תהלים פרק א - מאמר האושר

אינו מוגה כל צרכו, בע"ה בהמשך המאמר יעודכן.

תהילים פרק א - מאמר האושר​

האגדה מספרת על הנרי פורד – מייסד חברת "פורד" שהנגיש את כלי הרכב להמונים, שהגיע לנפוש לזמן ממושך באחוזתו שעל הים במיאמי שבפלורידה. לילה אחד יצא הנרי להליכה לאורך החוף, ועל מזח קטן, ששנים כבר לא היה בשימוש, ראה איש מבוגר יושב ליד דלי קטן, בידו חכה ומידי פעם הוא משליך דג ששלה ממעמקים אל תוך הדלי. הנרי, שאהב לשוחח עם אנשים פשוטים ממעמד העובדים, התיישב לידו ופתח בשיחה.

"מה תעשה עם הדגים האלו"?

הדייג השליך דג מפרפר נוסף לדלי, וענה: "אמכור בשוק, ומה שיישאר, יהיה לארוחת ערב".

"ומה תעשה עם הכסף שתקבל?"

"מה שאנשים עושים עם כסף", ענה הדייג. "קונים אוכל, משלימים שכר דירה, וכל מה שצריך בשביל לחיות".

"ולמה" שאל יצרן המכוניות "שלא תשקיע קצת, תקנה רשת, אולי גם סירה, תדוג כמות גדולה יותר, תשווק לרשתות מזון ומסעדות, ולאט־לאט תהפוך לאימפריה, אני מוכן אפילו לעזור לך בסכום הראשוני" הוסיף בנדיבות חצי-מתנשאת.

"ועם כל הכסף שאני ארויח", שאל הדייק בנחת, "מה אני אעשה?"

"מה זאת אומרת?" השתומם פורד, "תשקיע בסירה מתקדמת יותר, אולי תקנה אפילו עוד אחת ותשכור צוות, תדוג בכמויות שלא חלמת עליהם, והכסף יזרום לך לחשבון הבנק בלי שתצטרך אפילו לעבוד!"

"ומה", המשיך הדייג לשאול, שולה דג נוסף מהמים " אעשה אחרי שהכסף ירפד את החשבון שלי?"

פורד, אחד מעשירי העולם, כמעט התפלץ. "מה עושים כשיש כסף? תנוח, תשב על החוף, תדוג להנאתך, ולא יהיו לך דאגות!"

התשובה שקיבל פורד השאירה אותו עם פה פעור:

"זה בדיוק", אמר הדייג, "מה שאני עושה עכשיו".

~ ~ ~

כשכל העולם מתזז ורוקד, כולם נעים בקצב מסחרר לעבר מהטרה שהם הציבו לעצמם, עוצר את עצמו האיש החושב ושואל: "מה בעצם כולם רוצים, אחרי מה הם רודפים בדביקות כזו?"

את השאלה הזו שאל אותנו בניסוח קצת שונה הרב'ה שלי בכיתה ח': "אם היה דבר אחד שהייתם מבקשים, בידיעה שאותו תקבלו, מה הוא היה?"

התשובות, כמובן, היו מגוונות. היה את הילד ששכח להתבגר שביקש טיול מדהים לצפון, היה את המתחכם שעם ניצוץ קונדסי אמר שהבקשה שלו היא שכל בקשה מכאן ולהבא תתקבל, והיה גם את ההוא שתמיד חשדנו בו שהוא גדל במשפחת מצוקה שביקש אשראי פתוח.

אבל התשובה לה חיכה הרב, והוא גם קיבל אותה באיזשהו שלב, היתה: סיפוק, אושר.

וזה כל התכלית של הרדיפה העולמית, ולשם כל האנשים שואפים להגיע, גם אם הם לא ממש חושבים על זה לעומק.

אבל מהו אותו אושר חמקמק? איפה מוצאים את הסיפוק הזה, למה כה מעטים הם האנשים עם החיוך על הפנים באופן קבוע? למה בסופו של חודש, כשהמשכורת החודשית כבר נכנסה לבנק, זה עדיין לא מספיק?

האנושות, כולם ביחד וכל אחד לחוד, היא פרפקציוניסטית בטבעה. תמיד יהיו כאלה שיקחו את זה צעד מיותר קדימה, אבל באופן כללי כל אחד רוצה שהעבודה שלו תתבצע על הצד הטוב ביותר, שהיחס שהוא יקבל מהפקיד יהיה הכי אדיב שאפשר ושבאופן כללי הוא תמיד יהיה בריא, חזק, עירני, וכל מה שהוא צריך בשביל לתפקד מושלם.

אבל צר לי לאכזב, זה לא יקרה לעולם.

יש לך ראיה שש־שש? ינשוף בינוני רואה יותר טוב ממך.

אתה מרים משקולת של 120 ק"ג? דבר עם הפיל, הוא ירים אותך ואת המשקולת הטובה שלך רק עם האף שלו.

וככה בכל אחד מחלקי הגוף שלך, תמיד יש יותר.

ואל תחשוב, גם אם השלמת עם חולשתך הגופנית ואתה מתנחם במצבורי הכסף שנחים בשלווה בסניף הבנק המקומי – כבר הקדימו אותך חז"ל: "לית דעתיר מחזירי", בעוד שאתה רודף כמו כלב אחרי כל טיפת פרנסה נוספת, לך או לילדים ולפעמים גם לנכדים, החזיר מנשנש בפח־אשפה הקרוב, ושבע ליומיים, אין לו צורך במסעדות וגם לא לשלם עליהם, והוא גם לא מזנק לכיוון ההערינג בקידוש כאחרון הקבצנים, יש לו את שלו, והכל מסודר.

אז מה כן? מה נשאר לאדם הקטן? אם כל עכביש קטן נברא לצורך, אם יש שימוש גם לצרעה, בשביל מה צריך את האדם הנבון?

בשביל הנפש.

בשביל הרוח.

בשביל מה שמתחולל בתוכך, הרגשות שלך, הרצונות, התאוות, המחשבות, ההגיגים – בשביל מי שאתה באמת.

וזה, הדרך לאושר. אם באמת המהות והתכלית של האדם היא לא גופו אלא נשמתו, אם זה מה שמחייב אותו מכל יצור חי ודומם אחר שעל פני הארץ – הרי שרק דרך הייחודיות הזו אפשר לו להתקרב למושא נפשו.

האמת צריכה להיאמר, כשבנאי בונה קיר ובסוף העבודה הוא מסתכל על הקיר עליו עמל יום שלם, כשנגר מסיים לבנות שולחן, כשצייר מושך בכחול את פס הצבע האחרון – כל אלו בהחלט מרגישים סיפוק, שלא תלוי בכמות המזומנים שנכנסה לחשבונו. אבל כשהקיר קורס? ואחרי שעוברים שלשים שנה מאז מכר הנגר את שולחנו? כשהצייר נתקע בחו"ל והסטודיו שלו בארץ לא בראש מעייניו כעת, האם באמת הסיפוק הוא כל כך חמקמק? האם באמת האושר הוא מצרך שניתן להשיג רק בשעות מסוימות ובנקודות המכירה הקבועות?

בהכרח, שזה צריך לבוא מבפנים. אם באמת אתה רוצה שביעות רצון ממושכת, מה שנקרא בלשון בעלי המחשבה "הרגשת השלימות", זה צריך להיות משהו שאתה סוחב איתך ובתוכך.

אבל איך זה קורה? מה המתכון לחיים טובים?

בפסוק הראשון בתהלים, דוד המלך ע"ה מראה לנו שלשה סוגי חוטאים. הנדיר ביותר – למזלנו – הוא האיש שממש משקיע מחשבה איך לעשות רע, אצלו זה אידיאל, ובשביל זה הוא חי. יש את המצוי יותר, האיש שקם ונופל. הוא יודע מה טוב, הוא מכוון לשם, אבל מה לעשות, לפעמים הרצונות חזקים יותר מכל, וקורה לא פעם ולא פעמיים שהוא נופל שדוד לרגלי התאוות. ויש את השלישי, זן שמצוי בעיקר ב"קאווע־שטיבל", שהוא הנייעסן, ההולך בטל. הוא באמת איש שיחה מרתק, המידע שלו מגוון ומעניין, אבל בתכל'ס הוא כלום. לא טוב ולא רע. מצב ביניים כזה שמשאיר אותו עם מצפון ריק.

הראשון, כמובן לא יודע לכתוב את המתכון לאושר. זה אולי כיף לראות דם, אבל זה לא סיפוק. ההרגשה של השני כנראה יותר גרועה, כי הוא לא משיג את מה שהוא רוצה, ואושר ודאי אין לו מהנפילות שלו. השלישי בכלל לא רוצה. וזה, כנראה, הכי גרוע.

אז מה כן?

מה זאת אומרת מה כן, אם שללנו את ההוא שרוצה רע, וגם את ההוא שלא רוצה בטל ואת הרוצה שלא מוצא – נשאר רק מי שרוצה וגם מצליח, לא כן?

לא, לא כן.

במשך שנים אנשים חיפשו מה הכי טוב להם. בהתחלה, מחוסר ברירה, אנשים נכנעו למרות שלטונית, מונרך שעשה בעם כרצונו – כל מדינה והקריזות שלה. אחר כך העולם התפתח והתקדם, והדמוקרטיה הפכה לשלטת בכיפה – אבל גם לדמוקרטיה יש כמה פנים. לפני יותר ממאה שנה, האנשים ששכנו במדינה בה הכפור שלט גם בלב, החליטו ששוויון זכויות כולל גם את הכסף. האם הרעיון הוא הגיוני? כנראה, אם מאות מיליוני אנשים בכל רחבי העולם חשבו ככה. ומה עם ההגיון הפשוט שמה שאדם קונה הוא שלו? מה יותר הגיוני?

הרב אורי זוהר זצוק"ל, בספרו "לא נתנו צ'אנס" מספר, שפעם הוא הוזמן עם רעייתו לנשף כלשהו באחת מאחוזותיו של איש האלפיון העליון. כנראה שהוא שתה קצת לשכרה, שכן ביציאה מהמסיבה קטף אורי הצעיר את אחד מפסלוני הנוי ממקומו הטבעי והחליק אותו באלגנטיות לכיסו. אשתו קלטה אותו באיזשהו שלב, ובספר מתאר הרב את הויכוח שהוא פיתח עם אשתו בנוגע לאקסיומת הבעלות: "למה אם הוא קנה את זה זה שלו?" הוא טען, "הוא השיג את זה כשהוא קנה, ואני השגתי את זה כשלקחתי, למה בעלות יכולה לעבור רק על ידי תשלום, בגלל שהוא עבד? גם אני עבדתי לקחת?" מה שקרה שם בסוף הוא לא מענייננו – חוץ מהפרט שבויכוח הלוגי הוא גבר על אשתו, וזה מראה את אפסות ההיגיון.

האם להרוג זה טוב? ואם הוא עובר? ואם זה חולה כאוב שהמוות יגאל אותו? ולמה טרוריסט מותר להרוג?

האם לשקר זה אֶתי? ואם יש מתחת למיטה שלי אדם הנמלט על נפשו, האם מותר לענות לרוצח כשהוא שואל איפה הקרבן? והאם מותר לשקר לבית המשפט בשביל לקבל דין צדק – אם אין הוכחות אחרות לחפותי? ואולי גם מותר לשקר סתם לבית משפט בהסתמך על ההיגיון הקומוניסטי שלי ולו אמור להיות כרגע אותו סכום כסף?

האם מותר להכות מישהו מכות רצח? ואם הוא מחבל שמהווה סיכון לביטחון המדינה וצריך לחקור אותו בנוהל פצצה מתקתקת? ואם יש רק חשד שהוא כזה? ואם הוא יהודי שמהווה סיכון לביטחון המגזר הערבי, ואם הוא רק מלבין כסף ולא מזיק פיזית לאף אחד? ואם הוא התחיל?

מוסר אנושי הוא דבר גמיש, ואם אני אלך על פי אמות המוסר שאני קובע לעצמי – בטענה זו אני מצדיק את היטלר והצופים שלו בגיהנום, כי גם הוא הלך לפי אמות המוסר שלו, אז עוד פעם השאלה נשאלת,

אז מה כן?

התשובה היא אחת: אם יש מישהו שיודע את כל נפתולי נפשו של האדם, מכיר כל אחד עד לשרשי נימי נשמתו, יודע להתאים חוק לכל מצב אפשרי – הרי שהוא זה שיש ללכת לפי אמות המוסר שהוא קובע, ובמילה אחת: אלוקים.

עכשיו, אסור לשכוח. האדם מורכב מרוח וגשם – נשמה וגוף. המציאות הזאת היתה סתירה לכמה וכמה תזות של פילוסופים, מהיוונים ועד ימינו, אבל זו עובדה קיימת, ואפילו מוכחת – ועם זה צריך להסתדר.

לו השלימות היתה קשורה רק לנשמה בלי אף זיקה לגוף, הגוף – מסתבר - היה מיותר, ובעולם הנשמות היינו מחפשים את ייעודנו. מכך שהנשמה כלואה בתוך גוף גשמי, אפשר להניח שגם לגוף יש תועלת בעולם המעשה – וההוכחה הפשוטה לכך היא, שרוב המצוות דורשים קיום גשמי כלשהו.

ואכן, אף שבתורת ה' – דהיינו תורת העיון הרוחני, ידיעת מציאות ה' ודרכיו, אין דרך להגיע לתכלית הסופית – לפחות לא בעוה"ז, וצריך לדעת ולהיכנע לגבולות העיון, למרות שאין ספק שעלינו לרצות ולכסוף להגיע כמה שיותר רחוק, בחלק המעשי, לעומת זאת, אפשר להתעסק כל הזמן, וזה מה שנקרא "תורתו" – החלק בתורה שמלמד את האדם מה לעשות ומה לא.

אבל יש עוד תנאי הכרחי בדרך לשלימות ולאושר.

חז"ל אומרים, למה דומה צדיק, לאילן שהוא במקום טהרה ונופו נוטה למקום טומאה, ורשע דומה לאילן שהוא במקום טומאה ונופו נוטה למקום טהרה. השורש – זה מה שהאדם הופך לעיקרי בחייו. הנוף, הענפים, זה מה שטפל אצלו. אם העיקר שלו תקוע במקום הטהרה – זה שנופו במקום טומאה לא יזיק לעצם קיומו של האילן.

ויותר מכך, אם לאילן יש שורשים של עשב, זה לא יחזיק מעמד יותר מידי, השורשים צריכים להיות איתנים ויציבים, והאדם צריך להיות סגור על עצמו מה טפל בחיים שלו ועל מה הוא יותר מתעקש, האם הוא מוותר על פיסת נוחות בשביל עוד קצת אידישקייט, או שהמצוות הם דרך להשיג את מטרתו העיקרית – נתח נוסף מעוגת העוה"ז. הפסוק אומר את זה בלשון "והיה כעץ שתול", והמלבי"ם מונה את זה כמעלותיו של הצדיק, שהוא יציב במקומו הרוחני, ושורשיו שתולים אי-שם על פלגי ימי התורה, כשהוא מנותק מאחיזתו במקום הכביכול טבעי שלו – העוה"ז, אבל למעשה זו גם הדרך ולא רק התוצאה - אם תקבע לעצמך את הרוחניות כעיקר, אם זה מה שחשוב לך ועל זה אתה נלחם, לאט-לאט תרגיש את האחיזה שלך בעולם הזה מתרופפת, והעניינים הגשמיים – שלפעמים הם חומריים עד כדי גועל – יתחילו לעניין אותך פחות ופחות.

וזה נשמע נשגב, אבל זה קיסרי מול ירושלים, אמלאה החרבה, אם אתה פה, אל תצפה ליותר מידי שם, ואם לשם כוונתך, "הפה" הוא רק היכי־תימצי לקבל שם יותר מוצלח, וזה שעל שולחנו של רבי היה מונח צנון וחזרת כל השנה כולה, לא מנע ממנו להרים עשר אצבעותיו בשעת מיתתו ולהודיע שהוא לא נהנה כלום בעוה"ז, כי הוא לא, גם אם הוא אכל ושתה – לא זה הנושא, הנושא הוא ששה סדרי משנה, הנושא הוא הנחלת התורה, הנושא הוא לתקן עולם במלכות ש-די.

אבל פה, צריך להזכיר שוב, אסור ליפול לפח עוד פעם. כי גם הפילוסוף היווני דיוגנס שטמן את עצמו בחבית ולא היה צריך יותר מפרוסת לחם, מסופקני אם הגיע לתכלית האושר.

כי לא מספיק להתנתק מהעוה"ז, צריך גם להכות שורשים בעוה"ב – וזה בלתי אפשרי ע"י הפילוסופיה וחוקי האנושות, כי אם בעוה"ב שולטים חוקי המוסר האמיתי, וזה מה שרלוונטי שם, כל דבר אחר ייחשב כלא יותר מבדיחה, והיה הפילוסוף כערער בערבה.

והשורש שנטוע אי־שם בעליונים, הוא זה שלמעשה מחיה את הענפים, זאת אומרת – אפילו שהענף במקום טומאה, זה רק העטיפה הגשמית, אבל כוחו וחיותו מגיעים מאי שם במקום הטהרה, כמו הסיפור על הגאון מוילנא שכל מאכלו היה פרוסת לחם שרופה, אותה בלע בלי ללעוס, ובלילות לא ישן יותר משעתיים, ועם זאת רופאי התקופה טענו שגופו מצד עצמו בריא עד כדי שהוא יכול לחיות 300 שנה. ועוד יותר ידועים הסיפורים בני זמננו על הרב שטינמן שבגיל מאה התרופה היחידה שלקח היה אקמול מידי פעם. וזה נשמע נשגב, אבל אצל כל אחד ברמה מסוימת זה עובד בצורה הזו – ככל שיש יותר רוחניות, יש פחות צורך בהנאות גשמיות, ודי להסתכל על אברך בן דורנו שטוב לו עם הפת במלח שלו מול ההייטקיסט החילוני שגם חופשה בקריביים לא מספקת את הגשמיות שלו.

ולמעשה, זה יותר מזה, כי זה כמו גלגל חוזר. ככל שיש עוד קצת עוה"ב, יש עוד קצת עוה"ז, ואפשר לנצל אותו לשטיק'ל רוחניות, והעוה"ב מתרחב ומרחיב גם את העוה"ז, וחוזר חלילה וכל אשר יעשה יצליח, כי פסגת ההצלחה היא מיצוי של היכולות. ואם גם הענפים ממצים את כישוריהם, וגם הזרעים שעל פירות האילן הופכים לפרדס רחב ידיים – הרי שהגענו לשיא השיאים - ולכן מי שתלמידיו ממשיכים את דרכו, ותורתו מתפשטת לכל רוח – אין לך הצלחה גדולה מזו.

וזה בדיוק הפוך מהרשע, בתחילת המאמר חילקנו בין שלושת סוגי הרשע. אז אולי חוטא או ליצן יכולים להשתפר, אבל מי שמנצל את היכולת שלו להרע, מי שמתקדם אבל לכיוון ההפוך, אז אם כבר משתמשים באלגוריות מעולם הצומח – הוא דומה לקש נידף ברוח, חסר אחיזה בחיים האמיתייים – וגרוע מכך, הוא רק קליפה לחיטה הפנימית. אם לא צריך אותו, אם יש איזשהו חשש שהצדיק יתערב בו – גורלו נחתם. הוא רק נספח בעולם הזה, איזושהי הערת שוליים על מסמך החיים, וזה "כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו" – הברייתא מפרשת את הפסוק הזה, שכל מה שעשה הקב"ה רק לכבודו עשה. ואם אתה שותף לכבודו – הכוח הוא שלך, והארמון של הרשע נבנה רק בשביל שיהיה לך צל בפעם היחידה שתעבור ליד ביתו.

ולרשע הזה, שהוא רשע בפני עצמו – לא כמו חוטא שהוא נפסל במשפט רק ביחס לצדיק – אין לו תקומה, והיות שהוא דבק בהבל, בהבל בא ובהבל ילך והוא לא יותר מצל פורח לעומת הצדיק שהשכיל להרחיק את עצמו מהבלי העולם הזה החולפים, ודבק בנצח וגם יישאר לנצח.