בתוס' בב"מ לכאו' מתבאר דהחלוקה נעשית מחמת עצמה - מכוח התפיסה, שתפיסה מהווה סיבה וזיקה להיות מוחזק כבעלים על כל הממון, ובשניים אוחזין שסיבתו וכחו של זה לא יותר מן חבירו שוב מחזקינן שני הכוחות בשווה, וע"כ דינא הוא שכ"א מוחזק בחצי.
ויש לדון אם מועלת התפיסה לבדה ממש לנפעלות החלוקה או בעינן ל'טענה', ולדינא דבי"ד[א], ונפק"מ, אי בא אחד תפוס לבי"ד בטלית, ושכנגדו ב' עדים הטוענים שכל תפיסתו היא לאחר תקיפה מהתפיסה המשותפת עם התובע, דאי נימא שהמוחזקות נפעלת מעצמה, שוב יהיה דינא דשניהים מוחזקים כ"א בחצי, משא"כ אי נימא שבעינן לבי"ד שיחזיקו יש מקום לומר שבי"ד יחזקו את התפוס עתה (ויעוי' בפנ"י שכ' שהא גופא רש"י בריש מכילתין בא להפקיע).
ראשית, לכאו' מבואר בדברי התוס' דאין כאן טענה, וכל משמעותה של אמירת 'חצייה שלי' היא להגדיר את התפיסה.
שהרי ס"ל לתוס' דשונה סוגי' דחשיב כמיגו להוציא, מסוגי' דשטרא זייפא דחשיב כמיגו לאחזוקי, ואי נימא דישנה 'טענה' הטוענת 'חצי' ומכוחה מתבצע חלוקה, בהכרח האי מיגו דהיה טוען כולה יחשב כמיגו לאחזוקי, דהרי דלולי הטענה היה לו סיבה על חצי.
ב, דכבר הבאנו קושי' האחרונים, דאם האחיזה גופא פועלת הח', הכיצד מהני הא דחד אומר 'חצייה' למעט מסיבתו ומחזקותו שלו, שהרי מוחזקותו נקבע כבר.
וע"כ ביארו שעצם התפיסה היא הסיבה לחלוקה, ואמירת החצי רק גורמת למעט בכוח התפיסה – שאין התפיסה מהווה סיבה על הכל , אלא רק על חצי, וא"כ אין לזה בה כוח יותר מזה רק בחצי, ובחצי השני רק לאחד יש כוח ופשוט שמוחזק לבדו.
ושוב מוכח שאמירת החצי אינה 'טענה' אלא 'אמירה'.
אלא דילה"ק ע"כ מדברי הראשונים ולהכויח דז"א כולה וז"א חצייה הינו 'טענה', שהרי הק' בראשונים' דיעויל טוען חצי לאפוקי כל החצי במיגו דטען 'כולה', ובשלמא אי נימא דאמירת החצייה מהווה 'טענה' שייך בה מיגו, שהרי היא הכוח המוציא, אבל אי אמירת החצי אינו אלא פרשון לתפיסה, ואינו פועל כלל כטענה להוציא, צ"ת הכיצד ס"ד להעמיד הכא 'מיגו'.
ותו, דלכאו' כל משמעותה של 'הנהגה', היא שאין הדבר דיני ונפעל מעצמותו, אלא כך עלינו להתנהג, וא"כ לכאו' היה מוכרח להיאמר, שרק בי"ד הן המנהיגים בפועל את היח'.
וכן לשון מתני' הוא יח' דמשמע דבעינן לפעולת חלוקה, ולא כתוב דכ"א נוטל חציו (וכלשון רש"י).
וכמו"כ ילה"ק מהבואר בתרומת הדשן דשייך הכא ברי ושמא, וכמו"כ מבואר ב * דשייך פה רוב[ב].
ואי נימא שלא בעינן כלל בי"ד, הכיצד יועילו הני טענות שהגיעו אחר פסק ונתינת תוקף של מוחזק לכל א' בחצי, דהרי רוב וברי לא מהני כנגד מוחזק.
והיה מקום לומר שעצם התפיסה מהוה סיבה להכל ולכן בעינן לבי"ד, שידונו את שני הסיבות ויתנו להן תוקף דמוחזק.
אלא שהדבר מוקשה מהמבואר בגמ' לקמן [ח ע"א] שהמגביה חצי טלית לא קנה אפילו החצי, אלא נעשה כלפי כל א' החציה שביד השני כמונח ע"ג קרקע, וא"כ הראשון הוא כמגביה חצי טלית שלא קנה (אלא שנתחדש דין שהמגביה מציאה לחבירו קנה חבירו, ונמצא שהוא מגביה כולה, חציה על ידו ממש וחציה ע"י חבירו שהוא כשלוחו).
ולכאו' היה מקום להוכיח מהתם, דכל חלות שחל יחד עם חלות אחד כנגדו אינו יכול לחול, וא"כ היה דבר פשוט דהמוחזקות דחצי חצי לא נפעלת מעצמה, וע"כ שישנו הנהגה להנהיג אותה.
אבל יועי' בלשון רש"י דנראה דהוא דין בהגבהה, ולא בדין בכוחות השווים, דכ' לקמן ט [ע"א ד"ה אלא] "הגבהת הפקר לא קניא עד דעקר לכוליה"[ג].
ואפש"ל עפ"י דברי השיטמ"ק בשם הרשב"א [לקמן ב ע"ב] דהסיק הס"ד בקושי' הגמ' מחכמים דהיא גבי חיוב השבועה – דלרבנן מדוע בעי 'שבוע' עד כמה ששניהין מוחזקין בחצי, אז כל אחד יטול החצי מעצם חזקתו.
וע"כ ביאר התי' בזה"ל "התם דלא תפסי לה תרווייהו אלא כולה ביד האחד לגמרי הוה ליה אידך המוציא מחברו עליו הראיה אבל כאן תרווייהו תפסי לה ואינה מחולקת ועדיין מתעצמין בה זה אומר כולה שלי ובחזקתי היא וכו' הילכך יחלוקו בשבועה".
ולכאו' אין כוונתו דחזר בו, ואין כל אחד מוחזק אלא בהכל, אלא דרק בתפיסותם המציאותית כ"א תפוס בהכל, ושוב לא שייך לעשות אלא דין להוציא מהתפיסה, ולכך שייך וצריך לחייב שבועה, וכמו"כ הכי נראה בלשון הריצב"ש שאף הובא בשיטמ"ק התם "יש לומר שאף על פי שכל אחד מוחזק בחציה ומטעם זה חולקין מכל מקום כיון ששניהם תופסין בטלית אחד אף בחצי האחר כל אחד מגרע חזקת חברו עד שצריך שבועה ומשום הכי פלגי בשבועה".
וא"כ כעין דמגרעת תפיסת הממון את חזקת הממון לגבי להצריכו שבועה, הו"ה דמגרעת לעיקר דין החלוקה, ובעינן לדינא דבי"ד ואת"ש דמצד אחד אין בי"ד עושים את החלוקה, אלא רק מפקיעים את התפיסה המציאותית להיחשב כאיננה. והדברים פשוטים[4].
ובדומה, שמא אפש"ל דכל תפיסה מהווה סיבה להתפיס ולהחזיק הבע"ד, ועצם התפיסה היא נעישת מעצמה, אבל שלב הב' של נתינת תוקף דיני לכוח בממון שיצר התפיסה לזה בעינן בי"ד, להנהיג פסק חלוקה.
ולב' הדרכים הללו מיושב כל מה דהקשינו, די"ל שהדין הוודאי המדובר הוא על כוח והסיבה בממון שמתחלק מעצמו לחצי וחצי, וכדמצינו ממש בב' שעושים קנין, שמהני מעצמו ולא בעינן לדינא דבי"ד להחשיב סיבתו של כל א' וא' על חצי. ודו"ק.
ולא קשה ולא מידי, הא דלא חשיב כמיגו לאחזוקי הטוען חצי, שהרי עדין לא הוחזק כלל בממון, אלא רק היה לו כוח וסיבה בממון, וא"כ אינו מיגו לאחזוקי, אלא מיגו לקיים הכוח, ודבר זה לא שמענו דמהני. ויל"ע.
וכמו"כ לפי"ז שפיר מהני רוב וברי להוציא, שהרי אין באים כנגד מוחזק, אלא קודם לו, וכנגד כוחות והסיבות הנובעות מן התפיסה.
נמצאנו ב' דרכים בישוב הקושיות מריש בב"מ, נפק"מ, דלדרך הראשונה מוחזקות בעלמא נעישת מעצמה, ולדרך הב' בעינן לדינא דבי"ד לקבלת תוקף של מוחזקות, ויל"ע.
[א] וזאת בלא לשלול הגעה בפועל לקיום הדין לבי"ד, וכל הנידון הוא על החלק הדיני, אם נפעל מעצמו או בעינן לבי"ד, שהרי חיוב שבועה מוכרח להיות בבי"ד.
[ב] וענין זה צע"ג שהרי לדבריהם שייך הכא ברי ורוב, אבל כנגד מוחזק אינו מועיל, כדאי' בב"ק מו ע"ב.
וביותר, דדקדקו באחרונים דמהא דאי' התם דהמוציא מחבירו עליו הראיה גבי רוב וברי, משמע דדוקא הנך, אבל מיגו כן יועיל, ונמצאנו ענין תמוה, דמיגו מהני כנגד מוחזקות ולא כנגד תפיסה, וברי ורוב מהני כנגד מוחזקות ולא כנגד תפיסה.
ושמא יש לומר בביאו"ד עפ"י הנת' במקום אחר, דענינה של תפיסה היא 'סיבה' ו'זיקה' לממון, שבוכחה לדרוש מוחזקות, אבל אין ענינה נאמנות הנאמנת להחזקה.
וא"כ י"ל דשפיר מהני ברי ורוב כנגדה, דהרי ההבנה המופשטת שברי ורוב הינם חסרי אומדנא, שהרי הטוען ברי אין סיבה להאמינו יותר מהטוען שמא (ולהיפך דהטוען שמא ניכר שמאמת בא), אלא דיש מקום לומר דיש לו סיבה יותר מן הטוען 'שמא', וכמו"כ כידוע אין הסתברות בהנהגה דרוב וילפינן מפסוקים (עכ"פ רובא דאי' קמן), וכל ענינה לכאו' הוא נתינת כוח לצד שהרוב מסייעו.
ושפיר א"כ איכא למימר דרוב וברי שהינם מהווים רק כוחות יועילו כננגד כוחה של התפיסה, ושוב אין כוח התפיסה יצור מוחזקות.
משא"כ הנהגה דרוב דכולה 'נאמנות' ו'אומדנא' (ואף אם מיגו פועל ככוח לטענה מ"מ אינו פועל כוח לממון אלא כוח לנאמנות של הטענה), לא שייכה כלל כנגד תפיסה שענינה כוח.
ורק דאפשר שתועיל כנגד 'מוחזקות' שהיא דבר דיני, של נאמנות כבעלים. ודו"ק.
אמנם זה קשה, אי נימא שמיגו מהווה אף כוח טענה בממון עצמו ולא רק נאמנות לטענה, כמו שלכאו' מוכרח, שהרי המוכרח בטעמא דמיגו להוציא לא אמרינן שאין בכוחו של המיגו לאפוקי ממונא, ואין סברא שאין כוחו בקבלת בי"ד לענין הוצאת ממון, וצ"ע, ותו, שהרי ס"ד בראשונים דמהני הכא מיגו, ועד כמה שנאמר שכל מהותו של המיגו הוא לתת נאמנות לטענה, דוחק לפרש שאין בכוחו של הנמאנות לטענה להוציא ממון, והרי לכאו' הרי אין חסר בטענת החצי, ולא שייך כלל שמחמת 'מה לי לשקר' יוכל להוציא, וע"כ דסברו שעצם האפשרות להוציא מממון היא הנותנת כוח שאף בטענה זו יוציא ממון, וכמו"כ יש להוכיח שישנה מציאות של השתמשות בכוח אפשרי מדברי הגמ' לקמן ט ע"ב דאמרינן מיגו דאי בעי מפקר נכסי למ"ד תרי מיגו ואכ"מ, וכמו"כ לשון הרשב"ם מוכיח זאת בב"ב לב ע"ב (דהתם לכאו' הוא שורש ומקור להאי דינא) מוכיח זאת שכ' "שהרי כל כחו וחזקתו בקרקע זו על ידי האי שטר הוא והיאך נאמר מה לו לשקר בשטר זה אי בעי אמר שטרא מעליא" עכ"ל.
ולכאו' היה מקום לומר בדומה ויבואר, דכל כוחו של ה'ברי' הוא לא בעצם ה'ברי', אלא מדאידך 'שמא', וכמו"כ כל מעלתו של רוב הוא לא מעצמותו שהוא רוב אלא מדאידך 'מיעוט', וא"כ הן מועילים כנגד כוחו של הפיסה לבטל הכוח, משא"כ כנגד מוחזקות שהוא מצב קיים ואינו סיבה וכוח לא שייך לבטלו, ורק מיגו שהוא גופא סיבה ולא רק מחמת ביטל הצד השני שייך להוציא (אבל הוא לא מהני כנגד תפיסה שהוא כוח וסיבה קדומה, ומהאי אולמא האי מהאי). ויל"ע.
[ג] וכן מבאור בהנה"מ [סימן קה ג] דהגבהה בעינן שיהיה מוגבה כל הכלי מכוחו. וכן אפשר יש שהוכיחו מתוס' התם [ד"ה אלא] שדוקא המגביה חצי חפץ לא קנה, אבל אם מגביה כולה כדי לקנות חציה, קנה חציה.
[4] אמנם, יש לעיין דאי אין כוח ביד המוחזקות להוציא מהתפיסה, והיא מגורעת, מאי אולמא כוח בי"ד להוציא מהתפיסה, ולתת תוקף למוחזקות.
ויש לדון אם מועלת התפיסה לבדה ממש לנפעלות החלוקה או בעינן ל'טענה', ולדינא דבי"ד[א], ונפק"מ, אי בא אחד תפוס לבי"ד בטלית, ושכנגדו ב' עדים הטוענים שכל תפיסתו היא לאחר תקיפה מהתפיסה המשותפת עם התובע, דאי נימא שהמוחזקות נפעלת מעצמה, שוב יהיה דינא דשניהים מוחזקים כ"א בחצי, משא"כ אי נימא שבעינן לבי"ד שיחזיקו יש מקום לומר שבי"ד יחזקו את התפוס עתה (ויעוי' בפנ"י שכ' שהא גופא רש"י בריש מכילתין בא להפקיע).
ראשית, לכאו' מבואר בדברי התוס' דאין כאן טענה, וכל משמעותה של אמירת 'חצייה שלי' היא להגדיר את התפיסה.
שהרי ס"ל לתוס' דשונה סוגי' דחשיב כמיגו להוציא, מסוגי' דשטרא זייפא דחשיב כמיגו לאחזוקי, ואי נימא דישנה 'טענה' הטוענת 'חצי' ומכוחה מתבצע חלוקה, בהכרח האי מיגו דהיה טוען כולה יחשב כמיגו לאחזוקי, דהרי דלולי הטענה היה לו סיבה על חצי.
ב, דכבר הבאנו קושי' האחרונים, דאם האחיזה גופא פועלת הח', הכיצד מהני הא דחד אומר 'חצייה' למעט מסיבתו ומחזקותו שלו, שהרי מוחזקותו נקבע כבר.
וע"כ ביארו שעצם התפיסה היא הסיבה לחלוקה, ואמירת החצי רק גורמת למעט בכוח התפיסה – שאין התפיסה מהווה סיבה על הכל , אלא רק על חצי, וא"כ אין לזה בה כוח יותר מזה רק בחצי, ובחצי השני רק לאחד יש כוח ופשוט שמוחזק לבדו.
ושוב מוכח שאמירת החצי אינה 'טענה' אלא 'אמירה'.
אלא דילה"ק ע"כ מדברי הראשונים ולהכויח דז"א כולה וז"א חצייה הינו 'טענה', שהרי הק' בראשונים' דיעויל טוען חצי לאפוקי כל החצי במיגו דטען 'כולה', ובשלמא אי נימא דאמירת החצייה מהווה 'טענה' שייך בה מיגו, שהרי היא הכוח המוציא, אבל אי אמירת החצי אינו אלא פרשון לתפיסה, ואינו פועל כלל כטענה להוציא, צ"ת הכיצד ס"ד להעמיד הכא 'מיגו'.
ותו, דלכאו' כל משמעותה של 'הנהגה', היא שאין הדבר דיני ונפעל מעצמותו, אלא כך עלינו להתנהג, וא"כ לכאו' היה מוכרח להיאמר, שרק בי"ד הן המנהיגים בפועל את היח'.
וכן לשון מתני' הוא יח' דמשמע דבעינן לפעולת חלוקה, ולא כתוב דכ"א נוטל חציו (וכלשון רש"י).
וכמו"כ ילה"ק מהבואר בתרומת הדשן דשייך הכא ברי ושמא, וכמו"כ מבואר ב * דשייך פה רוב[ב].
ואי נימא שלא בעינן כלל בי"ד, הכיצד יועילו הני טענות שהגיעו אחר פסק ונתינת תוקף של מוחזק לכל א' בחצי, דהרי רוב וברי לא מהני כנגד מוחזק.
והיה מקום לומר שעצם התפיסה מהוה סיבה להכל ולכן בעינן לבי"ד, שידונו את שני הסיבות ויתנו להן תוקף דמוחזק.
אלא שהדבר מוקשה מהמבואר בגמ' לקמן [ח ע"א] שהמגביה חצי טלית לא קנה אפילו החצי, אלא נעשה כלפי כל א' החציה שביד השני כמונח ע"ג קרקע, וא"כ הראשון הוא כמגביה חצי טלית שלא קנה (אלא שנתחדש דין שהמגביה מציאה לחבירו קנה חבירו, ונמצא שהוא מגביה כולה, חציה על ידו ממש וחציה ע"י חבירו שהוא כשלוחו).
ולכאו' היה מקום להוכיח מהתם, דכל חלות שחל יחד עם חלות אחד כנגדו אינו יכול לחול, וא"כ היה דבר פשוט דהמוחזקות דחצי חצי לא נפעלת מעצמה, וע"כ שישנו הנהגה להנהיג אותה.
אבל יועי' בלשון רש"י דנראה דהוא דין בהגבהה, ולא בדין בכוחות השווים, דכ' לקמן ט [ע"א ד"ה אלא] "הגבהת הפקר לא קניא עד דעקר לכוליה"[ג].
ואפש"ל עפ"י דברי השיטמ"ק בשם הרשב"א [לקמן ב ע"ב] דהסיק הס"ד בקושי' הגמ' מחכמים דהיא גבי חיוב השבועה – דלרבנן מדוע בעי 'שבוע' עד כמה ששניהין מוחזקין בחצי, אז כל אחד יטול החצי מעצם חזקתו.
וע"כ ביאר התי' בזה"ל "התם דלא תפסי לה תרווייהו אלא כולה ביד האחד לגמרי הוה ליה אידך המוציא מחברו עליו הראיה אבל כאן תרווייהו תפסי לה ואינה מחולקת ועדיין מתעצמין בה זה אומר כולה שלי ובחזקתי היא וכו' הילכך יחלוקו בשבועה".
ולכאו' אין כוונתו דחזר בו, ואין כל אחד מוחזק אלא בהכל, אלא דרק בתפיסותם המציאותית כ"א תפוס בהכל, ושוב לא שייך לעשות אלא דין להוציא מהתפיסה, ולכך שייך וצריך לחייב שבועה, וכמו"כ הכי נראה בלשון הריצב"ש שאף הובא בשיטמ"ק התם "יש לומר שאף על פי שכל אחד מוחזק בחציה ומטעם זה חולקין מכל מקום כיון ששניהם תופסין בטלית אחד אף בחצי האחר כל אחד מגרע חזקת חברו עד שצריך שבועה ומשום הכי פלגי בשבועה".
וא"כ כעין דמגרעת תפיסת הממון את חזקת הממון לגבי להצריכו שבועה, הו"ה דמגרעת לעיקר דין החלוקה, ובעינן לדינא דבי"ד ואת"ש דמצד אחד אין בי"ד עושים את החלוקה, אלא רק מפקיעים את התפיסה המציאותית להיחשב כאיננה. והדברים פשוטים[4].
ובדומה, שמא אפש"ל דכל תפיסה מהווה סיבה להתפיס ולהחזיק הבע"ד, ועצם התפיסה היא נעישת מעצמה, אבל שלב הב' של נתינת תוקף דיני לכוח בממון שיצר התפיסה לזה בעינן בי"ד, להנהיג פסק חלוקה.
ולב' הדרכים הללו מיושב כל מה דהקשינו, די"ל שהדין הוודאי המדובר הוא על כוח והסיבה בממון שמתחלק מעצמו לחצי וחצי, וכדמצינו ממש בב' שעושים קנין, שמהני מעצמו ולא בעינן לדינא דבי"ד להחשיב סיבתו של כל א' וא' על חצי. ודו"ק.
ולא קשה ולא מידי, הא דלא חשיב כמיגו לאחזוקי הטוען חצי, שהרי עדין לא הוחזק כלל בממון, אלא רק היה לו כוח וסיבה בממון, וא"כ אינו מיגו לאחזוקי, אלא מיגו לקיים הכוח, ודבר זה לא שמענו דמהני. ויל"ע.
וכמו"כ לפי"ז שפיר מהני רוב וברי להוציא, שהרי אין באים כנגד מוחזק, אלא קודם לו, וכנגד כוחות והסיבות הנובעות מן התפיסה.
נמצאנו ב' דרכים בישוב הקושיות מריש בב"מ, נפק"מ, דלדרך הראשונה מוחזקות בעלמא נעישת מעצמה, ולדרך הב' בעינן לדינא דבי"ד לקבלת תוקף של מוחזקות, ויל"ע.
[א] וזאת בלא לשלול הגעה בפועל לקיום הדין לבי"ד, וכל הנידון הוא על החלק הדיני, אם נפעל מעצמו או בעינן לבי"ד, שהרי חיוב שבועה מוכרח להיות בבי"ד.
[ב] וענין זה צע"ג שהרי לדבריהם שייך הכא ברי ורוב, אבל כנגד מוחזק אינו מועיל, כדאי' בב"ק מו ע"ב.
וביותר, דדקדקו באחרונים דמהא דאי' התם דהמוציא מחבירו עליו הראיה גבי רוב וברי, משמע דדוקא הנך, אבל מיגו כן יועיל, ונמצאנו ענין תמוה, דמיגו מהני כנגד מוחזקות ולא כנגד תפיסה, וברי ורוב מהני כנגד מוחזקות ולא כנגד תפיסה.
ושמא יש לומר בביאו"ד עפ"י הנת' במקום אחר, דענינה של תפיסה היא 'סיבה' ו'זיקה' לממון, שבוכחה לדרוש מוחזקות, אבל אין ענינה נאמנות הנאמנת להחזקה.
וא"כ י"ל דשפיר מהני ברי ורוב כנגדה, דהרי ההבנה המופשטת שברי ורוב הינם חסרי אומדנא, שהרי הטוען ברי אין סיבה להאמינו יותר מהטוען שמא (ולהיפך דהטוען שמא ניכר שמאמת בא), אלא דיש מקום לומר דיש לו סיבה יותר מן הטוען 'שמא', וכמו"כ כידוע אין הסתברות בהנהגה דרוב וילפינן מפסוקים (עכ"פ רובא דאי' קמן), וכל ענינה לכאו' הוא נתינת כוח לצד שהרוב מסייעו.
ושפיר א"כ איכא למימר דרוב וברי שהינם מהווים רק כוחות יועילו כננגד כוחה של התפיסה, ושוב אין כוח התפיסה יצור מוחזקות.
משא"כ הנהגה דרוב דכולה 'נאמנות' ו'אומדנא' (ואף אם מיגו פועל ככוח לטענה מ"מ אינו פועל כוח לממון אלא כוח לנאמנות של הטענה), לא שייכה כלל כנגד תפיסה שענינה כוח.
ורק דאפשר שתועיל כנגד 'מוחזקות' שהיא דבר דיני, של נאמנות כבעלים. ודו"ק.
אמנם זה קשה, אי נימא שמיגו מהווה אף כוח טענה בממון עצמו ולא רק נאמנות לטענה, כמו שלכאו' מוכרח, שהרי המוכרח בטעמא דמיגו להוציא לא אמרינן שאין בכוחו של המיגו לאפוקי ממונא, ואין סברא שאין כוחו בקבלת בי"ד לענין הוצאת ממון, וצ"ע, ותו, שהרי ס"ד בראשונים דמהני הכא מיגו, ועד כמה שנאמר שכל מהותו של המיגו הוא לתת נאמנות לטענה, דוחק לפרש שאין בכוחו של הנמאנות לטענה להוציא ממון, והרי לכאו' הרי אין חסר בטענת החצי, ולא שייך כלל שמחמת 'מה לי לשקר' יוכל להוציא, וע"כ דסברו שעצם האפשרות להוציא מממון היא הנותנת כוח שאף בטענה זו יוציא ממון, וכמו"כ יש להוכיח שישנה מציאות של השתמשות בכוח אפשרי מדברי הגמ' לקמן ט ע"ב דאמרינן מיגו דאי בעי מפקר נכסי למ"ד תרי מיגו ואכ"מ, וכמו"כ לשון הרשב"ם מוכיח זאת בב"ב לב ע"ב (דהתם לכאו' הוא שורש ומקור להאי דינא) מוכיח זאת שכ' "שהרי כל כחו וחזקתו בקרקע זו על ידי האי שטר הוא והיאך נאמר מה לו לשקר בשטר זה אי בעי אמר שטרא מעליא" עכ"ל.
ולכאו' היה מקום לומר בדומה ויבואר, דכל כוחו של ה'ברי' הוא לא בעצם ה'ברי', אלא מדאידך 'שמא', וכמו"כ כל מעלתו של רוב הוא לא מעצמותו שהוא רוב אלא מדאידך 'מיעוט', וא"כ הן מועילים כנגד כוחו של הפיסה לבטל הכוח, משא"כ כנגד מוחזקות שהוא מצב קיים ואינו סיבה וכוח לא שייך לבטלו, ורק מיגו שהוא גופא סיבה ולא רק מחמת ביטל הצד השני שייך להוציא (אבל הוא לא מהני כנגד תפיסה שהוא כוח וסיבה קדומה, ומהאי אולמא האי מהאי). ויל"ע.
[ג] וכן מבאור בהנה"מ [סימן קה ג] דהגבהה בעינן שיהיה מוגבה כל הכלי מכוחו. וכן אפשר יש שהוכיחו מתוס' התם [ד"ה אלא] שדוקא המגביה חצי חפץ לא קנה, אבל אם מגביה כולה כדי לקנות חציה, קנה חציה.
[4] אמנם, יש לעיין דאי אין כוח ביד המוחזקות להוציא מהתפיסה, והיא מגורעת, מאי אולמא כוח בי"ד להוציא מהתפיסה, ולתת תוקף למוחזקות.
