ענין אמירת היום יום וכו' קודם שיר של יום

כתב הרמב"ן (שמות פ"כ פ"ח) ועל דרך הפשט אמרו (במכילתא כאן) שהיא מצוה שנזכור תמיד בכל יום את השבת שלא נשכחהו ולא יתחלף לנו בשאר הימים, כי בזכרנו אותו תמיד יזכור מעשה בראשית בכל עת, ונודה בכל עת שיש לעולם בורא, והוא צוה אותנו באות הזה כמו שאמר (להלן לא יג) כי אות היא ביני וביניכם. וזה עיקר גדול באמונת הקל. ובע"ה בל"נ נאריך בכל זה במאמר נפרד.

והנה הביא במקראי קודש (פורים, ד' פרשיות, סי' ח') הביא בשם ספר הכוונות דמשום מצות זכור את יום השבת לקדשו אומרים קודם שיר של יום היום יום פלוני בשבת, כדי לקיים מצות זכור את יום השבת לקדשו, וכבר הביאו שכן איתא בסידור האר"י קודם שיר של יום, וכ"כ באור הישר (למהר"ם פאפרש אור צדיקים פכ"א סעי' א') ובקיצור השל"ה (תחילת עניני תפילה), וכ"כ באור החיים (שמות פ"כ פ"ח), ע"ש. ואף הערוך השולחן (שם, ובאה"ע קכ"ו סעי' י') כתב דמש"ה אומרים בשיר של יום אנו אומרים היום יום ראשון בשבת וכו'.

ובאמת איתא בספר הליכות שלמה (תפילה פי"א הי"ד, והובא דבריו באישי ישראל פכ"ו הערה מ"ד) שהיה מנהגו של הגרש"ז אוירבאך לומר קודם אמירת שיר של יום זכור את יום השבת לקדשו, כלומר שבזה שאומר היום יום ראשון או שני בשבת יקיים מצות זכירת השבת ועי' לקמן מה שהבאנו בשם השם דרך.

ובספר רבבות אפרים (ח"ו תל"ח) הביא עדות מהג"ר צבי קנול שראש הישבה הגדולה דכנסת ישראל חברון הגרש"ז ברוידא (עי' להלן שהבאנו שכתב כן בספרו שם דרך), והמשגיח הגרצ"ה פלאי היה מנהגם נמי לומר קודם אמירת שיר של יום, את המילים 'זכור את יום השבת לקדשו', וכתב שנאמר לו שזה היה מנהג הגר"י סרנא, אולם בשבת לא עשו כן כי היו מקיימים את המצוה בקידוש היום.

ובספר מקראי קודש (שם) הביא שהמנהג של יקירי ירושלים לומר היום יום...בשבת לפני שיר של יום אף בחול המועד וראש חודש, שאין אומרים של השיר של היום הקבוע, אלא אומרים מזמור מעין המאורע, כדי לקיים האי זכירה, וכן העיד בספר רבבות אפרים (ח"ה סי' ק"ב) שכך נהג הג"ר צבי יהודה מלצר (בנו של הגרא"ז מלצר, רבה של רחובות) לומר היום יום וכו' בימי ראש חודש שאומרים רק ברכי נפשי, אכן ההליכות שלמה כתב שאין לחוש לזה בימין שאין אומרים בהם שיר של יום כי עיקר ההלכה דלא כהרמב"ן, ובשמירת שבת כהלכתה (פרק מ"ב הערה י"א) כתב דטוב להקפיד לומר את היום בשבוע.

ומטו משמיה דהגרי"מ פיינשטיין, דאף מי שאין בידו המזמור של שיר של יום, ואינו יכול לומר את השיר של יום, יאמר לכל הפחות היום יום וכו' לקיים מצות זכירה.

ביוסף אומץ נמי כתב שאומרים היום יום ראשון בשבת על פי זה, והוסיף שאומר לאחר השיר של יום נמי הכי ריבונו של עולם יהי רצון מלפניך שיהא וכו' כאילו הקרבנו קרבן התמיד במועדו ועמדו ישראל במעמדם ולויים בדוכנם ושרו השיר השייך ליום פלוני בשבת.

והנה כתב בספר נוטריקון וז"ל: הגויים יש להם שם לימים כמו זונטאג מאנטוג כו' ולא יאות כן ישראל כמ"ש ז"ל. ולפ"ז אחד, שני, בשבת ר"ל לשבת שעבר, ולא היום יום ראשון בשבת דמשמע לימי השבוע וא"כ ח"ו שבת טפל, וזה אינו כי השבת הוא הראש, כאמור. וזה מתיישב טוב שבזה שאנו מונים את הימים לשבת אנו מזכירים את קדושת השבת, ולכן אנו זקוקים למנות הימים במנין כזה שיהיו הימים טפלים לשבת.

אולם מדברי הראשונים שבארו שעניין מניית הימים לשבת הוא כדי שלא יתחלף לנו יום השבת עם יום אחר, א"כ נראה דהמנין של הימים הוא לשבת הבאה, כדי שנדע באיזה יום חלה השבת, אך הפרי מגדים סבירא ליה דמניית הימים לשבת הוא לכבוד שבת, ועל כן אפשר דהוא אזיל על שבת שעברה.

רבי שמחה זיסל ברוידא הוסיף וביאר בספרו שם דרך לדייק בלשון הרמב"ן 'כי זו מן המצוה שנצטוינו בו לזכרו תמיד בכל יום', שאין הכוונה שבזה יוצאים ידי חובת המצוה דזכור את השבת לקדשו, אלא דעיקר המצוה לומר ממש קרא דזכור את יום השבת לקדשו, אלא שאף מה שמונים את הימים לשבת אף זו 'מן המצוה', כלומר שגם זה נובע מהמצוה. והוא מסכם: נמצא שמנין הימים לשם שבת גדרו הוא, שאם באים למנות הימים או לציין איזה יום, צריך למנות לשם שבת, אבל מה שמחוייבים לזכור את השבת בכל יום תמיד, זהו אך ורק על ידי אמירה בפה של הפסוק זכור את יום השבת לקדשו. ואמנם כך מנהגי לפני אמירת 'היום יום וכו' בשבת קודש שבו היו הלוויים אומרים בבית המקדש", להוסיף ולומר מקודם 'זכור את יום השבת לקדשו', עכ"ד.

והיינו דמצד המצוה דזכור את יום השבת לקדשו לא מהני במה שאומר היום יום ראשן בשבת וכד', אולם כבר הבאנו בשם החפץ חיים דמהני לצאת ידי חובת זכירת השבת כשמזכיר עניני שבת, וכן איתא בר"ש משאנץ, דאיתא בתורת כהנים (בחוקתי פרשה א' א' ג') וכן הוא אומר זכור את יום השבת לקדשו יכול בלבך, כשהוא אומר שמור, הרי שמירת לב אמורה, הא מה אני מקיים זכור, שתהיה שונה בפיך וכו', ע"כ. וביאר הר"ש שאנץ דשונה בפיך היינו היינו הלכות שבת בזכירת השבת, וכעין זה ביאר הראב"ד, ע"ש. וא"כ בודאי יוצא ידי חובת זכירה כשאומר היום ראשון בשבת.
​

בחיי אדם (שבת כלל א סעי' א') וכן כשמונין מנין הימים, יהיו מונים על שם השבת, דהיינו יום ראשון בשבת, ויום שני בשבת, וכן כולם, כי קדושת השבת היא נמשכת לכל יום, כי הוא המרכז האמצעי שכל ימי השבוע יונקים ממנו. יום א' ב' ג' נקראין אחר השבת, שהם מקבלים קדושה משבת העבר. ויום ד' ה' ו' נקראים קודם שבת, כי הם מושפעים ומקבלים קדושה משבת הבא.

וכבר איתא כן בראשית חכמה שער הקדושה פ"ב), וע"ש דלכך אומרים היום א' בשבת וכד'. וכ"כ (מסכת חולין פרק תורה אור), וז"ל: ודברים אלו צריכין יותר ביאור, ובזה יבואר גם כן השבת קודש נקרא 'שבת', וגם השבוע נקראת 'שבת', שנאמר וכו', ובמכילתא זכור את יום השבת לקדשו וכו', רבי יצחק אמר לא תהא מונה כדרך שאחרים מונין, אלא תהא מונה לשם שבת, עכ"ל. כלומר, היום יום ראשון בשבת, היום יום שני בשבת, וכן כולם. כבר האריך הפרדס (שער י"ג פ"ה) וביאר, שכל הימים יונקים מהשבת וכו', ע"כ.

וכ"כ בערוך השולחן (סי' רמ"ב סעי' ב') קדושת שבת למעלה מכל הקדושות וברכתה למעלה מכל הברכות, ולכן נתקדשה ונתברכה מראשית הבריאה, כדכתיב ויברך אלקים את יום השביעי ויקדש אותו, והיא מקור הברכה לכל ימות החול, ולכן נצטוו ישראל על השבת בשבעה פרשיות שבתורה, בשלח ויתרו, ומשפטים, וכי תשא, ובויקהל, ואמור, ובואתחנן, להורות שכל שבעה ימי השבוע בשבת תלויים, ולכן אנו מזכירים בכל יום את השבת שאומרים בשיר של יום ראשון בשבת ושני בשבת, וכן כולם, ע"כ.

וגדולי החסידות כתבו על דרך זו, דיעוי' בנועם אלימלך (ויקרא תזריע) דכתב וז"ל: הנה אנחנו צריכין למנות הימים שאנו אומרים היום יום ראשון בשבת, וכן בכל יום, וכוונה בזה הוא כדי להכניס קדושת שבת בששת ימי החול, ע"כ וכ"כ במאור ושמש (שמות ויקהל) ולכן תיקנו לנו הראשונים ז"ל לומר כל יום בשיר של יום 'היום יום ראשון בשבת' 'היום יום שני בשבת' וכן בכל יום, כדי להמשיך בפיו על ידי אמירתו קדושת שבת אל היום ההוא. וכו', ע"ש. ועי' בבאר מים חיים (פר' יתרו), דכתב כן.

וכתב בכף החיים (סי' קל"ב סקכ"ו) בשם המהרח"ו, דזה סוד הענין שזכור את יום השבת בכל ימות השבוע, ע"ש.

ולפי זה מבאר החיי אדם, וכן איתא בבאר מים חיים דמה שאומרים בשבת מתחלק לב' חלקים, דשלושה ימים אחר השבת מיונק הברכה משבת העבר, וג' ימים לפני השבת יונק משבת הבאה, ע"ש. נמצא דביום ראשון שני ושלישי יהא מה שאומרים בשבת על השבת שעברה, אך מה שאומרים ברביעי חמישי ושישי אזיל על שבת הבאה.

אולם העמק דבר (ויקרא פכ"ד פ"ח) למד דשבת משפיעה על כל השבוע הבא, דכתב וז"ל: ברית שבת הוא שישראל לא יתעסקו בפרנסה רק יתענגו על ה' מן המוכן, ונגד זה ברית שבת, שהקב"ה משפיע בשבת ברכת שבוע הבא, ע"כ. מפשטות לשונו נראה דהשבת משפיעה על כל השבוע הבא, וזה שלא כדברי החיים אדם שמחלק בין תחילת השבוע לשסוף השבוע.

עוד י"ל לפי זה דביום השבת אין צריך להמשיך את הברכה, כי קדושת השבת נמצאת בעצמותה, ואין צורך להמשיכה, וכבר כתב כן בכף החיים (שם), והוסיף דאף ביו"ט אין צריך לומר היום יום בשבת, כי קדושתו בעצמותו ואינו יונק מן השבת.
​

כתב השבות יעקב בעיון יעקב (מגילה י"ג ע"א) מנה אותן א' בשבת שני בשבת עד שבת כדרך שכותבין בשטרות ובגיטין, להראות שכל ימי השבוע הם בשביל השבת, שהוא ראש ועיקר לימי השבוע, ע"כ.
​

בספר ברוך שאמר כתב שאנו מונים הימים לשבת מפני כבוד השבת, שאנו מכבדים את השבת שכל ימי השבוע מתייחסים לשבת שהיא העיקר מכל ימי השבוע, ולפיכך בשבת עצמה איננו אומרים היום יום שביעי בשבת מכיון שהוא אינו מתייחס לזולתו, אך הוא קודש לעצמו, ומה שאין אנו אומרים תמיד ראשון בשבת ושני בשבת אלא קוראים כל יום לעצמו, בא גבר זה מחמת סיבת גלותינו הארוך בהיותנו נעים ונדים בארצות וממלכות שונות נחלנו מנהג זה משפת העמים אשר הננו בתוכם וקשה לעקור מנהג זה מקרב המון העם אנשים ונשים, גדולים וקטנים, אולם נשאר לנו מנהג זה בכתובות וגיטין שבאם אנו מחזיקים במנהגינו לכתוב ראשון בשבת וכו', אך בשאר אגרות חול אנו כותבים יום א' ויום ב' שגם זה מעין כבוד לשבת שזה מורה שהשבוע נגמר בשבת, ע"ש.

נמצא שהמנין הוא יכול להיות לשבת הבאה או לשבת הקודמת, והעיקר שמייחס את הימים לשבת שזהו כבוד השבת, אכן כבר הבאנו מה שכתב בספר נוטריקון שמניית הימים מדין זכור את יום השבת לקדשו, אלא שהוא בא לשם כבוד השבת, ועל כן הוא נמנה לשבת שעברה.
​

באגרות משה (יו"ד ח"ה סי' מ"ו) בא לפרש טעם חדש שאומרים היום יום ראשון בשבת, דהנה בחיוב מצות שבת שודאי נחשבנו מחוייבין בה גם בימי החול, שהרי בשביל זה אנחנו מחוייבין לידע כל יום ויום כדי שנדע איזה יום השבת, וברור שאם אחד רחוק מישוב, וידע היום, שהיה יודע מזה מתי יהיה יום השבת, ומחמת עצלות שלא היה אכפת לו למנות הימים ונשכח ממנו יום השבת הוא נידון כמזיד לעבור על איסור מלאכות שיעשה בשבת ועל חיובי העשה דלא קיים בשבת[1], ע"כ.

ויעוי' במגילה (י"ג ע"א) שאסתר הייתה מונה הימים ע"י שבע נערותיה, ע"ש. ויעי' בבניהו דפירש שעשתה כן כדי לקיים מצות זכור את יום השבת כדברי הרמב"ן, שהייתה קראת את בנערות ע"ש ימות השבוע כראשון בשבת וכד', ע"ש. אכן ברש"י שעשתה כן לידע מתי שבת, ועי' בענף יוסף על העין יעקב הביא להקשות בשם היערות דבש, דהא אסתר נביאה היתה ואמאי לא הייתה יודעת איזה יום שבת עד שהצריכה לסימן הנערות, ולהנ"ל צ"ל דמכיון שהתחייבה אסתר לספור את הימים מדאורייתא, לא רצתה לסמוך על רוח הקודש שבה, שמא תתבטל ממנה רוח הקודש ותשכח מהו יום השבת, ונמצאת מחללת את השבת, לכך עשתה בחכמה שתדע את יום השבת על פי שבע הנערות שהיו לה.

והמשיך האגרות משה כתב בזה הלשון: ומטעם זה נראה לענ"ד דמי שדר יחידי רחוק מאינשי, חייב מדאורייתא למנות בכל יום איזה יום הוא, שהוא לומר באחד בשבת היום יום ראשון בשבת, וביום שני היום יום שני בשבת, וכן לכל ששת הימים, כמו שאנו אומרים בשחרית אחר התפלה, ואולי בשביל זה הנהיגו הקדמונים לומר לשון זה וכו', אבל לשון זה היה בשביל אלו שנמצאו רחוקים מישוב, והייתה אמירתם בכל יום איזה יום הוא חיוב דאורייתא שלא בשביל אמירת השיר זכר למקדש, לכן הנהיגו שכל ישראל אף במקום ישוב יאמרו לשון זה. שלכן אם אין לאדם פנאי לומר השיר יאמר בכל יום איזה יום הוא, דהוא היום יום ראשון בשבת היום יום שני בשבת, שזה הוא חיוב ממה שהנהיגו בפני עצמו מטעם אלו הנמצאים רחוקים מישוב ישראל שלא מצד אמירת השיר שליכא על זה חיוב ממש, ע"כ.

והנה באמת כל דין זכירת יום השבת מבואר בדברי הרמב"ן (שמות כ' ח') הוא כדי שלא יתחלף לנו יום השבת ביום אחר, דכתב הרמב"ן וז"ל: ועל דרך הפשט אמרו (במכילתא כאן) שהיא מצוה שנזכור תמיד בכל יום את השבת שלא נשכחהו ולא יתחלף לנו בשאר הימים, כי בזכרנו אותו תמיד יזכור מעשה בראשית בכל עת, ונודה בכל עת שיש לעולם בורא, ע"כ. וכן הוא לשון האור החיים, ע"ש. וכן הוא לשון האבן עזרא, ר' יוסף בכור שור, הספורנו, והאור החיים שם.

ולפי זה היום יום ראשון בשבת הכוונה יום ראשון לשבת הבאה, שהרי הוא מונה את הימים לשבת הבאה.

​

[1] כתב הגר"י ענגיל בספרו לקח טוב בכלל ו' יש מקום ספק בזה אם מצות הנוהגות בזמנים מיוחדים כל עיקר החיוב שלהם הוא רק בשעת זמן המצוה ועל דרך משל מצות סוכה ולולב חל החיוב על האדם רק בסוכות וקודם לזה אין עליו ענין החיוב או דילמא מאז שנעשה גדול החיוב מוטל עליו לקחת לולב ולישב בסוכה בזמנו ואין שום חילוק בין לפני הזמן לתוך הזמן רק לענין הקיום בפועל שהקיום בפועל הוא רק בתוך הזמן ומפאת הקיום בפועל הוא שנקראו מצות הזמניות מ"ע שהז"ג לפי שאינם דומים לשארי מצות שקיומם תמיד אבל ענין החיוב אין שום חילוק בו בין לפני הזמן לתוך הזמן, ע"כ.

והנה הביא שם י"ד מקומות שיש לדון בזה כגון מה שאסור לשוט בספינה קודם השבת ל' יום וכן מביא דעת התשב"ץ שאסור למול מילה שלא בזמנה בחמישי שמא יבא לחלל עליו את השבת וכד' יע"ש. ומסיק דכל מצוה התלויה בזמן ועכשיו רק מחוסר זמן אין חסרון הזמן חסרון בחיוב המצוה אך מצוה שתלויה במעשה כשיבא לידו מעשה זה יתחייב במצוה י"ל דמחוסר מעשה ובזה לא יתחייב קודם.​