בעזהשי"ת
בבי מדרשא ד'פורום אוצר התורה'
בבי מדרשא ד'פורום אוצר התורה'
טעם הגבהת הידים בשעת הנטילה
יסודי הדברים
איתא בגמרא (סוטה ד:), 'אמר רב חייא בר אשי אמר רב: מים ראשונים צריך שיגביה ידיו למעלה, מים אחרונים צריך שישפיל ידיו למטה. תניא נמי הכי: הנוטל ידיו צריך שיגביה ידיו למעלה, שמא יצאו המים חוץ לפרק, ויחזרו ויטמאו את הידים'.
ונחלקו הראשונים בפירוש מימרא זו, ובטעם הגבהת הידים.
שיטת הרא"ש
שהרא"ש (חולין פ"ח הי"ח) פירשה וז"ל: דין נטילת ידים שאדם שופך מן הכלי שתי פעמים על ידיו, הראשונים טמאין והשניים מטהרין את הראשונים. וטומאתן וטהרתן עד הפרק דוקא. הלכך כשנטל ראשונים ושניים חוץ לפרק, לא טהרו שניים את הראשונים שיצאו חוץ הפרק. ואם השפיל ידיו וחזרו אותן שחוץ לפרק על ידיו, טמאו את ידיו. לכך צריך להגביה ראשי אצבעותיו למעלה.
וביאר בבית יוסף (או"ח קסב, א) את דבריו, שכיון שלשיטתו טומאת וטהרת הידים היא עד הפרק דווקא, לכן אם יצאו מים הראשונים (הטמאים) מתוך הפרק אל מחוץ לפרק, אין המים השניים יכולים לטהרם שם. ואם לא יגביה ידיו יכולים המים לחזור לאחר נטילת מים שניים אל תוך הפרק ויטמאו את הידים.
אבל המים השניים (הטהורים) אפילו אם יצאו אל מחוץ לפרק אין בכך כלום, כיון שאינם טמאים. וביאור המילים 'כשנטל ראשונים ושניים חוץ לפרק' לאו היינו ששפך אותם מהכלי אל מחוץ לפרק, שאין בזה חשש, כיון שאין יכולים לקבל טומאה שם.
וכהבנת הרא"ש, פירשו גם הרמב"ם (מקוואות יא, ד), הר"ש (ידים פ"ב מ"ג), והטור.
ושיעור 'עד הפרק' להרא"ש הוא עד מקום חיבור האצבעות לכף היד, כפי שנתבאר בבית יוסף (סוף סימן קס"א), דלהרא"ש מקום נטילת ידים הוא בין לחולין ובין לתרומה עד סוף האצבעות.
וביאר בבית יוסף (או"ח קסב, א) את דבריו, שכיון שלשיטתו טומאת וטהרת הידים היא עד הפרק דווקא, לכן אם יצאו מים הראשונים (הטמאים) מתוך הפרק אל מחוץ לפרק, אין המים השניים יכולים לטהרם שם. ואם לא יגביה ידיו יכולים המים לחזור לאחר נטילת מים שניים אל תוך הפרק ויטמאו את הידים.
אבל המים השניים (הטהורים) אפילו אם יצאו אל מחוץ לפרק אין בכך כלום, כיון שאינם טמאים. וביאור המילים 'כשנטל ראשונים ושניים חוץ לפרק' לאו היינו ששפך אותם מהכלי אל מחוץ לפרק, שאין בזה חשש, כיון שאין יכולים לקבל טומאה שם.
וכהבנת הרא"ש, פירשו גם הרמב"ם (מקוואות יא, ד), הר"ש (ידים פ"ב מ"ג), והטור.
ושיעור 'עד הפרק' להרא"ש הוא עד מקום חיבור האצבעות לכף היד, כפי שנתבאר בבית יוסף (סוף סימן קס"א), דלהרא"ש מקום נטילת ידים הוא בין לחולין ובין לתרומה עד סוף האצבעות.
טעם ההגבהה דייקא להרא"ש
והקשה בבית יוסף דאם החשש הוא שהמים הטמאים יצאו לחוץ, ויחזרו ויטמאו את היד. מדוע צריך להגביה את ידיו בכדי שלא יחזרו המים שיצאו. אדרבה, היה עדיף טפי להשפיל את ידו, וכך לא יצאו מים טמאים כלל אל מחוץ למקום הנטילה, כי הכל נשפך כלפי מטה.
ומהר"י אבוהב תירץ שאף ששיעור הנטילה הוא רק עד למקום חיבור האצבעות לכף היד, מכל מקום גם בפיסת היד עצמה יכולים המים לקבל טומאה, אך אינם יכולים להטהר שם.
ולכן כשישפיל את ידיו, אף דאין חשש שהמים שנטל על האצבעות יצאו כלפי חוץ, מ"מ חיישינן שבשעת הנטילה ישפוך מים מהכלי גם על פיסת ידו ויטמאו שם, וירדו לאצבעות ויטמאו אותם.
אבל בבית יוסף משמע דלא ניחא ליה בתירוצו של מהר"י אבוהב, כיון שאינו מתרץ את השיטות שסוברות שאף לחולין נוטלים את הידים עד חיבור היד לזרוע. ואפילו אליבא דהרא"ש לא משמע ליה להב"י דמקבלים המים טומאה בפיסת היד.
ודבר זה נתבאר בפרי מגדים (משב"ז סק"א), ע"ד מה שכבר נתבאר שלהרא"ש שיעור הנטילה גם לתרומה הוא עד סוף האצבעות ולא יותר (דלא כהרי"ף שסובר דשיעור הנטילה לתרומה הוא עד סוף כף היד). וממילא אין שום סיבה שיקבלו המים טומאה שם, שאף כלפי תרומה אין זה מקום טומאה וטהרה כלל. (אך מבאר שם את שיטת הט"ז דגם להרא"ש מקבלים המים טומאה שם).
ולכן כתב הב"י דלשיטת הרא"ש אין הכי נמי דאם ישפיל ידיו מתחילת הנטילה, אין בזה שום חשש, שאין הידים מטמאות מעל הפרק. ומה שאמר רב שיגביה ידיו, לא בא לשלול בזה את ההשפלה, אלא לומר שאם כבר הגביה את ידיו, צריך להחזיק אותם בהגבהה עד הניגוב.
והפרי מגדים (א"א בהקדמה לסימן קסב) הוסיף לבאר שסתמא בתחילת הנטילה עומד האדם כשידיו מורמות כלפי מעלה, ולכן הזהיר רב שצריך להמשיך ולהגביה אותם עד הניגוב.
ולשיטת הרא"ש אין שום נפקא מינה עד היכן נוטל את ידיו, כי בכל מצב צריך לחשוש שמא יצאו מים טמאים מחוץ לפרק, ויחזרו ויטמאו את הידים.
ומהר"י אבוהב תירץ שאף ששיעור הנטילה הוא רק עד למקום חיבור האצבעות לכף היד, מכל מקום גם בפיסת היד עצמה יכולים המים לקבל טומאה, אך אינם יכולים להטהר שם.
ולכן כשישפיל את ידיו, אף דאין חשש שהמים שנטל על האצבעות יצאו כלפי חוץ, מ"מ חיישינן שבשעת הנטילה ישפוך מים מהכלי גם על פיסת ידו ויטמאו שם, וירדו לאצבעות ויטמאו אותם.
אבל בבית יוסף משמע דלא ניחא ליה בתירוצו של מהר"י אבוהב, כיון שאינו מתרץ את השיטות שסוברות שאף לחולין נוטלים את הידים עד חיבור היד לזרוע. ואפילו אליבא דהרא"ש לא משמע ליה להב"י דמקבלים המים טומאה בפיסת היד.
ודבר זה נתבאר בפרי מגדים (משב"ז סק"א), ע"ד מה שכבר נתבאר שלהרא"ש שיעור הנטילה גם לתרומה הוא עד סוף האצבעות ולא יותר (דלא כהרי"ף שסובר דשיעור הנטילה לתרומה הוא עד סוף כף היד). וממילא אין שום סיבה שיקבלו המים טומאה שם, שאף כלפי תרומה אין זה מקום טומאה וטהרה כלל. (אך מבאר שם את שיטת הט"ז דגם להרא"ש מקבלים המים טומאה שם).
ולכן כתב הב"י דלשיטת הרא"ש אין הכי נמי דאם ישפיל ידיו מתחילת הנטילה, אין בזה שום חשש, שאין הידים מטמאות מעל הפרק. ומה שאמר רב שיגביה ידיו, לא בא לשלול בזה את ההשפלה, אלא לומר שאם כבר הגביה את ידיו, צריך להחזיק אותם בהגבהה עד הניגוב.
והפרי מגדים (א"א בהקדמה לסימן קסב) הוסיף לבאר שסתמא בתחילת הנטילה עומד האדם כשידיו מורמות כלפי מעלה, ולכן הזהיר רב שצריך להמשיך ולהגביה אותם עד הניגוב.
ולשיטת הרא"ש אין שום נפקא מינה עד היכן נוטל את ידיו, כי בכל מצב צריך לחשוש שמא יצאו מים טמאים מחוץ לפרק, ויחזרו ויטמאו את הידים.
שיטת הרשב"א
אבל הרשב"א (שו"ת ח"ג סי' ר"ס) כתב, שהוא לא הביא בספרו תורת הבית (שער הקדושה- ששם מבאר והולך כל דיני נטילת ידים) את ענין הגבהת הידים בשעת הנטילה. כי הוא פסק (בסו"ס קס"א) כהרי"ף שהנוטל ידיו צריך ליטול עד סוף חיבור היד לזרוע, וממילא לשיטתו אין שום חשש כמו שיתבאר.
דלהרשב"א כל החשש של רב הוא לשיטתו בחולין (קו:) שסובר דנט"י לחולין הוא עד סוף האצבעות ולתרומה עד סוף כף היד. ופיסת היד מקבלת טומאה אף לענין חולין, שגזרו עליהם משום סרך תרומה.
וכיון שאי אפשר לצמצם לשפוך רק על האצבעות, ישנו חשש שמא ישפוך מהכלי גם אל מחוץ לפרק, ויטמאו שם המים. והמים השניים לא יגיעו עד מקום שנטל את הראשונים, ואח"כ יבואו המים הטמאים לתוך האצבעות, ויטמאו אותם.
ולכן תיקן רב שיגביהו את הידים בשעת הנטילה, ובאופן כזה לא יוכלו המים שישפכו מחוץ למקום הנטילה לבוא לתוך האצבעות.
אך הרשב"א פסק דלא כרב בזה וכנ"ל, אלא סובר שבין לחולין ובין לתרומה נוטלין עד חיבור היד לזרוע, וממילא אין שום חשש, דהמים שיבואו על פיסת ידו, המים השניים מטהרין אותם. ולמעלה מהזרוע הכל מודים דאינו מקום טומאה, ואף אם יבואו המים לשם ויחזרו לתוך ידו, לא יטמאו אותה.
דלהרשב"א כל החשש של רב הוא לשיטתו בחולין (קו:) שסובר דנט"י לחולין הוא עד סוף האצבעות ולתרומה עד סוף כף היד. ופיסת היד מקבלת טומאה אף לענין חולין, שגזרו עליהם משום סרך תרומה.
וכיון שאי אפשר לצמצם לשפוך רק על האצבעות, ישנו חשש שמא ישפוך מהכלי גם אל מחוץ לפרק, ויטמאו שם המים. והמים השניים לא יגיעו עד מקום שנטל את הראשונים, ואח"כ יבואו המים הטמאים לתוך האצבעות, ויטמאו אותם.
ולכן תיקן רב שיגביהו את הידים בשעת הנטילה, ובאופן כזה לא יוכלו המים שישפכו מחוץ למקום הנטילה לבוא לתוך האצבעות.
אך הרשב"א פסק דלא כרב בזה וכנ"ל, אלא סובר שבין לחולין ובין לתרומה נוטלין עד חיבור היד לזרוע, וממילא אין שום חשש, דהמים שיבואו על פיסת ידו, המים השניים מטהרין אותם. ולמעלה מהזרוע הכל מודים דאינו מקום טומאה, ואף אם יבואו המים לשם ויחזרו לתוך ידו, לא יטמאו אותה.
טעם ההגבהה דייקא להרשב"א
ולשיטתו ברור מדוע רב אמר דייקא להגביה את ידיו ולא להשפיל. כי אדרבה אם ישפיל את ידיו, ודאי יבואו המים גם אל מחוץ לפרק, ובדרך ירידתם יטמאו את ידיו. ולכן העצה היחידה היא להגביה את ידיו מתחילת הנטילה עד סופה.
שיטות הערוך ותלמידי רבינו יונה
ויש עוד שיטה שלישית והיא שיטת הערוך (ערך מי), הסובר כהרשב"א. אך לשיטתו גם למעלה מכף היד בזרוע מקבלים המים טומאה. ולכן אף אם נוטל את כל ידו עד הזרוע צריך להגביה, כדי שלא יבואו המים שנטמאו בזרועו לתוך ידו ויטמאוה.
ושיטה רביעית היא שיטת תלמידי רבינו יונה (ברכות מב:), ובביאור לשונו נתחבטו הגדולים (מהר"י ן' חביב, ב"י, ב"ח, דרכי משה, דרישה וט"ז), ואין כאן מקומו.
ושיטה רביעית היא שיטת תלמידי רבינו יונה (ברכות מב:), ובביאור לשונו נתחבטו הגדולים (מהר"י ן' חביב, ב"י, ב"ח, דרכי משה, דרישה וט"ז), ואין כאן מקומו.
העולה מדברי הראשונים
הרא"ש חושש שמא יצאו מי הנטילה הטמאים אל מחוץ לפרק, ויחזרו ליד ויטמאוה. וחשש זה קיים בין אם נוטל עד סוף האצבעות, ובין אם נוטל עד סוף כף היד.
והרשב"א חושש שמא ישפוך מים מהכלי על כף ידו, ויקבלו שם טומאה, ויבואו לתוך האצבעות ויטמאו אותם. וחשש זה קיים רק אם נוטל עד סוף האצבעות, אבל אם נוטל עד סוף כף היד, אין שום חשש.
והרשב"א חושש שמא ישפוך מים מהכלי על כף ידו, ויקבלו שם טומאה, ויבואו לתוך האצבעות ויטמאו אותם. וחשש זה קיים רק אם נוטל עד סוף האצבעות, אבל אם נוטל עד סוף כף היד, אין שום חשש.
שיטות הראשונים בדברי חבריהם
ועתה נבוא לבאר מדוע לא חששו הרא"ש והרשב"א זה לחששו של זה.
הנה זה דבר פשוט מדוע לא חשש הרא"ש לחששו של הרשב"א, כאשר יטול מים מחוץ לפרק, ויחזרו לתוך היד. כי כמו שכבר נתבאר לעיל לשיטת הרא"ש אין המים מקבלים טומאה מחוץ לפרק, דהיינו מחוץ לאצבעות. כי שם הוא לא מקום הנטילה בין לחולין ובין לתרומה, ואף אם יבואו המים שם לא יטמאו.
אך עדיין צריך לבאר מדוע לא חשש הרשב"א לחששו של הרא"ש שמא יצאו מי הנטילה הטמאים אל מחוץ לפרק ויחזרו ויטמאו את היד. עד כדי כך שכיון שלשיטת הרשב"א מקום הנטילה הוא עד סוף כף היד, לא הביא כלל הך דינא דהגבהה, אף דעדיין חשש הרא"ש קיים. ופשוט אצלו שלא יצאו המים הטמאים לחוץ, ויחזרו לתוך היד. כאשר להרא"ש זהו עיקר החשש.
ונראה לומר, דבאמת כאשר אדם ניגש ליטול את ידיו בדרך הרגיל, אין שום סיבה לומר שיצאו מים מהפרק ולחוץ, ולכן הרשב"א לא חשש לזה.
אך לרא"ש היה הכרח שגם בדרך הנטילה הרגילה יש את החשש הזה. כי כבר נתבאר לעיל לתרץ לשיטתו מדוע נקט רב דייקא הגבהה ולא סגי ליה בהשפלה. והובא שם תירוצו של הב"י עפ"י ביאורו של הפמ"ג דסתמא בתחילת הנטילה אדם עומד כשידיו מורמות כלפי מעלה, ואם כן יש חשש גדול שמא יצאו המים הטמאים אל מחוץ לידיו, ויחזרו ויטמאו את ידיו. ולכן צריך להגביה את ידיו עד סוף הנטילה.
וממילא מוכרח הוא מדברי רב שנקט דייקא הגבהה, שכך הוא דרך הנטילה.
משא"כ הרשב"א אינו צריך לכל זה, דלשיטתו הא דנקט רב הגבהה ולא השפלה, הוא משום דלשיטתו אם ישפיל את ידיו יתעצם החשש פי כמה, שהרי המים מקבלים טומאה מחוץ לפרק ג"כ. ואין שום הכרח לומר שסתם אדם מגביה את ידיו בשעת הנטילה, וממילא אין לחשוש שמא יצאו המים לחוץ.
ולכן פסק שבאופן שנוטל את כל ידו ואין חשש שהמים יטמאו מחוץ לפרק, אין עוד שום חשש, ואין צורך להגביה את ידיו כלל וכלל.
הנה זה דבר פשוט מדוע לא חשש הרא"ש לחששו של הרשב"א, כאשר יטול מים מחוץ לפרק, ויחזרו לתוך היד. כי כמו שכבר נתבאר לעיל לשיטת הרא"ש אין המים מקבלים טומאה מחוץ לפרק, דהיינו מחוץ לאצבעות. כי שם הוא לא מקום הנטילה בין לחולין ובין לתרומה, ואף אם יבואו המים שם לא יטמאו.
אך עדיין צריך לבאר מדוע לא חשש הרשב"א לחששו של הרא"ש שמא יצאו מי הנטילה הטמאים אל מחוץ לפרק ויחזרו ויטמאו את היד. עד כדי כך שכיון שלשיטת הרשב"א מקום הנטילה הוא עד סוף כף היד, לא הביא כלל הך דינא דהגבהה, אף דעדיין חשש הרא"ש קיים. ופשוט אצלו שלא יצאו המים הטמאים לחוץ, ויחזרו לתוך היד. כאשר להרא"ש זהו עיקר החשש.
ונראה לומר, דבאמת כאשר אדם ניגש ליטול את ידיו בדרך הרגיל, אין שום סיבה לומר שיצאו מים מהפרק ולחוץ, ולכן הרשב"א לא חשש לזה.
אך לרא"ש היה הכרח שגם בדרך הנטילה הרגילה יש את החשש הזה. כי כבר נתבאר לעיל לתרץ לשיטתו מדוע נקט רב דייקא הגבהה ולא סגי ליה בהשפלה. והובא שם תירוצו של הב"י עפ"י ביאורו של הפמ"ג דסתמא בתחילת הנטילה אדם עומד כשידיו מורמות כלפי מעלה, ואם כן יש חשש גדול שמא יצאו המים הטמאים אל מחוץ לידיו, ויחזרו ויטמאו את ידיו. ולכן צריך להגביה את ידיו עד סוף הנטילה.
וממילא מוכרח הוא מדברי רב שנקט דייקא הגבהה, שכך הוא דרך הנטילה.
משא"כ הרשב"א אינו צריך לכל זה, דלשיטתו הא דנקט רב הגבהה ולא השפלה, הוא משום דלשיטתו אם ישפיל את ידיו יתעצם החשש פי כמה, שהרי המים מקבלים טומאה מחוץ לפרק ג"כ. ואין שום הכרח לומר שסתם אדם מגביה את ידיו בשעת הנטילה, וממילא אין לחשוש שמא יצאו המים לחוץ.
ולכן פסק שבאופן שנוטל את כל ידו ואין חשש שהמים יטמאו מחוץ לפרק, אין עוד שום חשש, ואין צורך להגביה את ידיו כלל וכלל.
מהו חששו של הרשב"א
בעצם חששו של הרשב"א יש לעיין, דהרשב"א כתב דהחשש הוא שמא שפך מים ראשונים גם מחוץ לפרק, ונטמאו שם. וחיישינן שהמים השניים לא יבואו עד מקום שנטל את הראשונים, ואח"כ יבואו לתוך הפרק ויטמאוהו.
אבל במגן אברהם (הקדמה לסי' קס"ב) כשהעתיק את דברי הרשב"א הוסיף עוד חשש, שמא יצאו המים השניים מחוץ לפרק יותר ממקום שנטל את הראשונים, ויטמאו שם, ויבואו לתוך הפרק ויטמאו אותו.
אך במגן אברהם בהמשך הסעיף (סק"ג), כשמבאר את דברי הרמ"א שהביא את שיטת האגור בשם אור זרוע שאם שופך על ידיו שלשה פעמים אין צריך לחשוש לכל הענין של הגבהת הידים, וכבר כתב על זה בבית יוסף שאינו יודע טעם לזה.
ומביא המגן אברהם שני מהלכים לבאר את ענין זה, דרך א' על פי שיטת הרא"ש - בדחק. ודרך השני על פי שיטת הרשב"א דהחשש הוא שמא יטול ראשונים מחוץ לפרק והשניים לא יבואו עד מקום שנטל את הראשונים, וכשנוטל שלשה פעמים לא חיישינן לזה, ואמרינן דוודאי הגיעו המים עד מקום שנטל את הראשונים. דאם לא הגיעו השניים הגיעו השלישיים.
ומוכח להדיא מדברי מגן אברהם אלו שלא חשש לענין השני שהזכיר למעלה, שחושש שמא יצאו השניים יותר ממקום שנטל את הראשונים, דלענין זה, אדרבה גרע טפי, דכל שנוטל יותר יש יותר חשש שיגיע למקום שלא נטל מקודם, כמבואר במג"א עצמו.
ואכן בפוסקים (שועה"ר ומשנ"ב) הביאו את פסק הרמ"א שהנוטל ג' פעמים א"צ להגביה את ידיו, וביארו זאת בדרך השניה של המג"א, אליבא דהרשב"א. וכשהם מביאים את שיטת הרשב"א כתבו רק את החשש הראשון, שמא השניים לא יגיעו עד מקום שנטל את הראשונים, ולא הזכירו את החשש שמא יצאו השניים יותר ממקום שנטל את הראשונים. שזה סותר את ההלכה הנ"ל.
ויש עוד מקום בזה לבאר את שיטת המג"א, וליישב הסתירה בדבריו, ואי"ה עוד חזון למועד.
