בס"ד
איתא בפרקי אבות (פ"ה משנה י"ז), כל מחלוקת שהיא לשם שמים סופה להתקיים, ושאינה לשם שמים אין סופה להתקיים, איזו היא מחלוקת שהיא לשם שמים, זו מחלוקת הלל ושמאי, ושאינה לשם שמים זו מחלוקת קרח וכל עדתו.
וצריך להבין על שום מה זו סופה להתקיים וזו אין סופה להתקיים, שהרי לא יתכן שזה עונש בעלמא, נראה שישנו ענין עמוק יותר שבמהות מחלוקת סופה להתקיים רק אם היא לשם שמים.
ועי' ברבנו בחיי בפרשת קרח (פט"ז פכ"ט), שהק' אמאי לא התפלל עליהם משה כפי שהתפלל וכפי שהתפלל במרגלים, ולמה כאן נתן להם להיענש ולא ניסה למנוע מהעונש לבא, או שהיה נותן להם אות ומופת שאהרן הנבחר.
וכ' וז"ל, תמצא בדור הפלגה, (בראשית יא, ד) "הבה נבנה לנו עיר ומגדל וראשו בשמים ונעשה לנו שם", וכתיב בהם, "וזה החלם לעשות", ותמצא באנשי סדום, (בראשית יט, ד) "ואנשי העיר אנשי סדום נסבו על הבית", ובאר הכתוב כי אנשי העיר והמגדל הם אנשי סדום, ואמר עליהם, (בראשית יט, יא) "ואת האנשים אשר פתח הבית הכו בסנוורים", ותמצא באנשי סדום, "ואנשי העיר", ובפרשה זו בעדת קרח "ויקומו לפני משה", והיה ראוי לומר "על משה", אבל רמז כי היו לפני משה, ומפני זה קראם "אנשי שם", ותרגם אונקלוס, "ויקח" ואתפליג, רמז על דור הפלגה, והזכיר בכאן בענשם: "העיני האנשים ההם תנקר", כמי שמפחיד חברו במכה שכבר באה לו, ומשל למה הדבר דומה, לאב רחמן שהיה לו בן כסיל ואינו נוהג כשורה, בתחילה גער בו, שניה מכהו ומייסרו, שלישית מתייאש ממנו ומשלחו ביד פשעו. כן דור הפלגה שכתוב בהם: "וזה החלם לעשות", מה עשה, "הפיצם", ואנשי סדום "הכם בסנוורים", ועדת קרח "נאבדו מן העולם" כי היו ראוין שיעקרו מן העולם, עכ"ל.
רבנו בחיי מקשר את חטא קרח ועדתו עם חטא אנשי דור הפלגה ואנשי סדום, וצריך להבין מה הקשר ביניהם, שאנשי דור הפלגה רצו לבנות עיר ומגדל וראשו בשמים, ולעשות לעצמם שם, אנשי סדום חטאו בהכנסת אורחים, וקרח ועדתו חלקו על משה ואהרן, ומה השייכות בין כולם, ומה הקשר בין חטאם של אלו לחטאם של אלו.
ואיתא במדרש רבה, ויקח קרח, מה כתיב למעלה מן העניין (במדבר טו) ועשו להם ציצית, קפץ קרח ואמר למשה, טלית שכולה תכלת מהו שתהא פטורה מן הציצית, א"ל חייבת בציצית, א"ל קרח טלית שכולה תכלת אין פוטרת עצמה ארבע חוטין פוטרות אותה, בית מלא ספרים מהו שיהא פטור מן המזוזה, אמר לו חייב במזוזה, א"ל כל התורה כולה רע"ה פרשיות אינה פוטרת את הבית פרשה אחת שבמזוזה פוטרת את הבית, אמר לו דברים אלו לא נצטווית עליהן ומלבך אתה בודאן, ע"כ.
והנה הדברים צריכים ביאור, מה מצא קרח באלו השאלות שהיו להוכחה שמשה לא נצטווה על אותן המצוות, ומה חשב קרח בכלל הרי כל התורה מלאה בפרטי דינים שההיקש הלוגי הפשוט לא בהכרח מסביר אותם, ומדוע לא היה קשה לו מצוות פרה אדומה שמטהרת את הטמאים ומטמאת את הטהורים ועוד מצוות רבות שבהבנה של אדם מן השורה אינה מתקבלת על ליבו.
ונקדים להסביר שורש ענינה של מחלוקת, שאדם בעל מחלוקת בעצם מעמיד את עצמו בתפיסת העצמי הכי גבוהה שיש, כלומר שהוא מעמיד עצמו כנפרד וכאחד שמסתדר בעצמו ואינו נצרך לשני, הוא אינו משפיע כלפי חוץ ואינו מקבל מחוץ אליו, וזוהי גם ענינה של חלוקה שאני מוציא את עצמי מהשותפות ומעמיד את עצמי כנפרד, וכדאיתא בב"ב ב:, מאי מחיצה פלוגתא, דהיינו שהביטוי למחיצה הוא חלוקה לשני צדדים נפרדים ולא קרב זה אל זה, ואין שום נקודה חופפת ביניהם.
והנה חטאם של אנשי דור הפלגה היה, ונעשה לנו שם, דהיינו שכל דבר שחשוב בפני עצמו נקרא חולק שם לעצמו, כלומר שקריאת שם על דבר זוהי פעולה של העמדת אותו הדבר כחלק בפני עצמו שאינו מבוסס על חיבור מחוצה לו, ובזה החטא חטאו גם אנשי סדום, שהרי חוקתם הייתה שבאותה מידה שאסור לתת לאחר מתת יד אסור גם לקבל, דהיינו שהם הכריזו על עצמם שם כל אחד על עצמו כדבר בפני עצמו שאינו נזקק.
וזו הייתה אף התפיסה שניסו להשריש קרח ועדתו, שהיו אנשי שם, דהיינו שרצו לקרוא לעצמם שם כיחידה בפני עצמה שאינה מושפעת ואינה נזקקת, וזה מה שהתכוון קרח בקושיותיו על טלית שכולה תכלת ובית מלא ספרים, שטען למשה הרי אנו טלית שכולה תכלת ובית שמלא בספרים, וממילא איננו זקוקים לפתיל תכלת הבודד שיחבר אותנו למשהו שמשפיע מבחוץ, שהרי אנחנו מלאים בעצמינו, וכן כלפי מצות מזוזה, שהרי שני מצוות אלו שהם אות הם הדברים הנמצאים בבחינת גילוי וקשר השורש על האדם, והם אמרו איננו זקוקים לכך אנו מלאים בעצמינו ואיננו זקוקים לחיבור שישפיע אלינו.
והנה ההיפך ממחלוקת זהו השלום, ששלום הוא מלשון שלם, דהיינו שאדם תופס את זולתו כחלק מהשלם שלו, ויחשוב כביכול הקב"ה זרק כלי זכוכית והכלי התנפץ למיליארדי חלקיקים וכל אחד בעולם הוא בעצם חלק ממנו השלם, וממילא ירצה להשפיע עליו ולקבל ממנו כדי לחתור לאותה מטרה שמשותפת לשניהם, וזהו השלום שמחבר בין כולם והופך את החלקים הרבים לאחד שלם.
והנה שמו של הקב"ה הוא השלום, ואינו ככל מידותיו רחום וחנון ארך אפיים וכו', שמידותיו הם האופנים שבהם הוא מתגלה ופועל בעולם, משא"כ שמו הוא כביכול מגדיר את אופיו של הבורא בקיום העולם, כמו שביארנו לעיל ענינו של שם, וביאור העניין הוא שכל קיום העולם עומד על הנקודה של השלום, וזהו פשוט כפי שביארנו לעיל, שהשלום הוא התפיסה שכל הזולת הולך לתכלית המכוונת בדיוק כמוני עצמי, ובלי זה העולם אינו יכול להתקיים, וזהו שאמרו חז"ל שהעולם עומד על השלום, שבלעדיו אין שום קיום.
נמצא כשאנו אומרים שדבר נעשה לשם שמים, כוונת העניין היא לשלום, שזהו שם שמים, וא"כ כיצד שייכת מחלוקת שהיא לשם שמים, אומרת המשנה שזוהי מחלוקת שמאי והלל, שאין האחד חולק על חברו בתפיסת עצמי אלא בתפיסה ששנינו פועלים למען אותה המטרה, וממילא אנו מקבלים אחד מהשני, ובאותה משפיעים אחד על השני, שזוהי התפיסה הבסיסית של קיום של דבר שלם, שכל אחד מהשלם משפיע ומקבל, ע"י זה נוצר חיבור.
א"כ מחלוקת שאינה לשם שמים, דהיינו למטרה הפוכה מן השלום, דהיינו מטרת האני ואפסי עוד, שאני חולק שם לעצמי ואיני נכלל בשם שמים רח"ל, זו מחלוקת קרח ועדתו, והסיבה שאין סופה להתקיים היא פשוטה שהרי אין קיום לעולם בצורה כזו שאין בה השפעה של אחד על השני וקבלה אחד מהשני, וכ"ש כלפי שמיא.
והנה מצינו במשנה קודם (משנה ט"ז), כל אהבה שהיא תלויה בדבר בטל דבר בטלה אהבה, ושאינה תלויה בדבר אינה בטלה לעולם, איזו היא אהבה התלויה בדבר זו אהבת אמנון ותמר, ושאינה תלויה בדבר זו אהבת דוד ויהונתן, ע"כ.
והדבר בולט שהדברים עומדים זה כנגד זה, ונקדים לבאר מהי אהבה שתלויה בדבר ומהי אהבה שאינה תלויה בדבר, שהרי יש להקשות, שכל אהבה תלויה במשהו שהרי אם לא כך היאך תתקיים האהבה, ובכל אהבה בהכרח ישנו איזשהו אינטרס שמחמתו אני אוהב את העומד כנגדי, שהרי למה לי לאהוב דבר שאיני רווה ממנו שום נחת רוח או הנאה כלשהיא.
אלא אהבה שאינה תלויה בדבר, היא תפיסה שהעומד כנגדי אינו עומד לעצמו ואני עומד לעצמי, אלא שנינו מחוברים בחוט המקשר בינינו, והחיבור הזה הוא המטרה ששנינו שותפים לה ומחמתה כל אחד ממנו ימסור את כל כולו בשביל השני, ומאידך כל אחד גם עומד כנזקק לשני כדי לקבל ממנו השפעותיו, וזוהי אהבת דוד ויהונתן, שהרי יהונתן היה אמור לשנוא את דוד אחר שגילה שהוא ימלוך אחר שאול במקומו, ותחת זאת הוא מסר את נפשו בשביל דוד, וזאת משום שההנאה והרווח האישי לא היה צד בכל הסיפור אלא אך ורק מטרת החיבור ביניהם, ומהי אהבה התלויה בדבר זו אהבה שאינה אלא לצורך התגשמות עצמותו של האדם בשיא כוחה כאהבת אמנון ותמר, שכל אהבתו היתה לצורך מילוי הנאותיו ותאוותיו, והנה כ' התנא, בטל דבר בטלה אהבה, ולא כתב מכיון שבטל הדבר בטלה האהבה, וזהו מפני שהמציאות של העולם אינה יכולה לתת קיום לדבר עצמו, שהרי הדבר הוא תפיסת הקיום היחידנית ללא שום חיבור והשפעה מעבר, שכל הנאותיי אני מספק לעצמי בצורה שאני רוצה ואין כל אינטרקציה עם משהו מעבר לעצמי, ודבר כזה אין לו קיום כפי שביארנו שכל העולם עומד על החיבור שבין כל הנבראים לדבר אחד שלם, והלכך מחוייב המציאות הוא שהדבר התבטל, והאהבה אף היא תתבטל כי גם לה אין שום קיום.
והנה כשספד דוד ליהונתן אמר (שמואל ב פ"א פכ"ו), "צר לי עליך אחי יהונתן נעמת לי מאד, נפלאתך אהבתך לי מאהבת נשים", וכ' המהר"ל בדרך חיים וז"ל, ואהבת דוד ויהונתן היא האהבה שאינה תלויה בדבר כלל, ושאר אהבות אינם לגמרי תלוים בדבר ואינם לגמרי שאינם תלוים בדבר, רק קצת אהבה תלויה בדבר וקצת אהבה אינה תלויה ואהבה כזאת אינה בטילה מיד כמו אהבת אמנון ותמר ואינה ג"כ מקויימת לגמרי כמו אהבת דוד ויהונתן. וזה שאמר הכתוב (שמואל ב', א') נפלאת אהבתך לי מאהבת נשים, כי אהבת נשים תלויה בדבר מפני שהאשה עזר כנגדו ואינה תלויה בדבר לגמרי שכך ברא הקדוש ברוך הוא עולמו שיהיו לבשר אחד כדכתיב בקרא (בראשית ב') על כן יעזוב וכו', ובודאי אין הכתוב מדבר שיעזוב את אביו ואת אמו וידבק באשתו משום שהאשה היא להנאתו, רק הכתוב מדבר שכך הוא בעצם הבריאה שהאיש ידבק באשתו, וא"כ עיקר האהבה שאינה תלויה בדבר. ואמר כי נפלאת אהבתך לי מאהבת נשים, כי סוף סוף יש צד שאהבת איש לאשה שהיא תלויה בדבר שהאשה היא לעזר לו, וכאשר היא כנגדו בטילה האהבה שהיא בעצם הבריאה, אבל אהבת דוד ויהונתן היה בלא שום צד בחינה שתהיה תלויה בדבר כלל, עכ"ל.
נמצא שאף אהבת איש לאישתו קיים במציאות של אהבה התלויה בדבר, שהרי כל מציאות האישה בעולם היא לעזר כנגדו, אלא שעיקר האהבה הזו אינה תלויה בדבר, וזה כיון שזו מציאות הבריאה שאדם ידבק באישתו, וזהו מפני שהמציאות הכי חזקה של הקיום של משפיע ומקבל הוא בחיי הנישואין, והאמנם שנתלווים לזו האהבה דברים נוספים עיקרה הוא לקיום העולם כחיבור שורשי וחזק.
ובגמ' קידושין (כט:) איתא, עד כ' הקב"ה יושב ומצפה לאדם מתי ישא אשה, כיון שהגיע לכ' ולא נשא אומר, תיפח עצמותיו, וצריך להבין מדוע ככה יעשה ומה השייכות בין מה שלא נשא אשה לכך שהקב"ה אומר תפח עצמותיו.
והביאור לפי דברינו, שהנישואין הוא הקיום הבסיסי של השלום בעולם, שזהו החיבור בין שניים לדבר אחד, וזהו הקמת ביתם, ואם האדם אינו מקיים את אותו בסיסי של חיבור ושלום שעליו העולם עומד, ממילא אין לו קיום והקב"ה אומר תפח עצמותיו, שהעצמות הם השורש והחיבור שעליהם הגוף עומד, והם הבסיס להעמדת גוף האדם, ואם האדם כביכול כופר באותו חיבור אין לו עצמו שום קיום.
והנה מצינו שיש היתר לאדם שחשקה נפשו בתורה להתעכב מלישא אשה, וצ"ב מדוע זה יכול להיות מעכב לנישואין, ומה יש בתורה שהיא תחת נישואין באיזשהו מקום.
ולפי מה שביארנו א"ש, וזאת משום שכל ענין הנישואין הוא להעמיד את קיום העולם בצורה של משפיע ומקבל, וזהו משום שאין קיום לעולם בלי חיבור להשפעה חיצונית וקבלה, ואדם העוסק בתורה הרי הוא מחבר עצמו להשפעה הכי גדולה שיכולה להיות, כיון היחס שלנו עם התורה הוא כנישואין, שהרי יום חתונתו הוא מתן תורה, והחיבור הכי גדול שיש לאדם הישראלי להשפעה מגבוה היא דרך התורה (וקרוב בעיני לומר, שכל הדין של העוסק בתורה שמתירים לו להתעכב מלישא אשה, אינו אלא בעוסק בתורה שבע"פ, דאז ישנה מציאות של השפעה מצידו גם כלפי התורה, אלא דא"א לומר כן לכאו' כיון שאף בתורה שבכתב אע"ג דאינו משפיע כלפי התורה משפיע הוא כלפי העולם כולו, לכך נראה דאף בהכי שרי).
אבל כל זה הוא להתעכב, אבל לא לישא אשה כלל, אין שום היתר אא"כ הוא כבן עזאי שאמר לחכמים, אבל מה אעשה שנפשי חשקה בתורה, דודאי אין זה חלופי נישואין, דהתורה אינה עומדת במקום נישואין לעולם, אלא מה שהוא טען לחכמים זה שהוא אנוס, דכיון שהוא כ"כ מחובר לתורה ונפשו חושקת בה בצורה מוחלטת, אין לו יכולת לחשוק באשה ולבוא לידי פריה ורביה, וזה פטור של אונסין ואינו היתר של עוסק במצווה.
איתא בפרקי אבות (פ"ה משנה י"ז), כל מחלוקת שהיא לשם שמים סופה להתקיים, ושאינה לשם שמים אין סופה להתקיים, איזו היא מחלוקת שהיא לשם שמים, זו מחלוקת הלל ושמאי, ושאינה לשם שמים זו מחלוקת קרח וכל עדתו.
וצריך להבין על שום מה זו סופה להתקיים וזו אין סופה להתקיים, שהרי לא יתכן שזה עונש בעלמא, נראה שישנו ענין עמוק יותר שבמהות מחלוקת סופה להתקיים רק אם היא לשם שמים.
ועי' ברבנו בחיי בפרשת קרח (פט"ז פכ"ט), שהק' אמאי לא התפלל עליהם משה כפי שהתפלל וכפי שהתפלל במרגלים, ולמה כאן נתן להם להיענש ולא ניסה למנוע מהעונש לבא, או שהיה נותן להם אות ומופת שאהרן הנבחר.
וכ' וז"ל, תמצא בדור הפלגה, (בראשית יא, ד) "הבה נבנה לנו עיר ומגדל וראשו בשמים ונעשה לנו שם", וכתיב בהם, "וזה החלם לעשות", ותמצא באנשי סדום, (בראשית יט, ד) "ואנשי העיר אנשי סדום נסבו על הבית", ובאר הכתוב כי אנשי העיר והמגדל הם אנשי סדום, ואמר עליהם, (בראשית יט, יא) "ואת האנשים אשר פתח הבית הכו בסנוורים", ותמצא באנשי סדום, "ואנשי העיר", ובפרשה זו בעדת קרח "ויקומו לפני משה", והיה ראוי לומר "על משה", אבל רמז כי היו לפני משה, ומפני זה קראם "אנשי שם", ותרגם אונקלוס, "ויקח" ואתפליג, רמז על דור הפלגה, והזכיר בכאן בענשם: "העיני האנשים ההם תנקר", כמי שמפחיד חברו במכה שכבר באה לו, ומשל למה הדבר דומה, לאב רחמן שהיה לו בן כסיל ואינו נוהג כשורה, בתחילה גער בו, שניה מכהו ומייסרו, שלישית מתייאש ממנו ומשלחו ביד פשעו. כן דור הפלגה שכתוב בהם: "וזה החלם לעשות", מה עשה, "הפיצם", ואנשי סדום "הכם בסנוורים", ועדת קרח "נאבדו מן העולם" כי היו ראוין שיעקרו מן העולם, עכ"ל.
רבנו בחיי מקשר את חטא קרח ועדתו עם חטא אנשי דור הפלגה ואנשי סדום, וצריך להבין מה הקשר ביניהם, שאנשי דור הפלגה רצו לבנות עיר ומגדל וראשו בשמים, ולעשות לעצמם שם, אנשי סדום חטאו בהכנסת אורחים, וקרח ועדתו חלקו על משה ואהרן, ומה השייכות בין כולם, ומה הקשר בין חטאם של אלו לחטאם של אלו.
ואיתא במדרש רבה, ויקח קרח, מה כתיב למעלה מן העניין (במדבר טו) ועשו להם ציצית, קפץ קרח ואמר למשה, טלית שכולה תכלת מהו שתהא פטורה מן הציצית, א"ל חייבת בציצית, א"ל קרח טלית שכולה תכלת אין פוטרת עצמה ארבע חוטין פוטרות אותה, בית מלא ספרים מהו שיהא פטור מן המזוזה, אמר לו חייב במזוזה, א"ל כל התורה כולה רע"ה פרשיות אינה פוטרת את הבית פרשה אחת שבמזוזה פוטרת את הבית, אמר לו דברים אלו לא נצטווית עליהן ומלבך אתה בודאן, ע"כ.
והנה הדברים צריכים ביאור, מה מצא קרח באלו השאלות שהיו להוכחה שמשה לא נצטווה על אותן המצוות, ומה חשב קרח בכלל הרי כל התורה מלאה בפרטי דינים שההיקש הלוגי הפשוט לא בהכרח מסביר אותם, ומדוע לא היה קשה לו מצוות פרה אדומה שמטהרת את הטמאים ומטמאת את הטהורים ועוד מצוות רבות שבהבנה של אדם מן השורה אינה מתקבלת על ליבו.
ונקדים להסביר שורש ענינה של מחלוקת, שאדם בעל מחלוקת בעצם מעמיד את עצמו בתפיסת העצמי הכי גבוהה שיש, כלומר שהוא מעמיד עצמו כנפרד וכאחד שמסתדר בעצמו ואינו נצרך לשני, הוא אינו משפיע כלפי חוץ ואינו מקבל מחוץ אליו, וזוהי גם ענינה של חלוקה שאני מוציא את עצמי מהשותפות ומעמיד את עצמי כנפרד, וכדאיתא בב"ב ב:, מאי מחיצה פלוגתא, דהיינו שהביטוי למחיצה הוא חלוקה לשני צדדים נפרדים ולא קרב זה אל זה, ואין שום נקודה חופפת ביניהם.
והנה חטאם של אנשי דור הפלגה היה, ונעשה לנו שם, דהיינו שכל דבר שחשוב בפני עצמו נקרא חולק שם לעצמו, כלומר שקריאת שם על דבר זוהי פעולה של העמדת אותו הדבר כחלק בפני עצמו שאינו מבוסס על חיבור מחוצה לו, ובזה החטא חטאו גם אנשי סדום, שהרי חוקתם הייתה שבאותה מידה שאסור לתת לאחר מתת יד אסור גם לקבל, דהיינו שהם הכריזו על עצמם שם כל אחד על עצמו כדבר בפני עצמו שאינו נזקק.
וזו הייתה אף התפיסה שניסו להשריש קרח ועדתו, שהיו אנשי שם, דהיינו שרצו לקרוא לעצמם שם כיחידה בפני עצמה שאינה מושפעת ואינה נזקקת, וזה מה שהתכוון קרח בקושיותיו על טלית שכולה תכלת ובית מלא ספרים, שטען למשה הרי אנו טלית שכולה תכלת ובית שמלא בספרים, וממילא איננו זקוקים לפתיל תכלת הבודד שיחבר אותנו למשהו שמשפיע מבחוץ, שהרי אנחנו מלאים בעצמינו, וכן כלפי מצות מזוזה, שהרי שני מצוות אלו שהם אות הם הדברים הנמצאים בבחינת גילוי וקשר השורש על האדם, והם אמרו איננו זקוקים לכך אנו מלאים בעצמינו ואיננו זקוקים לחיבור שישפיע אלינו.
והנה ההיפך ממחלוקת זהו השלום, ששלום הוא מלשון שלם, דהיינו שאדם תופס את זולתו כחלק מהשלם שלו, ויחשוב כביכול הקב"ה זרק כלי זכוכית והכלי התנפץ למיליארדי חלקיקים וכל אחד בעולם הוא בעצם חלק ממנו השלם, וממילא ירצה להשפיע עליו ולקבל ממנו כדי לחתור לאותה מטרה שמשותפת לשניהם, וזהו השלום שמחבר בין כולם והופך את החלקים הרבים לאחד שלם.
והנה שמו של הקב"ה הוא השלום, ואינו ככל מידותיו רחום וחנון ארך אפיים וכו', שמידותיו הם האופנים שבהם הוא מתגלה ופועל בעולם, משא"כ שמו הוא כביכול מגדיר את אופיו של הבורא בקיום העולם, כמו שביארנו לעיל ענינו של שם, וביאור העניין הוא שכל קיום העולם עומד על הנקודה של השלום, וזהו פשוט כפי שביארנו לעיל, שהשלום הוא התפיסה שכל הזולת הולך לתכלית המכוונת בדיוק כמוני עצמי, ובלי זה העולם אינו יכול להתקיים, וזהו שאמרו חז"ל שהעולם עומד על השלום, שבלעדיו אין שום קיום.
נמצא כשאנו אומרים שדבר נעשה לשם שמים, כוונת העניין היא לשלום, שזהו שם שמים, וא"כ כיצד שייכת מחלוקת שהיא לשם שמים, אומרת המשנה שזוהי מחלוקת שמאי והלל, שאין האחד חולק על חברו בתפיסת עצמי אלא בתפיסה ששנינו פועלים למען אותה המטרה, וממילא אנו מקבלים אחד מהשני, ובאותה משפיעים אחד על השני, שזוהי התפיסה הבסיסית של קיום של דבר שלם, שכל אחד מהשלם משפיע ומקבל, ע"י זה נוצר חיבור.
א"כ מחלוקת שאינה לשם שמים, דהיינו למטרה הפוכה מן השלום, דהיינו מטרת האני ואפסי עוד, שאני חולק שם לעצמי ואיני נכלל בשם שמים רח"ל, זו מחלוקת קרח ועדתו, והסיבה שאין סופה להתקיים היא פשוטה שהרי אין קיום לעולם בצורה כזו שאין בה השפעה של אחד על השני וקבלה אחד מהשני, וכ"ש כלפי שמיא.
והנה מצינו במשנה קודם (משנה ט"ז), כל אהבה שהיא תלויה בדבר בטל דבר בטלה אהבה, ושאינה תלויה בדבר אינה בטלה לעולם, איזו היא אהבה התלויה בדבר זו אהבת אמנון ותמר, ושאינה תלויה בדבר זו אהבת דוד ויהונתן, ע"כ.
והדבר בולט שהדברים עומדים זה כנגד זה, ונקדים לבאר מהי אהבה שתלויה בדבר ומהי אהבה שאינה תלויה בדבר, שהרי יש להקשות, שכל אהבה תלויה במשהו שהרי אם לא כך היאך תתקיים האהבה, ובכל אהבה בהכרח ישנו איזשהו אינטרס שמחמתו אני אוהב את העומד כנגדי, שהרי למה לי לאהוב דבר שאיני רווה ממנו שום נחת רוח או הנאה כלשהיא.
אלא אהבה שאינה תלויה בדבר, היא תפיסה שהעומד כנגדי אינו עומד לעצמו ואני עומד לעצמי, אלא שנינו מחוברים בחוט המקשר בינינו, והחיבור הזה הוא המטרה ששנינו שותפים לה ומחמתה כל אחד ממנו ימסור את כל כולו בשביל השני, ומאידך כל אחד גם עומד כנזקק לשני כדי לקבל ממנו השפעותיו, וזוהי אהבת דוד ויהונתן, שהרי יהונתן היה אמור לשנוא את דוד אחר שגילה שהוא ימלוך אחר שאול במקומו, ותחת זאת הוא מסר את נפשו בשביל דוד, וזאת משום שההנאה והרווח האישי לא היה צד בכל הסיפור אלא אך ורק מטרת החיבור ביניהם, ומהי אהבה התלויה בדבר זו אהבה שאינה אלא לצורך התגשמות עצמותו של האדם בשיא כוחה כאהבת אמנון ותמר, שכל אהבתו היתה לצורך מילוי הנאותיו ותאוותיו, והנה כ' התנא, בטל דבר בטלה אהבה, ולא כתב מכיון שבטל הדבר בטלה האהבה, וזהו מפני שהמציאות של העולם אינה יכולה לתת קיום לדבר עצמו, שהרי הדבר הוא תפיסת הקיום היחידנית ללא שום חיבור והשפעה מעבר, שכל הנאותיי אני מספק לעצמי בצורה שאני רוצה ואין כל אינטרקציה עם משהו מעבר לעצמי, ודבר כזה אין לו קיום כפי שביארנו שכל העולם עומד על החיבור שבין כל הנבראים לדבר אחד שלם, והלכך מחוייב המציאות הוא שהדבר התבטל, והאהבה אף היא תתבטל כי גם לה אין שום קיום.
והנה כשספד דוד ליהונתן אמר (שמואל ב פ"א פכ"ו), "צר לי עליך אחי יהונתן נעמת לי מאד, נפלאתך אהבתך לי מאהבת נשים", וכ' המהר"ל בדרך חיים וז"ל, ואהבת דוד ויהונתן היא האהבה שאינה תלויה בדבר כלל, ושאר אהבות אינם לגמרי תלוים בדבר ואינם לגמרי שאינם תלוים בדבר, רק קצת אהבה תלויה בדבר וקצת אהבה אינה תלויה ואהבה כזאת אינה בטילה מיד כמו אהבת אמנון ותמר ואינה ג"כ מקויימת לגמרי כמו אהבת דוד ויהונתן. וזה שאמר הכתוב (שמואל ב', א') נפלאת אהבתך לי מאהבת נשים, כי אהבת נשים תלויה בדבר מפני שהאשה עזר כנגדו ואינה תלויה בדבר לגמרי שכך ברא הקדוש ברוך הוא עולמו שיהיו לבשר אחד כדכתיב בקרא (בראשית ב') על כן יעזוב וכו', ובודאי אין הכתוב מדבר שיעזוב את אביו ואת אמו וידבק באשתו משום שהאשה היא להנאתו, רק הכתוב מדבר שכך הוא בעצם הבריאה שהאיש ידבק באשתו, וא"כ עיקר האהבה שאינה תלויה בדבר. ואמר כי נפלאת אהבתך לי מאהבת נשים, כי סוף סוף יש צד שאהבת איש לאשה שהיא תלויה בדבר שהאשה היא לעזר לו, וכאשר היא כנגדו בטילה האהבה שהיא בעצם הבריאה, אבל אהבת דוד ויהונתן היה בלא שום צד בחינה שתהיה תלויה בדבר כלל, עכ"ל.
נמצא שאף אהבת איש לאישתו קיים במציאות של אהבה התלויה בדבר, שהרי כל מציאות האישה בעולם היא לעזר כנגדו, אלא שעיקר האהבה הזו אינה תלויה בדבר, וזה כיון שזו מציאות הבריאה שאדם ידבק באישתו, וזהו מפני שהמציאות הכי חזקה של הקיום של משפיע ומקבל הוא בחיי הנישואין, והאמנם שנתלווים לזו האהבה דברים נוספים עיקרה הוא לקיום העולם כחיבור שורשי וחזק.
ובגמ' קידושין (כט:) איתא, עד כ' הקב"ה יושב ומצפה לאדם מתי ישא אשה, כיון שהגיע לכ' ולא נשא אומר, תיפח עצמותיו, וצריך להבין מדוע ככה יעשה ומה השייכות בין מה שלא נשא אשה לכך שהקב"ה אומר תפח עצמותיו.
והביאור לפי דברינו, שהנישואין הוא הקיום הבסיסי של השלום בעולם, שזהו החיבור בין שניים לדבר אחד, וזהו הקמת ביתם, ואם האדם אינו מקיים את אותו בסיסי של חיבור ושלום שעליו העולם עומד, ממילא אין לו קיום והקב"ה אומר תפח עצמותיו, שהעצמות הם השורש והחיבור שעליהם הגוף עומד, והם הבסיס להעמדת גוף האדם, ואם האדם כביכול כופר באותו חיבור אין לו עצמו שום קיום.
והנה מצינו שיש היתר לאדם שחשקה נפשו בתורה להתעכב מלישא אשה, וצ"ב מדוע זה יכול להיות מעכב לנישואין, ומה יש בתורה שהיא תחת נישואין באיזשהו מקום.
ולפי מה שביארנו א"ש, וזאת משום שכל ענין הנישואין הוא להעמיד את קיום העולם בצורה של משפיע ומקבל, וזהו משום שאין קיום לעולם בלי חיבור להשפעה חיצונית וקבלה, ואדם העוסק בתורה הרי הוא מחבר עצמו להשפעה הכי גדולה שיכולה להיות, כיון היחס שלנו עם התורה הוא כנישואין, שהרי יום חתונתו הוא מתן תורה, והחיבור הכי גדול שיש לאדם הישראלי להשפעה מגבוה היא דרך התורה (וקרוב בעיני לומר, שכל הדין של העוסק בתורה שמתירים לו להתעכב מלישא אשה, אינו אלא בעוסק בתורה שבע"פ, דאז ישנה מציאות של השפעה מצידו גם כלפי התורה, אלא דא"א לומר כן לכאו' כיון שאף בתורה שבכתב אע"ג דאינו משפיע כלפי התורה משפיע הוא כלפי העולם כולו, לכך נראה דאף בהכי שרי).
אבל כל זה הוא להתעכב, אבל לא לישא אשה כלל, אין שום היתר אא"כ הוא כבן עזאי שאמר לחכמים, אבל מה אעשה שנפשי חשקה בתורה, דודאי אין זה חלופי נישואין, דהתורה אינה עומדת במקום נישואין לעולם, אלא מה שהוא טען לחכמים זה שהוא אנוס, דכיון שהוא כ"כ מחובר לתורה ונפשו חושקת בה בצורה מוחלטת, אין לו יכולת לחשוק באשה ולבוא לידי פריה ורביה, וזה פטור של אונסין ואינו היתר של עוסק במצווה.
