איך שמחים (א) - לגלות את השמחה ברגע הארעי כשהשמחה קורסת בגלל משהו קטן
במבואי השער של חג האסיף, כשהסכך פורס צלו והקירות מעוטרים במילים "ושמחת בחגך", מתעוררת תהיית הלב הנוקבת של בן העלייה: כיצד נכבשת שמחה פנימית מכל הלב, הממאנת להתפוגג מול משברי הזמן? במאמר שלפנינו נרד אל שורש הנפש ונבקש לנפץ את "אלוהי המסכה" – אותן תבניות נוקשות ומשובשות המגדירות את עבודת השם בתוך גבולות בית המדרש בלבד, ומותירות את האדם מתוסכל מול אילוצי החיים. נגלה יחד, מתוך שיחה תורנית עמוקה, כיצד שטיפת הבית, העמידה המייגעת בתור לחלוקות המועד, ושפשוף תבניות התנור, הופכים לנקודות אור רעננות ולקדושה עצמית, המזקקות רוגע פנימי עמוק מתוך ארעיותה של הסוכה.
א. קירות מדברים: בין הכתוב על הקיר לכותלי הלב
ערב חג הסוכות, זמן שמחתנו. הרחובות כולם לובשים חג, דפנות העץ מוקמות בשירה, והסכך הירוק מפיץ ריח חריף ומוכר של התחדשות. על כותלי הסוכות כבר תלויים הקישוטים המאירים, ובמרכזם המילים הנצחיות המלוות את ימי המועד: "ושמחת בחגך", "והיית אך שמח". הדורות כולם דרשו את הכתוב על הקיר הזה, ראו בו הבטחה, ראו בו ציווי. אך כאן, בתוך תחומי הלב הפנימיים, בין כותלי הנפש של בן העלייה המבקש אחיזה, מהדהדת שאלה שקטה, נוקבת וכואבת: איך עושים את זה? איך מגיעים לשמחה כזו, שמחה פנימית ועמוקה שממלאת את כל הלב, ולא רק כזו שמצטיירת כלפי חוץ כדי לצאת ידי חובה או מפני "מה יאמרו"?
הרי הדבר אינו מובן כלל. התורה אינה מבקשת מאיתנו לשמוח רק בימי מועד כמעשה סמלי או כחוויה חולפת. התביעה הפנימית של המחשבה התורנית ותורת החסידות היא להיות בשמחה תמיד. השמחה היא המנוע, היא החיות, היא התנאי ההכרחי לעבודת השם יתברך בכל הכלים ובכל הכוחות. ומי מאיתנו לא ניסה? מי לא חיפש נקודות אור? הנה, יושב אברך בכל ערב, רגע לפני שהוא עוצם את עיניו מעמל יומו, אוחז בדף ובעט, ומנסה לקיים תרגיל עתיק וקדוש של הכרת הטוב. הוא סופר – דבר אחד, ועוד אחד, עד שהוא מגיע לעשרה דברים יציבים ועקרוניים שעליהם הוא צריך להודות. הוא כותב על הבריאות, על הילדים, על זכות התורה, על קורת הגג, על רגעי החסד הקטנים שעושים לנו טוב. הנייר מתמלא בטובו של הבורא, המילים נראות נכונות, והלב כמעט, כמעט ומתרחב.
ואז, בלי שום אזהרה, זה קורה. משהו קטן שבר אותי, והשמחה נעלמת.
זה לא חייב להיות משבר קטסטרופלי או אסון נורא. לפעמים זו מילה אחת לא במקום שנאמרה בבית מתוך עייפות, תוכנית קטנה שהשתבשה בהכנות לחג, דוחק כלכלי של ערב מועד, או מחשבה טורדנית אחת שמזדחלת פנימה ומזכירה לאדם היכן הוא נמצא והיכן הוא שואף להיות. ברגע אחד, כל המגדל המפואר של עשרת החסדים קורס כמו מגדל קלפים. השמחה נעלמת כלא הייתה, והלב נותר מרוקן, פצוע, מתוסכל מעצמו ומאוכזב מחוסר יכולתו להתמיד. הרי באמת רציתי להתמיד. הרי זה ידוע ושגור בפי כל ש"השמחה משתלמת", שהיא פותחת שערים, שהיא סגולה לכל מילי דמיטב. אז מדוע היא חומקת מאיתנו דווקא כשאנחנו זקוקים לה יותר מכול? מדוע אותו משהו קטן מצליח שוב ושוב לשבור את הרוח?
ב. תבניות משובשות ו"אלוהי מסכה" בעבודת השם
כדי להבין את פשר השבר הזה, עלינו לצלול ליסוד עמוק ששמעתי מפי הגר"מ ולדמן שליט"א, המגדיר בבהירות את הטעות השורשית המרחיקה מאיתנו את השמחה.
לרבים מאיתנו, ובפרט לבני תורה השואפים לשלמות, ישנן מוסכמות מוקדמות ונוקשות מאוד על דרכי עבודת השם. יש לנו תוכניות מוגדרות, הספקים ברורים, שאיפות נעלות ומטרות מדודות: הגעה למניין בשעה מסוימת, לימוד בריכוז מוחלט בסדרים עם החברותות, הספק דפי גמרא או שורות ברשב"א. אנחנו מחליטים שזו, ורק זו, היא הגדרה של "עבודת השם". ממילא, בכל רגע שבו המציאות אינה תואמת את התוכנית המקורית – אם בגלל אילוצי הבית, ערב החג, או קושי פיזי – אנו חווים זאת כסוג של פספוס, ביטול תורה, או ירידה רוחנית.
כדי להמחיש זאת, נתבונן בסיפור-עם ידוע השגור בבתי המדרש. מעשה בשני אברכים שנפגשו בי' בניסן, בעיצומן של ההכנות הקדחתניות לחג הפסח, בין כותלי בית המדרש השומם למחצה. פנה ראובן לשמעון ואמר לו באנחת רווחה: "אהה, סוף סוף אפשר קצת לנשום... סוף סוף אני פוגש את הקדוש ברוך הוא... סוף סוף לראות את הבית מדרש, להיות בו, כאן אני מתחיל לנשום!"
הביט בו שמעון, חייך חיוך עצוב ואמר לו: "ראובן, תגיד לי, האם הקדוש ברוך הוא נמצא רק בין כותלי בית המדרש? וכשאתה מסתובב ברחוב, או כשאתה מסייע בבית, חס ושלום שם אין הקדוש ברוך הוא?!"
זוהי נקודת התורפה שלנו. כשאדם חושב שרצון השם מצומצם אך ורק לתמונה הספציפית שהוא צייר לעצמו – הוא יוצר לעצמו, כביכול, "אלוהי מסכה" לעבודת השם. הוא קובע כי רק בתבנית זו ורק בציור זה ישנה עשיית רצון הבורא, ותו לא מידי. כל מה שחורג מהתבנית הזו נתפס בעיניו כהפרעה, כגזילת זמן וכביטול תורה, וממילא הופך למקור לעצבות, ללחץ ולתסכול.
ג. רצון השם בתור לחלוקות ובשפשוף התבניות
האמת היא הפוכה לגמרי, והיא המפתח לרוגע ולשמחה פנימית. כל רגע ורגע בחייו של יהודי, אם הוא נעשה מתוך התבטלות לרצון הבורא, הוא-הוא עבודת השם בעצמה. אין זה משנה אם האדם יושב כעת שקוע ברמב"ם בעיון, או שהוא עומד כעת בתור הארוך של החלוקות בחינם (שאותן חלוקות, כידוע, תמיד עולות בסוף לא מעט כסף ועצבים...), או שהוא משפשף כעת ללא הצלחה יתירה את השומן השרוף והעקשן מתבניות התנור לכבוד החג.
בכל רגע ורגע בחיים יש שליחות מיוחדת מהקדוש ברוך הוא. מי שמבין זאת, מי שמשחרר את הדעות המשובשות הללו ומגלה שיש בכל פעולה ופעולה אפשרות לעשות נחת רוח ליוצרנו, הרי הוא מתמלא בשמחה עצומה!
כאשר אברך עומד בתור בערב סוכות כדי לקנות עוד קישוט נצרך לסוכה, או כדי לבחור דפנות יפות, והדבר נצרך לצורך מצוות החג ושלום ביתו – הוא אינו נמצא ב"ביטול"; הוא מקיים ברגע זה את רצון השם והוא קרוב קרוב אליו! כשהוא שוטף את הבית – זוהי שמחה עצומה. כשהוא שומר על הילדים הקטנים ומפנה את רעייתו להכנות, וזה מה שהוא צריך ונדרש לעשות כעת על פי התורה והמוסר – עליו לשמוח מאוד, גם אם אינו מצליח לפתוח ספר תוך כדי, ואדרבא, גם אם בדווקא הוא נמנע מלפתוח ספר כדי שלא להגיע לידי מתח, קוצר רוח או כעס על ילדיו. כמה נחת רוח יש להקדוש ברוך הוא מהימנעות זו! כמה גדלות נפש יש בוויתור על ה"הספק" האישי למען עשיית רצון השם האמיתי והעכשווי.
ד. השמחה והרוגע בצילא דמהימנותא
התובנה הזו היא המתכון היחיד לרוגע ולשמחה, ובפרט בחג הסוכות. אדם נכנס לסוכה, הוא ישן בה, אוכל בה, ומבין שהוא נמצא כעת בתוך מצווה מקיפה, תחת כנפי השכינה, ב"צילא דמהימנותא". הוא עושה את רצון השם, נח ופועל בתוך החיבוק האלוקי.
נכון, אולי הוא לא הספיק ללמוד את כל ההספקים שרשם לעצמו בלוח שלפני החג. אולי הוא לא סיים את המסכת שרצה, או שלא הגיע לחג עם הראש המיושב והפנוי שדמיין בעיני רוחו. אך הוא אירח את ההורים, הוא שימח את אשתו, הוא השרה אווירה טובה ונינוחה בבית ככל שיכול היה, ומנע מריבה ומתיחות. כעת, כשהוא יושב בסוכה, הוא יכול להביט על אותן דפנות, לשבור את התבניות המדומיינות, לחייך בלב שלם ולשיר בקול גדול ובשמחה פנימית: "ושמחת בחגך... והיית אך שמח".
ככל שנפנים שהאישה, הילדים ואילוצי החיים אינם חס ושלום "חפצא של ניסיון" או גורם של ביטול תורה והפרעה, אלא הם-הם ה"חפצא של עבודת השם" בעצמה – נסיר מעלינו את עול העצבות ונזכה לשמחה, לקרבת אלוקים ולרוגע נפשי עמוק.
ה. לקום מהנפילה האלף: היסוד של "יום-יום לנסות מחדש"
ומכאן אנו חוזרים אל אותו שבר קטן. אולי אין פה קסם. אולי אין נוסחת פלא לשמחה, וככל שנחפש פתרון בזק, נתאכזב. הסוד האמיתי להצלחה בעבודת הנפש אינו טמון ביכולת לבנות חומת מגן בלתי חדירה, אלא דווקא ביכולת לקום ולנסות בכל יום – ובכל רגע – מחדש. גם אם המרגש מרגיש שוב דפוק, גם אם המחיצות הפנימיות קרסו, החובה והזכות שלנו היא לחפש איזה נקודת אור קטנה, זיק של טוב, ולנסות הפעם להישאר שם. להחזיק בשמחה כמה שיותר, לא לוותר עליה בקלות.
ואם נפלת היום? ואם אותו משהו קטן שבר אותך שוב, בפעם האלף?
אל תתייאש. אל תרים ידיים. תקום, תנער את עפר העצבות, ותפתח לשמחה שוב את הדלת. התנועה הזו של הקימה, של הסירוב להיכנע לייאוש ושל ההבנה שכל רגע הוא דף חדש בעבודת השם – היא היא המצווה האמיתית. היא השמחה שעולה מתוך הארעיות ומתוך השברים, והיא שמביאה לאדם את החוסן ואת היכולת לעמוד מול פגעי הזמן, ולשורר מתוך הלב: "והיית אך שמח".
ערב חג הסוכות, זמן שמחתנו. הרחובות כולם לובשים חג, דפנות העץ מוקמות בשירה, והסכך הירוק מפיץ ריח חריף ומוכר של התחדשות. על כותלי הסוכות כבר תלויים הקישוטים המאירים, ובמרכזם המילים הנצחיות המלוות את ימי המועד: "ושמחת בחגך", "והיית אך שמח". הדורות כולם דרשו את הכתוב על הקיר הזה, ראו בו הבטחה, ראו בו ציווי. אך כאן, בתוך תחומי הלב הפנימיים, בין כותלי הנפש של בן העלייה המבקש אחיזה, מהדהדת שאלה שקטה, נוקבת וכואבת: איך עושים את זה? איך מגיעים לשמחה כזו, שמחה פנימית ועמוקה שממלאת את כל הלב, ולא רק כזו שמצטיירת כלפי חוץ כדי לצאת ידי חובה או מפני "מה יאמרו"?
הרי הדבר אינו מובן כלל. התורה אינה מבקשת מאיתנו לשמוח רק בימי מועד כמעשה סמלי או כחוויה חולפת. התביעה הפנימית של המחשבה התורנית ותורת החסידות היא להיות בשמחה תמיד. השמחה היא המנוע, היא החיות, היא התנאי ההכרחי לעבודת השם יתברך בכל הכלים ובכל הכוחות. ומי מאיתנו לא ניסה? מי לא חיפש נקודות אור? הנה, יושב אברך בכל ערב, רגע לפני שהוא עוצם את עיניו מעמל יומו, אוחז בדף ובעט, ומנסה לקיים תרגיל עתיק וקדוש של הכרת הטוב. הוא סופר – דבר אחד, ועוד אחד, עד שהוא מגיע לעשרה דברים יציבים ועקרוניים שעליהם הוא צריך להודות. הוא כותב על הבריאות, על הילדים, על זכות התורה, על קורת הגג, על רגעי החסד הקטנים שעושים לנו טוב. הנייר מתמלא בטובו של הבורא, המילים נראות נכונות, והלב כמעט, כמעט ומתרחב.
ואז, בלי שום אזהרה, זה קורה. משהו קטן שבר אותי, והשמחה נעלמת.
זה לא חייב להיות משבר קטסטרופלי או אסון נורא. לפעמים זו מילה אחת לא במקום שנאמרה בבית מתוך עייפות, תוכנית קטנה שהשתבשה בהכנות לחג, דוחק כלכלי של ערב מועד, או מחשבה טורדנית אחת שמזדחלת פנימה ומזכירה לאדם היכן הוא נמצא והיכן הוא שואף להיות. ברגע אחד, כל המגדל המפואר של עשרת החסדים קורס כמו מגדל קלפים. השמחה נעלמת כלא הייתה, והלב נותר מרוקן, פצוע, מתוסכל מעצמו ומאוכזב מחוסר יכולתו להתמיד. הרי באמת רציתי להתמיד. הרי זה ידוע ושגור בפי כל ש"השמחה משתלמת", שהיא פותחת שערים, שהיא סגולה לכל מילי דמיטב. אז מדוע היא חומקת מאיתנו דווקא כשאנחנו זקוקים לה יותר מכול? מדוע אותו משהו קטן מצליח שוב ושוב לשבור את הרוח?
ב. תבניות משובשות ו"אלוהי מסכה" בעבודת השם
כדי להבין את פשר השבר הזה, עלינו לצלול ליסוד עמוק ששמעתי מפי הגר"מ ולדמן שליט"א, המגדיר בבהירות את הטעות השורשית המרחיקה מאיתנו את השמחה.
לרבים מאיתנו, ובפרט לבני תורה השואפים לשלמות, ישנן מוסכמות מוקדמות ונוקשות מאוד על דרכי עבודת השם. יש לנו תוכניות מוגדרות, הספקים ברורים, שאיפות נעלות ומטרות מדודות: הגעה למניין בשעה מסוימת, לימוד בריכוז מוחלט בסדרים עם החברותות, הספק דפי גמרא או שורות ברשב"א. אנחנו מחליטים שזו, ורק זו, היא הגדרה של "עבודת השם". ממילא, בכל רגע שבו המציאות אינה תואמת את התוכנית המקורית – אם בגלל אילוצי הבית, ערב החג, או קושי פיזי – אנו חווים זאת כסוג של פספוס, ביטול תורה, או ירידה רוחנית.
כדי להמחיש זאת, נתבונן בסיפור-עם ידוע השגור בבתי המדרש. מעשה בשני אברכים שנפגשו בי' בניסן, בעיצומן של ההכנות הקדחתניות לחג הפסח, בין כותלי בית המדרש השומם למחצה. פנה ראובן לשמעון ואמר לו באנחת רווחה: "אהה, סוף סוף אפשר קצת לנשום... סוף סוף אני פוגש את הקדוש ברוך הוא... סוף סוף לראות את הבית מדרש, להיות בו, כאן אני מתחיל לנשום!"
הביט בו שמעון, חייך חיוך עצוב ואמר לו: "ראובן, תגיד לי, האם הקדוש ברוך הוא נמצא רק בין כותלי בית המדרש? וכשאתה מסתובב ברחוב, או כשאתה מסייע בבית, חס ושלום שם אין הקדוש ברוך הוא?!"
זוהי נקודת התורפה שלנו. כשאדם חושב שרצון השם מצומצם אך ורק לתמונה הספציפית שהוא צייר לעצמו – הוא יוצר לעצמו, כביכול, "אלוהי מסכה" לעבודת השם. הוא קובע כי רק בתבנית זו ורק בציור זה ישנה עשיית רצון הבורא, ותו לא מידי. כל מה שחורג מהתבנית הזו נתפס בעיניו כהפרעה, כגזילת זמן וכביטול תורה, וממילא הופך למקור לעצבות, ללחץ ולתסכול.
ג. רצון השם בתור לחלוקות ובשפשוף התבניות
האמת היא הפוכה לגמרי, והיא המפתח לרוגע ולשמחה פנימית. כל רגע ורגע בחייו של יהודי, אם הוא נעשה מתוך התבטלות לרצון הבורא, הוא-הוא עבודת השם בעצמה. אין זה משנה אם האדם יושב כעת שקוע ברמב"ם בעיון, או שהוא עומד כעת בתור הארוך של החלוקות בחינם (שאותן חלוקות, כידוע, תמיד עולות בסוף לא מעט כסף ועצבים...), או שהוא משפשף כעת ללא הצלחה יתירה את השומן השרוף והעקשן מתבניות התנור לכבוד החג.
בכל רגע ורגע בחיים יש שליחות מיוחדת מהקדוש ברוך הוא. מי שמבין זאת, מי שמשחרר את הדעות המשובשות הללו ומגלה שיש בכל פעולה ופעולה אפשרות לעשות נחת רוח ליוצרנו, הרי הוא מתמלא בשמחה עצומה!
כאשר אברך עומד בתור בערב סוכות כדי לקנות עוד קישוט נצרך לסוכה, או כדי לבחור דפנות יפות, והדבר נצרך לצורך מצוות החג ושלום ביתו – הוא אינו נמצא ב"ביטול"; הוא מקיים ברגע זה את רצון השם והוא קרוב קרוב אליו! כשהוא שוטף את הבית – זוהי שמחה עצומה. כשהוא שומר על הילדים הקטנים ומפנה את רעייתו להכנות, וזה מה שהוא צריך ונדרש לעשות כעת על פי התורה והמוסר – עליו לשמוח מאוד, גם אם אינו מצליח לפתוח ספר תוך כדי, ואדרבא, גם אם בדווקא הוא נמנע מלפתוח ספר כדי שלא להגיע לידי מתח, קוצר רוח או כעס על ילדיו. כמה נחת רוח יש להקדוש ברוך הוא מהימנעות זו! כמה גדלות נפש יש בוויתור על ה"הספק" האישי למען עשיית רצון השם האמיתי והעכשווי.
ד. השמחה והרוגע בצילא דמהימנותא
התובנה הזו היא המתכון היחיד לרוגע ולשמחה, ובפרט בחג הסוכות. אדם נכנס לסוכה, הוא ישן בה, אוכל בה, ומבין שהוא נמצא כעת בתוך מצווה מקיפה, תחת כנפי השכינה, ב"צילא דמהימנותא". הוא עושה את רצון השם, נח ופועל בתוך החיבוק האלוקי.
נכון, אולי הוא לא הספיק ללמוד את כל ההספקים שרשם לעצמו בלוח שלפני החג. אולי הוא לא סיים את המסכת שרצה, או שלא הגיע לחג עם הראש המיושב והפנוי שדמיין בעיני רוחו. אך הוא אירח את ההורים, הוא שימח את אשתו, הוא השרה אווירה טובה ונינוחה בבית ככל שיכול היה, ומנע מריבה ומתיחות. כעת, כשהוא יושב בסוכה, הוא יכול להביט על אותן דפנות, לשבור את התבניות המדומיינות, לחייך בלב שלם ולשיר בקול גדול ובשמחה פנימית: "ושמחת בחגך... והיית אך שמח".
ככל שנפנים שהאישה, הילדים ואילוצי החיים אינם חס ושלום "חפצא של ניסיון" או גורם של ביטול תורה והפרעה, אלא הם-הם ה"חפצא של עבודת השם" בעצמה – נסיר מעלינו את עול העצבות ונזכה לשמחה, לקרבת אלוקים ולרוגע נפשי עמוק.
ה. לקום מהנפילה האלף: היסוד של "יום-יום לנסות מחדש"
ומכאן אנו חוזרים אל אותו שבר קטן. אולי אין פה קסם. אולי אין נוסחת פלא לשמחה, וככל שנחפש פתרון בזק, נתאכזב. הסוד האמיתי להצלחה בעבודת הנפש אינו טמון ביכולת לבנות חומת מגן בלתי חדירה, אלא דווקא ביכולת לקום ולנסות בכל יום – ובכל רגע – מחדש. גם אם המרגש מרגיש שוב דפוק, גם אם המחיצות הפנימיות קרסו, החובה והזכות שלנו היא לחפש איזה נקודת אור קטנה, זיק של טוב, ולנסות הפעם להישאר שם. להחזיק בשמחה כמה שיותר, לא לוותר עליה בקלות.
ואם נפלת היום? ואם אותו משהו קטן שבר אותך שוב, בפעם האלף?
אל תתייאש. אל תרים ידיים. תקום, תנער את עפר העצבות, ותפתח לשמחה שוב את הדלת. התנועה הזו של הקימה, של הסירוב להיכנע לייאוש ושל ההבנה שכל רגע הוא דף חדש בעבודת השם – היא היא המצווה האמיתית. היא השמחה שעולה מתוך הארעיות ומתוך השברים, והיא שמביאה לאדם את החוסן ואת היכולת לעמוד מול פגעי הזמן, ולשורר מתוך הלב: "והיית אך שמח".
העולה לנו למעשה מבירור זה הוא השחרור המוחלט מרשת האשמה העצמית וההבנה העמוקה כי האישה, הילדים וטרדות ערב החג אינם "ביטול תורה" או הפרעה, אלא הם-הם החפצא של רצון הבורא העכשווי התובע מאיתנו התבטלות ורוגע פנימי. עלינו לאמץ את עבודת הרגע, לקום בכל יום מחדש גם מהנפילה האלף, ולפתוח את דלתות הלב לשמחה ללא חשבונות ודמיונות של שלמות מדומה.
ובקודש פנימה, לקראת המאמר הבא, נפסע שעל נוסף אל עבר ההיכל ונברר: האם ציווי החג הוא הבטחה מאירה או שמא המצווה הקשה ביותר בתרי"ג מצוות כשיטת הגר"א? נחשוף את תרופת הפלא המובטחת מגורי האר"י וה"פלא יועץ", ונחזה בחשבון אלוקי מתמטי ומפעים המוכיח כיצד שמונת ימי החג משפיעים ומחוללים בדיוק 348 ימי שמחה כמניין שמה, לאורך כל ימות השנה כולה.
תורה היא ולימוד היא צריכה. לכל הערה המיישרת את הלב ולכל הארה המוסיפה נופך ועומק בדברי רבותינו ובתוכן המאמרים, אשמח מאוד לקבל את פני פניני מחשבתכם
ובקודש פנימה, לקראת המאמר הבא, נפסע שעל נוסף אל עבר ההיכל ונברר: האם ציווי החג הוא הבטחה מאירה או שמא המצווה הקשה ביותר בתרי"ג מצוות כשיטת הגר"א? נחשוף את תרופת הפלא המובטחת מגורי האר"י וה"פלא יועץ", ונחזה בחשבון אלוקי מתמטי ומפעים המוכיח כיצד שמונת ימי החג משפיעים ומחוללים בדיוק 348 ימי שמחה כמניין שמה, לאורך כל ימות השנה כולה.
תורה היא ולימוד היא צריכה. לכל הערה המיישרת את הלב ולכל הארה המוסיפה נופך ועומק בדברי רבותינו ובתוכן המאמרים, אשמח מאוד לקבל את פני פניני מחשבתכם
- המאמר הבא בסדרה 'אנטומיה של שמחה שבורה - איך מצליחים לשמוח': איך שמחים (ב) - המצווה הקשה ביותר: 'והיית אך שמח'
