אשמח לכל הערה
פרשת נשא
המשך פרק ד' – עבודת הלויים במסע
בני גרשון – יריעות המשכן (פסוקים כ״א – כ״ח)
בני גרשון נושאים על עגלות
והוא ממנה מי יסחוב כל דבר.
בני מררי – הקרשים והאדנים (פסוקים כ״ט – ל״ג)
נושאים בעגלות את חלקי המבנה הכבדים:
קהת – 2,750
גרשון – 2,630
מררי – 3,200
סה"כ מגיל שלושים עד חמישים שנה –
8,580 איש שיכולים לשאת את המשכן.
פרק ה' – טהרת המחנה, גזל הגר, מתנות כהונה.
טהרת המחנה (פסוקים א' – ד')
הוצאת כל טמא:
מצורע – מחוץ לכל המחנות.
זב וכל שאר הטומאות היוצאות מהגוף – מחוץ למחנה שכינה ולויה.
טמא מת - מחוץ למחנה ישראל.
הטמאים מצד עצמם הזדרזו לקיים את דברי משה ויצאו לבד אל מחוץ למחנות.
השבת גזל, גזל הגר ואשם (פסוקים ה' – ח')
איש או אישה שגנבו, נתבעו בבית דין, כפרו ונשבעו לשקר.
צריכים להודות באשמה, וכשהם מודים הם מתחייבים לשלם לנגזל או ליורשו את הקרן בתוספת חומש.
אם גזלו מגר ואין לו שום יורשים – צריך לשלם את הקרן והחומש לכהן, כי כשאין הבעלים קיימים צריך להחזיר לבעלי בעליו שזה ה'.
בנוסף צריך להקריב קרבן אשם גזילות.
דיני הבעלות על ביכורים ומתנות (פסוקים ט' – י')
הביכורים צריכים להינתן לכהן.
במתנות כהונה ולוויה – הכהנים או הלווים לא יכולים לבוא לקחת אותם ללא רשות, אלא הם ברשות הבעלים, הוא מחויב לתת אותם לכהן או ללוי והוא יכול להחליט למי לתת אותם.
מי שנותן את מעשרותיו ושאר מתנות כמו שצריך – השם ירבה את ממונו.
דין הסוטה (פסוקים י״א–ל״א)
אישה שבעלה חושד בה שסטתה מדרכי הצניעות של בנות ישראל הכשרות,
ומעלה בו מעל – ובגדה באמון שנתן בה,
והוא חושד בה שהיא התחתנה ונטמאה עם מישהו אחר,
ויש לו עדים שהיא אכן נסתרה (התייחדה איתו – מלשון מסתור, שהיו סגורים בבית או בחדר בלי שראו אותם בפנים)
אבל אין לו עדים שהיא נטמאה ממנו,
כמו ככן מדובר שהאשה לא נתפשה – שידוע שהיא נסתרה מרצונה ולא באונס.
בנוסף צריך שהבעל יהיה גדול, לא עיוור, ושלא העלים עין בהתחלה.
בעלה מקנא ומתרה בה בפני שלא תיסתר עם אותו אדם,
אם לאחר התראתו עברה על התראתו ויש עדים ששוב היא נסתרה איתו,
ומדובר שלא ידוע אם נטמאה או לא,
היא מוגדרת כסוטה ואסורה לבעלה עד שתיבדק
אם הוא רוצה הוא יכול לגרשה ואם הוא רוצה לבדוק מה האמת הוא צריך לעשות כך:
הוא לוקח אותה למשכן / בית המקדש לכהן
ומביא את קרבן המנחה – מנחת הקנאות, שעשוי מעשירית איפה קמח (ולא סולת) שעורים (ולא חיטים, כי שעורים זה מאכל בהמה והיא עשתה מעשה בהמה), לא יוצקים על המנחה שמן (כי השמן עשוי לאור והיא נסתרה בחושך) לא שמים לבונה (כי הלבונה נמשלה לאימהות והיא פרשה מדרכן)
הכהן מביא את האשה אל המשכן / בית המקדש ומעמיד אותה בפתח אוהל מועד / בשער ניקנור, בראש חמש עשרה המדרגות שבקידמת עזרת הנשים.
בכל שלב האשה יכולה להודות ולהתגרש ללא כתובה או לסרב לשתות את המים ולהתגרש ללא כתובה, ולכן מנסים להפחיד לבזות ולהקשות עליה כדי שתודה ולא יימחק סתם שם השם
הכנת המים לבדיקה:
הכהן לוקח חצי לוג של מים קדושים מהכיור לתוך כלי חרס חדש, ולוקח עפר מקרקע המשכן ושם אותו בתוך המים, כשהאשה מלווה אותו ורואה איך הוא מכין את המים, כדי שתפחד ותודה
אם האשה עדיין לא מודה:
הכהן מחזיר אותה לפתח אוהל מועד / שער ניקנור,
הכהן פורע ומגלה את שערות ראשה וקורע חלק מבגדיה בשביל לבזות אותה
הכהן מניח על שתי כפות ידיה את המנחה כדי שיהיה לה קשה ואולי תודה ותתוודה.
והכהן מחזיק את המים המאררים
(המקללים – שגורמים לקללה) כדי להפחידה.
אם האשה עדיין לא מודה:
הכהן משביע אותה ואומר: שאם היא לא נטמאה המים לא יזיקו לה, ואם כן שטית ונטמאת אז הוא משביע אותה שהשם יעשה ממנה דוגמא של קללה ושבה ישבעו לרעה, ע"י שהירך יפול מהגוף והבטן תתנפח וכן יקרה גם למי שטימא אותה, והאשה עונה אמן ואמן על שתי השבועות.
זאת ההזדמנות האחרונה של האישה להיפטר בלא שתיית המים
אבל אם האשה אכן עונה אמן ועדיין לא מודה:
הכהן כותב את הקללות על קלף ומוחק אותה בתוך המים,
הכהן לוקח מיד האשה את המנחה – מעביר אותה לכלי שרת ומניח על ידי האשה,
הכהן מניח את ידיו תחת ידי האשה ומניף איתה את המנחה,
הכהן לוקח את המנחה אל הקרן המערבית דרומית של המזבח
הכהן יקמוץ מן המנחה קומץ ומקטיר אותה על המזבח
לאחר ההקטרה הכהן משקה את האשה את המים
אם האשה אכן נטמאה הבטן שלה מתחילה להתנפח ולאחר מכן ירכה נופלת והיא מתה, והיא נהיית לדוגמא של משהו רע וקללה בקרב העם,
אבל אם אכן, זה שהיא התעקשה כל הזמן שהיא טהורה. זה היה בגלל שהיא באמת לא נטמאה, המים לא יזיקו לה, והיא תתברך בברכת זרע, שאם לא היו לה
בנים מעתה יהיו ואם היו אבל הם היו חלשים או שהלידה היתה בצער עכשיו זה יהיה בקלות ושיהיו בנים בריאים.
פרק ו' – דיני נזיר וברכת כהנים
דיני נזיר ואיסוריו (פסוקים א'–ח')
נזיר זה אדם שקיבל על עצמו להיות נזיר לתקופה מסוימת משלושים יום ומעלה, ובזמן הזה יפריש את עצמו מכל מיני דברים שיפורטו
איסורי הנזיר:
1) צריך להזיר את עצמו מכל דבר שקשור לענבים,
אסור בשתיית יין חדש שעדיין לא משכר (מיץ ענבים) וביין ישן (מעל 40 יום) שכבר גורם לשכרות,
כמו כן אסור בשתיית חומץ יין, בין שנעשה מיין חדש ובין שנעשה מיין ישן,
הנזיר אסור גם בשתיית מים שהושרו בהם ענבים ויש בהם את הטעם של הענבים,
אסור באכילת ענבים בין לחים ובין יבשים (צימוקים), האיסור הוא מכל חלק של הענב מהחרצנים (הגרעינים) עד הקליפה של הענב, אם הוא יאכל או ישתה הוא מתחייב במלקות.
2) אסור לו לגלח את שיער ראשו מתחילת נזירותו עד לאחר הבאת קורבנות סיום הנזירות, אסור לו לחתוך לתלוש או למרוט אפילו שערה אחת משיער הראש, (שיער הזקן מותר).
3) אסור לו להיכנס לאוהל המת ולהיטמא, והאיסור להיטמא בטומאת מת הוא כמו של כהן גדול ואסור לו להיטמא אפילו ל7 קרובים ורק למת מצווה מותר.
כל האיסורים הם בגלל שכתר ה' על ראשו (שיער ראשו שקדוש ויובא לבית המקדש)
נזיר שנטמא באונס או בשגגה (פסוקים ט'–י"ב)
אם נטמא הנזיר באונס - שמת פתאום לידו אדם,
או בשוגג - שנכנס לאוהל המת בלי לדעת שיש שם מת,
צריך לטהר את עצמו מטומאת מת כמו כל אדם שנטמא,
ושיזו עליו ביום השלישי וביום השביעי מאפר פרה אדומה,
ביום השביעי לאחר ההזאה הנזיר מגלח את כל שיער ראשו (שיער הזקן לא בכלל שיער הראש),
מהיום השמיני והלאה יכול להביא את הקורבנות לכפר על טומאתו,
הוא מביא שני תורים (יונים שכבר גדול) או שני בני יונה (צעירים) ולוקח אחד לשם עולה ואחד לשם חטאת, ומביא כבש לאשם הכהן מקריב אותם מתכפרת לו הטומאה והנזיר חוזר לקדש את שיער ראשו ומפריש עצמו מן הדברים האסורים עליו
מיום הקרבת הקורבנות הנזיר מתחיל לספור שוב את מספר הימים שהתחייב להיות בהם נזיר, והימים הראשונים שהיה בהם נזיר נופלים ומתבטלים.
סיום הנזירות (פסוקים י"ג–כ״א)
נזיר שזכה והשלים את כל ימי נזירותו בטהרה מגיע למשכן ומקריב שלושה קורבנות:
1) כבש לעולה 2) כבשה לחטאת 3) איל לשלמים
(אם הנזיר רוצה, הוא יכול בשעת קבלת נזירותו להרבות בעולות ושלמים שיקריב בעת סיום הנזירות)
כמו כן מצרף סל עם עשרים מצות מסולת שעשויות בשני דרכים:
1) 10 חלות בלולות בשמן – מצות שעירבו אותם בשמן לפני האפיה
2) 10 רקיקי מצות משוחים בשמן – מצות דקות שנמשחו בשמן לאחר האפיה
הכהן מקבל את הנזיר ומקריב קודם את הכבשה של החטאת, לאחר מכן את הכבש לעולה עם המנחות והנסכים שלו,
לאחר מכן שוחט הכהן או הנזיר את איל השלמים ומתכוון לקדש בשחיטה גם את המצות שבסל, והכהן מקטיר את המנחות והנסכים של האייל.
הנזיר לוקח את בשר השלמים ומבשלו סמוך למשכן,
הנזיר מגלח את שיער ראשו בתער ושורף אותו באש שמבשלת את השלמים
לאחר שבשר האייל התבשל הכהן לוקח שלושה דברים:
זרוע מבושלת של האייל
חלת מצה אחת שלמה
רקיק מצה אחד שלם
ושם אותם על כפות ידיו של הנזיר המגולח
הכהן והנזיר מניפים אותם כדיני הנפה בפתח אהל מועד והמונף שייך לכהן
יחד עם זה מקבל הכהן את החזה והשוק של השלמים שמונפים וניתנים לו כמו בכל קרבן שלמים.
לאחר זריקת הקורבנות הנזיר מותר בשתיית יין והסתיימה נזירותו.
ברכת כהנים (פסוקים כ״ב–כ״ז)
ה׳ מצווה את משה להגיד לאהרן ובניו לברך את העם
הברכה צריכה להיות שכולם שומעים – שיהיה בקול רם, בכוונה ולב שלם ולא בחיפזון ושתהיה בלשון הזו:
יברכך ה׳ – שיתברכו נכסיך,
וישמרך – שלא ישדדו לך את מה שברכתיך,
יאר ה׳ פניו אליך – יראה לך פנים שמחות,
ויחונך – יתן לך חן בעיני הבריות,
ישא ה׳ פניו אליך – יכבוש את כעסו עליך
וישם לך שלום – ויתן לך שלום עם כולם.
והקב"ה בכבודו ובעצמו מצטרף לכהנים ומברך את עם ישראל
פרק ז' – חנוכת המזבח וקרבנות הנשיאים
מתנות הנשיאים למשכן (פסוקים א–ט)
באחד בניסן, ביום שמשה סיים להקים את המשכן,
אחרי שקידש אותו ואת הכלים ע"י משיחתם בשמן המשחה,
הביאו שנים עשר הנשיאים תרומה למשכן
הנשיאים הם אותם הנשיאים שספרו את עם ישראל והם היו גם חלק מהשוטרים שהיו אחראים על עם ישראל בעבודת פרך, ומסרו את עצמם בשביל להגן על אחיהם
שש עגלות מכוסות - עגלות צב, כל שני נשיאים עגלה אחת.
ושנים עשר בקר – לסחיבת העגלות כל נשיא הביא שור אחד.
העגלות והשוורים הם בשביל לסחוב את המשכן במסעות
השם אמר למשה לקחת את העגלות ולחלק אותם לפי הצורך.
בני גרשון מקבלים שתי עגלות וארבעה בקר בשביל היריעות ושאר משאם
בני מררי מקבלים ארבע עגלות ושמונה בקר בשביל משא העמודים ושאר הדברים הגדולים והכבדים,
קהת לא מקבל כי עבודתו בכתף.
קרבנות הנשיאים בחנוכת המזבח (פסוקים י–פ״ח)
שנים עשר הנשיאים הביאו קרבנות רבים והשם אמר למשה להקריב כל יום קרבן של נשיא אחר, במשך שנים עשר ימים מביא כל נשיא קרבן זהה:
כלים:
1 קערת כסף ששוקלת 130 שקל, - - - שניהם מלאים בסולת
1 מזרק כסף ששוקל 70 כסף, - - - - בלולה בשמן למנחה.
1 כף זהב קטורת ששוקלת 10 זהב – מלאה בקטורת.
קורבנות:
עולה:
1 פר, סה"כ כל הנשיאים ביחד - 12 פרים
1 איל, סה"כ כל הנשיאים ביחד - 12 אילים
1 כבש, סה"כ כל הנשיאים ביחד - 12 כבשים
חטאת:
1 שעיר עיזים, סה"כ כל הנשיאים ביחד - 12 שעירים
שלמים:
2 פרים, סה"כ כל הנשיאים ביחד - 24 פרים
5 איילים, סה"כ כל הנשיאים ביחד - 60 איילים
5 עתודים (תיישים), סה"כ כל הנשיאים ביחד - 60 עתודים
5 כבשים, סה"כ כל הנשיאים ביחד - 60 כבשים
סדר הימים הוא לפי מחנות הדגלים
קול ה׳ מדבר אל משה (פסוקים פ״ט)
קול ה׳ נשמע אל משה מבין שני הכרובים שעל ארון העדות,
ומשה עומד באוהל מועד ולא בקודש הקדשים.
פרשת נשא
המשך פרק ד' – עבודת הלויים במסע
בני גרשון – יריעות המשכן (פסוקים כ״א – כ״ח)
בני גרשון נושאים על עגלות
- עשר היריעות התחתונות של המשכן העשויות משש תכלת וארגמן ותולעת שני, ומחוברות חמש חמש.
- 11 יריעות העזים העשויות לאוהל על המשכן ושפרוסות מעל היריעות התחתונות ומחוברות חמש שש.
- מכסהו – מכסה עורות אילים מאודמים שמעל היריעות עיזים.
- מכסה התחש שמעל העורות האילים.
- המסך של פתח אוהל מועד.
- קלעי החצר – יריעות הפשתן שקלועות ופרוסות על העמודים שמסביב לחצר.
- מסך שער החצר.
- החבלים שאיתם קשרו את היריעות של המשכן והחצר ליתדות הנעוצות בקרקע.
- שאר הכלים שאיתם הם עובדים.
והוא ממנה מי יסחוב כל דבר.
בני מררי – הקרשים והאדנים (פסוקים כ״ט – ל״ג)
נושאים בעגלות את חלקי המבנה הכבדים:
- קרשי המשכן – הקרשים של קירות המשכן.
- בריחיו – המוטות שחיברו את הקרשים זה לזה.
- ועמודיו – העמודים שעליהם תלויה הפרכות של קודש הקדשים, והמשכן.
- ואדניו – הבסיסים של קרשי המשכן ועמודי הפרוכת.
- ועמודי החצר – העמודים שמקיפים את החצר.
- ואדניהם – האדנים של העמודים של החצר.
- ויתדותם – היתדות שהיו תולים על ווי העמודים ושאליהם היו קושרים במיתרים את קלעי החצר.
- ומיתריהם – החבלים שאיתם קושרים את קלעי החצר ליתדות, ובמסעות קושרים בהם את הקרשים לעגלות.
גם הם בפיקוח איתמר בן אהרן הכהן והוא מחליט מי יסחוב מה.
קהת – 2,750
גרשון – 2,630
מררי – 3,200
סה"כ מגיל שלושים עד חמישים שנה –
8,580 איש שיכולים לשאת את המשכן.
פרק ה' – טהרת המחנה, גזל הגר, מתנות כהונה.
טהרת המחנה (פסוקים א' – ד')
הוצאת כל טמא:
מצורע – מחוץ לכל המחנות.
זב וכל שאר הטומאות היוצאות מהגוף – מחוץ למחנה שכינה ולויה.
טמא מת - מחוץ למחנה ישראל.
הטמאים מצד עצמם הזדרזו לקיים את דברי משה ויצאו לבד אל מחוץ למחנות.
השבת גזל, גזל הגר ואשם (פסוקים ה' – ח')
איש או אישה שגנבו, נתבעו בבית דין, כפרו ונשבעו לשקר.
צריכים להודות באשמה, וכשהם מודים הם מתחייבים לשלם לנגזל או ליורשו את הקרן בתוספת חומש.
אם גזלו מגר ואין לו שום יורשים – צריך לשלם את הקרן והחומש לכהן, כי כשאין הבעלים קיימים צריך להחזיר לבעלי בעליו שזה ה'.
בנוסף צריך להקריב קרבן אשם גזילות.
דיני הבעלות על ביכורים ומתנות (פסוקים ט' – י')
הביכורים צריכים להינתן לכהן.
במתנות כהונה ולוויה – הכהנים או הלווים לא יכולים לבוא לקחת אותם ללא רשות, אלא הם ברשות הבעלים, הוא מחויב לתת אותם לכהן או ללוי והוא יכול להחליט למי לתת אותם.
מי שנותן את מעשרותיו ושאר מתנות כמו שצריך – השם ירבה את ממונו.
דין הסוטה (פסוקים י״א–ל״א)
אישה שבעלה חושד בה שסטתה מדרכי הצניעות של בנות ישראל הכשרות,
ומעלה בו מעל – ובגדה באמון שנתן בה,
והוא חושד בה שהיא התחתנה ונטמאה עם מישהו אחר,
ויש לו עדים שהיא אכן נסתרה (התייחדה איתו – מלשון מסתור, שהיו סגורים בבית או בחדר בלי שראו אותם בפנים)
אבל אין לו עדים שהיא נטמאה ממנו,
כמו ככן מדובר שהאשה לא נתפשה – שידוע שהיא נסתרה מרצונה ולא באונס.
בנוסף צריך שהבעל יהיה גדול, לא עיוור, ושלא העלים עין בהתחלה.
בעלה מקנא ומתרה בה בפני שלא תיסתר עם אותו אדם,
אם לאחר התראתו עברה על התראתו ויש עדים ששוב היא נסתרה איתו,
ומדובר שלא ידוע אם נטמאה או לא,
היא מוגדרת כסוטה ואסורה לבעלה עד שתיבדק
אם הוא רוצה הוא יכול לגרשה ואם הוא רוצה לבדוק מה האמת הוא צריך לעשות כך:
הוא לוקח אותה למשכן / בית המקדש לכהן
ומביא את קרבן המנחה – מנחת הקנאות, שעשוי מעשירית איפה קמח (ולא סולת) שעורים (ולא חיטים, כי שעורים זה מאכל בהמה והיא עשתה מעשה בהמה), לא יוצקים על המנחה שמן (כי השמן עשוי לאור והיא נסתרה בחושך) לא שמים לבונה (כי הלבונה נמשלה לאימהות והיא פרשה מדרכן)
הכהן מביא את האשה אל המשכן / בית המקדש ומעמיד אותה בפתח אוהל מועד / בשער ניקנור, בראש חמש עשרה המדרגות שבקידמת עזרת הנשים.
בכל שלב האשה יכולה להודות ולהתגרש ללא כתובה או לסרב לשתות את המים ולהתגרש ללא כתובה, ולכן מנסים להפחיד לבזות ולהקשות עליה כדי שתודה ולא יימחק סתם שם השם
הכנת המים לבדיקה:
הכהן לוקח חצי לוג של מים קדושים מהכיור לתוך כלי חרס חדש, ולוקח עפר מקרקע המשכן ושם אותו בתוך המים, כשהאשה מלווה אותו ורואה איך הוא מכין את המים, כדי שתפחד ותודה
אם האשה עדיין לא מודה:
הכהן מחזיר אותה לפתח אוהל מועד / שער ניקנור,
הכהן פורע ומגלה את שערות ראשה וקורע חלק מבגדיה בשביל לבזות אותה
הכהן מניח על שתי כפות ידיה את המנחה כדי שיהיה לה קשה ואולי תודה ותתוודה.
והכהן מחזיק את המים המאררים
(המקללים – שגורמים לקללה) כדי להפחידה.
אם האשה עדיין לא מודה:
הכהן משביע אותה ואומר: שאם היא לא נטמאה המים לא יזיקו לה, ואם כן שטית ונטמאת אז הוא משביע אותה שהשם יעשה ממנה דוגמא של קללה ושבה ישבעו לרעה, ע"י שהירך יפול מהגוף והבטן תתנפח וכן יקרה גם למי שטימא אותה, והאשה עונה אמן ואמן על שתי השבועות.
זאת ההזדמנות האחרונה של האישה להיפטר בלא שתיית המים
אבל אם האשה אכן עונה אמן ועדיין לא מודה:
הכהן כותב את הקללות על קלף ומוחק אותה בתוך המים,
הכהן לוקח מיד האשה את המנחה – מעביר אותה לכלי שרת ומניח על ידי האשה,
הכהן מניח את ידיו תחת ידי האשה ומניף איתה את המנחה,
הכהן לוקח את המנחה אל הקרן המערבית דרומית של המזבח
הכהן יקמוץ מן המנחה קומץ ומקטיר אותה על המזבח
לאחר ההקטרה הכהן משקה את האשה את המים
אם האשה אכן נטמאה הבטן שלה מתחילה להתנפח ולאחר מכן ירכה נופלת והיא מתה, והיא נהיית לדוגמא של משהו רע וקללה בקרב העם,
אבל אם אכן, זה שהיא התעקשה כל הזמן שהיא טהורה. זה היה בגלל שהיא באמת לא נטמאה, המים לא יזיקו לה, והיא תתברך בברכת זרע, שאם לא היו לה
בנים מעתה יהיו ואם היו אבל הם היו חלשים או שהלידה היתה בצער עכשיו זה יהיה בקלות ושיהיו בנים בריאים.
פרק ו' – דיני נזיר וברכת כהנים
דיני נזיר ואיסוריו (פסוקים א'–ח')
נזיר זה אדם שקיבל על עצמו להיות נזיר לתקופה מסוימת משלושים יום ומעלה, ובזמן הזה יפריש את עצמו מכל מיני דברים שיפורטו
איסורי הנזיר:
1) צריך להזיר את עצמו מכל דבר שקשור לענבים,
אסור בשתיית יין חדש שעדיין לא משכר (מיץ ענבים) וביין ישן (מעל 40 יום) שכבר גורם לשכרות,
כמו כן אסור בשתיית חומץ יין, בין שנעשה מיין חדש ובין שנעשה מיין ישן,
הנזיר אסור גם בשתיית מים שהושרו בהם ענבים ויש בהם את הטעם של הענבים,
אסור באכילת ענבים בין לחים ובין יבשים (צימוקים), האיסור הוא מכל חלק של הענב מהחרצנים (הגרעינים) עד הקליפה של הענב, אם הוא יאכל או ישתה הוא מתחייב במלקות.
2) אסור לו לגלח את שיער ראשו מתחילת נזירותו עד לאחר הבאת קורבנות סיום הנזירות, אסור לו לחתוך לתלוש או למרוט אפילו שערה אחת משיער הראש, (שיער הזקן מותר).
3) אסור לו להיכנס לאוהל המת ולהיטמא, והאיסור להיטמא בטומאת מת הוא כמו של כהן גדול ואסור לו להיטמא אפילו ל7 קרובים ורק למת מצווה מותר.
כל האיסורים הם בגלל שכתר ה' על ראשו (שיער ראשו שקדוש ויובא לבית המקדש)
נזיר שנטמא באונס או בשגגה (פסוקים ט'–י"ב)
אם נטמא הנזיר באונס - שמת פתאום לידו אדם,
או בשוגג - שנכנס לאוהל המת בלי לדעת שיש שם מת,
צריך לטהר את עצמו מטומאת מת כמו כל אדם שנטמא,
ושיזו עליו ביום השלישי וביום השביעי מאפר פרה אדומה,
ביום השביעי לאחר ההזאה הנזיר מגלח את כל שיער ראשו (שיער הזקן לא בכלל שיער הראש),
מהיום השמיני והלאה יכול להביא את הקורבנות לכפר על טומאתו,
הוא מביא שני תורים (יונים שכבר גדול) או שני בני יונה (צעירים) ולוקח אחד לשם עולה ואחד לשם חטאת, ומביא כבש לאשם הכהן מקריב אותם מתכפרת לו הטומאה והנזיר חוזר לקדש את שיער ראשו ומפריש עצמו מן הדברים האסורים עליו
מיום הקרבת הקורבנות הנזיר מתחיל לספור שוב את מספר הימים שהתחייב להיות בהם נזיר, והימים הראשונים שהיה בהם נזיר נופלים ומתבטלים.
סיום הנזירות (פסוקים י"ג–כ״א)
נזיר שזכה והשלים את כל ימי נזירותו בטהרה מגיע למשכן ומקריב שלושה קורבנות:
1) כבש לעולה 2) כבשה לחטאת 3) איל לשלמים
(אם הנזיר רוצה, הוא יכול בשעת קבלת נזירותו להרבות בעולות ושלמים שיקריב בעת סיום הנזירות)
כמו כן מצרף סל עם עשרים מצות מסולת שעשויות בשני דרכים:
1) 10 חלות בלולות בשמן – מצות שעירבו אותם בשמן לפני האפיה
2) 10 רקיקי מצות משוחים בשמן – מצות דקות שנמשחו בשמן לאחר האפיה
הכהן מקבל את הנזיר ומקריב קודם את הכבשה של החטאת, לאחר מכן את הכבש לעולה עם המנחות והנסכים שלו,
לאחר מכן שוחט הכהן או הנזיר את איל השלמים ומתכוון לקדש בשחיטה גם את המצות שבסל, והכהן מקטיר את המנחות והנסכים של האייל.
הנזיר לוקח את בשר השלמים ומבשלו סמוך למשכן,
הנזיר מגלח את שיער ראשו בתער ושורף אותו באש שמבשלת את השלמים
לאחר שבשר האייל התבשל הכהן לוקח שלושה דברים:
זרוע מבושלת של האייל
חלת מצה אחת שלמה
רקיק מצה אחד שלם
ושם אותם על כפות ידיו של הנזיר המגולח
הכהן והנזיר מניפים אותם כדיני הנפה בפתח אהל מועד והמונף שייך לכהן
יחד עם זה מקבל הכהן את החזה והשוק של השלמים שמונפים וניתנים לו כמו בכל קרבן שלמים.
לאחר זריקת הקורבנות הנזיר מותר בשתיית יין והסתיימה נזירותו.
ברכת כהנים (פסוקים כ״ב–כ״ז)
ה׳ מצווה את משה להגיד לאהרן ובניו לברך את העם
הברכה צריכה להיות שכולם שומעים – שיהיה בקול רם, בכוונה ולב שלם ולא בחיפזון ושתהיה בלשון הזו:
יברכך ה׳ – שיתברכו נכסיך,
וישמרך – שלא ישדדו לך את מה שברכתיך,
יאר ה׳ פניו אליך – יראה לך פנים שמחות,
ויחונך – יתן לך חן בעיני הבריות,
ישא ה׳ פניו אליך – יכבוש את כעסו עליך
וישם לך שלום – ויתן לך שלום עם כולם.
והקב"ה בכבודו ובעצמו מצטרף לכהנים ומברך את עם ישראל
פרק ז' – חנוכת המזבח וקרבנות הנשיאים
מתנות הנשיאים למשכן (פסוקים א–ט)
באחד בניסן, ביום שמשה סיים להקים את המשכן,
אחרי שקידש אותו ואת הכלים ע"י משיחתם בשמן המשחה,
הביאו שנים עשר הנשיאים תרומה למשכן
הנשיאים הם אותם הנשיאים שספרו את עם ישראל והם היו גם חלק מהשוטרים שהיו אחראים על עם ישראל בעבודת פרך, ומסרו את עצמם בשביל להגן על אחיהם
שש עגלות מכוסות - עגלות צב, כל שני נשיאים עגלה אחת.
ושנים עשר בקר – לסחיבת העגלות כל נשיא הביא שור אחד.
העגלות והשוורים הם בשביל לסחוב את המשכן במסעות
השם אמר למשה לקחת את העגלות ולחלק אותם לפי הצורך.
בני גרשון מקבלים שתי עגלות וארבעה בקר בשביל היריעות ושאר משאם
בני מררי מקבלים ארבע עגלות ושמונה בקר בשביל משא העמודים ושאר הדברים הגדולים והכבדים,
קהת לא מקבל כי עבודתו בכתף.
קרבנות הנשיאים בחנוכת המזבח (פסוקים י–פ״ח)
שנים עשר הנשיאים הביאו קרבנות רבים והשם אמר למשה להקריב כל יום קרבן של נשיא אחר, במשך שנים עשר ימים מביא כל נשיא קרבן זהה:
כלים:
1 קערת כסף ששוקלת 130 שקל, - - - שניהם מלאים בסולת
1 מזרק כסף ששוקל 70 כסף, - - - - בלולה בשמן למנחה.
1 כף זהב קטורת ששוקלת 10 זהב – מלאה בקטורת.
קורבנות:
עולה:
1 פר, סה"כ כל הנשיאים ביחד - 12 פרים
1 איל, סה"כ כל הנשיאים ביחד - 12 אילים
1 כבש, סה"כ כל הנשיאים ביחד - 12 כבשים
חטאת:
1 שעיר עיזים, סה"כ כל הנשיאים ביחד - 12 שעירים
שלמים:
2 פרים, סה"כ כל הנשיאים ביחד - 24 פרים
5 איילים, סה"כ כל הנשיאים ביחד - 60 איילים
5 עתודים (תיישים), סה"כ כל הנשיאים ביחד - 60 עתודים
5 כבשים, סה"כ כל הנשיאים ביחד - 60 כבשים
סדר הימים הוא לפי מחנות הדגלים
- נחשון בן עמינדב (יהודה)
- נתנאל בן צוער (יששכר)
- אליאב בן חילון (זבולון)
- אליצור בן שדיאור (ראובן)
- שלומיאל בן צורישדי (שמעון)
- אליסף בן דעואל (גד)
- אלישמע בן עמיהוד (אפרים)
- גמליאל בן פדהצור (מנשה)
- אבידן בן גדעני (בנימין)
- אחיעזר בן עמישדי (דן)
- פגעיאל בן עכרן (אשר)
- אחירע בן עינן (נפתלי).
קול ה׳ מדבר אל משה (פסוקים פ״ט)
קול ה׳ נשמע אל משה מבין שני הכרובים שעל ארון העדות,
ומשה עומד באוהל מועד ולא בקודש הקדשים.
- המאמר הבא בסדרה 'סיכום פרשיות התורה': סיכום פרשת בהעלותך
- מאמר קודם בסדרה 'סיכום פרשיות התורה': סיכום פרשת במדבר
