מדוע סיום מעשה הבריאה הוא הסיבה לקדושת השבת? ומדוע קדמה קדושתה לנתינתה לישראל? המאמר מבאר את מקומה של השבת כתכלית הבריאה, שאליה מכוונים כל ששת ימי המעשה.
א. קדושת השבת – מששת ימי בראשית
השבת התקדשה עוד קודם שנצטוו עליה ישראל, כפי שאנו רואים בפרשת בראשית, "ויכלו השמים והארץ וכל צבאם וגו' ויברך אלוקים את יום השביעי ויקדש אותו, כי בו שבת מכל מלאכתו אשר ברא אלוקים לעשות" (בראשית ב, א-ג). היום השביעי התייחד בכך שבו שבת הקב"ה ממלאכת הבריאה, ולכן הוא בירך וקידש אותו. נמצא שקדושת השבת קיימת כבר מבריאת העולם, קודם שניתנה לישראל.
וגם בפרשת יתרו, כאשר התורה מצווה את ישראל על השבת, היא מדגישה שהשבת שייכת לקב"ה: "ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך, ויום השביעי שבת לה' אלוקיך" (שמות כ, ט-י).
ובזה שונה השבת משאר המועדים. את המועדים בית דין מקדש, וכדברי רבי עקיבא: "אלה מועדי ה' מקראי קודש אשר תקראו אותם, בין בזמנן בין שלא בזמנן, אין לי מועדות אלא אלו" (ראש השנה פ"ב מ"ט). לכן בברכת היום טוב אנו אומרים "מקדש ישראל והזמנים". לעומת זאת, השבת אינה תלויה בקידוש בית דין, שהרי "שבת מקדשא וקיימא" (ביצה יז ע"א). לכן בברכת השבת אנו אומרים "מקדש השבת", מפני שקדושתה אינה תלויה בישראל, אלא היא קבועה ועומדת מששת ימי בראשית.
ומעתה יש להבין מהי בעצם מהותה ותוכנה של השבת, ומה הקשר בין כך שהקב"ה שבת ממלאכה ביום השביעי לכך שהוא בירך וקידש אותו. עוד יש להבין מה המשמעות של היות השבת יומו של הקב"ה, וכיצד הבנה זו צריכה להשפיע על האופן שבו אנו מקיימים את השבת.
ב. השבת – התכלית של ששת ימי המעשה
ונראה להציע שהשבת שייכת לתכלית של הבריאה, וכפי שאנו אומרים בתפילת ערבית של שבת, "אתה קדשת את יום השביעי לשמך – תכלית מעשה שמים וארץ". המילה "תכלית" יש לה גם משמעות של סיום וכלייה, וגם משמעות של מטרה ותכלית שלשמה הכל נעשה.
הדבר דומה לאדם שבונה בית במשך שנה או שנתיים, וכאשר הבנייה מסתיימת הוא מגיע אל התכלית שלשמה הוא בנה את הבית, והיא להיכנס אליו ולגור בו. כל הבנייה הייתה הכנה אל המטרה הזו. כך גם ששת ימי המעשה הם ההכנה והדרך אל השבת, שהיא התכלית שאליה ששת ימי המעשה מובילים.
ובכדי להבין את הדברים, צריך להקדים שהקב"ה ברא את העולם כדי ששמו יתגלה ויתפרסם בו. העולם הזה הוא עולם המעשה, ובתוך המציאות הגשמית הזו מוטל על האדם לגלות את שמו של הקב"ה. אנו אוכלים ושותים, ישנים ועוסקים בצרכים גשמיים, וכל המצוות נועדו לכך שנגלה את שמו של הקב"ה דווקא בתוך עולם המעשה. כאשר אנו מכניסים את עבודת ה' אל תוך החיים הגשמיים, מתגלה ומתגדל שמו של הקב"ה בעולם.
ואולם, התכלית הסופית של הבריאה היא האלף השביעי, עולם הבא, שבו הדברים יהיו ברורים וגלויים, ושמו של הקב"ה יתגלה בעולם בגילוי. אלא שהדרך להגיע אל התכלית הזו עוברת דרך ה"שית אלפין שנין" של עולם המעשה.
ועל פי זה יש להבין את עניינה של השבת. פרשת בראשית, העוסקת במעשה הבריאה, אינה רק תיאור של ההיסטוריה או תשובה לשאלה כיצד העולם נברא, אלא היא באה ללמד אותנו את הסדר שבו הקב"ה מנהיג ומוביל את הבריאה, ואת התכלית שאליה הבריאה מכוונת.
הרמב"ן אומר (בראשית ב, ג) שששת ימי המעשה הם כנגד ששת אלפי שנות העולם, והשבת היא כנגד האלף השביעי. לכן העולם נברא בסדר של שישה ימים ולאחריהם היום השביעי, כדי ללמד אותנו שששת הימים הם זמן המעשה והעבודה, ואילו היום השביעי הוא התכלית שאליה הכל הולך.
ולפי זה, כאשר התורה אומרת, "ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך, ויום השביעי שבת לה' אלוקיך" (שמות כ, ט), מונח כאן הסדר והמהלך של כל הבריאה. ששת ימי המעשה אינם עומדים בפני עצמם, אלא מכוונים והולכים אל היום השביעי, ממש כפי שהשית אלפין שנין של עולם המעשה מכוונים אל האלף השביעי. תפקידה של השבת הוא אפוא לתת לנו את המבט הנכון ולהזכיר לנו שכל ששת ימי המעשה נועדו להוביל אותנו אל התכלית, שהיא השבת.
ג. מנוחת השבת – לחיות את תכלית הבריאה
ומעתה מתבאר היטב גם מהי מהותה של מנוחת השבת. ששה ימים אנו עושים מלאכה, ובהם אנו מגלים את שמו של הקב"ה בתוך עולם המעשה, ואילו היום השביעי הוא כנגד עולם הבא. פעם בשבוע נתן לנו הקב"ה יום אחד שבו אנו נוגעים בתכלית של הבריאה, ונזכרים לשם מה נברא העולם. זוהי מהותה של השבת, שהיא כנגד עולם הבא, ותפקידה להשפיע על ששת ימי המעשה, שיהיו מכוונים אל התכלית של הבריאה, שהיא גילוי שמו של הקב"ה בעולם.
וכמו כן מתבאר גם מדוע השביתה ממלאכה היא מקור לברכה ולקדושה. מנוחה של אדם שעבד ונח מעמלו היא מנוחה של הפסקה וחידלון, וכמו שאמרו חז"ל "שינה אחד משישים למיתה" (ברכות נז ע"ב). אבל המנוחה של שבת היא "מנוחת אהבה ונדבה, מנוחת אמת ואמונה, מנוחת שלום ושלוה, מנוחה שלמה שאתה רוצה בה", היא לא מנוחה של חידלון, אלא מנוחה ששייכת אל התכלית, מנוחה של הגעה אל המקום שאליו מכוונים כל ימי המעשה, וכמו שאמרו חז"ל "שבת אחד משישים לעולם הבא" (ברכות נז ע"ב).
לכן אנו שובתים ממלאכה בשבת, מפני שבשבת אנו לא מגלים את שמו של הקב"ה דרך המעשים והמלאכה, אלא השבת היא יום שמיועד כל כולו לחיות את הייעוד והתכלית של הבריאה באופן ישיר, ואת זה אנו עושים דווקא על ידי המנוחה והשביתה ממלאכה.
וזהו עומק דברי התורה, "ויברך אלוקים את יום השביעי ויקדש אותו, כי בו שבת מכל מלאכתו" – השביתה של השבת מבטאת את ההגעה אל התכלית, שבה אין צורך במלאכה כדי לגלות את שמו של הקב"ה, ולכן יום השבת הוא יום מבורך ומקודש, וממנו נמשכת הברכה אל ששת ימי המעשה.
ד. השבת – אות ברית בין הקב"ה לעם ישראל
מכיוון שהשבת שייכת אל תכלית הבריאה, נתן אותה הקב"ה לעם ישראל במתנה, והיא נעשתה לאות ברית ביניהם לבין הקב"ה, וכפי שנאמר בפרשת כי תשא, "כי אות היא ביני וביניכם לדורותיכם, לדעת כי אני ה' מקדשכם" (שמות לא, יג), ובהמשך נאמר, "ושמרו בני ישראל את השבת... ביני ובין בני ישראל אות היא לעולם" (שם, טז).
השבת ניתנה דווקא לעם ישראל, משום שתפקידו המיוחד בבריאה הוא לגלות את שמו של הקב"ה בעולם ולהביא את הבריאה אל תכליתה. עם ישראל שייך אל התכלית של הבריאה, שהיא העולם הבא, ולכן גם השבת, השייכת אל אותה תכלית, ניתנה לו במתנה. לעומת זאת, אומות העולם שאינם שייכים אל תכלית הבריאה ואל העולם הבא, אינם שייכים גם אל השבת, ולכן אמרו חז"ל "גוי ששבת חייב מיתה" (סנהדרין נח ע"ב).
נמצא אפוא שהשבת היא "תכלית מעשה שמים וארץ", מפני שהיא שייכת אל תכלית הבריאה ואליה מכוונים כל ימי המעשה. בששת ימי המעשה אנו פועלים בתוך העולם ומגלים את שמו של הקב"ה, ואילו בשבת אנו שובתים ונוגעים בתכלית שאליה כל מעשינו מכוונים. השבת נותנת לעם ישראל את המבט הנכון על כל ימי המעשה, ומכוונת אותם אל תכליתם, שהיא גילוי שמו יתברך בעולם.
