בהלכות תפילה – חלק א'
בכונת תפילת שמונה עשרה ובפרט ב"ברכת אבות" שמעכבת!
נוסח תפילת שמו"ע אנשי כנסת הגדולה תיקנוה על הסדר
א. מגילה י"ז ב' אמר רבי יוחנן ואמרי לה דבמתניתא תנא מאה ועשרים זקנים של אנשי כנסת הגדולה ובהם כמה נביאים תיקנו שמונה עשרה ברכות – על הסדר.
איתא בנפש החיים להגר"ח מוואלז'ין ז"ל שער ב' פרק י' והמשכיל יבין מדעתו שלא לחינם הוצרכו לתיקון תחנה קטנה ותפלה קצרה כזו מאה ועשרים זקנים ומהם כמה נביאים, אלא שהמה השיגו ברוח קדשם והשגת נבואתם העליונה ונהירא להו שבילין דכל סדרי בראשית ופרקי המרכבה, לזאת יסדו ותקנו מטבע ברכות והתפלות באלו התיבות דוקא, מאשר ראו והשיגו איזה דרך ישכון אורה של כל תיבה פרטית מהם אשר היא נצרכת מאד לתיקון רבוי עולמות וכחות עליונים וסדור המרכבה.
עוד מספר נפש החיים שער ב' פרק י"ג כי גם מה שנתגלה לנו קצת כוונות התפלה מרבותינו הראשונים ז"ל קדישי עליונין, ועד אחרון הרב הקדוש איש אלוקים נורא האריז"ל אשר הפליא הגדיל לעשות כוונות נפלאים, אינם בערך אף כטפה מן הים כלל נגד פנימיות עומק כוונת אנשי כנסת הגדולה מתקני התפלה שהיו ק"כ זקנים ומהם כמה נביאים.
וכל מבין יבין, דלא איתי אנש על יבשתא שיוכל לתקן תקון נפלא ונורא כזה, לכלול ולגנוז במטבע תפלה קבועה וסדורה בנוסח אחד, התקונים של כל העולמות עליונים ותחתונים וסדרי פרקי המרכבה, ושבכל פעם שמתפללין יוגרם תקונים חדשים בסדור העולמות והכחות והמשכת מוחין חדשים אחרים.
שמעת שתקנוה עד ביאת הגואל במהרה בימינו לא היה ולא יהיה שום תפלה בפרטות דומה לחברתה שקודם לה ואחריה כלל כו' וכן כל יום לחבירו שלפניו ואחריו...ולכן אמרו חז"ל בגמ' חגיגה ט' ב' מעוות לא יוכל לתקון זה שביטל קריאת שמע או תפלה כו' והוא בלתי אפשר אם לא ע"י הנבואה העליונה, ורוח קדשו יתברך אשר הופיע עליהם הופעה עצומה בעת תקון נוסח מטבע התפלה והברכות.
שם הוא יתברך שמו בפיהם אלו התיבות ספורות וגנוזות בתוכם כל התקונים, לזאת מי הוא אשר עמד בסוד השם על עומק כוונתו יתברך שמו, איזה דרך ישכון אורה של כל תיבה פרטית מהם, ע"כ.
הלימוד לנו מכל האמור: שמחובתינו לדקדק היטב במילות התפילה אשר יוצאים מפינו שלש פעמים ביום.
והדברים נלמדים מקל וחומר, שהרי בלימוד העיון אנו מדקדקים בכל תיבה ותיבה מדברי הראשונים ז"ל, ועל אחת כמה וכמה אנו מדקדקים בכל תיבה בלשון הגמ', דבודאי שדברי התנאים במשנה והאמוראים בגמ' נכתבו מאד בקיצור ובדקדוק וכוללים בלשונם הרבה גופי תורה.
וק"ו בן בנו של ק"ו לנוסח תפילת שמונה עשרה שק"כ זקנים ובהם כמה נביאים תיקנו אותן י"ח ברכות על הסדר, והם הרי קדמו לתנאים, ובודאי שטמונים בנוסח התפילה הרבה דברים עמוקים ודקדוקים גדולים וסודות נשגבים מאד שכתב עליהן בספר נפש החיים הנ"ל.
ב. ברכות ל"ד ב' מתניתין המתפלל וטעה סימן רע לו, ואם שליח צבור הוא סימן רע לשולחיו מפני ששלוחו של אדם כמותו כו'.
ובגמ' איתא אהייא? אמר רב חייא אמר רב ספרא משום חד דבי רבי באבות.
איכא דמתני לה אברייתא, המתפלל צריך שיכוין את לבו בכולן, ואם אינו יכול לכוין בכולן יכוין את לבו באחת, אמר רבי חייא אמר רב ספרא משום חד דבי רבי באבות.
פירוש עם דברי רש"י, הגמ' דנה אהייא? על איזה ברכה שנינו שאם טעה בה נחשבת כסימן רע? אמר רב חייא אמר רב ספרא משום חד האמוראים דבי רבי בברכת אבות - שהיא תחילת התפילה והטעות בה מרמזת שאין השם חפץ בתפילה זו.
איכא דמתני לה על מה ששנינו בברייתא המתפלל צריך שיכוין את לבו בכל הברכות כולן ואם אינו יכול לכוין בכולן יכוין את לבו באחת הברכות, ועל כך אמר רבי חייא אמר רב ספרא משום חד דבי רבי מה ששנינו ש"יכוין את לבו באחת" היינו בברכת אבות.
ג. כתב הרמב"ם בפרק י' מהל' תפילה הלכה א' מי שהתפלל ולא כיון את לבו יחזור ויתפלל בכוונה, ואם כיון את לבו בברכה ראשונה שוב אינו צריך.
ובהגהות מיימוניות גרס בגמ' רב ספרא משום רב אמי אמר באבות, רב חסדא אמר בהודאה, וכיוצא בזה הביא הב"י בסימן ק"א בשם הסמ"ק שכתב שצריך לכווין לפחות באבות ומודים, ואם אינו יכול לכווין בשתיהן יכוון באבות.
ותמה הב"י דצריך תלמוד מנין להסמ"ק דעדיף מודים משאר ברכות, ויש ליישב דיתכן שגרס הסמ"ק בגמ' כנזכר בשם הגהות מיימוניות דרב חסדא אמר בהודאה, וא"כ מפורש בגמ' דדין מודים כדין אבות.
ועל כן מסיק הסמ"ק דלכתחילה יכוין במודים כמו באבות, אבל לענין דיעבד קי"ל כהפוסקים דסברי דלא גרסינן בגמ' כי אם אבות בלבד.
ועי' בשעה"צ סק"ג דאמנם לפי הסמ"ק כאמור שלענין דיעבד קיל מודים מברכת אבות, אבל האגודה סתם בזה דאולי חמור מודים כמו ברכת אבות.
בחשיבות הכוונה שבתפילה ועבודת האדם עליה
ד. שו"ע הלכות תפילה סימן צ"ח סעיף א' המתפלל צריך שיכוין בלבו פירוש המלות שמוציא בשפתיו, ויחשוב כאלו שכינה כנגדו, ויסיר כל המחשבות הטורדות אותו עד שתשאר מחשבתו וכוונתו זכה בתפלתו, ויחשוב כאלו היה מדבר לפני מלך בשר ודם היה מסדר דבריו ומכוין בהם יפה לבל יכשל, ק"ו לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא שהוא חוקר כל המחשבות כו'.
ויחשוב כאילו שכינה כנגדו – בפלוגתת הגר"ח הלוי ז"ל והחזו"א
ה. כתב הרמב"ם בפ"ד מהל' תפילה הלכה א' וזה לשונו חמשה דברים מעכבין את התפלה אע"פ שהגיע זמנה כו' וכוונת הלב, ועוד שם בהלכה ט"ו ואם התפלל בלא כוונה חוזר ומתפלל בכוונה.
וידועים דברי הגר"ח הלוי בחידושיו על הרמב"ם ששאל בזה סתירה בדברי הרמב"ם, שכאן משמע מסתימת לשון הרמב"ם דדין "כוונה בתפילה" הוא על כל התפלה, שכל התפלה כוונה מעכבת בה, ואילו בריש פרק י' מהל' תפילה כתב הרמב"ם ואם כיון לבו בברכה ראשונה שוב אינו צריך, הרי מבואר להדיא דהכוונה אינה מעכבת רק בברכה ראשונה.
וביאר הגר"ח ז"ל, ונראה לומר דתרי גווני כוונות יש בתפלה, אחת כוונה של פירוש הדברים, ושנית שיכוין שעומד בתפלה לפני השם, כמבואר בדברי הרמב"ם בפרק ד' שיפנה לבו מכל המחשבות ויראה עצמו כאילו עומד לפני השכינה.
וכוונה זו אינה מדין "כוונה" רק מעצם מעשה התפלה, ואם אין רואה עצמו שעומד לפני השם ומתפלל אין זה מעשה תפלה והרי הוא בכלל "מתעסק" ועל כן מעכבת כוונה זו בכל התפלה, דבמקום שיהיה מתעסק דינו כלא התפלל כלל וכאילו דילג תיבות אלו, ורק לענין כוונת פירוש הדברים בזה הוא דקי"ל דלא מעכבא רק בברכה ראשונה דאבות, ע"כ.
ובגליונות החזו"א השיג על הגר"ח ז"ל וכתב דזהו דבר שאי אפשר, דבשעה שמתעשת ולבו מהרהר בדבר מן הדברים, ודאי יש כאן היסח הדעת מכוונה זו שכתב הרמב"ם ולשיטת הגר"ח ז"לן.
וכבר אמרו בגמ' ב"ב קס"ד ב' דעיון תפלה אין אדם ניצול מהן בכל יום, ואמרו בירושלמי ברכות פ"ב ה"ד מחזקנא טיבותא לרישיה דכרע במודים כדאיתא בתו' שם.
ואפשר כוונת הגאון בשעה שעומד להתפלל וכל התפלה סתמא כלשמה וכו', ולולי דברי הגאון ז"ל יש לומר וכו' כל העומד להתפלל "לא שייך בו מתעסק" דלעולם יש בו ידיעה כהה שהוא בתפלה לפניו יתברך, אלא שאין לבו ער כל כך, ובידיעה קלושה סגי דיעבד, אלא שאינה רצויה ומקובלת כל כך, ע"כ דברי החזו"א.
נפ"מ בין דעת הגר"ח הלוי ז"ל להחזו"א
ו. ונפקא מינה לפי דברי הגר"ח הלוי ז"ל שאם אין דעתו מיושבת להבין את התיבות, אך עדיין יכול לכוון שעומד לפני המלך חל עליו חיוב להתפלל תפילת שמונה עשרה.
אבל החזו"א סובר שאם אינו יכול לכוון בתיבות התפלה אף שיכול לכוון שעומד לפני המלך לא יתפלל, והוכיח כן ממה שאמר רבי אליעזר ברכות ל' ב' לעולם ימוד אדם את עצמו אם יכול לכוין את לבו יתפלל ואם לאו אל יתפלל.
ועל דברי הגר"ח הלוי ז"ל השיג החזו"א כאמור לעיל, שכל העומד בתפלה יש לו ידיעה קלושה שהוא עומד לפני השם, ואף שאין די בזה לכתחילה מ"מ אינו חשוב מתעסק.
וכתב עוד דאכן אין אדם יכול לכוין כל התפלה שהוא עומד לפני המלך, ובהכרח שחיוב זה רק כשעומד להתפלל, ובזמן התפלה יוצא משום שסתמא לשמה.
וכך גם נראה דעת המ"ב להלכה בסימן ק"א סק"ג בשם הטור שאם הוא משער שאפי' באבות לא יכוין, לא יתפלל כלל עד שתתיישב דעתו שיהיה יוכל עכ"פ לכוין באבות.
משמע שכל שלא הבין את ביאור "ברכת אבות" נחשב כמו שלא אמרה כלל, ולכן גם כתב בביאור הלכה שם ד"ה יכוין כו' וד"ה והאידנא כו' שהשומע מש"ץ שאינו מבין מה שהוא אומר אינו יוצא ידי חובה אף שנחשב כאילו הוא עצמו אמר הברכה והוא כיוון ביאור התיבות, שהרי חסר בעצם מעשה התפלה של הש"ץ.
מתלמיד חכם אחד
- המאמר הבא בסדרה 'בכוונת תפילת שמונה עשרה וברכת אבות': בכוונת תפילת שמונה עשרה וברכת אבות – חלק ב'
