סיכום פרשת בהעלותך

אשמח לקבל כל הערה

פרק ח' – דיני המנורה והכנת הלווים לעבודה

המנורה (פסוקים א' – ד')

כשראה אהרן את הנשיאים שהביאו קרבנם חלשה דעתו שרצה גם חלק בזה,
אמר לו הקב"ה שלך גדול משלהם וציוה את משה להורות לו על הדלקת המנורה.

היו מסדרים את פתילות הנרות שיאירו כלפי פנים המנורה, הפוך ממה שבדרך כלל אנשים עושים במנורות שעשויות לתאורה, כדי להדגיש שהמנורה לא נעשית פה לתאורה כי הקב"ה לא צריך אור, אלא זה לעדות וזיכרון.

הקב"ה הראה את צורת המנורה למשה באש והורה לו לעשותה ממקשה אחת זהב ושכל חלקיה יהיו מגוש אחד, החל מהבסיס ועד העיטורים והפרחים ולא מחלקים מחוברים וכך אכן עשה בצלאל את המנורה.

הכנת הלווים, טהרתם, וכפרת עם ישראל (פסוקים ה' – כ"ב)

הקב"ה הורה למשה לקחת את הלווים ולהכין אותם לעבודה, בהכנה זו היו מספר

חלקים גם לטהר אותם וגם לכפר לבני ישראל על חטא העגל, כי הרי הלווים החליפו את הבכורות והם גם נטלו מטומאתם והם גם כביכול הקרבן שנועד לכפר.
​

גיל עבודת הלווים (פסוקים כ"ג – כ"ו)

בגיל עשרים וחמש הלווים מצטרפים לעובדים על מנת להתלמד מהם
בגיל שלושים הלווים מתחילים לעבוד

בגיל חמישים בני קהת פורשים מנשיאת משאות בכתף
אבל יכולים להצטרף לבני גרשון ומררי ולעזור להם במשאם,
כמו כן עדיין יכולים לשיר ולשמור.

פרק ט' – פסח, פסח שני והענן.

פסח (פסוקים א' – ה')

כמעט שנה לאחר היציאה ממצרים בחודש ניסן השם מצווה את משה להורות לעם ישראל להקריב קרבן פסח בי"ד ניסן

זו היתה הפעם היחידה שהקריבו קרבן פסח במדבר והפעם הבאה היתה רק כשנכנסו לארץ ישראל בחלוף 40 שנה,

את הקרבן צריך לעשות בזמנו גם אם הוא חל בשבת, בי"ד ניסן בין הערביים, ואפילו אם רוב ישראל בטומאה,

את הקרבן עושים ככל ההלכות שנאמרו בגוף הפסח שהיה במצרים.

פסח שני (פסוקים ו' – י"ד)

אל משה באו קבוצה של אנשים שנטמאו מארונו של יוסף,
האנשים כבר עברו הזאה מאפר פרה אדומה וי"ד ניסן היה היום השביעי לטהרתם, וממילא בליל פסח הם אמורים להיות טהורים,

הם שאלו את משה האם הם יכולים להצטרף לחבורה של אנשים טהורים וקרבנם יוקרב ע"י כהנים טהורים והם רק יאכלו את הקרבן כשהם טהורים בליל הסדר,
משה לא ידע מה הדין ושאל את ה'.

ה' הורה למשה כי הם לא יוכלו להקריב כשהם טמאים,

אבל הם וכן כל אדם שהיה טמא או רחוק מבית המקדש ולא יכל להקריב את הקרבן יוכלו להקריב אותו, חודש אחרי בי"ד אייר

צריך לעשות אותו בדיוק כמו הקרבן פסח הרגיל, ולאוכלו על מצות ומרורים,

לעומת זאת אם אדם שהיה טהור וקרוב לא הקריב – יתחייב בכרת.

כמו כן אם גר יתגייר בין פסח ראשון לפסח שני, יוכל להקריב קרבן בפסח שני.

הענן מורה על נסיעה וחניה (פסוקים ט"ו – כ"ג)

הענן היה מדי יום מכסה את המשכן ואהל מועד
ומדי לילה זה היה נראה כמין אש מעל המשכן

כשהענן היה עולה ממעל המשכן ונמתח ממין קורה מעל שבט יהודה הבינו עם ישראל כי צריך לנסוע,

וכשהענן היה יורד וחוסם את שבט יהודה עם ישראל היה חונה מהמסע.

עם ישראל היה נוסע וחונה אך ורק על פי הוראת ה' ע"י הענן בכל מקרה ובכל מצב, כגון:
​

בכל מקרה היה שומעים להוראת השם,
כשהענן חונה – חונים, כשהענן עולה – נוסעים.

פרק י' – החצוצרות, הנסיעה הראשונה ומסע הארון

חצוצרות הכסף (פסוקים א' – י')

השם מצווה את משה לעשות מכספו שתי חצוצרות כסף העשויות מקשה אחת,

בני אהרן הכהנים אחראים לתקוע בהם.

אם היה רוצה להקהיל את הנשיאים אליו – היו תוקעים תקיעה אחת ארוכה בחצוצרה אחת,

אם היה רוצה להקהיל את כל העם – היו תוקעים תקיעה ארוכה בשתי החצוצרות.

כשהיו אמורים לנסוע – היו מריעים בחצוצרות תקיעה תרועה תקיעה
והדגל הראשון היה נוסע וכן מריעים שוב לשאר הדגלים.

כמו כן יש מספר שימושים לדורות בחצוצרות:
​

הנסיעה הראשונה (פסוקים י"א – ל"ב)

פחות משבוע לאחר הקרבת הפסח שני, בכ' אייר – עלה הענן מעל המשכן.

החלה הנסיעה הראשונה של עם ישראל – נסיעה שהיתה אמורה להסתיים

בשערי ארץ ישראל ובכניסתם אליה.

נסעו ראשונים דגל מחנה יהודה עם מחנה יששכר ומחנה זבולון.

לאחר מכן נסעו בני גרשון ומררי עם המשכן המפורק,

שניים נסעו דגל מחנה ראובן עם מחנה שמעון ומחנה גד.

לאחריהם נסעו בני קהת עם כלי הקודש, הם לא נסעו עם בני גרשון ומררי על מנת שכשהם יגיעו המשכן כבר יהיה בנוי ויהיה איפה להניח את הכלים.

שלישים נסעו דגל מחנה אפרים עם מחנה אפרים ומחנה בנימין.

אחרונים נסעו דגל מחנה דן עם מחנה אשר ומחנה נפתלי, כשהם היו גם אוספים את כל ששאר השבטים שכחו והשאירו מאחוריהם.

משה הציע ליתרו חותנו להצטרף והבטיח לו שהם יטיבו לו ויקבל מקום לגור, יתרו לא רצה אך משה ניסה שוב לשכנעו.

מסע הארון (פסוקים ל"ג– ל"ו)

לפני מחנה בני ישראל נסע ארון ובו שברי הלוחות (לא ארון העדות עם הכפורת והלוחות), הוא נסע במרחק שלושה ימים לפניהם והרג את כל המזיקים,

עם ישראל נסע במהירות רבה והספיק ביום אחד מה שהארון עשה בשלושה ימים והגיע עד אליו.

כשהיו צריכים לעצור משה היה מבקש מהארון שינוח ויעמוד ושישמור עליהם מהאויבים,

כשהארון היה נעמד משה היה מבקש מה' שישרה שוב את שכינתו על המשכן שעכשיו בונים מחדש.

פרק י״א – תבערה, המתאוננים, השליו ושבעים הזקנים

העם מתאונן והאש שורפת בקצה המחנה (פסוקים א'–ג')

הרשעים שבעם ישראל רצו להתנתק מהקב"ה ולעזוב את התורה ולכן מתלוננים על הקושי שבדרך,
במקום להודות להקב"ה על זה שלקח אותם מסע של שלושה ימים ביום אחד מאהבתו אותם כדי שיכנסו מהר לארץ,
הם התלוננו על זה באזני השם, כדי שישמע ויחליט שהם כבר לא העם שלו.
ה׳ שומע, כועס, ושולח אש בקצה המחנה, האש שורפת את הערב רב הגרים שהלכו בסוף דגל מחנה דן או את החשובים והקצינים שבעם
העם צועק למשה והוא מתפלל אל השם – האש שוקעת בארץ, והמקום נקרא תבערה.

תלונת האספסוף על ה' והמן (פסוקים ד'–ט')

האספסוף הערב רב מתאווה לאכול הרבה בשר, הם מתעלמים מזה שיש להם הרבה צאן ובקר ומזה שיורד להם כל יום שליו בכמות מספיקה לשביעה ורוצים שיהיה להם יותר ממה שצריכים,
הם מצרפים אליהם גם מבני ישראל ויושבים ובוכים על זה שאין להם אפשרות להשיג בשר בכמות שהם יוכלו לשמור לעתיד.

הם אפילו לא פונים למשה לבקש כי הם לא מאמינים בכוחו של הקב"ה לתת להם כאלה כמויות,

הם בוכים גם על זה שהם לא יכולים להתחתן אחד עם השניה בתוך המשפחות מאז מתן תורה,
והם אומרים שהם נזכרים בדגים, הקישואים, האבטיחים, השומים והבצלים במצרים ששם הם אכלו חינם (הם שכחו את כל מה שהם באמת קיבלו במצרים) כשהם מתכוונים שרוצים להיות חינם מן המצוות.

הם מתלוננים גם על המן, שזה טפשות גדולה להתלונן על כזה מאכל מיוחד, שהרי למן יש מעלות רבות: הוא נראה בצורה של זרע גד ובריא כמוהו ויפה כמו אבן הבדולח ואפשר לעשות איתו איזה מאכל שרוצים, אפוי, מבושל, טחון, (הצדיקים לא היו צריכים באמת לאפות ולבשל כי זה היה נהפך להם לטעם כזה) בכל טעם שרוצים והוא היה טעים מאוד וערב לחיך והיה יורד כל לילה לעם ישראל, מוגן מלמעלה ומלמטה על ידי הטל וללא צורך לטרוח ולחפש אותו.

דברי משה ובקשת עזרה מה׳ (פסוקים י'–ט״ו)

משה רואה שהעם נאספים משפחות משפחות לבכות על זה ולפרסם את האבל והכעס של השם מתגבר ביותר, וזה מאוד רע בעיניו, והוא פונה להקב"ה ושואל אותו למה הוא עשה אותו רועה לבדו על עם ישראל, שהרי אין בכוחו לשאת לבדו את העם,

כמו כן מאיפה הוא יוכל לתת לעם ישראל בשר בכמות מספקת לכל עם ישראל כשהם יפנו אליו, ואומר לה׳ שאם הוא ימשיך לבד הוא ימות מרוב קושי אז עדיף לו שה' יהרוג אותו לפני שימות מרוב סבל וצרה.

מינוי שבעים הזקנים (פסוקים ט״ז–י״ז)

ה׳ מקבל את דבריו של משה על העומס שמונח על כתפיו ומצווה לקחת בדברים ובשכנוע שבעים מזקני ישראל ושהוא ירבה את רוחו
שהוא שם על משה – ויתן גם להם על מנת
שהם יוכלו לסייע לו בהנהגת העם.

הבטחת הבשר והתגובה לדבר משה (פסוקים י״ח–כ״ג)

ה׳ מבטיח בשר – לא ליום או יומיים, אלא לכמעט חודש ימים " עד אשר יצא מאפכם". שאתם לא תהיו כבר מסוגלים לאכול אותו והאוכל הזה יגרום להם למות בדבר בגלל התלונות שלהם והרצון שלהם לחזור למצרים.
משה מבקש מה': מדובר בעם של שש מאות אלף איש! בבקשה תרחם עליו, הרי גם אם צאן ובקר יישחט להם וגם אם תאסוף בשבילם את כל הדגים של הים זה לא יספיק להם לעולם ולא יספק את התלונות שלהם אלא אם כן אתה מתכנן להרוג אותם אחרי שתתן, אז עדיף שלא תתן להם ולא תהרוג אותם!
וה׳ עונה: היד ה׳ תקצר? האם אתה חושב שאני אתן להם פתחון פה להגיד שה' לא יכל להביא לנו את מה שרצינו? עדיף שהם ימותו ושלא יהיה חילול השם!

משה מבקש להגיד לעם ישראל שיחזרו בתשובה ויחזרו מהדרישה שלהם לבשר וכך השם יחוס עליהם.

אך השם אומר לו שזה לא יעזור והם לא ישמעו ואתה תראה שמה שאמרתי יקרה.

התנבאות הזקנים ואלדד ומידד במחנה (פסוקים כ״ד–ל')

משה רוצה למנות 70 זקנים על מנת שיחליפו את 70 הזקנים שמתו בתבערה, בשביל זה הוא צריך לקחת מעשרה שבטים שישה זקנים ומשני שבטים חמישה זקנים, אך הוא לא יודע מאיזה שבטים לקחת רק חמישה שבטים,
לכן הוא לוקח שישה זקנים מכל שבט, בתוך תיבה הוא שם 70 פתקים שכתוב בהם זקן ושניים חלקים ללא כיתוב,
הוא אוסף 72 מזקני ישראל שהיו מהשוטרים במצרים שמסרו נפש להגן על היהודים שתחתיהם ונותן להם להוציא פתק,

הוא לקח את 70 הזקנים שיצא להם פתק שכתוב בו זקן ומעמידם מסביב למשכן, רוח ה׳ שורה על שבעים הזקנים והם מתנבאים;

אלדד ומידד היו מתוך ה70 זקנים אבל נשארו במחנה כי היו ענווים,
והם התנבאו במחנה באוהלים שלהם ולא עם כולם במשכן.

אלדד התנבא שמשה רבינו ימות ויהושע בן נון ינהיג את עם ישראל, יכניס אותם לארץ ישראל וינחיל אותה,

מידד התנבא שהשם עומד להביא שליו שיגרום תקלה גדולה לעם ישראל.

ושניהם ביחד התנבאו על מלחמת גוג ומגוג ועל האש שתרד מן השמים ותשרוף את כל החיילים שיבואו להילחם איתנו, המתים שיקומו לתחיה ומלך המשיח שימלוך על כל העולם.

גרשום הבן של משה רץ למשה ומספר לו על כך.
יהושע בן נון מבקש ממשה לגרום שתיפסק הנבואה מאלדד ומידד,
ומשה משיב: “מי יתן כל עם ה׳ נביאים!”

משה והזקנים נכנסים לאהלים שלהם על מנת לא לראות את הפורענות שממשמשת ובאה על ישראל,

שליחת השליו ומגפת קברות התאוה (פסוקים ל״א–ל״ה)

רוח ה׳ מביאה שליו בכמות עצומה עד למרחק של יום הליכה מכל כיוון, העופות היו בגובה של שתי אמות, כדי שיהיה אפשר לאסוף אותם בקלות.
הרשעים מהעם אוספים במשך כל היום הלילה שאחריו והיום שאחריו,
הם אספו כמויות ושוטחים ליבוש מסביב למחנה, האנשים שאספו הכי קצת, אספו 10 כור (חמרים) האנשים אוכלים בתאווה,
והמגפה פורצת – חלק מהאנשים מתחילים למות מיד כשהם מכניסים את הבשר לפה עוד לפני שנוגסים בו, ולחלק לוקח עד חודש ימים למות –
המקום נקרא קברות התאוה על שם כל הקברים שחפרו למתים.
משם כולם נוסעים לחצרות.

פרק י״ב – דיבור מרים ואהרן במשה

הדיבור והעונש (פסוקים א'–י')

מרים ואהרן מדברים על זה שמשה גירש את אשתו ציפורה, ציפורה מכונה בפסוק "האשה הכושית" כי כמו שכושי כולם מודים שהוא שחור כך היא כולם מודים שהיא יפה, הם אומרים שזה שמשה נביא לא מצדיק את זה שהוא גירש אותה כי הרי גם הם נביאים והם לא צריכים,
משה עצמו היה עניו יותר מכל האנשים שבעולם וזה לא הפריע לו, אבל לה' זה הפריע הוא רצה להראות להם שבגלל שהוא מתגלה אל משה פתאום, משה צריך להיות תמיד טהור,
לכן ה׳ מתגלה לפתע פתאום אל אהרן ומרים ואומר להם ללכת ביחד עם משה לאהל מועד,


כשהם מגיעים, ה' אומר למרים ואהרן לצאת מאהל מועד, ה׳ מעיד להם שמשה נביא מיוחד: פה אל פה אדבר בו, וכל צורת הנבואה איתו היא אחרת
ה' מעניש את מרים בצרעת לבנה כשלג.

תפילת משה ורפואת מרים (פסוקים י״א–ט״ו)

אהרן מבקש ממשה סליחה ומבקש שיתפלל בעבור מרים, ואומר לו שהם שלשתם נחשבים כגוף אחד כי יצאו מאותה אמא, ועכשיו כאילו חצי מהגוף שלהם מת, משה מתפלל: “א-ל נא רפא נא לה" ומבקש מה' שירפא אותה מיד.

ה' אומר לו שהיא צריכה לחכות 7 ימים לפחות כמו שהיתה מחכה אם אבא שלה ולא ה' היה גוער בה,
מרים מוסגרת שבעה ימים מחוץ למחנה; העם ממתין לה.

המשך המסע (פסוקים ט״ז)

לאחר שהתרפאה – נוסעים מחצרות לקדש ברנע שבמדבר פארן.​