פרק ה: רבי יצחק יעקב ריינס וייסוד המזרחי
תשובה אחרת לאותן שאלות
בפרק הקודם עסקנו בהתנגדות לציונות כפי שעלתה ממכתבי גדולי ישראל שבספר "אור לישרים". החששות נגעו להגדרת עם ישראל, לאמונה בגאולה, לחינוך ולהשפעתה של הנהגה שאינה כפופה לתורה. עתה נפנה אל רבי יצחק יעקב ריינס, רבה של לידא ומייסד תנועת המזרחי, שביקש להצדיק את ההצטרפות לציונות מתוך נאמנות לתורה.
כדי להבין את שיטתו צריך לפתוח בכתביו שלו. אין די בהגדרה המאוחרת "ציונות דתית", הכוללת אישים וגישות שונות. גם אין להניח שכל מה שהתפתח בתנועת המזרחי במשך השנים כבר נכלל בתוכניתו מראשיתה.
מקור מרכזי לבירור הוא ספרו "אור חדש על ציון", שנדפס בווילנה בתרס"ב. הקדמתו נחתמה בתמוז תרס"א, קודם הקמת המזרחי בתרס"ב. לפיכך, הספר מאפשר לעמוד על היסודות שעליהם בנה את תמיכתו בציונות עוד לפני שהתארגנה המסגרת המפלגתית.
הצרה החומרית מחייבת מענה
בשער השני של הספר הרב ריינס מגדיר את התנועה הציונית כמפעל שעיקר התעוררותו נובע מצרה חומרית. הוא מתאר את הרדיפות, הגבלות הפרנסה, הדוחק וההשפלה, ואת נדידתן של משפחות המחפשות מקום קיום.
תיאור ההגירה כולל גם דאגה רוחנית. יהודים הנעקרים ממקומם מגיעים, לדבריו, למקומות שבהם קשה להם לשמור על דתם, ובמאבק על פרנסתם הם מתרחקים בהדרגה מאורח חייהם הקודם. המצוקה החומרית ותוצאותיה הרוחניות כרוכות אפוא זו בזו.
לשיטתו, תוכנית שתאפשר לחלק מישראל להתיישב בארץ ולהתפרנס מעבודתם עשויה להביא תועלת גדולה. הוא מדגיש שהעברה בהיקף כזה צריכה להיעשות בגלוי ובאישור, ולכן השגת הרשות המדינית היא חלק מן המעשה המבוקש.
הגדרת המפעל כחומרי נושאת אצלו משמעות עקרונית. היא מאפשרת לבחון את הפעולה לפי הצורך שהיא באה למלא, דרכי ביצועה והתועלת הצפויה ממנה, בלי לקבל את כלל השקפותיהם של המשתתפים. מכאן נפתחת האפשרות לשותפות מעשית בין אנשים הרחוקים זה מזה בענייני אמונה.
זו בדיוק אחת מנקודות המחלוקת עם המתנגדים. הם חששו שהציונות עצמה יוצרת הנהגה וזהות ציבורית חדשה, שאין להפרידן מן ההשקפה המלווה אותן. הרב ריינס ביקש להעמיד תחום פעולה משותף שאינו מחייב ויתור על יסודות האמונה.
ההשתדלות והציפייה לגאולה
הרב ריינס מתמודד גם עם הטענה שהפעולה הציונית פוגעת בציפייה לגאולה. בשער השמיני הוא מביא משל ארוך על חולה שניתנה הבטחה לרפואתו בעתיד, ועל השאלה אם ההבטחה מונעת ניסיון להקל את סבלו בהווה.
בנמשל הוא מבחין בין הגאולה המובטחת לבין הניסיון למצוא אמצעים בטוחים וכשרים להטבת מצבם של יהודים. לדבריו, הפעולה שאליה מכוונת התנועה אינה הקיבוץ הכללי של ישראל; גם בהצלחתה אפשר יהיה להעביר לארץ רק חלק מן העם.
ממילא, הציפייה לגאולה אינה סיבה להימנע מהשתדלות למען אותם יהודים שאפשר לסייע להם כעת. ההיתר והחובה שהוא מבקש לבסס תלויים באמצעים בטוחים ובפעולה הכשרה על פי התורה.
הבחנה זו חשובה להבנת דבריו, אך אין להפוך אותה לקביעה שאין לציונות בעיניו שום משמעות רוחנית. הספר כולו עוסק בקשר שבין ישראל לארצו, באמונה ובהשגחה. הטענה המצומצמת יותר היא שאין צורך לזהות את המפעל המדיני עם הגאולה השלמה כדי להצדיק את הפעולה למענו.
מה מקומה של התורה בשותפות הזאת?
אם הפעולה המשותפת מוגדרת כחומרית, מתעוררת שאלה: האם התורה נשארת מחוץ למפעל, עניין פרטי של המשתתפים הדתיים?
הקדמת "אור חדש על ציון" מלמדת שכך לא תיאר הרב ריינס את שאיפתו. הוא מבקר את הנעשה בחלק מבתי המקרא הציוניים, ומבקש שישלבו בהם ספרים המתאימים לתורה ולאמונה. הוא מקווה שהקריאה בדברי חז"ל ובביאוריהם תביא אנשים שהתרחקו מן התורה להכיר מחדש את ערכה.
בסיום ההקדמה הוא מנסח מטרה כפולה: "שהיראים ... יהיו לציונים, והציונים ... ליראים". הוא מבקש לשכנע יראים שאין בפעולה הציונית את הפגיעה הדתית שהם חוששים מפניה, ובה בעת לקרב את המשתתפים שאינם שומרי מצוות אל האמונה ואל לימוד התורה.
עוד הוא מדגיש שהקשר המחבר את היחיד אל כלל ישראל הוא קשר האמונה והדת, ומביע תקווה שבאגודות הציוניות יקומו חבורות ללימוד גמרא, הלכה ואגדה. הדברים רחוקים מהסכמה לזהות יהודית המסתפקת בלאומיות.
יש להבחין, אם כן, בין הגדרת התחום שבו אפשר לשתף פעולה לבין תיאור החיים היהודיים הראויים. שותפות לצורך מסוים אינה מלמדת שהרב ריינס ראה בתורה פרט שולי או הסכים להחלפתה בתוכן לאומי.
מדוע להקים מסגרת נפרדת בתוך התנועה?
המזרחי נוסד בתרס"ב כמסגרת דתית בתוך ההסתדרות הציונית. עצם המבנה הזה מבטא את המתח שביסוד דרכו: השתתפות במפעל הכללי, לצד התארגנות של שומרי תורה המבקשים לפעול בו מתוך עמדתם.
ברקע ייסוד התנועה עמד גם הוויכוח על ה"קולטורה", כלומר הרחבת הפעילות הציונית לתחומי תרבות וחינוך. כאן התחדדה השאלה כיצד אפשר לשמור על גבולות השותפות: כל עוד מדובר בסיוע חומרי, אפשר לטעון שאין צורך בהסכמה השקפתית; כאשר ארגון מבקש לעצב חינוך ותרבות, קשה יותר להשאיר את המחלוקות בענייני אמונה מחוץ לדיון.
המסגרת הדתית נועדה לאפשר עמידה משותפת והשפעה בתוך התנועה. אלא שהמתנגדים לא קיבלו שעצם ההתארגנות הזאת פותרת את הבעיה. במכתב הרש"ב שנידון בפרק הקודם כבר מצאנו את החשש שהשתתפות יראים תעניק לתנועה הכשר בעיני הציבור, גם אם השפעתם בפועל תהיה מוגבלת.
כנגד התקווה להשפיע מבפנים עמדה אפוא הערכה הפוכה של התוצאות. המחלוקת נגעה הן לגבולות ההתחברות והן לשאלה מעשית: מי עתיד להשפיע על מי, ומה יבין הציבור מן השותפות.
להבין את המחלוקת בלי למחוק את הצדדים
אין צורך להניח שאחד הצדדים לא הבין את חשיבות התורה או את חומרת מצבם של ישראל. הרב ריינס ביקש לפעול להצלת יהודים ולקרב רחוקים, וסבר שאפשר לעשות זאת באמצעות השתתפות מאורגנת. המתנגדים חששו שדרך זו תפגע דווקא ביסודות שאותם מבקשים לשמור.
גם בשאלת היחס למי שאינם שומרי מצוות היתה מחלוקת על הדרך. הרב ריינס תלה תקווה בכך שהתקרבות אל העם והארץ תאפשר התקרבות לתורה. מתנגדיו חששו שהציבור שומר התורה ייגרר אחר הנהגה המבקשת להעמיד יסודות אחרים לחיים היהודיים.
מתוך כך יש לקרוא את ייסוד המזרחי כהכרעה שנויה במחלוקת בשאלת ההנהגה הציבורית. בירור שיטתו של הרב ריינס מחייב להכיר את נאמנותו לתורה ואת טיעוניו; בירור ההתנגדות מחייב להכיר בכך שהחשש מן השותפות היה בעיני החולקים עליו חשש יסודי. במפגש שבין התנועה החדשה לבין רבני הונגריה קיבלה מחלוקת זו ביטוי חריף במיוחד.
פרק ו: המחלוקת בהונגריה - יישוב הארץ, התחברות והפרדת הקהילות
אותה תנועה בתוך מציאות אחרת
עד כה עסקנו בעיקר בדברים שנכתבו במזרח אירופה. בהונגריה התעורר הדיון בתוך מציאות ציבורית שונה, שבה שאלת ההתחברות למי שפרקו עול תורה כבר עמדה במרכזם של מאבקים קודמים.
הפרדת הקהילות העניקה לשומרי התורה מסגרת עצמאית לניהול חיי הדת. בעיני רבנים שראו בהפרדה תנאי לשמירת הציבור, הצטרפות לתנועה משותפת עם מי שאינם נאמנים לתורה עוררה שאלה החורגת מן היחס לארץ ישראל: האם מותר לחזור לשיתוף ארגוני לאחר שהושקעו מאמצים רבים בבניית עצמאות ציבורית?
עם זאת, אין להסיק מן הרקע הזה שכל רבני הונגריה הגיבו באותה דרך, או שטעמי ההתנגדות של כולם היו זהים. הדיונים שנדפסו בכתב העת התורני "תל תלפיות" מלמדים על מגוון תגובות, על שאלות שנותרו פתוחות ועל התגבשות הדרגתית של עמדה ציבורית מתנגדת.
פרק זה מתמקד בפולמוסים הללו. הוא נסמך על מחקרו של יואב שורק, המביא קטעים מן הדיונים ומן התכתובת שסביבם.
הדיון נכנס לבית המדרש
"תל תלפיות", שיצא בוואץ בעריכת רבי דוד צבי קצבורג, הוקדש בעיקר לדברי תורה. לפי סקירת שורק, התקיימו בו שני פולמוסים קצרים על הציונות: בתרנ"ח ובתרס"ד.
ראשית הדיון הראשון היתה בהערת העורך בעקבות מאמר של רבי עקיבא יוסף שלזינגר. קצבורג ביקש לעורר את גדולי התורה לעסוק בתנועה החדשה, והפריד בין שאלת סיכויי הצלחתה לבין שאלות ההיתר והחובה.
בתוך כך העמיד במפורש את שאלת ההתחברות. הוא הכיר בתועלת שצמחה לשומרי התורה בהונגריה מן הפירוד, ושאל אם אותו עיקרון אוסר גם שותפות בפעולה הציונית.
חשיבותו של הדיון היא בעצם הצגת השאלות בנפרד. אפשר לסבור שיש מצווה ביישוב הארץ, ובכל זאת לאסור את ההצטרפות לגוף הפועל למענה. ואפשר להסכים שיש איסור התחברות במקרים מסוימים, ולהיחלק אם הוא חל על שיתוף הפעולה המסוים הנדון.
רבי מרדכי וינקלר: מדוע דווקא עמהם?
בדברי רבי מרדכי וינקלר, בעל "לבושי מרדכי", כפי שהם מובאים במחקר, ניכרת הבחנה זו. הוא דן תחילה במצוות יישוב הארץ, ובהמשך מביע חשש מפני ההתחברות לציונים, על רקע הניסיון שנצבר בהונגריה.
השאלה שהוא מעמיד אינה רק אם ראוי לפעול, אלא מדוע הכרחי לפעול דווקא במסגרת הזאת. הוא מציע לעורר יראים ושלמים מארצות שונות להתכנס ולדון בעצמם במפעל היישוב.
זו חלופה ציבורית של ממש: התארגנות עצמאית שתוכל לעסוק בעניין בלי להיות כפופה להנהגה שהיחס אליה שלילי. המכתב אינו נותן בסיס להצגתו כתומך בהצטרפות לציונות. הוא כן מלמד שהתנגדות למסגרת משותפת יכולה לבוא יחד עם מחשבה על פעולה אחרת למען הארץ.
שורק מעניק לעמדה זו פירוש רחב יותר בהקשר מחקרו. לצורך הבירור שלנו אפשר להסתפק בהבחנה העולה מן הדברים שהביא: אין לזהות את דחיית ההתחברות עם דחיית כל התארגנות ליישוב הארץ.
טעמים שונים להתנגדות
באותו פולמוס הובאו גם עמדות מתנגדות נוספות. רבי שמעון פולק חשש מן ההשפעה הרוחנית של השותפות, והעלה גם נימוק נגד ריכוז כלל ישראל במקום אחד, מתוך דברי חז"ל על התועלת שבפיזורם בין האומות.
רבי אליעזר זוסמן סופר מפאקש התנגד להתחברות, ובדבריו נקשרה ההתנגדות גם לחשש מפגיעה באמונה במשיח. לצד זאת הוא הבחין בין השותפות עם הציונים לבין רכישת שדה וכרם בארץ לשם יישובה.
רבי חנניה יום טוב ליפא טייטלבוים מסיגט, בעל "קדושת יום טוב", ראה בתנועה סכנה לאמונה ולחיי התורה, ופעל להפסקת העיסוק המעודד בה מעל דפי כתב העת. פנייתו נעשתה באמצעות רבי ישעיה זילברשטיין, רבה של וואץ, שתחת חסותו הופיע "תל תלפיות".
העמדות מצטרפות להתנגדות ציבורית, אך אין הן זהות. שאלת הגאולה, החשש מן המנהיגים, משמעות ההתחברות והערכת הסכנה לישראל הן טענות נבדלות. הצגתן כטענה אחת מחמיצה את מבנה המחלוקת.
הדיון בתרס"ד: האם אפשר להימנע מהצטרפות וללמד זכות?
בתרס"ד חזר קצבורג לעסוק בציונות. לפי סקירת שורק, תחילה הציע עמדה שאינה מחייבת הצטרפות: אפשר להסתייג מן ההתחברות, ובכל זאת לראות ערך בפעולותיהם של יהודים רחוקים למען היישוב והצלת ישראל.
בהמשך פנה גם לשאלת המזרחי, והעלה את האפשרות ששותפות של שומרי תורה תקרב את האחרים למצוות. אם הדבר לא יצליח, סבר שתוכל לקום פעילות נפרדת של היראים.
זו הצעה שונה מן ההתבדלות המיידית. היא מניחה שיש מקום לבחון את יכולת ההשפעה של השותפות. עם זאת, אין לצרף את דבריו לכלל היתר בלתי מוגבל: גם בתיאור הזה השאלה היא מה אפשר להשיג, ומה ייעשה אם התקווה תתבדה.
התגובות שנסקרו במחקר מלמדות שהרעיון מצא אוזן קשבת אצל כמה רבנים, לצד התנגדות. עצם קיומו של דיון פנימי כזה מחייב להימנע מתיאור הונגריה כמרחב שלא נשמעה בו אלא עמדה אחת.
רבי ישעיה זילברשטיין והמאבק בוועידת המזרחי
בתגובתו של רבי ישעיה זילברשטיין, בעל "מעשי למלך", עמד במרכז החשש מפני לאומיות יהודית המנותקת מן האמונה. הוא ראה בתפיסה זו פגיעה בייעודו של ישראל וביסוד קיומו.
בהמשך התחדדה המחלוקת סביב ועידת המזרחי בפרשבורג בתרס"ד, ונעשה מאמץ רחב למנוע את ההשתתפות בה. הטענה שהמזרחי הוא ארגון של שומרי מצוות לא הכריעה בעיני המתנגדים את שאלת ההתחברות: מוקד הוויכוח היה השייכות לתנועה הכללית והמשמעות הציבורית של אותה שייכות.
כאן גם ניכרים קשרים שבין ארצות. זילברשטיין הסתייע בדברי מתנגדים מחוץ להונגריה, ובהם רבי חיים מבריסק. המחלוקת המקומית התפתחה אפוא מתוך מסורת ההנהגה ההונגרית, אך גם מתוך חילופי מכתבים והשפעה הדדית בין רבנים ממקומות שונים.
מה אפשר ללמוד מן הפולמוס
שורק מבקש לבחון את משקלם של המבנה הקהילתי, יחסי הסמכות והמאבק הציבורי בעיצוב העמדה ההונגרית. זו הצעה מחקרית שיש לדון בה בפני עצמה. אין להפוך אותה להסבר המבטל את טעמיהם התורניים המפורשים של המשתתפים.
מן החומר שהביא אפשר ללמוד מסקנה מצומצמת ומבוססת יותר: המחלוקת התנהלה בכמה מישורים בעת ובעונה אחת. היו בה פירושי מקורות, שאלות על האמונה בגאולה, הערכות בדבר השפעה רוחנית וניסיון מעשי של הנהגת קהילות.
גם השאלה מי מוסמך להחליט וכיצד מחייבים הכרעה ציבורית היתה חלק מן המציאות. אלא שעצם קיומם של יחסי סמכות אינו מוכיח שעמדה נאמרה שלא מתוך שכנוע; ומנגד, קיומה של הכרעה ציבורית אינו מוחק את הדעות וההתלבטויות שקדמו לה.
בהמשך הסדרה, כשנעסוק באגודת ישראל, נשוב אל הרצון לבנות התארגנות רחבה הכפופה לתורה. על רקע הדיונים הללו אפשר כבר להבין מדוע שאלת המסגרת היתה כה מרכזית: המחלוקת עסקה גם ביכולת לפעול למען צורכי ישראל באמצעות ציבור מאורגן, ובתנאים שבהם פעולה כזאת תשמור על עצמאותה הרוחנית.
מקורות ועיונים - פרק ה
א. רבי יצחק יעקב ריינס, "אור חדש על ציון", וילנה תרס"ב, הקדמת המחבר, ובפרט חלקה האחרון, העוסק במטרות הספר, בבתי המקרא ובקירוב המשתתפים לתורה.
ב. שם, שער שני, פרק א: הגדרת המפעל כחומרי, מצוקת היהודים, ההגירה והצורך בהשגת אישור להתיישבות רחבה.
ג. שם, שער שמיני, משל החולה והדיון שלאחריו ביחס שבין הציפייה לגאולה לבין השתדלות באמצעים בטוחים וכשרים.
ד. "אור לישרים", ורשה תר"ס, מדור "דעת קדושים", מכתב האדמו"ר הרש"ב מליובאוויטש, ובפרט הדיון בטענה שעל היראים להצטרף ולעמוד בראש התנועה.
ה. יואב שורק, "בין אידיאולוגיה לפוליטיקה באורתודוקסייה ההונגרית: עיון מחודש בפולמוס על הציונות ב'תל תלפיות'", בתוך: "תמיד הונגרים: יהודי הונגריה בתמורות העת החדשה", הוצאת אוניברסיטת בר-אילן, תשפ"א, עמ' 67-97. לעניין הרקע להקמת המזרחי ופעילותו בהונגריה, ראו בעיקר עמ' 81-85. זהו מחקר מאוחר, ויש להבחין בינו לבין כתבי הרב ריינס עצמו.
מקורות ועיונים - פרק ו
א. יואב שורק, "בין אידיאולוגיה לפוליטיקה באורתודוקסייה ההונגרית: עיון מחודש בפולמוס על הציונות ב'תל תלפיות'", בתוך: גיא מירון, שלמה שפיצר ואנה סלאי, עורכים, "תמיד הונגרים: יהודי הונגריה בתמורות העת החדשה", הוצאת אוניברסיטת בר-אילן, תשפ"א, עמ' 67-97.
ב. לתיאור כתב העת ועורכו ולרקע ההונגרי: שם, עמ' 68-73. לפולמוס תרנ"ח ולעמדות הרבנים: עמ' 74-80. לפולמוס תרס"ד ולמאבק סביב ועידת המזרחי: ראו הדיון מעמ' 82 ואילך.
ג. המקורות הראשוניים המצוינים במחקר כוללים את "תל תלפיות", מחברת ו, מכתבים ט-יא, תרנ"ח; מחברת יב, מכתבים יח ואילך, תרס"ד.
ד. נפתלי בן-מנחם, "אגרות ציון - מתוך ארכיונו של 'תל תלפיות'", בתוך: "מספרות ישראל באונגאריה", ירושלים תשי"ח, עמ' 64-85.
