סיכום פרשת חוקת

אשמח לקבל כל הערה

פרק י״ט – פרה אדומה וטהרת טומאת מת

ציווי על הפרה האדומה (פסוקים א' – י"א)

ה' מצווה את משה ואהרן שעם ישראל יקנו מכספי מחצית השקל, פרה בת שלוש שנים, אדומה בשלמות, ללא מום, ושלא עלה עליה שום עול.

סגן הכהן גדול מוציא את הפרה אל מחוץ למחנה בצד מזרח,

אדם אחר שוחט את הפרה מול עיני הסגן,

סגן הכהן גדול לוקח בכף ידו מדם הפרה וטובל ומזה באצבעו שבע פעמים לכיוון אהל מועד.

אדם אחר שורף מול סגן הכהן גדול את הפרה כולה כולל כל חלקיה – השורף ובגדיו נטמאים וטעונים טבילה והמתנה לערב בשביל להיטהר.

כהן זורק לתוך שריפת הפרה שלושה דברים:

1) ענף של עץ ארז,
2) חתיכת אזוב,
3) לשון של צמר שצבוע בצבע אדום שנוצר ממקום גידול תולעת השני.

הזורק ובגדיו נטמאים, וטעונים טבילה והמתנה לערב בשביל להיטהר.

איש טהור אוסף את אפר הפרה ומניח אותו בשלושה מקומות:
1) מחוץ למחנה, במקום שריפת הפרה, על מנת לטהר את עושי הפרה הבאה.
2) למשמרת – בחיל שבין העזרה להר הבית.
3) מחלק לכל ראשי משמרות הכהונה כדי שיזו על הטמאים.

האוסף ובגדיו נטמאים וטעונים טבילה והמתנה לערב בשביל להיטהר.

דיני טומאת מת (פסוקים י״ב – ט"ו)

הנוגע במת נטמא לשבעה ימים לפחות.
הוא צריך הזאה ראשונה החל מהיום השלישי לטומאה ,והזאה שניה לאחר עוד שלושה ימים החל מהיום השביעי לטומאה, לאחר מכן צריך לטבול ולחכות לערב, אם הטמא יכנס למשכן ללא שנטהר, עונשו כרת.

טומאת אהל – אוהל שהיה בו מת וכן מה שהיה בתוך האהל, אדם או כלים נטמאים לשבעה ימים לפחות, אם מדובר בכלי חרס צריך שיהיה פתוח או לא סגור היטב בשביל שיטמא.

טומאת מגע – מי שנוגע במת, בין אם הוא מת מחרב או מת מיתה רגילה או אפילו רק בעצם או בקבר, נטמא אפילו אם הוא לא באהל.

דיני טהרה מטומאת מת (פסוקים י"ז – כ"ב)

לוקחים מאפר הפרה, שמים בכלי עם מי מעיין, אדם טהור, מטביל אזוב במים ומזה על כל הטמאים – אדם, כלים אהל וכו'.

ההזאה צריכה להיות לא לפני היום השלישי ואחר כך נצרכת הזאה שניה ביום השביע (אם ההזאה הראשונה נדחתה אז גם השניה נדחית).

לאחר מכן צריך האדם לטבול ולהטביל את הכלים/בגדים ולחכות לערב שאז נטהרים.

המזה את מי אפר הפרה נשאר טהור.

הנושא את מי אפר הפרה ובגדיו נטמאים וטעונים טבילה והמתנה לערב בשביל להיטהר.

הנוגע במי אפר הפרה נטמא וטעון טבילה והמתנה לערב בשביל להיטהר אך בגדיו נשארים טהורים.

פרק כ' – פטירת מרים ומי מריבה

מות מרים (פסוק א')

הפסוק מדלג 37 שנים קדימה, כל עם ישראל שחטא במרגלים ונגזרה עליו מיתה כבר מת, עם ישראל מגיע לקדש, ושם מרים הנביאה נפטרה ונקברה; מכיוון שעל מה שהבאר הוציאה מים במשך 40 שנה זה היה בזכות מרים, כשהיא נפטרה הבאר מפסיקה להוציא מים.

חסרון המים ותלונות בני ישראל (פסוקים ב' – ה')

בני ישראל נקהלים על משה ואהרן, הם רבים עם משה ואומרים לו שהם היו מעדיפים למות כמו שמתו החוטאים במרגלים מאשר למות בצמא, כמו כן מתלוננים שהעלו אותם ממצרים למות במדבר בצמא, והביאו אותם למקום שאין שם לא זרע, לא עצי פרי, ולא מים לשתות או להשקות את הבהמות.

חטא מי מריבה (פסוקים ו' – י״ג)

משה ואהרן נסוגים מפני הקהל אל פתח אהל מועד, הם נופלים על פניהם ומתפללים אל ה', וכבוד ה' נראה אליהם לדבר עימם.

ה' אמר למשה שיקח מתוך קודש הקדשים את המטה של אהרן שהצמיח שקדים שהוא הניח שם לפני 38 שנים, והוא ואהרן יקהילו את עם ישראל וידברו אל הסלע שעד עכשיו במשך כמעט ארבעים שנה הוציא מים, והסלע יחזור ויוציא מים לכולם לשתות ולהשקות את הבהמות.

משה לקח את המקל והקהיל יחד עם אהרן את עם ישראל, הם חיפשו את הסלע, על מנת לדבר אליו שיוציא מים אך הם לא מצאו.

כשעם ישראל ראו שמשה ואהרן לא מוצאים, הם אמרו למשה שהרי ה' יכול להוציא מים מכל סלע, אז שידברו לסתם סלע שנמצא לידם, שמע את זה משה, כעס עליהם, והוכיח אותם – האם אתם חושבים שאני אוציא מים מסלע שה' לא ציווה? שאתם מורים לי מה לעשות?

משה ואהרן מצאו סלע שהיה נראה להם כמו הסלע של מרים ודיברו אליו על מנת שיוציא מים, אך הסלע לא הוציא, כי לא אותו ה' ציוה להוציא מים.

אמר משה - שמא ה' רוצה שאני אכה את הסלע כמו שאמר לי לפני 38 שנה בפעם הראשונה, והרי ה' גם אמר לי להוציא את המקל מקודש הקדשים, וכנראה שזה היה בשביל זה, לכן הרים משה את ידו להכות בסלע ונזדמן לו הסלע המקורי שקיבל את המכה, הסלע הוציא קצת טיפות ולא הרבה מים, כי הרי ה' ציוה לדבר ולא להכות, אבל אחרי שמשה היכה פעם שניה הוא הוציא הרבה מים שהספיקו לכל העדה ולבהמתם לשתות.

ה' נגלה למשה ואהרן ואמר להם, כי אילו אכן היו מדברים אל הסלע והוא היה שומע בקולם, הם היו גורמים לקידוש ה' גדול שהיה מלמד את בני ישראל שאם אפילו סלע שלא צריך כלום שומע בקול ה', וודאי שהם צריכים לשמוע בקולו.

מכיוון שהם לא עשו את זה נגזר עליהם שלא הם יכניסו את עם ישראל לארץ ישראל.

והמים האלו, הם המים שעליהם חזו איצטגניני פרעה שמושיען של ישראל ילקה במים

בקשת רשות מעבר מאדום (פסוקים י"ד – כ"א)

משה רבנו שולח שליחים מתושבי קדש על מנת שיבקשו מהדר מלך אדום לתת לעבור בשטח שלו לכיוון ארץ ישראל, ולא יצטרכו לעשות סיבוב גדול, ארוך ומתיש.

משה מזכיר לו כי הם אחים בני אברהם ויצחק והוטל עליהם שאחד מהם ירד למצרים להשתעבד ובתמורה יקבל את ארץ ישראל, ומזכיר משה לאדום שעם ישראל עשו את זה בשבילו ולכן זכותנו להיכנס לארץ ואין לנו צורך בשטח שלך,

ממשיך משה ואומר לשליחים לומר לו שאנחנו סבלנו במצרים וגם אבותינו המשותפים סבלנו איתנו כשאנחנו עונינו במצרים,

כשסבלנו השתמשנו בכח שאמר יצחק שהקול קול יעקב ובזכות זה השם שמע את קולינו ושלח את מלאך ה' – משה, וה' הוציא אותנו ממצרים ונגאלנו ממצרים, ועכשיו אנחנו כבר בקדש שממש קרובה אליך,

משה אומר למלך אדום שעם ישראל ילך רק בדרך המלך – הדרך הראשית שעוברת בין הערים, שהם לא ישתו מבארה של מרים אלא יקנו מהם מים ומזון ואפילו הבהמות שלהם לא יסטו ימין ושמאל לצידי הדרך לאכול אלא נחסום את פיהם והם יאכלו רק ממה שנקנה מכם.

אדום עונים בתשובה לעם ישראל ע"י השליחים כי הם לא מסכימים להם לעבור ומזכירים להם את החלק השני של דברי יצחק שהידים ידי עשו ועל חרבך תחיה, ולכן אם עם ישראל יכנס, הם יצאו לקראתו בחרב,

כששמעו את זה בני ישראל הם הבינו שאדום חוששים שהם לא יעמדו בהבטחותיהם, ולכן מציעים שהם ילכו בדרך שנמצאת בגבול אדום ולא בין הערים שלהם, בני ישראל מוסיפים, כי גם שם, אם הם ישתו ממי נהרות שבדרך כלל הם נחשבים הפקר, הם ישלמו לבני אדום בעבורם.

בני אדום מודיעים כי עם ישראל לא יעבור בשום מצב, ואפילו יוצאים לקראתם בעם כבד וביד חזקה בשביל להבטיח שבני ישראל אפילו לא ינסו.

מכיוון שאדום לא הסכים, עם ישראל החל לנוע דרומה כדי לעקוף את ארץ אדום והמשיך במסע עד שהגיעו להר ההר.

פטירת אהרן (פסוקים כ"ב – כ"ט)

כשעם ישראל הגיעו להר ההר משה רבנו הצטווה על ידי ה' לגשת אל אהרן לספר לו על הזכות הגדולה שזוכה, בשונה ממשה עצמו, לראות את בנו ממשיך אחריו בתפקידו, ולעלות יחד עם אהרן ואלעזר להר ההר, להעביר את בגדי הכהן גדול לאלעזר ושם אהרן ימות.

הר ההר היה נראה כמין הר שמעליו עוד הר והוא היה אחד משלושת ההרים שהענן לא יישר.

ואכן עם ישראל שכבר עשרות שנים לא ראו הר מקרוב ויש מהם שלא ראו מעולם מגיעים אליו ורואים את שלושת גדולי הדור עולים אל ההר.

כשעלו על ההר נפתחה להם מערה, משה אמר לאהרן ללבוש את בגדי הכהונה, ואלעזר לבש את ארבעת בגדי הכהן הדיוט, כעת אהרן הוריד על פי ציוויו של משה את ארבעת בגדי הכהן גדול הנוספים על בגדי הכהן הדיוט לאלעזר שלבש אותם ואהרן נשאר עם בגדי הכהן הדיוט.

לאחר שאהרן זכה לראות את בנו מוכתר ככהן גדול, נכנסו משה ואהרן למערה וראו שיש שם מיטה מוצעת ומנורה בת שבעה קנים דולקת,

משה הורה לאהרן לשכב לפשוט ידיו לסגור את פיו ועיניו, ונשמתו עלתה השמימה.

כעת ירדו אלעזר עם בגדי הכהן גדול ומשה אל העם שהמתין לדעת מה בדיוק מתרחש.

כשהעם ראה שאהרן לא איתם, הם שאלו היכן הוא?

משה ענה להם שאהרן מת, אך הם לא האמינו ורצו לסקול אותם באבנים, ביקש משה רחמים וה' הורה למלאכי השרת להוציא את מיטתו של אהרן החוצה כדי שכולם יראו ויאמינו.

כשראו כולם שאכן מת אהרן בכו והספידו אותו שלושים יום.

כל בית ישראל כולו השתתף באבל ובהספד כי אהרן היה אהוב על ידי כולם, הוא היה רודף שלום ומטיל אהבה בין בעלי מריבה ובין איש לאשתו.

פרק כ"א –עמלק, הנחשים השרפים, נס הבאר והשירה, סיחון ועוג

מלחמת הכנעני - עמלק (פסוקים א' – ג')

כשאהרן מת גם ענני הכבוד שהקיפו את ישראל והגנו עליו הסתלקו,

שמעו את זה הכנענים שיושבים בנגב והם ראו שעם ישראל עובר דרך המקומות שעברו המרגלים, ויצאו למלחמה נגד עם ישראל, והצליחו לקחת ולשבות מישראל שפחה שישראל שבו בעבר.

העמלקים לא רצו שעם ישראל יצליחו להתפלל ולכן דיברו בשפת הכנענים על מנת להטעות את עם ישראל שיחשבו שהם כנענים ויתפללו שה' יתן את הכנענים בידם, וככה ה' לא יעזור להם לנצח את העמלקים,

אבל עם ישראל כשראה שהעם שבא להילחם מולו לבוש כעמלקי ומדבר ככנעני התפלל בלי להזכיר איזה עם

ישראל אמרו לה' שהם נודרים שאם ה' יתן את העם הזה בידם הם יהרגו את כל הגרים בו, וכל הממון והרכוש שיבזזו, יהיה קודש לה'

ה' שמע לקול תפילתם ואכן נתן בידיהם את העמלקים וישראל קיימו את נדרם, החרימו את כל ערי העמלקים וקראו לשם המקום חרמה.

נחשים השרפים ונחש הנחושת (פסוקים ד' – ט')

לאחר מלחמת עמלק חזרו עם ישראל לכיוון מצרים על מנת לעקוף את ארץ אדום, ולעם כבר היה קשה ללכת את הדרך הארוכה, בנוסף הם פחדו שהם הולכים בדרכם של אבותיהם בתחילת הארבעים שנה שכמעט נכנסו לארץ וחזרו להסתובב במדבר.

כשהגיעו לצלמונה הם החלו להתרעם על ה' ומשה שהעלו אותם ממצרים למות במדבר שהרי במדבר אין לחם ואין מים והם תלויים רק במן והבאר (כמו שהיה במי מריבה כשפסקה ומיד כמעט מתו בצמא), ובנוסף הם מאסו במן – הלחם הקלוקל, כי הם חששו שהרי אין שום מאכל שנכנס לגוף ולא מוציא פסולת ולכן כשמשה ימות יתכן שכל מה שהצטבר בגוף יזיק להם ויהרוג אותם.

ה' שילח בעם את הנחשים הארסיים שהארס שלהם שורף את גוף האדם והורגו, הנחשים באו מידה כנגד מידה על הלשון הרע שדיברו.

הנחשים השרפים נשכו את העם שדיברו סרה ומתו עם רב מישראל.

העם בא במהירות למשה והתוודו על החטא שחטאו שדיברו בה' ובמשה, וביקשו ממשה שיתפלל אל ה' שיסיר מעליהם את הנחשים.

משה מחל על כבודו והפגיעה בו ומחל להם, הוא פנה לה' והתפלל בשביל העם.

ה' אמר למשה שיעשה נחש וישים אותו על עמוד גבוה, ואם מישהו ינשך (אפילו ע"י בעל חי אחר) יסתכל על הנחש, ישעבד את ליבו לאביו שבשמים ויחיה.

משה עשה נחש מנחושת תלה אותו על עמוד גבוה, ואכן מי שננשך, הביט ושיעבד את ליבו ניצול.

מסעות, נס נחל ארנון ושירת הבאר (פסוקים י' – כ׳)

עם ישראל נסעו מפונון לאבות שבדרום מואב, המשיכו בגבול המזרחי דרומי ועצרו בעיי העברים, הם ביקשו ממואב לתת להם לעבור דרכם לארץ ישראל דרך אותם מעברים, מכיוון שהמואבים לא הסכימו, הם המשיכו וחנו בנחל זרד, לאחר מכן תכננו לעבור את נחל ארנון

כששמעו האמוריים שעם ישראל עומדים לעבור בנחל, הם ניצלו את העובדה שהנחל עובר בתוך נקיק בין שתי צוקים גבוהים לאורך כל הנחל ושעם ישראל יהיו בעצם כלואים שם ולכן התחבאו בכל מיני נקיקים וחורים הקיימים בגובה הקיר וכן בתוך ערוץ הנחל,

לפני שהגיעו ההר שבצד צפון התקרב לכיוון ישראל ונצמד להר הראשון והרג את כל אותם אמוריים

עם ישראל הגיע למקום ועבר מעל אותם הרים בלי לדעת שנצמדו, ובלי לדעת את הנס שקרה בזכות זה.

רצה הקב"ה שיכירו בניו את הנס שעשה להם ולכן ציוה את הבאר שתיכנס לערוץ הנחל, תשטוף את כל חלקי האיברים והדם ותסובבם מסביב למחנה ישראל

כשראו ישראל את הנס הגדול פצחו בשירה

מלחמת סיחון מלך האמורי (פסוקים כ״א – ל״א)

ישראל מבקשים מסיחון לעבור בארצו ארץ האמורי, הם אומרים שהם ילכו רק בדרך המלך – הדרך הראשית שעוברת בין הערים, שהם לא ישתו מבארה של מרים אלא יקנו מהם מים ומזון ואפילו הבהמות שלהם לא יסטו ימין ושמאל לצידי הדרך לאכול אלא נחסום את פיהם והם יאכלו רק ממה שנקנה מכם, עד שיעברו את הירדן שבגבולו המזרחי,

הקב"ה רצה להקל על עם ישראל את הכיבושים ולכן דאג שהוא יסרב יאסוף את כל עמו וחייליו למלחמה ויצא אליהם, במקום שעם ישראל יצטרכו להגיע ולצור על הערים המבוצרות,

ביהץ נפגשו האמורים וישראל ונלחמו, ה' נתן את האמורים וסיחון בידי ישראל שכבשו את כל ארצו מנחל ארנון שבדרום עד נחל יבק בצפון ועד בני עמון שבמזרח את בני עמון הם לא כבשו כי ה' ציוה לא להילחם איתם.

ישראל מתיישבים בכל ערי האמורי ובתוכם חשבון ובנותיה,

חשבון הייתה עיר חזקה ומבוצרת שהיתה שייכת למואב ולעם ישראל היה אמור להיות אסור לכובשה, אבל סיחון כבש אותה וממילא כבר לא שייכת למואב והותרה לישראל.

בשעה שרצה סיחון לכבוש את חשבון קרא לבלעם ולאביו בעור שיעזרו לו בכח פיהם לנצח את מואב, ואכן כך היה

מלחמת יעזר ועוג מלך הבשן (פסוקים ל״א – ל״ה)

לאחר שהתיישבו ישראל בארץ האמורי, שלח משה מרגלים לעיר יעזר המרגלים סומכים על ה' ותפילתו של משה וכובשים בעצמם את העיר.

עם ישראל המשיך להתקדם צפונה לכיוון הבשן ועוג מלך הבשן שכעס על מה שעשו ישראל ליעזר ובנותיה יצא להילחם, עם ישראל במחוז אדרעי,

משה פחד שמא הזכות של עוד שהודיע בזמנו לאברהם על נפילת לוט בשבי תעמוד לו, אך ה' אמר לו שאין לו ממה לחשוש כי הוא יפול בידיהם כמו שנפל סיחון מלך האמורי.

עוג עקר הר ברוחב 12 קילומטר על מנת לזורקו על מחנה ישראל שהיה ברוחב הזה, ונעשה נס ונבקע חור באמצע ההר וההר נכנס מעבר לראשו על צווארו, כשעוג רצה לשלוף את ההר יצאו שנים משיניו ונמשכו החוצה בצורה שנתקעו בתוך ההר ולא נתנו לו להוציא אותו, משה קפץ, היכה את עוג בקרסולו והרגו, שאר עם ישראל היכו את עמו ובניו וירשו את ארצו,

פרק כ״ב – חניה בערבות מואב

חניה בערבות מואב (פסוק א')

ישראל נסעו מעיי העברים וחנו במדבריות מואב, בצד המזרחי של הירדן ממול העיר יריחו.