, וממילא אינו מחנך כלל, ואינו אלא תועלת למלמד, שלא יופרע מהלך שיעורו, אבל מאחר ומצוי הדבר כן, אצל רוב הילדים, שפעמים באים לידי כך, הרי שסופו של דבר, אין קרוב בין המלמד לילדים, וכל חינוכו בהם, אינו אלא מן השפה ולחוץ, ולצאת הוא והם, ידי חובת המקובל.
ומודעת לכל מחנך, שמילים פוגעות, הרבה יותר ממכות, ולפלא שלא יצאו נגדם, כמו שיצאו על מכות, והרי יכולים להיות, משאירים צלקות לכל החיים, ובדיני נפשות עסקינן, ואף את המלמד, אין לדון ולשפוט, כי פעמים שמאבד שליטה, כי חושש על סמכותו, ומרגיש ערעור עליה, ומאבד עשתונותיו.
עד כאן באור הקלקולים, שבשיטות המשמעת הנהוגות, ואין להכחיש, שבהסתכלות שטחית, אינם נראות כלפי חוץ, והילדים והמלמדים, נראים בסדר גמור, אבל חינוך כדת של תורה, שיסודו בדוגמא אישית כידוע, אינו מתקיים כראוי כלל, ועיקר חסר מן הספר, והלא ידע בעלמא, אפשר להשלים בגיל מבוגר, אבל חיבור הרגשות והטבעים, להיות מאוחים ליסודות התורה, הוא בגיל ילדות, ולא יוכל לתקון.
והנה נבאר קודם, מה צריך כל אב, לעשות כעת, כשמערכת החינוך היא כזאת, ובהמשך הקונטרס בעז''ה, נבאר דרך החינוך הראויה, בתור שאיפה עתידית, לתיקון כולל.
מבואר בגמ' (קידושין כט.), שמחובות האב על בנו, ללמדו תורה, ובארו שם (ל.) דהיינו מקרא, והוא חיוב דאו' לכאורה, כמו שכתוב בתורה, ושננתם לבניך ודברת בם, ולמדתם אותם את בניכם לדבר בם.
והנה קיי''ל, שבדאורייתא לא אמרינן, חזקה שליח עושה שליחותו, ובפרט בנדון דידן, שריעותא קמן, שהשליחות לא נעשית כראוי, במקרים רבים, וגם אינו בפשיעת השליח, כמו שנתבאר. וענין לימוד המקרא, הוא להטמיע בילד, את ערכי התורה כראוי, ככל משפטם וחוקותם, מבראשית, עד לעיני כל ישראל, ויסוד כל התורה כולה, לשמור דרך ה', לעשות צדקה ומשפט, ולעשות הישר והטוב.
אם רואים אנו, פעמים רבות, שההתנהגות של הילדים, אינה תואמת בל' המעטה, לדרך הישר והטוב, הצדקה והמשפט, אל לנו לפטור זאת, במחי יד, בתגובת ''הוא עדיין ילד'', שהלא כבר נאמר במשלי, ''גם במעלליו יתנכר נער אם זך ואם ישר פעלו'', ובגמ' (ברכות מח.) ''בוצין בוצין מקטפיה ידיע'', ודרך העולם, שיסודות ההתנהגות הילדותיות, נשארות במשך כל החיים, באופן שקשה מאוד לשנותם.
ודרך החינוך הנכונה, כבר פרשה שלמה, ''חנוך לנער על פי דרכו גם כי יזקין לא יסור ממנה'' ופ' הגר''א שם, שאי אפשר לו, לשבור מזלו, אלא צריך להטותו לטוב, וכמה מסירות והשקעה, צריך בחינוך כל ילד, למצות כוחותיו כראוי, וכמה רחוק המלמד, גם אם ירצה, מלהצליח במלאכה זו, בעוד ידיו כבולות, לדרכי המשמעת הנהוגות, שפעולות הפך הדבר לגמרי, ושיהיה סדר כללי, ושפה אחת לכולם.
ובאשר על כן, האב החפץ לקיים המצוה כראוי, יתן את נפשו, על בניית קשר, ישיר ועצמתי, באהבה ללא תנאי, לבניו (ובנותיו), וישלים מחוץ לשעות המוסד, חינוך תואם תכונות, ככל שידו מגעת, ויד המוסד מאפשרת, וידאג לנווט את ילדיו, לדרך הישר בעיני ה', בין בלימוד בין בהתנהגות, ואף יתן למלמד גיבוי, ויעשו יד אחת, לדאוג לטובת הילד, ולגשר על פערים, של חילוקי דעות, ככל וישנם.
והיה אם יעמוד המשלח, וידאג בכבוד ובמסירות, להתעניין אצל המלמד, בהערכה ובהבנה ובבקשה, (ובעידוד כספי אם צריך), להשים עינא פקיחא, על בנו, וכמובן יבקש רחמים, ממי שההצלחה שלו. גם השליח מצידו, מן הסתם, יקיים שליחותו כראוי, ויעלה הילד ויפרח, ויגדל לאילן מפואר.
***
במחשבה ראשונה, כל הורה ומלמד, חושב לעצמו בפשיטות, שתפקידו בעיקר להדריך, להסביר ולהבהיר, כיצד יש להתנהג, מאחר והחניך חסר ידע, והמחנך צבר אותו, מנסיון חייו, מילדותו ועד עכשיו. ואין ספק שהדברים נכונים, אם כי חסר בהם, את הביצוע, ובעולמו של הילד, דיבור ללא ביצוע, הינו די חסר משמעות, מאחר והילד חי חויות, ולא הוראות והבנות, שהרי קיי''ל, שקטן לאו בר דעת הוא.
למדונו חז''ל (ב''מ קז:), ''קשוט עצמך ואח''כ קשוט אחרים'', במובן ראשון, אנו רגילים לראות זאת, רק לגבי תוכחה למבוגרים, ולא לגבי חינוך הילדים, שהרי קשטנו עצמינו בילדותנו. אבל נראה בהתבוננות לעומק, שאין הדבר נכון, באשר הילד בטהרת לבו, אינו סובל עקמימות, ומבין את המלמד וההורה, יותר טוב, ממה שהם מבינים את עצמם, ואם אין ליבם ופיהם שוים, לומד מהם בדיוק את זה, שאינם רציניים.
ובעוד אצל המבוגר, ישנה הפרדה כזו או אחרת, בין יסודות מוחלטים, לפרטים שיותר מורכבים, אצל הילד, הכול מקשה אחת, והוא עלול לתפוס, את כל מערכת ההסברה, כחסרת משענת כנה, ובזה מתפספס עיקר החינוך, שהוא כפי שנתבאר, הטמעת ערכי התורה, בטבעיו וברגשותיו.
לכן, חינוך אמיתי בכל נושא, חיב לכלול, ביצוע של הדברים, ע''י המחנך לעיני התלמידים, בין אם הוא מחויב בכך, בלאו הכי, בין אם עושה כן, רק בשביל להראות דוגמא, ואם מחויב ואינו עושה, הרי מחנך לזלזול, ואם לא מחויב ואינו עושה, הרי שאמנם, לא מחנך לזלזול, אבל גם לא מחנך לקיום משמעותי.
אם נקח, את נושא התפילה, המנהג הנפוץ כיום, שהילדים מתפללים לעצמם, והמלמד צופה בהם, שהרי הוא כבר התפלל. ולגבי הדרכות בצורת התפילה, פעמים רבות, קשה בעיני המלמד, לחנך בזה, שהרי הוא עצמו, בתפילתו בביהכנ''ס, לא מספיק בר מעלה, בשביל שיש לו, מה להטיף לתלמידיו.
והדרך הנכונה היא, שהמלמד יתפלל עם הילדים, מילה במילה, את כל התפילה, (מלבד תפילתו הוא, וכבר כתבו הפוסקים להתיר, להזכיר שם שמים, כשמלמדים את הילדים) וילמד את עצמו ואותם, איך נראית תפילה אמיתית, כמונה מעות, וכעומד לפני מלך, איך מכוונים בתפילה, ואיך מתעוררים ברגשות הלב. אין לכחד שהדבר קשה ביותר, וגם קשה מאוד לצפות, שתמיד זה יצליח, אבל, כאשר המלמד משתדל, ומתאמץ להתעורר ולעורר, הילדים מבינים את הכנות, ולומדים ממנו לשאוף להצליח.
כנ''ל נושא הלימוד, צורת הלימוד הנכונה, היא לימוד משותף, כעין ביהמ''ד, שאמנם המלמד, מנווט את הכיוון, אבל הילדים שותפים לו, הוא לומד איתם, כשהם חוזרים על הנלמד, וממילא, הם לומדים איתו, כשהוא מלמד נושא חדש, כשיש הרמוניה וחיבור, בין המלמד לתלמיד, התלמיד חש, שהלימוד חשוב לשניהם, וקונה את ערך הלימוד, בחויה אישית משותפת.
אולם, אם המלמד, מוסר שיעור בלבד, ומרגיש שהוא והילדים, בשני עולמות, ואינו יורד לעולמם, הרי שהם חשים, שהוא ממלא חובתו, והם צריכים למלא חובתם, אבל אין הלימוד, עיקר חייהם וחוייתם כלל, מה שמביא לידי נתק, וחוסר שייכות, והפיכת הלימוד, לסטנדרט חברתי גרידא, במובן מסוים.
כשהמלמד מחנך למידות טובות, חייב הדבר, לבוא לידי ביטוי, במעשים בפועל, ופעמים רבות, ואולי רוב הפעמים, סיטואציות של המחשה לזה, באות מחוץ לשיעורים דוקא, בחיי החברה שבהפסקות. אך מה חבל, שדוקא אז, המלמד פורש למנוחה, בחדר המלמדים, והילדים נותרים לבדם, וממילא נמשכים אחר יצרם, כסוס שוטף במלחמה, ואין נותן רסן לעצרו, ואף אם יש, הוא טכני מקומי, ולא עקרוני רעיוני.
כשהמלמד מלמד, על שבתות וחגים, הדבר קשה בהמחשה, מאחר, ואין הת''ת פעיל, בימים אלה, ברוב המקומות, וטוב ונכון יהיה, בהסכמת ההורים כמובן, שיקבע המלמד, פגישה עם תלמידיו, בביתו או בת''ת, לעונג שבת ושמחת חג, ויחבר את הדברים, למה שלמדו, והכול מתוך חיוניות, והמחשה בעצמו.
כל מצוה שנלמדת, צריך לחשוב מחשבות, ולחבול תחבולות, איך אפשר להמחיש אותה, בחיי המעשה, כמה שיותר חי ופעיל, והמלמד יכניס עצמו, במלא הרצינות, לעומק הענין, בהסבר הנושא משולב, והכי טוב, סמוך ונראה, לקיומו בפועל כראוי, צורה זו, צורבת את הנלמד, בתודעה הילדותית, באופן מוקסם.
רגשות החיים מגוונים הם מאוד, ועולם הילדות, עשיר בהם מאוד, המחנך המושלם, מזהה כל רגש, לאיזה ענין רוחני הוא מכוון, ומנתב אותו להטמעת הערך, דרך אותו רגש: בכיה- באבלות על החורבן, שמחה- במועדים ובסיומים, התרגשות- ביעודים הנשגבים של גאולה, וכן על זה הדרך.
***
כתוב בספר קהלת – לבד ראה זה מצאתי אשר עשה האלהים את האדם ישר והמה בקשו חשבונות רבים, וכבר תמה באזני, מנהל ת''ת אחד, שזה המקרא התמוה ביותר ששמע בחייו... מריבוי נכלולי ותככי האנשים שהכיר... אמנם בעיני, המקרא מדבר בפשיטות על הילד הרך, שהוא תמים וישר במובן החיובי, והוא קודם לחשבונות הרבים, שהמבוגרים רגילים לחשב ולסבך ולהסתבך בשלל תחומים.
במה דברים אמורים? רבים הם הדברים בתורה ובמצוות, הנראים לנו המבוגרים כתמוהים ממבט החיים שהורגלנו בו, אך פשטות יושר החיים, מתיישבת באופן מדהים עם הדברים, ובבואנו לבאר הדברים לתלמידים, פעמים רבות אנו מסתבכים ומסבכים אותם, מתוך התפיסה הראשונית, המבקשת לקרב את מחשבתם לתפיסתנו.
אבל כאשר נתייגע, לנסות לשחזר את ילדותנו אנו, בטרם החלנו לחשב חשבונות רבים, נגלה התאמה מופלאה, והתסבוכת תעלם כלא היתה. ובאשר הדברים משמעותיים ומצויים מאוד, ועל פניהם נראים סתומים וחתומים ככתב חידה, מוכרח אני לבאר כמה דוגמאות:
א. מעשי קדמונים- אריכות הגלות ועומק שכחת התורה, הובילה למציאות שבה אנו חשים, שאין לנו שייכות למציאות קדמוננו, וכל עיסוק בענינם במעלותיהם ובכשלונותיהם, לפגם ולזלזול חמור יחשב, ומכאן באה התוצאה המורכבת, שכל מקום בתורה, בו עסקה היא בדיוני עומק, במורכבות נפש קדמוננו, אנו נרתעים לאחורנו, ונעתקים המילים מפינו, ופוטרים את הפרשה כלאחר יד, ש''אנו לא מבינים''.
חשוב מאוד להבין, שהילדים לא מבינים מדוע הם לא מבינים... והנחלת הגישה הזו, מביאה בהכרח לנתק, ברמה כזו או אחרת, של הילדים מחיבור לתורה באמיתותה, ואם חלק נכבד מן התורה, אנו לא מבינים, למה שנחשוב, שאת שאר החלקים אנו כן מבינים? ואם אנו לא מבינים כלום, איך זה יחייב אותנו? ואיך זה ישפיע ויעצב את ארחות חיינו?!
הן אמנם שמסרו לנו חז''ל, בכמה מקומות, שכל האומר קדמון זה חטא, אינו אלא טועה, ופעמים שנחלקו בדבר, ובאמת כשיורדים לעומק הדברים, מבינים היטב, שברור ומוסכם, שלא הרי חטא הקדמון הנשגב, כחטאינו אנו בשפלותנו, ומכל מקום, אינו מביא למסקנה, שאין אנו מבינים, אלא שיש להתבונן דוקא בזה, שאפילו בענקי רוח שולט היצר, ודרגתם הנשגבה ביותר, לא היתה שלמה בעיני ה' לגמרי.
ומזה נלמד קל וחומר, שאנו יכולים וצריכים ליישר אורחותנו, ולהתכוונן בחיינו לתיקון אחר תיקון, וכמו שאמרו חז''ל, חיב אדם לומר, מתי יגיעו מעשי למעשי אבותי אברהם יצחק ויעקב, ובכנות וישירות ועומק בלימוד, לא קשה מדאי להבין את יסוד החטא בכל מקום, ולהשליך ממנו לדרגתנו ולמציאות חיינו, ואין זה גורע במאומה, מענקות הרוח של אבותינו, שכל מה שיש לנו, הוא מכוחם ובזכותם.
אדרבה ואדרבה, העלאת הקדמונים לרמה בלתי מובנת, גורמת לנו לתחושת פלא ותמיהה, ולא גורמת לנו ללמוד מזה מאומה, וא''כ הרי הזלזול הגדול ביותר, שהדברים לא רלוונטיים כלל... מחוסר ענין של הציבור כולו... אבל אם נגשים בצורה חיה ובריאה, ומנסים לראות מה ה' רוצה שנבין, מפרשה זו וחברותיה, שהרי דבר שלא נצרך לדורות לא נכתב, זה גורם להערכה עצומה עוד הרבה יותר.
ישנה תחושה נסתרת החבויה בלבותינו, שיצר הרע הוא דבר מביש עד למאוד, שאין להעלות על הדעת שקים בקדמוננו, ובאמת הוא פלא גדול, שהרי כל האדם נברא עם היצר הזה, והקב''ה מצפה שנתגבר עליו, אבל יודע הקושי בדבר, ומה מקום יש לחשוב שקדמוננו היו מלאכים ללא יצר, והנה אין ספק, שהגבירו יצר טוב על יצר רע, באופן אדיר ועצמתי, אבל אין תמיהה על כשלונות פה ושם שתוארו.
ובאמת, עיקר החילוק בין קדמוננו אלינו, הוא בעצמת החיים, שבעוד קדמוננו חיו למעלה למעלה, ודבר ה' נגלה אליהם, לקחו עליהם אחריות על כל העולם, ופעלו לתקנו בכל כוחותיהם, אנו בשפלותנו, בקושי מתקנים את עצמנו, אם כי בהכרח מכוח היותנו זרע אבותינו, מוטל עלינו לשאוף ולקדם, תיקוני הבריאה כולה, ולזה היתה, מטרת יציאת מצרים ומתן תורה והכניסה לא''י, שכל זה נכרת בברית עם האבות.
לעיתים קרובות, אנו כביכול מתביישים בשביל קדמוננו, ולא מבינים, למה נכשלו הם, בדברים שאנו לא מעלים על דעתנו להכשל בהם, אבל הטעם פשוט, שאצלנו יצה''ר דע''ז נכיס ודעריות חליש, כמו שאמרו בגמ', וכבר כתב החזו''א באגרת ע''ז, שמחוסר יצר הוא מחוסר חיים, שהרי כל עבודת חיינו, היא להתגבר על היצר, ואנו מנסים לתקן מעט כוחות נפשנו, ברגשות קודש שהיו לקדמוננו, כולי האי ואולי.
וכבר ידועים דברי הגר''א בסוף סדר עולם, שמשבטל יצרא דע''ז בטלה הנבואה, דזה לעומת זה עשה האלהים, ומאז ועד היום עומדים דברי חכמים, מול דברי חכמת הנכרים, וההבדל ביניהם, האם החכמה באה ליישר דרכי ההנהגה, ולתקן ארחות חיים, או לעסק ושעשוע בעלמא, ובריבוי דברי חכמינו באגדות, רואים אנו יחסם החי והפועם, לכל רגשות החיים ונפתוליהם, אחד מהמה לא נעדרה.
ואם אצלנו רגילים לזלזל ולהגחיך ולהנמיך, כל רגשות העוה''ז שאינם רוחניים, וסבורים בזה לרומם ולקדם הדרגה, חז''ל לא חשבו כן, אלא באו מתוך כל תחושות החיים הכי הכי פשוטות, ורוממו אותם ושייכו אותם לגבוה, כל תחושה והרגשה לפי ענינה המתאים לה, ויש להאריך בזה בדוגמאות רבות.
ב. ללמוד על מנת לעשות- אצלנו כמבוגרים, התרגלנו זה מכבר, שלמוד לחוד ומעשה לחוד, ואין אנו מרגישים בעיתיות, בלימוד ענינים גבוהים שמחייבים שינויי עומק בחיינו, מאחר ואנו פוטרים את זה בנוסח ''אני לא בדרגה הזו'' וממשיכים הלאה, לקיים מצות ת''ת במרץ, (או יותר מדויק, להמשיך את שגרת החיים הרגילה, ולא להפריע אותה).
הפשטות והתמימות של הילדים, אינה קונה את זה, ודאי לא במבט ראשון, והיא שואלת לעיתים, אם למדנו דברים, למה לא נחשוב איך לעשות אותם, לפחות ללכת בכיוון, לפחות לנסות להתקדם כמה שיותר. אנו המבוגרים, פשוט עתירי נסיון מר ומייאש, ששטף החיים מונע שינויים דרסטיים, ודאי לא כלאחר יד ובחוסר השקעה מרבית, ובלא משים, אנו מייאשים את הילדים הרכים, אתנו יחד.
ובעוד לימוד רציני על מנת לעשות, מחייב כנות ויושר עמוקים, שיצליחו להוזיז גם אותנו מאזור הנוחות, ולהראות לפחות רצון ותקוה אמיתית, לנסות להשתנות לכיוון הנכון שעליו לומדים, זה נכון בתפילה בכונה, בברכות בכונה, במידות טובות ובהתמדת הלימוד, בשמחה בעבודת ה' וביראת שמים.
הלימוד האמיתי והרצוי, הוא לימוד שבו המלמד והתלמידים, עובדים בשיתוף פעולה, ומתקיים בהם המקרא בסוף הנביאים ''והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם'' והתלמידים כבנים מלמדים את המלמד, שעוד יש תקוה לשינוי ולהתחדשות, ולחיזוק אמיתי ושרשי, ואיש את רעהו יעזורו ולאחיו יאמר חזק, ומלמד שלא מביע נכונות כזאת, הרי הוא כלומד שלא ע''מ לעשות, שנאמר ע''ז דברים חריפים.
ג- ענין יצרא דעריות- כחלק ממכלול היחס והקשר של התורה לחיים, מבחינתינו באופן מפתיע ומוזר, התורה שמה על השולחן באופן הכי גלוי וברור, את עניני העריות על שלל צורתם ופיתוייהם, ולא חסה על נקיות לשונה, ובנביאים וכתובים (יחזקאל ושה''ש) הדברים כתובים בצורה הכי מפורשת שיכולה להיות, מה שגורם לנו למרוח להתעלם ולחפף, והעיקר ח''ו לא להסביר לילדים את הענין כפשטותו.
יש מקום גדול מאוד להתבונן, ממה נובע היחס המקובל כיום לענין, שמעלימים אותו לגמרי עד גיל הנישואין, ולמה התורה וחז''ל לא חשבו ע''ז, אבל דבר אחד חיב להיות ברור, אסור לעשות שקר בדברי תורה, ואין שום מקום להשתמש בפסוקים כמשחקי 'וארטלך', לשרת את האג'נדה המקובלת.
ובאמת לכאורה, התורה בכונה פותחת את הנושא, כבר מגיל צעיר ממש, כדי להכין את לבות הילדים, שאין דבר שאין לו מקום בחיי התורה, וכל החוש הזה מקורו בקדושה, כמו שהאריכו הראשונים, אלא שנתנה תורה לצרף את הבריות, ולווסת את זה למקום והצורה המתאימים, ועל ענין הברית שבמקום זה, כמוש''כ הראשונים, בא להראות שבתאוה זו הגדולה, אנו משועבדים לה' ונאמנים לו באהבה.
ונחזור אל הראשונות, והנה למדונו חז''ל, ושננתם לבניך אלו התלמידים, ואמרו תלמידים כבנים, ואמרו ר''ל ישב שבעה על תלמידו שהיה חביב עליו כבנו, ואמרו שי''ג שנה אחר עזיבת התלמידים, עדיין ר''ש בר שילת נתן דעתו עליהם, וכל זה, קשה מאוד להתקיים, אפי' בדרך רחוקה, בצורת המלמדות כיום, שמחליפים מלמד בכל שנה, ואם יש מי שמשקיע, הרי לאחר שנה, נראה בעיניו שההשקעה נגוזה.
וחזוני הוא להחזיר עטרה לישנה, להקים תלמוד תורה, שבו ילמדו מלמדים, מסורים ואוהבים, משולהבים ומשקיעים, מחוברים ורציניים, ויעברו עם תלמידיהם, את כל שנות הלימודים, כסדר שסדרו רבותינו, עד להעמדת דור חדש של עבדי ה' – אמן כי''ר.
