אשמח לכל הערה ודירוג
הקדמה לספר דברים
ספר דברים מחולק לשלושה נאומים של משה, ועוד שני חלקים קטנים.
הנאום הראשון – נאום התוכחה פרק א' פסוק ו' - פרק ד' פסוק מ'
משה עובר על מה שהיה מיציאת מצרים ועד עכשיו, מזכיר ברמז את המקומות שניסו את ה', מזכיר את מינוי הדיינים שלאחר מתן תורה ומרחיב בחטא הגדול – חטא המרגלים, ובמה שהפסידו בגללו, מזכיר עוד כמה מקומות שחטאו, ומזהיר לא לעבוד עבודה זרה.
הנאום השני – נאום המצוות פרק ד' פסוק מ"ד - פרק כ"ז פסוק ח'
משה חוזר על כל המצוות שנצטוו במהלך ה40 שנה במדבר, ומוסיף עוד הרבה מצוות ופרטי מצוות שלא הוזכרו בתורה במהלך המסע במדבר, הנאום מתחיל ע"י הזכרת מעמד הר סיני.
הנאום השלישי – נאום הברית פרק כ"ז פסוק ט' - פרק ל"ג פסוק כ"ט
משה כורת ברית בין ישראל לה', מלמדם את שירת האזינו ומברכם לפני מותו.
שני החלקים הנוספים.
חלק ראשון – (ג' פסוקים) פרק ד' פסוקים מ"א – מ"ג
הבדלת ערי המקלט – בין הנאום הראשון לשני.
חלק שני – (י"ב פסוקים) פרק ל"ד
סדר פטירת משה, האבל, ועליית יהושע לגדולה – בסוף הספר.
פרק א׳ – הקדמה לספר דברים ותחילת נאום התוכחה
ההקדמות לשלושת חלקי הספר (פסוקים א' – ה')
ההקדמה לנאום הראשון (פסוקים א' – ב')
בשונה מהספרים הקודמים שבהם כתוב מה שמשה אמר מדי פעם לפי מה שה' אמר לו, בספר הזה כל הדברים הם מה שמשה דבר אל בני ישראל כולם בעבר הירדן בערבות מואב, משה אסף את כל ישראל, כדי שלא יהיה אחד שיאמר שאם הוא היה נמצא מול משה כשמשה הוכיח את ישראל הוא היה עונה לו, ולכן הוא אמר להם – כולכם כאן, אם למישהו יש תשובה שיאמר, ובדרך נס כולם שמעו אותו.
בתחילה משה מונה את כל המקומות שבהם חטאו ברמזים:
במדבר – כשאמרו מי יתן מותנו במדבר לפני שקבלו את המן והשליו.
בערבה – החטא עם בנות מואב ובעל פעור בערבות מואב.
מול סוף – שהתלוננו לפני ואחרי קריעת ים סוף (המבלי אין קברים / כשם שאנו).
בין פארן – המרגלים במדבר פארן.
ובין תפל ולבן – שתפלו על המן הלבן שהוא לחם קלוקל.
וחצרות – שראו את עונש מרים בחצרות ולא למדו לקח וחטאו במרגלים.
וחצרות – שנקהלו קרח ועדתו על משה ואהרן בחצר אהל מועד.
ודי זהב – חטא העגל שהיה מזהב וחטאו כי היה להם יותר מדי זהב.
הוא מוכיח אותם גם על התלונות בתבערה שהתלוננו על טוב ה' שהסיע אותם בשלושה ימים, מסע של אחד עשר יום בשביל להכניס אותם במהירות לארץ.
ההקדמה לנאום השני (פסוקים ג' – ד')
בראש חודש שבט משה דיבר אל בני ישראל את כל מה שאמר
בעבר שה' ציוה אותו.
משה הוכיח אותם דווקא לפני מיתתו בגלל שלמד מיעקב שהוכיח את בניו דווקא לפני מיתתו.
וכן משה אמר זאת לישראל דווקא אחרי שהיכה את סיחון מלך האמורי שהיה מלך חזק וקשה – שיושב בחשבון שהיא עיר חזקה וקשה.
וכן אחרי שהוא היכה את עוג מלך הבשן שהיה מלך חזק וקשה – שיושב בעיר עשתרות שהיא עיר חזקה וקשה שנמצאת בממלכת אדרעי.
והוא חיכה עד אז בשביל שלא יגידו שהוא רוצה תירוץ למה לא הכניס אותם, לכן קודם כבש, הושיב אותם, חילק את השטחים האלה, ואז ציווה אותם את המצוות.
ההקדמה לנאום השלישי (פסוק ה')
כשהיו בעבר הירדן בערבות מואב משה התחיל לבאר את התורה בשבעים לשון כמו שנלמד בנאום השלישי לקראת סוף הספר.
תחילת הנאום הראשון – נאום המוסר והתוכחה (עד ד' מ"ד)
ציווי ה׳ להתקדם לכיוון ירושת הארץ (פסוקים ו' – ח')
לאחר שישבו תקופה בחורב ליד הר סיני, הקב"ה אמר להם שהם ישבו בהר סיני כבר מספיק זמן וכן שהם כבר קיבלו שם הרבה דברים חשובים כגון משכן, מנורה, כלים, דיינים ותורה.
ה' הורה להם להתקדם בדרך הקצרה ביותר לכיוון ארץ ישראל ולקחת בקלות את ההר שהאמוריים יושבים שם, לאחר מכן לקחת את כל האזורים שיושבים בהם העמים השכנים של האמורי, את הערבה (עמק), את ההר הגדול שבמרכז ארץ ישראל, את השפלה שבדרום הארץ, את הנגב שבקצה הדרומי ומנוגב ממים, את הערים של פלישתים שבחוף הים ואת כל ארץ הכנעני והלבנון עד צפון הארץ ועד נהר פרת שמכונה הנהר הגדול בגלל חשיבותה של הארץ.
משה אומר לעם ישראל שיראו את ארץ ישראל שה' נתן אותה לפניהם והם היו אמורים לקבל אותה ללא שום מלחמה, פשוט להיכנס ולהתיישב, ורק מכיוון שחטאו במרגלים הם יאלצו להילחם על כל שעל ועיר (ואכן הם לא הצליחו לכבוש את כל הארץ).
מינוי שופטים ודיינים (פסוקים ט' – י״ח)
משה מוסיף ואומר כי מכיוון שבהר סיני הם עמדו ממש לפני הכניסה לארץ לכן הוא רצה על פי ה' למנות להם דיינים ושופטים שינהיגו וישפטו אותם, וזה מכיוון שה' אמר לו שהוא לא יוכל לבדו לשאת ולדון ואותם.
וזה בגלל שה' הגדיל אתכם מאוד ואתם משולים ליום (יממה) שבה יש את השמש והירח שאתם משולים להם ולכוכבים שקיימים לעולם וכן חשובים כמותם.
ולכן ה' אמר שאם דיין יטעה בדין הוא מקבל על עצמו את העונש של עיוות הדין שנעשה, וה' לא הסכים שמשה ישא את כל העונשים על עצמו,
מכיוון שמשה הזכיר את מעלתם של ישראל הוא בירך אותם שה' יוסיף עליהם עוד אלף פעמים מהכמות שהם היום (עוד 600,000,000).
עם ישראל טענו שה' בירך אותם בלי גבול, והוא מברך אותם בכמות מוגבלת.
ענה להם משה שאכן ה' יברך אותם כאשר דיבר להם, ומה שהוא אמר זה היה תוספת מצידו, לא מיעוט לדברי ה'.
משה הוסיף לעם ישראל שאם תאמרו שהרי אני גם אמור לקבל שכר על כל המשא אז שווה לי להסתכן בעונש, אבל אני לא אוכל לעשות זאת כי ה' ציווה אותי לא לעשות זאת.
כמו כן מוסיף משה שאתם בוודאי זוכרים את הטירחה שאתם מטריחים את הדיינים – שאם אחד רואה שהוא עומד להפסיד הוא לא מקבל זאת וישר מנסה להביא עוד הוכחות, טענות ועדים לטובתו.
וכן את הטענות שהיו להם על משה ואיך פירשו כל התנהגות שלו כמשהו שלילי וכאילו כל היום הוא רק יושב וחושב איך לעשות דברים רעים לעם ישראל.
וכן את המריבות והתלונות שהם התלוננו על הרבה דברים והלכו לבית דין על כל דבר קטן במקום להשלים ולהתפשר.
לכן אמרתי לכם שתביאו לי: אנשים – צדיקים, חכמים – ענווים, נבונים – מבינים דבר מתוך דבר, וידועים לשבטיכם – שיש להם שם טוב בציבור
והם אהובים עליכם, ואני אמנה אותם שיהיו מכובדים
ובראש השבטים שלכם כך שתנהגו בהם כבוד ויראה.
ואתם במקום להגיד לי שאתם רוצים אותי, ישר אמרתם שמה שאמרתי זה טוב ואכן אנחנו רוצים שיהיו דיינים שאנחנו מכירים כי רציתם אנשים שתוכלו לתת להם שוחד ושיעשו לכם פרוטקציות, וגם אמרתם שצריך לעשות זאת במהרה.
אני לקחתי באמת אנשים חכמים וידועים (נבונים הוא לא מצא) ושמתי אותם שיהיו ממונים עליכם, שרי אלפים – שר לכל אלף, שרי מאות – שר לכל מאה, שרי חמישים – שר לכל חמישים, שרי עשרות – שר לכל עשרה, וכן מיניתי שוטרים שיעזרו לגרום שפסק הדין יתבצע.
ההוראות לממנים ולדיינים
משה מורה לדיינים שיהיו מתונים בדין וגם אם הם מכירים את הדין ממקרים דומים שלא יזדרזו לפסוק אלא יבדקו הכל מחדש, כמו כן הוא הסביר להם שהם כבר לא אנשים פרטיים אלא הם ברשות הציבור ומשועבדים לו, שישמעו את טענות שני הצדדים לפני שידונו, וישפטו בצדק גם אם זה שני אוהבים שבאים לברר ספק ממוני וגם אם זה שניים שרבים וטוענים שהשני גזלן.
משה הורה לממנים את הדיינים שימנו רק את מי שהם יודעים שהוא אכן בקיא ויודע לדון כי אחרת כל דין שהוא ידון לא נכון הם יחויבו בעונש על עיוות הדין של אותו דין.
משה חוזר להורות לדיינים ומורה להם שגם אם הנידון הוא פרוטה וגם אם הוא סכום אדיר שיתייחסו אליו באותה רצינות, הוא גם הוסיף להם שאסור להם לפחד מלפסוק פסק דין מחמת כל חשש, כי בסוף ה' יחייב לבדו את החייב ויזכה את הזכאי אבל מהדיין הוא יפרע על שגרם לכך שהוא היה צריך לעשות זאת.
ומשה אמר להם שהוא אמר להם שכל מה שקשה להם יביאו אליו והוא יענה להם ועל זה הוא נענש שנשתכחה ממנו הלכה בבנות צלפחד.
והוא ציווה את הדיינים גם על עשרת ההבדלים שיש בין דיני אדם לדיני נפשות, שהם: 1) בדיני ממונות יש שלשה דיינים ובנפשות עשרים ושלשה. 2) בממונות פותחים גם לזכות וגם לחובה ובנפשות רק לזכות. 3) שבממונות פוסקים על פי רוב של אחד ובנפשות צריך לפחות שניים. 4) שבממונות מחזירים לדון בין לזכות ובין לחובה ובנפשות רק לזכות. 5) שבממונות הכל מלמדים זכות וחובה ובנפשות הכל מלמדים זכות ולא חובה. 6) שבממונות מי שלימד זכות יכול ללמד חובה, ומי שלימד חובה יכול ללמד זכות, אבל בנפשות מי שלימד זכות יכול ללמד רק זכות ולא יכול ללמד חובה. 7) שדיני ממונות אפשר לגמור בלילה אם התחילו ביום ודיני נפשות לא. 8) דיני ממונות אפשר לגמור באותו יום בין לזכות ובין לחובה אבל בנפשות אם זה לחובה צריך לגמור ביום שאחרי. 9) שבממונות מתחילים מהגדול ובנפשות מן הצד. 10) שהכל כשרים לדון ממונות ודיני נפשות כשרים רק מיוחסים.
המסע לקדש ברנע וניסי המדבר (פסוקים י״ט – כ״א)
משה מתאר את המסע של שלושת הימים דרך המדבר הגדול והנורא עד קדש ברנע, הוא מדגיש להם שהם ראו איך במדבר הזה היו נחשים ועקרבים ענקיים ונוראיים ואיך שהענן חיסל את כולם ע"י ששלח להם ברקים שחישמלו אותם, והוא הסביר להם שכך היה אמור להיות בכניסה לארץ, שהיו אמורים להיכנס ולא להילחם עם אף אחד – הענן היה מטפל בכולם! וגם אז אמרתי לכם שהנה אתם אנשים כשרים וראויים וכבר אנחנו עומדים להיכנס לארץ ללא שום מלחמה ומאבק ולקבל אותה ומה שנשאר לכם זה רק להיכנס ולהתיישב, כי ה' כבר נתן לכן את הארץ, אתם לא צריכים לטרוח ולקחת אותה.
בקשת המרגלים, דיבתם ובכיית העם (פסוקים כ״ב – כ״ח)
בכל אופן אתם בחרתם לבקש מרגלים ובאתם אלי בצורה לא מכובדת ותוך כדי דחיפות של אחד את השני וגם את המכובדים מכם, וביקשתם לשלוח אנשים שיבדקו:
בגללם עם ישראל התחילו להתלונן באהלים שלהם ולומר שכל מה שה' הוציא אותם ממצרים והוליך אותם במדבר היה בשביל להכניס אותם לארץ ישראל ולהרוג אותם שם, וכל זה בגלל שה' שונא אותם.
הם אמרו שאיך הם יכולים לעלות אחרי שהמרגלים סיפרו להם על האנשים המרובים שיש שם ושהם יותר גדולים מאיתנו, כמו כן הערים שם מבוצרות ונראות כאילו נוגעות בשמים, ובנוסף יש שם את בני הענקים שאין לנו סיכוי בכלל להתמודד איתם.
תגובת משה (פסוקים כ״ט – ל"ג)
משה אומר שהוא ניסה לחזק אותם ואמר להם שהם בכלל לא אמורים להילחם ולכן אין להם סיבה לפחד, וה' ילחם איתם כמו שנלחם עם כל מצרים והשמיד אותה.
משה גם הזכיר להם את המדבר שהלכו בו והם ראו שם איך כל הנחשים והשרפים היו שוכבים מתים ואיך שה' סחב אותם בלי טורח במשך כל המסע מאז שיצאו ממצרים עד עכשיו כמו שאדם סוחב את הבן שלו.
משה גם אמר להם שזה ממש פלא שאחרי כל הניסים הם פתאום לא מאמינים בה' בדבר הקטן הזה.
ושלא יחשבו שעכשיו זה אחרי חטא העגל, תבערה והמתאוננים ולכן ה' לא יציל אותם כי הטענה הזאת לא נכונה, שהרי גם עכשיו הארון הולך לפניהם בשביל לתור להם מקום, ה' הולך לפניהם בעמוד אש בלילה כדי שתראו את הדרך וביום עמוד הענן מנחה אותם ואם כך אתם רואים שגם עכשיו ה' משגיח עליכם בכל רגע ואתם חשובים לו, ואיך הגעתם לומר "בשנאת ה' אותנו"???
תגובת ה' והעונש (פסוקים כ״ט – מ')
משה ממשיך לספר שה' שמע את הדברים שהעם התלונן – כעס עליהם - ונשבע שאף אחד מהמרגלים ומכל בני הדור שהם בני 20 ומעלה לא יזכה לראות את ארץ ישראל.
מי שכן יזכה זה כלב בן יפונה שהוא יזכה לראות את הארץ ובנוסף ה' יתן לו את חברון שבה הוא דרך כשהלך להתפלל, והעיר תהיה שייכת לו ולבניו, בגלל שלמרות שהיה נראה שהוא עם המרגלים, באמת בליבו הוא היה רק עם ה' וכל מה שלא גילה זאת היה רק בשביל שיוכל לשכנע את שאר העם באמת.
משה רוצה לומר שגם יהושע יראה ויכנס ואפילו ינחיל את הארץ אבל קודם הוא מקדים לומר למה הוא עצמו לא מנחיל את הארץ.
משה מוסיף שבנוסף לחטא של המרגלים הם חטאו גם במי מריבה ששם בגלל שעם ישראל לא האמינו, ה' רצה שמשה יקדש את שמו ע"י שידבר לסלע, ומכיוון שמשה לא עשה את זה, ה' כעס עליו וגזר שהוא לא יכנס לארץ אלא רק יוכל לראות אותה (כל דור המרגלים לא יכלו אפילו לראות).
משה חוזר וממשיך כעת את שבועת ה' - ויהושע בן נון הוא יכנס לארץ ישראל וה' הורה למשה לחזק את יהושע בדברים כי הוא עומד להנחיל את הארץ לישראל.
ה' גם הוסיף ונשבע שהילדים הקטנים שאמרתם שאתם חוששים שילקחו בשבי וכן הילדים הגדולים יותר שמעל גיל י"ג אך פחות מעשרים הם כן יבואו לארץ כנען והם אלה שירשו אותה.
לאחר שה' סיים את השבועה הוא הורה שכשהם יסעו מהמקום שבו הם נמצאים הם לא יסעו לכיוון ארץ ישראל אלא לכיוון דרום לכיוון ים סוף ובמקביל אליו.
המעפילים (פסוקים מ"א – מ"ד)
כאשר בני ישראל שמעו את העונש של ה', חלק מהם עדיין לא הכניעו את ליבם ולא הבינו את שורש החטא, ובמקום להבין שהחטא היה שלא שמעו בקו ה' והתיקון הוא כן לשמוע, הם סברו שהחטא היה שלא נכנסו לארץ ולכן רצו להיכנס אפילו שה' אמר לא.
הם אמרו למשה שהם אכן מבינים שחטאו ולכן הם מוכנים כן לעלות ולהילחם כמו שה' אמר בהתחלה, ואפילו כבר חגרו את כלי מלחמתם.
ה' ריחם עליהם ולא רצה שינזקו ולכן אמר למשה להגיד להם שלא יעלו ולא ילחמו כי הוא לא נמצא איתם ולכן אם הם כן יעלו וילחמו הם ימותו ד
לפני האויבים שלהם, משה אמר את זה לישראל אבל הם לא שמעו ג
בקולו ובמזיד עברו על דברי ה' ועלו אל הר האמורי להילחם.
האמורי והכנענים שגרים בהר ההוא ירדו לקראתם, היכו בהם, הרגו אותם ורדפו אחריהם עד חרמה, וגם תוך כדי המלחמה ישראל ראו את אהבת ה' שמיד כשאמורי הרג יהודי הוא מת כמו דבורה שמתה אחרי שעוקצת.
התשובה ואי קבלתה בשלמות (פסוקים מ״ה – מ"ו)
משה משבח אותם שסוף סוף אחרי המכה הזאת הם כן שבו בתשובה ובכו לפני ה' אבל ה' לא הכים כבר לקבל את התשובה בשביל למחול על הגזירה כי הם עשו חילול ה' מדי גדול.
אבל ה' הסכים להפחית להם מחומרת העונש ובמקום לנוע 38 שנים במדבר חצי מהזמן הם נחו בקדש וחצי נעו.
הם חנו בקדש 19 שנה.
פרק ב׳ – סיום גזירת המרגלים, אדום ומואב
הנדודים במדבר (פסוק א')
עוד 19 שנה עם ישראל נע ונד במדבר באיזור הר שעיר, וכך השלימו את הגזירה שה' גזר.
לא להתגרות באדום (פסוקים ב' – ח')
ה׳ מצווה להתחיל ללכת לכיוון ארץ ישראל אבל הוא מזהיר שמכיוון שהם עומדים לעבור בגבול של בני עשו, למרות שבני עשו פוחדים מהם וישראל יכולים לנצח אותם, שישמרו מאוד לא להתגרות ולהילחם איתם ואפילו לא לעבור שם בכח כי הארץ הזאת שייכת לבני עשו על פי ציווי ה'.
למעשה ארץ ישראל היתה צריכה לעבור מיצחק לאחד מבניו, אבל מכיוון שיחד איתה קיבלו גם את גלות מצרים, העדיפו בני עשו לקבל את ארץ שעיר ולוותר על ארץ ישראל, ולכן אם בני ישראל יקחו מהם את ארצם, בני עשו ידרשו חזרה את ארץ ישראל.
ה' הורה לישראל שיקנו מאדום לחם ומים ויאכלו וישתו מיד, כי הם לא צריכים צידה לדרך שהרי יש להם את המן והבאר, ה' אמר שזה חשוב כדי שאדום יראו שה' ברך אותם בכל המסע במדבר, ולא חסר להם שום דבר, והם עדיין עשירים גדולים למרות שארבעים שנה הם לא גידלו שום אוכל.
מכיוון שבני עשו לא נתנו רשות לעבור הם עקפו את הארץ שלהם והלכו מסביב דרך מדבר מואב.
דרך המדבר וגבול מואב (פסוקים ט' – י"ג)
כשהתקרבו למואב ה' הורה למשה לא להתגרות בהם ולא להתחיל איתם שום מלחמה, כי הארץ הזאת שייכת על פי ה' לבני לוט, (אברהם קיבל עשרה ארצות, שבעה נטלו ישראל, אחד עשו ושניים לוט).
ומשה לא רצה שיגידו לא כאילו בני לוט ועשו גנבו את הארצות האלה מאומות אחרות, לכן פירט את מי שישב קודם והדגיש שה' קיבלו ציווי מה' לכבוש את הארצות בדיוק כמו שישראל כובשים את ארץ כנען.
במואב ישבו עם שהיה גדול במספר בקומה ובכח, עד כדי כך שקרו להם רפאים כמו שהיו מכנים את הענקים רפאים, גם בני מואב קראו להם איימים בגלל שהם הטילו עליהם אימה.
בשעיר ישבו החורים, שגם הם היו מפחידים וה' נתן לבני עשו כח לרשת את ארצם בדיוק כמו שיתן כח לישראל לרשת את ארץ כנען.
ה' ציווה להתקדם ולעבור את נחל זרד שאחרי מואב כדי לא להילחם איתם
סיום דור המלחמה (פסוקים י"ד – י"ז)
ה' משה מסכם שמאז שהתיישבו בקדש ברנע עם חטא המרגלים עד שעברו את נחל זרד עברו 38 שנים שבהם מתו כל אנשי המלחמה – האנשים שהיו בגיל שראוי למלחמה ומעלה בשעת חטא המרגלים כמו שה' נשבע,
ה' גם דאג שהם ימותו בתוך הארבעים שנה ולא יותר כדי שלא יעכבו את שאר העם מלהיכנס לארץ.
אחרי שמתו כל החוטאים, ה' נגלה למשה פנים בפנים בחביבות מה
שלא קרה כבר 38 שנה, ולכן נאמר וידבר ה' ולא ויאמר כמו שהיה
כתוב מאז המרגלים.
לצערי לא הספקתי לסכם עד סוף הפרשה
ולכן אני מעלה בקצרה את הנקודות שעד סוף הפרשה
בעז"ה אם אספיק אשלים את זה במהלך השבוע
המשך פרק ב' – אדום, מואב, עמון וסיחון
הקדמה לספר דברים
ספר דברים מחולק לשלושה נאומים של משה, ועוד שני חלקים קטנים.
הנאום הראשון – נאום התוכחה פרק א' פסוק ו' - פרק ד' פסוק מ'
משה עובר על מה שהיה מיציאת מצרים ועד עכשיו, מזכיר ברמז את המקומות שניסו את ה', מזכיר את מינוי הדיינים שלאחר מתן תורה ומרחיב בחטא הגדול – חטא המרגלים, ובמה שהפסידו בגללו, מזכיר עוד כמה מקומות שחטאו, ומזהיר לא לעבוד עבודה זרה.
הנאום השני – נאום המצוות פרק ד' פסוק מ"ד - פרק כ"ז פסוק ח'
משה חוזר על כל המצוות שנצטוו במהלך ה40 שנה במדבר, ומוסיף עוד הרבה מצוות ופרטי מצוות שלא הוזכרו בתורה במהלך המסע במדבר, הנאום מתחיל ע"י הזכרת מעמד הר סיני.
הנאום השלישי – נאום הברית פרק כ"ז פסוק ט' - פרק ל"ג פסוק כ"ט
משה כורת ברית בין ישראל לה', מלמדם את שירת האזינו ומברכם לפני מותו.
שני החלקים הנוספים.
חלק ראשון – (ג' פסוקים) פרק ד' פסוקים מ"א – מ"ג
הבדלת ערי המקלט – בין הנאום הראשון לשני.
חלק שני – (י"ב פסוקים) פרק ל"ד
סדר פטירת משה, האבל, ועליית יהושע לגדולה – בסוף הספר.
פרק א׳ – הקדמה לספר דברים ותחילת נאום התוכחה
ההקדמות לשלושת חלקי הספר (פסוקים א' – ה')
ההקדמה לנאום הראשון (פסוקים א' – ב')
בשונה מהספרים הקודמים שבהם כתוב מה שמשה אמר מדי פעם לפי מה שה' אמר לו, בספר הזה כל הדברים הם מה שמשה דבר אל בני ישראל כולם בעבר הירדן בערבות מואב, משה אסף את כל ישראל, כדי שלא יהיה אחד שיאמר שאם הוא היה נמצא מול משה כשמשה הוכיח את ישראל הוא היה עונה לו, ולכן הוא אמר להם – כולכם כאן, אם למישהו יש תשובה שיאמר, ובדרך נס כולם שמעו אותו.
בתחילה משה מונה את כל המקומות שבהם חטאו ברמזים:
במדבר – כשאמרו מי יתן מותנו במדבר לפני שקבלו את המן והשליו.
בערבה – החטא עם בנות מואב ובעל פעור בערבות מואב.
מול סוף – שהתלוננו לפני ואחרי קריעת ים סוף (המבלי אין קברים / כשם שאנו).
בין פארן – המרגלים במדבר פארן.
ובין תפל ולבן – שתפלו על המן הלבן שהוא לחם קלוקל.
וחצרות – שראו את עונש מרים בחצרות ולא למדו לקח וחטאו במרגלים.
וחצרות – שנקהלו קרח ועדתו על משה ואהרן בחצר אהל מועד.
ודי זהב – חטא העגל שהיה מזהב וחטאו כי היה להם יותר מדי זהב.
הוא מוכיח אותם גם על התלונות בתבערה שהתלוננו על טוב ה' שהסיע אותם בשלושה ימים, מסע של אחד עשר יום בשביל להכניס אותם במהירות לארץ.
ההקדמה לנאום השני (פסוקים ג' – ד')
בראש חודש שבט משה דיבר אל בני ישראל את כל מה שאמר
בעבר שה' ציוה אותו.
משה הוכיח אותם דווקא לפני מיתתו בגלל שלמד מיעקב שהוכיח את בניו דווקא לפני מיתתו.
וכן משה אמר זאת לישראל דווקא אחרי שהיכה את סיחון מלך האמורי שהיה מלך חזק וקשה – שיושב בחשבון שהיא עיר חזקה וקשה.
וכן אחרי שהוא היכה את עוג מלך הבשן שהיה מלך חזק וקשה – שיושב בעיר עשתרות שהיא עיר חזקה וקשה שנמצאת בממלכת אדרעי.
והוא חיכה עד אז בשביל שלא יגידו שהוא רוצה תירוץ למה לא הכניס אותם, לכן קודם כבש, הושיב אותם, חילק את השטחים האלה, ואז ציווה אותם את המצוות.
ההקדמה לנאום השלישי (פסוק ה')
כשהיו בעבר הירדן בערבות מואב משה התחיל לבאר את התורה בשבעים לשון כמו שנלמד בנאום השלישי לקראת סוף הספר.
תחילת הנאום הראשון – נאום המוסר והתוכחה (עד ד' מ"ד)
ציווי ה׳ להתקדם לכיוון ירושת הארץ (פסוקים ו' – ח')
לאחר שישבו תקופה בחורב ליד הר סיני, הקב"ה אמר להם שהם ישבו בהר סיני כבר מספיק זמן וכן שהם כבר קיבלו שם הרבה דברים חשובים כגון משכן, מנורה, כלים, דיינים ותורה.
ה' הורה להם להתקדם בדרך הקצרה ביותר לכיוון ארץ ישראל ולקחת בקלות את ההר שהאמוריים יושבים שם, לאחר מכן לקחת את כל האזורים שיושבים בהם העמים השכנים של האמורי, את הערבה (עמק), את ההר הגדול שבמרכז ארץ ישראל, את השפלה שבדרום הארץ, את הנגב שבקצה הדרומי ומנוגב ממים, את הערים של פלישתים שבחוף הים ואת כל ארץ הכנעני והלבנון עד צפון הארץ ועד נהר פרת שמכונה הנהר הגדול בגלל חשיבותה של הארץ.
משה אומר לעם ישראל שיראו את ארץ ישראל שה' נתן אותה לפניהם והם היו אמורים לקבל אותה ללא שום מלחמה, פשוט להיכנס ולהתיישב, ורק מכיוון שחטאו במרגלים הם יאלצו להילחם על כל שעל ועיר (ואכן הם לא הצליחו לכבוש את כל הארץ).
מינוי שופטים ודיינים (פסוקים ט' – י״ח)
משה מוסיף ואומר כי מכיוון שבהר סיני הם עמדו ממש לפני הכניסה לארץ לכן הוא רצה על פי ה' למנות להם דיינים ושופטים שינהיגו וישפטו אותם, וזה מכיוון שה' אמר לו שהוא לא יוכל לבדו לשאת ולדון ואותם.
וזה בגלל שה' הגדיל אתכם מאוד ואתם משולים ליום (יממה) שבה יש את השמש והירח שאתם משולים להם ולכוכבים שקיימים לעולם וכן חשובים כמותם.
ולכן ה' אמר שאם דיין יטעה בדין הוא מקבל על עצמו את העונש של עיוות הדין שנעשה, וה' לא הסכים שמשה ישא את כל העונשים על עצמו,
מכיוון שמשה הזכיר את מעלתם של ישראל הוא בירך אותם שה' יוסיף עליהם עוד אלף פעמים מהכמות שהם היום (עוד 600,000,000).
עם ישראל טענו שה' בירך אותם בלי גבול, והוא מברך אותם בכמות מוגבלת.
ענה להם משה שאכן ה' יברך אותם כאשר דיבר להם, ומה שהוא אמר זה היה תוספת מצידו, לא מיעוט לדברי ה'.
משה הוסיף לעם ישראל שאם תאמרו שהרי אני גם אמור לקבל שכר על כל המשא אז שווה לי להסתכן בעונש, אבל אני לא אוכל לעשות זאת כי ה' ציווה אותי לא לעשות זאת.
כמו כן מוסיף משה שאתם בוודאי זוכרים את הטירחה שאתם מטריחים את הדיינים – שאם אחד רואה שהוא עומד להפסיד הוא לא מקבל זאת וישר מנסה להביא עוד הוכחות, טענות ועדים לטובתו.
וכן את הטענות שהיו להם על משה ואיך פירשו כל התנהגות שלו כמשהו שלילי וכאילו כל היום הוא רק יושב וחושב איך לעשות דברים רעים לעם ישראל.
וכן את המריבות והתלונות שהם התלוננו על הרבה דברים והלכו לבית דין על כל דבר קטן במקום להשלים ולהתפשר.
לכן אמרתי לכם שתביאו לי: אנשים – צדיקים, חכמים – ענווים, נבונים – מבינים דבר מתוך דבר, וידועים לשבטיכם – שיש להם שם טוב בציבור
והם אהובים עליכם, ואני אמנה אותם שיהיו מכובדים
ובראש השבטים שלכם כך שתנהגו בהם כבוד ויראה.
ואתם במקום להגיד לי שאתם רוצים אותי, ישר אמרתם שמה שאמרתי זה טוב ואכן אנחנו רוצים שיהיו דיינים שאנחנו מכירים כי רציתם אנשים שתוכלו לתת להם שוחד ושיעשו לכם פרוטקציות, וגם אמרתם שצריך לעשות זאת במהרה.
אני לקחתי באמת אנשים חכמים וידועים (נבונים הוא לא מצא) ושמתי אותם שיהיו ממונים עליכם, שרי אלפים – שר לכל אלף, שרי מאות – שר לכל מאה, שרי חמישים – שר לכל חמישים, שרי עשרות – שר לכל עשרה, וכן מיניתי שוטרים שיעזרו לגרום שפסק הדין יתבצע.
ההוראות לממנים ולדיינים
משה מורה לדיינים שיהיו מתונים בדין וגם אם הם מכירים את הדין ממקרים דומים שלא יזדרזו לפסוק אלא יבדקו הכל מחדש, כמו כן הוא הסביר להם שהם כבר לא אנשים פרטיים אלא הם ברשות הציבור ומשועבדים לו, שישמעו את טענות שני הצדדים לפני שידונו, וישפטו בצדק גם אם זה שני אוהבים שבאים לברר ספק ממוני וגם אם זה שניים שרבים וטוענים שהשני גזלן.
משה הורה לממנים את הדיינים שימנו רק את מי שהם יודעים שהוא אכן בקיא ויודע לדון כי אחרת כל דין שהוא ידון לא נכון הם יחויבו בעונש על עיוות הדין של אותו דין.
משה חוזר להורות לדיינים ומורה להם שגם אם הנידון הוא פרוטה וגם אם הוא סכום אדיר שיתייחסו אליו באותה רצינות, הוא גם הוסיף להם שאסור להם לפחד מלפסוק פסק דין מחמת כל חשש, כי בסוף ה' יחייב לבדו את החייב ויזכה את הזכאי אבל מהדיין הוא יפרע על שגרם לכך שהוא היה צריך לעשות זאת.
ומשה אמר להם שהוא אמר להם שכל מה שקשה להם יביאו אליו והוא יענה להם ועל זה הוא נענש שנשתכחה ממנו הלכה בבנות צלפחד.
והוא ציווה את הדיינים גם על עשרת ההבדלים שיש בין דיני אדם לדיני נפשות, שהם: 1) בדיני ממונות יש שלשה דיינים ובנפשות עשרים ושלשה. 2) בממונות פותחים גם לזכות וגם לחובה ובנפשות רק לזכות. 3) שבממונות פוסקים על פי רוב של אחד ובנפשות צריך לפחות שניים. 4) שבממונות מחזירים לדון בין לזכות ובין לחובה ובנפשות רק לזכות. 5) שבממונות הכל מלמדים זכות וחובה ובנפשות הכל מלמדים זכות ולא חובה. 6) שבממונות מי שלימד זכות יכול ללמד חובה, ומי שלימד חובה יכול ללמד זכות, אבל בנפשות מי שלימד זכות יכול ללמד רק זכות ולא יכול ללמד חובה. 7) שדיני ממונות אפשר לגמור בלילה אם התחילו ביום ודיני נפשות לא. 8) דיני ממונות אפשר לגמור באותו יום בין לזכות ובין לחובה אבל בנפשות אם זה לחובה צריך לגמור ביום שאחרי. 9) שבממונות מתחילים מהגדול ובנפשות מן הצד. 10) שהכל כשרים לדון ממונות ודיני נפשות כשרים רק מיוחסים.
המסע לקדש ברנע וניסי המדבר (פסוקים י״ט – כ״א)
משה מתאר את המסע של שלושת הימים דרך המדבר הגדול והנורא עד קדש ברנע, הוא מדגיש להם שהם ראו איך במדבר הזה היו נחשים ועקרבים ענקיים ונוראיים ואיך שהענן חיסל את כולם ע"י ששלח להם ברקים שחישמלו אותם, והוא הסביר להם שכך היה אמור להיות בכניסה לארץ, שהיו אמורים להיכנס ולא להילחם עם אף אחד – הענן היה מטפל בכולם! וגם אז אמרתי לכם שהנה אתם אנשים כשרים וראויים וכבר אנחנו עומדים להיכנס לארץ ללא שום מלחמה ומאבק ולקבל אותה ומה שנשאר לכם זה רק להיכנס ולהתיישב, כי ה' כבר נתן לכן את הארץ, אתם לא צריכים לטרוח ולקחת אותה.
בקשת המרגלים, דיבתם ובכיית העם (פסוקים כ״ב – כ״ח)
בכל אופן אתם בחרתם לבקש מרגלים ובאתם אלי בצורה לא מכובדת ותוך כדי דחיפות של אחד את השני וגם את המכובדים מכם, וביקשתם לשלוח אנשים שיבדקו:
- באיזה לשון מדברים בארץ (זה לא היה אמור להיות רלוונטי כי לא היה אמור להישאר אף אחד)
- דרך איזה דרך נח ללכת ולעלות (זה לא היה אמור להיות רלוונטי כי ענני הכבוד היו מסיעים אותם ועמוד הענן והארון מראים להם את הדרך)
- איזה ערים כדאי לכבוש ראשונות שאחרי זה יהיה יותר קל לכבוש את האחרות (זה לא היה אמור להיות רלוונטי כי הרי הם לא
היו אמורים בכלל להילחם רק להגיע ולהתיישב)
בגללם עם ישראל התחילו להתלונן באהלים שלהם ולומר שכל מה שה' הוציא אותם ממצרים והוליך אותם במדבר היה בשביל להכניס אותם לארץ ישראל ולהרוג אותם שם, וכל זה בגלל שה' שונא אותם.
הם אמרו שאיך הם יכולים לעלות אחרי שהמרגלים סיפרו להם על האנשים המרובים שיש שם ושהם יותר גדולים מאיתנו, כמו כן הערים שם מבוצרות ונראות כאילו נוגעות בשמים, ובנוסף יש שם את בני הענקים שאין לנו סיכוי בכלל להתמודד איתם.
תגובת משה (פסוקים כ״ט – ל"ג)
משה אומר שהוא ניסה לחזק אותם ואמר להם שהם בכלל לא אמורים להילחם ולכן אין להם סיבה לפחד, וה' ילחם איתם כמו שנלחם עם כל מצרים והשמיד אותה.
משה גם הזכיר להם את המדבר שהלכו בו והם ראו שם איך כל הנחשים והשרפים היו שוכבים מתים ואיך שה' סחב אותם בלי טורח במשך כל המסע מאז שיצאו ממצרים עד עכשיו כמו שאדם סוחב את הבן שלו.
משה גם אמר להם שזה ממש פלא שאחרי כל הניסים הם פתאום לא מאמינים בה' בדבר הקטן הזה.
ושלא יחשבו שעכשיו זה אחרי חטא העגל, תבערה והמתאוננים ולכן ה' לא יציל אותם כי הטענה הזאת לא נכונה, שהרי גם עכשיו הארון הולך לפניהם בשביל לתור להם מקום, ה' הולך לפניהם בעמוד אש בלילה כדי שתראו את הדרך וביום עמוד הענן מנחה אותם ואם כך אתם רואים שגם עכשיו ה' משגיח עליכם בכל רגע ואתם חשובים לו, ואיך הגעתם לומר "בשנאת ה' אותנו"???
תגובת ה' והעונש (פסוקים כ״ט – מ')
משה ממשיך לספר שה' שמע את הדברים שהעם התלונן – כעס עליהם - ונשבע שאף אחד מהמרגלים ומכל בני הדור שהם בני 20 ומעלה לא יזכה לראות את ארץ ישראל.
מי שכן יזכה זה כלב בן יפונה שהוא יזכה לראות את הארץ ובנוסף ה' יתן לו את חברון שבה הוא דרך כשהלך להתפלל, והעיר תהיה שייכת לו ולבניו, בגלל שלמרות שהיה נראה שהוא עם המרגלים, באמת בליבו הוא היה רק עם ה' וכל מה שלא גילה זאת היה רק בשביל שיוכל לשכנע את שאר העם באמת.
משה רוצה לומר שגם יהושע יראה ויכנס ואפילו ינחיל את הארץ אבל קודם הוא מקדים לומר למה הוא עצמו לא מנחיל את הארץ.
משה מוסיף שבנוסף לחטא של המרגלים הם חטאו גם במי מריבה ששם בגלל שעם ישראל לא האמינו, ה' רצה שמשה יקדש את שמו ע"י שידבר לסלע, ומכיוון שמשה לא עשה את זה, ה' כעס עליו וגזר שהוא לא יכנס לארץ אלא רק יוכל לראות אותה (כל דור המרגלים לא יכלו אפילו לראות).
משה חוזר וממשיך כעת את שבועת ה' - ויהושע בן נון הוא יכנס לארץ ישראל וה' הורה למשה לחזק את יהושע בדברים כי הוא עומד להנחיל את הארץ לישראל.
ה' גם הוסיף ונשבע שהילדים הקטנים שאמרתם שאתם חוששים שילקחו בשבי וכן הילדים הגדולים יותר שמעל גיל י"ג אך פחות מעשרים הם כן יבואו לארץ כנען והם אלה שירשו אותה.
לאחר שה' סיים את השבועה הוא הורה שכשהם יסעו מהמקום שבו הם נמצאים הם לא יסעו לכיוון ארץ ישראל אלא לכיוון דרום לכיוון ים סוף ובמקביל אליו.
המעפילים (פסוקים מ"א – מ"ד)
כאשר בני ישראל שמעו את העונש של ה', חלק מהם עדיין לא הכניעו את ליבם ולא הבינו את שורש החטא, ובמקום להבין שהחטא היה שלא שמעו בקו ה' והתיקון הוא כן לשמוע, הם סברו שהחטא היה שלא נכנסו לארץ ולכן רצו להיכנס אפילו שה' אמר לא.
הם אמרו למשה שהם אכן מבינים שחטאו ולכן הם מוכנים כן לעלות ולהילחם כמו שה' אמר בהתחלה, ואפילו כבר חגרו את כלי מלחמתם.
ה' ריחם עליהם ולא רצה שינזקו ולכן אמר למשה להגיד להם שלא יעלו ולא ילחמו כי הוא לא נמצא איתם ולכן אם הם כן יעלו וילחמו הם ימותו ד
לפני האויבים שלהם, משה אמר את זה לישראל אבל הם לא שמעו ג
בקולו ובמזיד עברו על דברי ה' ועלו אל הר האמורי להילחם.
האמורי והכנענים שגרים בהר ההוא ירדו לקראתם, היכו בהם, הרגו אותם ורדפו אחריהם עד חרמה, וגם תוך כדי המלחמה ישראל ראו את אהבת ה' שמיד כשאמורי הרג יהודי הוא מת כמו דבורה שמתה אחרי שעוקצת.
התשובה ואי קבלתה בשלמות (פסוקים מ״ה – מ"ו)
משה משבח אותם שסוף סוף אחרי המכה הזאת הם כן שבו בתשובה ובכו לפני ה' אבל ה' לא הכים כבר לקבל את התשובה בשביל למחול על הגזירה כי הם עשו חילול ה' מדי גדול.
אבל ה' הסכים להפחית להם מחומרת העונש ובמקום לנוע 38 שנים במדבר חצי מהזמן הם נחו בקדש וחצי נעו.
הם חנו בקדש 19 שנה.
פרק ב׳ – סיום גזירת המרגלים, אדום ומואב
הנדודים במדבר (פסוק א')
עוד 19 שנה עם ישראל נע ונד במדבר באיזור הר שעיר, וכך השלימו את הגזירה שה' גזר.
לא להתגרות באדום (פסוקים ב' – ח')
ה׳ מצווה להתחיל ללכת לכיוון ארץ ישראל אבל הוא מזהיר שמכיוון שהם עומדים לעבור בגבול של בני עשו, למרות שבני עשו פוחדים מהם וישראל יכולים לנצח אותם, שישמרו מאוד לא להתגרות ולהילחם איתם ואפילו לא לעבור שם בכח כי הארץ הזאת שייכת לבני עשו על פי ציווי ה'.
למעשה ארץ ישראל היתה צריכה לעבור מיצחק לאחד מבניו, אבל מכיוון שיחד איתה קיבלו גם את גלות מצרים, העדיפו בני עשו לקבל את ארץ שעיר ולוותר על ארץ ישראל, ולכן אם בני ישראל יקחו מהם את ארצם, בני עשו ידרשו חזרה את ארץ ישראל.
ה' הורה לישראל שיקנו מאדום לחם ומים ויאכלו וישתו מיד, כי הם לא צריכים צידה לדרך שהרי יש להם את המן והבאר, ה' אמר שזה חשוב כדי שאדום יראו שה' ברך אותם בכל המסע במדבר, ולא חסר להם שום דבר, והם עדיין עשירים גדולים למרות שארבעים שנה הם לא גידלו שום אוכל.
מכיוון שבני עשו לא נתנו רשות לעבור הם עקפו את הארץ שלהם והלכו מסביב דרך מדבר מואב.
דרך המדבר וגבול מואב (פסוקים ט' – י"ג)
כשהתקרבו למואב ה' הורה למשה לא להתגרות בהם ולא להתחיל איתם שום מלחמה, כי הארץ הזאת שייכת על פי ה' לבני לוט, (אברהם קיבל עשרה ארצות, שבעה נטלו ישראל, אחד עשו ושניים לוט).
ומשה לא רצה שיגידו לא כאילו בני לוט ועשו גנבו את הארצות האלה מאומות אחרות, לכן פירט את מי שישב קודם והדגיש שה' קיבלו ציווי מה' לכבוש את הארצות בדיוק כמו שישראל כובשים את ארץ כנען.
במואב ישבו עם שהיה גדול במספר בקומה ובכח, עד כדי כך שקרו להם רפאים כמו שהיו מכנים את הענקים רפאים, גם בני מואב קראו להם איימים בגלל שהם הטילו עליהם אימה.
בשעיר ישבו החורים, שגם הם היו מפחידים וה' נתן לבני עשו כח לרשת את ארצם בדיוק כמו שיתן כח לישראל לרשת את ארץ כנען.
ה' ציווה להתקדם ולעבור את נחל זרד שאחרי מואב כדי לא להילחם איתם
סיום דור המלחמה (פסוקים י"ד – י"ז)
ה' משה מסכם שמאז שהתיישבו בקדש ברנע עם חטא המרגלים עד שעברו את נחל זרד עברו 38 שנים שבהם מתו כל אנשי המלחמה – האנשים שהיו בגיל שראוי למלחמה ומעלה בשעת חטא המרגלים כמו שה' נשבע,
ה' גם דאג שהם ימותו בתוך הארבעים שנה ולא יותר כדי שלא יעכבו את שאר העם מלהיכנס לארץ.
אחרי שמתו כל החוטאים, ה' נגלה למשה פנים בפנים בחביבות מה
שלא קרה כבר 38 שנה, ולכן נאמר וידבר ה' ולא ויאמר כמו שהיה
כתוב מאז המרגלים.
לצערי לא הספקתי לסכם עד סוף הפרשה
ולכן אני מעלה בקצרה את הנקודות שעד סוף הפרשה
בעז"ה אם אספיק אשלים את זה במהלך השבוע
המשך פרק ב' – אדום, מואב, עמון וסיחון
- ישראל עוברים ליד אדום ומואב, לא מתגרים, אלא רק קונים אוכל ומים.
- ישראל עוברים ליד עמון ולא מתגרים בו.
- מגיעים לסיחון וכובשים את כל ארצו.
- מגיעים לסיחון וכובשים את כל ארצו.
- משה חילק את השטחים שכבשו לראובן, גד וחצי שבט המנשה.
- המאמר הבא בסדרה 'סיכום פרשיות ספר דברים': סיכום פרשת ואתחנן
