הנה יש לחקור ביסוד פלוגתא דרש"י ורבינו תם (מנחות פרק הקומץ) בסדר כתיבת והנחת ארבע פרשיות של תפילין, האם בעינן כסדרן שנכתבו בתורה (קדש, והיה כי יביאך, שמע, והיה אם שמוע), או דלמא פרשת שמע היא האחרונה, ונמצאו והיה כי יביאך ופרשת והיה אם שמוע סמוכות זו לזו מבפנים, ושמע וקדש מן החוץ.
ונראה להביא ביאור מחודש בזה מתוך דקדוק בסוגיית הגמרא במנחות במחלוקת רבי ישמעאל ורבי עקיבא בעניין מספר הבתים שבתפילין מן התורה. דהנה תניא שם: "רבי ישמעאל אומר: לטטפת לטטפת לטוטפות, הרי כאן ארבע, דברי רבי ישמעאל". והקשו בתוספות (שם ד"ה לטוטפת), דהא ליכא שום פסוק בתורה דכתיב ביה "לטוטפות" בלשון רבים עם וי"ו, אלא תרי זימני כתיב "לטוטפת" (בפרשת והיה כי יבאך ובוהיה אם שמע), וחד זימנא כתיב "לטטפת" (בפרשת שמע). ותירצו התוספות דהכא סמך רבי ישמעאל על הכלל של "גורעין ומוסיפין ודורשין", ואם כן חשיב כאילו נכתב לטטפת, לטטפת, לטוטפות, דהיינו שתיים חסרות ואחת מלאה, וממילא הרי כאן ארבע. (וכעין זה מצינו שדרשו לגבי "והיה לכם לציצת" עיין שם ודו"ק).
ומעתה יש להתבונן, לשיטתו של רבי ישמעאל, מתי נתחדש בתורה עצמה הדין שיש בתפילין ארבעה בתים. הרי המילה השלישית, שהיא המכרעת למניין ארבעה בתים (בין אם מצד מדרש חסרות ויתרות ובין אם מצד גורעין ומוסיפין), כתובה בפרשת "והיה אם שמוע" ונמצא לפי זה, דעל פי סדר כתיבת התורה, עד שלא הגענו לפרשת והיה אם שמוע לא הושלם כלל הרמז והחיוב לבית הרביעי ואם כן, חלות הדין של הבית הרביעי מתחדשת ונקבעת דווקא מכוח פרשה זו.
לעומת זאת, רבי עקיבא שם פליג ואמר: "אינו צריך, טט בכתפי שתים, פת באפריקי שתים". כלומר, אין אנו צריכים לכלל של גורעין ומוסיפין ודורשין כדי להוציא מניין ארבעה, אלא עצם תיבת "טטפת" עצמה מורה על מניין ארבע, שהרי היא מורכבת משתי מילים בלשונות של אומות העולם שמשמעותן שתיים ושתיים.
והנה היכן כתיב "טטפת" חסר? הרי זה רק בפרשת שמע, ואילו בפרשת והיה כי יביאך וכן בפרשת והיה אם שמוע כתיב "לטוטפת" ולא מצינו שיהא המילה טוט בכתפי שנים ואם כן, לפי דרשתו של רבי עקיבא שעיקר הלימוד הוא מעצם התיבה "טטפת" כפי שהיא, נמצא שעיקר חלות וחידוש דין ארבעה בתים נלמד ומעוגן בפרשת שמע.
ומעתה מיושב היטב, דבזה גופא נחלקו רש"י ורבינו תם, ושורש מחלוקתם נעוץ במחלוקות ר' ישמעאל ורבי עקיבא. דמאחר שרבי ישמעאל סבר שעיקר הלימוד לבית הרביעי הוא מתיבת "לטוטפות" הכתובה בפרשת והיה אם שמוע, הרי שראוי לקבוע פרשה זו בסוף, כנגד הבית הרביעי שהוא המשלים את המניין, וזהו כסדרן של פרשיות בתורה כשיטת רש"י. אולם רבי עקיבא, דסבר שעיקר הלימוד הוא מתיבת "טטפת" שבפרשת שמע, סבירא ליה שראוי לקבוע דווקא את פרשת שמע בבית הרביעי המשלים, וממילא יש לשנות מן הסדר הכתוב בתורה ולשים את והיה אם שמוע קודם לה, וכשיטת רבינו תם שהוציא את שמע לחוץ.
ובאמת עיין שם בתוספות שדייקו במכילתא דרבי ישמעאל כשיטת רש"י וא"ש.
על פי יסוד זה יש לבאר את קושיית רבי יהושע בן קרחה במשנה בברכות (דף יג.): "למה קדמה שמע לוהיה אם שמוע? כדי שיקבל עליו עול מלכות שמים תחילה ואחר כך יקבל עליו עול מצוות". והקשו מפרשי המשנה והמפרשים שם מה בכלל קושיית הגמרא "למה קדמה", והרי זהו סדרן הפשוט והמפורש בתורה, שפרשת שמע כתובה בפרק ו' דספר דברים, ופרשת והיה אם שמוע כתובה בפרק י"א, ואטו חסר סדר בתורה שהוצרכנו לטעם מיוחד?
אלא הביאור בזה הוא דרבי יהושע בן קרחה סבר כרבי עקיבא (ויש לציין לשיטת תוס' שהיה בנו.), והרי לדידיה בסדר התפילין פרשת והיה אם שמוע קודמת לפרשת שמע, שהרי שמע היא בבית החיצון הרביעי. ומצאנו שתפילין וקריאת שמע קשורים זה בזה, שכל הקורא קריאת שמע בלא תפילין כאילו מעיד עדות שקר בעצמו (ברכות יד:). ועל כן הקשה הריב"ק שפיר: מאחר שבתפילין סדר המקומות והיה אם שמוע קודמת לשמע (לפי שיטת רבי עקיבא וכדעת ר"ת), אם כן למה בקריאת שמע בפה נשתנה הדין וקדמה שמע לוהיה אם שמוע?
ועל זה תירץ ריב"ק, דשאני קריאת שמע בפה, שבה יש עניין מיוחד של "כבוד שמיים", שיהיה קיבול עול מלכות שמים תחילה. ואף על פי שבתפילין נכתב באופן שקבלו ישראל התורה והקדימו נעשה לנשמע מכל מקום כשמקבל בדיבור בעינן להקדים כבוד מלכותו.
אך חזינן שם בגמרא שרבי שמעון בר יוחאי פליג אריב"ק, ותניא: "רבי שמעון בן יוחאי אומר: בדין הוא שיקדים שמע לוהיה אם שמוע, שזה ללמוד וזה ללמד...". הרי שרשב"י לא ניחא ליה בתירוצו של ריב"ק, אלא סבר דאף מצד הדין שמע קודמת, משום שיש בה דין לימוד המקדים לעשייה. ונראה דרשב"י לשיטתו סבר כדעת רבי ישמעאל, דאף בתפילין פרשת שמע קודמת לוהיה אם שמוע (כשיטת רש"י), וממילא אין שום קושיה מסדר התפילין, אלא הסדר בשניהם שווה, שהלימוד והייחוד קודמים לעשייה ולקבלת המצוות.
והנה דבר פלא מצינו בשו"ת מן השמיים (סימן פט), ששאל כמאן הלכתא, כרש"י או כרבינו תם, והשיבו לו מן השמיים בלשון זו: "אלו ואלו דברי אלוהים חיים, וכמחלוקת למטה כך מחלוקת למעלה.... והוא אשר דיבר ה' לאמור בקרובי אקדש ועל פני כל העם אכבד, וזהו כבודו בהיות פרשת עול מלכות שמים תחילה".
ויש להבין ביאור התשובה הזאת.
והנה המחבר באורח חיים (סימן לד סעיף ב) פסק וזו לשונו: "ירא שמים יצא ידי שניהם". וחזר וכתב שם בסעיף ד': "לא יניחם אלא מי שהוא ירא שמים ומוחזק בחסידות". והדבר צע"ג, דהרי לא מצינו בכל התורה כולה תנאי כזה שדין השייך ל"ירא שמים יוצא ידי שניהם" יהיה מותר רק למי ש"מוחזק בחסידות". (וכגון לגבי מי שמניח פרוסה בתוך השלמה, או הקושר מנעליו, שכל מי שרוצה להחמיר על עצמו הרשות בידו ואין בזה משום יוהרא), ואמאי שאני הכא?
אלא הביאור בזה נראה בהקדמת דברי המקובלים, שתפילין דרש"י מורים על בחינת "מוחין דאמא" ותפילין דרבינו תם מורים על "מוחין דאבא". והנה מי שמניח תפילין דרבינו תם, הרי הוא מקדים במחשבתו ובסדר הבתים את "והיה אם שמוע" לפרשת "שמע". וכפי שנתבאר לעיל, סדר זה מייצג את המדרגה העליונה של "הקדימו נעשה לנשמע", שהיא בחינת מלאכי השרת, למעלה מגדר הטבע האנושי הרגיל הדורש לימוד קודם למעשה.
וזהו שרמזו לו מן השמיים לרבינו יעקב: "בקרובי אקדש" – רק אותם שהם בדרגת "קרובי", המקורבים למלכות כמלאכי השרת, ראויים להניח תפילין שבהם והיה קודם לשמע. אבל מי שאינו במדרגה זו, ואף על פי כן בא להניח תפילין של רבינו תם המייצגים את קדימות המעשה והעבודה העליונה, הרי הוא עלול חס ושלום להיכנס בגדר "עמא פזיזא דקדמו פומייהו לאודנייהו" (שבת פח.), שאין תוכו כברו והנהגתו היא בדרך פזיזות ויוהרא ולא מכוח מעלה פנימית.
ומשום הכי דייק המחבר בלשונו: מעיקר הדין כל "ירא שמים" החפץ לצאת ידי חובת כל השיעורים ראוי לו לחוש לשתי השיטות. מכל מקום, למעשה, כדי שלא יהיה הדבר כיוהרא וכפזיזות של עמא פזיזא, תנאי יש בדבר – "ומוחזק בחסידות". כלומר, שיהיה ברור לכל שמעשיו הם לשם שמיים באמת ובתמים, ומתוך מדרגה רוחנית פנימית המגעת לכלל "בקרובי אקדש".
ונראה להביא ביאור מחודש בזה מתוך דקדוק בסוגיית הגמרא במנחות במחלוקת רבי ישמעאל ורבי עקיבא בעניין מספר הבתים שבתפילין מן התורה. דהנה תניא שם: "רבי ישמעאל אומר: לטטפת לטטפת לטוטפות, הרי כאן ארבע, דברי רבי ישמעאל". והקשו בתוספות (שם ד"ה לטוטפת), דהא ליכא שום פסוק בתורה דכתיב ביה "לטוטפות" בלשון רבים עם וי"ו, אלא תרי זימני כתיב "לטוטפת" (בפרשת והיה כי יבאך ובוהיה אם שמע), וחד זימנא כתיב "לטטפת" (בפרשת שמע). ותירצו התוספות דהכא סמך רבי ישמעאל על הכלל של "גורעין ומוסיפין ודורשין", ואם כן חשיב כאילו נכתב לטטפת, לטטפת, לטוטפות, דהיינו שתיים חסרות ואחת מלאה, וממילא הרי כאן ארבע. (וכעין זה מצינו שדרשו לגבי "והיה לכם לציצת" עיין שם ודו"ק).
ומעתה יש להתבונן, לשיטתו של רבי ישמעאל, מתי נתחדש בתורה עצמה הדין שיש בתפילין ארבעה בתים. הרי המילה השלישית, שהיא המכרעת למניין ארבעה בתים (בין אם מצד מדרש חסרות ויתרות ובין אם מצד גורעין ומוסיפין), כתובה בפרשת "והיה אם שמוע" ונמצא לפי זה, דעל פי סדר כתיבת התורה, עד שלא הגענו לפרשת והיה אם שמוע לא הושלם כלל הרמז והחיוב לבית הרביעי ואם כן, חלות הדין של הבית הרביעי מתחדשת ונקבעת דווקא מכוח פרשה זו.
לעומת זאת, רבי עקיבא שם פליג ואמר: "אינו צריך, טט בכתפי שתים, פת באפריקי שתים". כלומר, אין אנו צריכים לכלל של גורעין ומוסיפין ודורשין כדי להוציא מניין ארבעה, אלא עצם תיבת "טטפת" עצמה מורה על מניין ארבע, שהרי היא מורכבת משתי מילים בלשונות של אומות העולם שמשמעותן שתיים ושתיים.
והנה היכן כתיב "טטפת" חסר? הרי זה רק בפרשת שמע, ואילו בפרשת והיה כי יביאך וכן בפרשת והיה אם שמוע כתיב "לטוטפת" ולא מצינו שיהא המילה טוט בכתפי שנים ואם כן, לפי דרשתו של רבי עקיבא שעיקר הלימוד הוא מעצם התיבה "טטפת" כפי שהיא, נמצא שעיקר חלות וחידוש דין ארבעה בתים נלמד ומעוגן בפרשת שמע.
ומעתה מיושב היטב, דבזה גופא נחלקו רש"י ורבינו תם, ושורש מחלוקתם נעוץ במחלוקות ר' ישמעאל ורבי עקיבא. דמאחר שרבי ישמעאל סבר שעיקר הלימוד לבית הרביעי הוא מתיבת "לטוטפות" הכתובה בפרשת והיה אם שמוע, הרי שראוי לקבוע פרשה זו בסוף, כנגד הבית הרביעי שהוא המשלים את המניין, וזהו כסדרן של פרשיות בתורה כשיטת רש"י. אולם רבי עקיבא, דסבר שעיקר הלימוד הוא מתיבת "טטפת" שבפרשת שמע, סבירא ליה שראוי לקבוע דווקא את פרשת שמע בבית הרביעי המשלים, וממילא יש לשנות מן הסדר הכתוב בתורה ולשים את והיה אם שמוע קודם לה, וכשיטת רבינו תם שהוציא את שמע לחוץ.
ובאמת עיין שם בתוספות שדייקו במכילתא דרבי ישמעאל כשיטת רש"י וא"ש.
על פי יסוד זה יש לבאר את קושיית רבי יהושע בן קרחה במשנה בברכות (דף יג.): "למה קדמה שמע לוהיה אם שמוע? כדי שיקבל עליו עול מלכות שמים תחילה ואחר כך יקבל עליו עול מצוות". והקשו מפרשי המשנה והמפרשים שם מה בכלל קושיית הגמרא "למה קדמה", והרי זהו סדרן הפשוט והמפורש בתורה, שפרשת שמע כתובה בפרק ו' דספר דברים, ופרשת והיה אם שמוע כתובה בפרק י"א, ואטו חסר סדר בתורה שהוצרכנו לטעם מיוחד?
אלא הביאור בזה הוא דרבי יהושע בן קרחה סבר כרבי עקיבא (ויש לציין לשיטת תוס' שהיה בנו.), והרי לדידיה בסדר התפילין פרשת והיה אם שמוע קודמת לפרשת שמע, שהרי שמע היא בבית החיצון הרביעי. ומצאנו שתפילין וקריאת שמע קשורים זה בזה, שכל הקורא קריאת שמע בלא תפילין כאילו מעיד עדות שקר בעצמו (ברכות יד:). ועל כן הקשה הריב"ק שפיר: מאחר שבתפילין סדר המקומות והיה אם שמוע קודמת לשמע (לפי שיטת רבי עקיבא וכדעת ר"ת), אם כן למה בקריאת שמע בפה נשתנה הדין וקדמה שמע לוהיה אם שמוע?
ועל זה תירץ ריב"ק, דשאני קריאת שמע בפה, שבה יש עניין מיוחד של "כבוד שמיים", שיהיה קיבול עול מלכות שמים תחילה. ואף על פי שבתפילין נכתב באופן שקבלו ישראל התורה והקדימו נעשה לנשמע מכל מקום כשמקבל בדיבור בעינן להקדים כבוד מלכותו.
אך חזינן שם בגמרא שרבי שמעון בר יוחאי פליג אריב"ק, ותניא: "רבי שמעון בן יוחאי אומר: בדין הוא שיקדים שמע לוהיה אם שמוע, שזה ללמוד וזה ללמד...". הרי שרשב"י לא ניחא ליה בתירוצו של ריב"ק, אלא סבר דאף מצד הדין שמע קודמת, משום שיש בה דין לימוד המקדים לעשייה. ונראה דרשב"י לשיטתו סבר כדעת רבי ישמעאל, דאף בתפילין פרשת שמע קודמת לוהיה אם שמוע (כשיטת רש"י), וממילא אין שום קושיה מסדר התפילין, אלא הסדר בשניהם שווה, שהלימוד והייחוד קודמים לעשייה ולקבלת המצוות.
והנה דבר פלא מצינו בשו"ת מן השמיים (סימן פט), ששאל כמאן הלכתא, כרש"י או כרבינו תם, והשיבו לו מן השמיים בלשון זו: "אלו ואלו דברי אלוהים חיים, וכמחלוקת למטה כך מחלוקת למעלה.... והוא אשר דיבר ה' לאמור בקרובי אקדש ועל פני כל העם אכבד, וזהו כבודו בהיות פרשת עול מלכות שמים תחילה".
ויש להבין ביאור התשובה הזאת.
והנה המחבר באורח חיים (סימן לד סעיף ב) פסק וזו לשונו: "ירא שמים יצא ידי שניהם". וחזר וכתב שם בסעיף ד': "לא יניחם אלא מי שהוא ירא שמים ומוחזק בחסידות". והדבר צע"ג, דהרי לא מצינו בכל התורה כולה תנאי כזה שדין השייך ל"ירא שמים יוצא ידי שניהם" יהיה מותר רק למי ש"מוחזק בחסידות". (וכגון לגבי מי שמניח פרוסה בתוך השלמה, או הקושר מנעליו, שכל מי שרוצה להחמיר על עצמו הרשות בידו ואין בזה משום יוהרא), ואמאי שאני הכא?
אלא הביאור בזה נראה בהקדמת דברי המקובלים, שתפילין דרש"י מורים על בחינת "מוחין דאמא" ותפילין דרבינו תם מורים על "מוחין דאבא". והנה מי שמניח תפילין דרבינו תם, הרי הוא מקדים במחשבתו ובסדר הבתים את "והיה אם שמוע" לפרשת "שמע". וכפי שנתבאר לעיל, סדר זה מייצג את המדרגה העליונה של "הקדימו נעשה לנשמע", שהיא בחינת מלאכי השרת, למעלה מגדר הטבע האנושי הרגיל הדורש לימוד קודם למעשה.
וזהו שרמזו לו מן השמיים לרבינו יעקב: "בקרובי אקדש" – רק אותם שהם בדרגת "קרובי", המקורבים למלכות כמלאכי השרת, ראויים להניח תפילין שבהם והיה קודם לשמע. אבל מי שאינו במדרגה זו, ואף על פי כן בא להניח תפילין של רבינו תם המייצגים את קדימות המעשה והעבודה העליונה, הרי הוא עלול חס ושלום להיכנס בגדר "עמא פזיזא דקדמו פומייהו לאודנייהו" (שבת פח.), שאין תוכו כברו והנהגתו היא בדרך פזיזות ויוהרא ולא מכוח מעלה פנימית.
ומשום הכי דייק המחבר בלשונו: מעיקר הדין כל "ירא שמים" החפץ לצאת ידי חובת כל השיעורים ראוי לו לחוש לשתי השיטות. מכל מקום, למעשה, כדי שלא יהיה הדבר כיוהרא וכפזיזות של עמא פזיזא, תנאי יש בדבר – "ומוחזק בחסידות". כלומר, שיהיה ברור לכל שמעשיו הם לשם שמיים באמת ובתמים, ומתוך מדרגה רוחנית פנימית המגעת לכלל "בקרובי אקדש".
