בס"ד
פסחים מ"ט
ויקרא יעקב אל בניו ואימר קבצו וגו'.
פסחים נ"ו ביקש יעקב לגלות לבניו את הקץ ונסתלקה ממנו שכינה, אמר שמא ח"ו יש במיטתי פסול כאברהם שיצא ממנו ישמעאל ואבי יצחק שיצא ממנו עשיו, אמרו לו בניו שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד, כשם שאין בלבך אלא אחד כך אין בלבנו אלא אחד, באותה שעה פתח יעקב ואמר ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד.
יש במאמר זה כמה תמיהות.
בפשוטם של דברים ידיעת הקץ אינה תלויה בגילוי שכינה, וגם כאשר נסתלקה מיעקב שכינה עדיין ידע את הקץ, אלא שסילוק שכינה רמז לו איזה דבר, ודבר זה גרם לו לחשוש שמא בבניו יש פסול. ויש לנו להעמיק בדבר, מה נרמז כאן ליעקב, [ובמדרש יש שנסתם הקץ ממנו, ולא כך הוא פשוטה של גמ'].
וכאשר ארע לא כן חשש אלא לשמא נמצא במיטתו פסול והלב מרגיש טעם מיוחד בלשון מיטה החל כאן.
ואין חששו חשש בלבד, אלא בנוי ומיוסד הוא על מהלכי האבות, אברהם שיצא ממנו ישמעאל ויצחק שיצא ממנו עשיו. אמרו לו בניו כשם שאין בלבך אלא אחד כך בלבנו. ואת ליבם גילו כאן, שאין בו אלא אחד, יחידו של עולם, ולמדנו לכאורה שפגם ישמעאל ועשיו בסוד היחוד הוא, אע"פ שלא כפרו בו ית', מ"מ א"א להם לומר שאין בליבם אלא אחד, וזהו הפסול היוצא מהאבות, ויש לנו להבין דבר זה, היאך יוצא פסול מאברהם ויצחק אשר בסוד היחוד פוגם, ולהבין שישמעאל ועשיו פוגמים במידת האבות במידת החסד והדין יש לנו איזו השגה בזה, אך מה לזה וליחודו ית'.
ואמנם אמרו ז"ל כי כפר עשיו בתחיית המתים, אבל שלא האמין ביחודו זה לא שמענו.
ונטעם כאן טעם נוסף, באמרם כשם שאין בלבך אלא אחד כך בלבנו, הלב שווה, לבך ולבנו.
פתח יעקב ואמר ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד.
ומה ענין זה לזה, ליחוד ה' בלבות בניו, לברכה זו.
ומה באמת הטעם שלאחר מכן לא חזר וגילה להם את הקץ.
וטעימה קלה אגיד.
ויעל ה' מעליו כאשר כלה לדבר אתו. וברש"י האבות הן הן המרכבה, וכביכול ממנו עצמו נתעלה.
הבנת הדבר לפי ערכנו.
כי האבות יסוד בעולם מהלכים שמעלים את בורא העולם, מהלכים אלו מכונים מרכבה, ענין מרכבה הוא להביא את הרוכב בה למחוז חפצא, כל כולה אינה אלא כלי המיוחד לזה, ואין בה כח עצמי, אלא היא המהלך שמשמש בכח הסוס להביא את היושב למחוז חפצו.
והאבות הקדושים כל אחד מהם כביכול מביא את רצונו של בורא העולם אל תכליתו, שכל העולם לא יהיה אלא כעלול אל עילתו, להעלות את ה' מעל העולם. ויעל ה' מעליו.
הנהגה זו סודה נקרא הנהגת היחוד, וכבר נודעו דברי הרמח"ל כי מעל הנהגת שכר ועונש, מידת המלכות, מעליהם מונהגת הנהגת היחוד.
להבין.
יחוד הפירוש שהוא ואין בלתו, כל הדברים כולם שנראים שונים ונפרדים, כל אחד קיים, הכל אינו, ורק הוא ית' יחיד בעולמו, כל המציאות כולה היא עלולה ממנו באופן שאין כאן מציאות לעצמה, אלא אך הוא ית' יחיד לבדו.
והעולם כולו הולך אל תכלית זו, להגיע אליו. להבין היטב. כאשר דבר שהוא עלול מגיע אל העילה, פרוש הדבר שהוא מפסיק להתקיים, הוא חוזר למצב שהוא אינו אלא בכח, שכל כולו כלול בעילתו. ולשם העולם הולך.
זו הנהגת היחוד, זו הנהגה מעל המציאות, מעל מהלכי העולם, שכולו חוזר אל עילתו.
פירוש הדבר.
העולם נברא מאיתו ית', ועצם הבריאה היא פרישה ממנו, היא יציאה מהמהלך שבורא העולם הוא יחיד, למצב שכביכול ישנה מציאות.
מהלכי העולם כולם נמצאים בתוך מערכת זו.
הם הולכים כפי מהלכי הבורא, להכיר ולגלות כבודו, אך הם כולם כפי מהלכי הבריאה, כפי מהלכי המציאות.
למעלה מכל זה נמצאת הנהגתו ית'.
עצם מהלך הבריאה שאינו אלא כדי שיחזור העולם אליו, שהעולם יבטל את הנעלם, את ההסתרה של המציאות, ויחזר לעילתו, ויתבטל בטול גמור.
הדברים עמוקים מאוד, ואין אנו מדברים אלא להבין כפי ערכנו.
שומא עלינו להבין, מדוע באמת רצה יעקב לגלות לבניו את הקץ. מה נתחדש כעת, שלא היה באברהם וביצחק שלא מצינו בהם ענין כזה, מה נתחדש כעת שלא היה כל ימיו.
ולומר, שעד עכשיו היה לו זמן, וכעת נגמר הזמן, זהו זלזול באינטליגנציה, שאפילו ילד מן חמש לא יכול לסבול.
פירוש הדבר,
היה בעם ישראל מהלך של אבות, שלושה אבות שהעמידו יחד את מהלכי הבריאה כולה עד תכליתה, כל זמן שלא היו כל האבות עדיין לא נשלמה העבודה, עדיין לא באו מהלכי העולם אל תכליתם.
כעת, שיעקב מגיע אל סוף ימיו ומהלך עם ישראל עובר לשנים עשר שבטי קה, כעת אמר יעקב כי הגיעה השעה לגלות את הקץ.
הגיעה השעה להביא לידי גילוי את מהלכי העולם עד תכליתם, וכל אחד מהשבטים ידע את תפקידו ומהלכו עד קץ הימים.
וכאן נסתלקה ממנו שכינה.
עומק הדבר, שבמעשה זה חש יעקב כי הוא מנגד את מהלך היחוד, השכינה שהוא הוא כביכול מביא אותה אל תכליתה מסתלקת ממנו, והבין שגילוי הקץ לבניו, פרושו הוא מניעת הבאת העולם אל תכליתו.
והוא עומק הענין שרמזו רבותינו במדרש שנסתם ממנו הקץ, אין המכוון ששכח לפתע מתי יהיה הזמן, עומק המכוון הוא, שנסתם ממנו כפשוטו הקץ, אותו קץ שכעת ממש הוא מסיים להביא אותו נסתם ממנו, נסתלק ממנו.
ונבוא להבין בזה קצת בעומק הדברים.
מיטתו של יעקב היא היא שרית השכינה במשפחתו. אמרו רבותינו על מעשי ראובן אשר בלבל יצועי אביו, כי טענת אביו עליו הייתה שסילק שכינה מאהלו, היינו שמיטתו של יעקב המכוון הוא אל הצורה שבה בניו ממשיכים ממנו את מהלכי הבאת השכינה אל תכליתה.
והוא אשר כתב הרמב"ן בהקדמתו לספר שמות.
והנה הגלות איננו נשלם עד יום שובם אל מקומם ואל מעלת אבותם ישובו. (וכשיצאו ממצרים אף על פי שיצאו מבית עבדים עדיין יחשבו גולים כי היו בארץ לא להם נבוכים במדבר וכשבאו אל הר סיני ועשו המשכן ושב הקדוש ברוך הוא והשרה שכינתו ביניהם) אז שבו אל מעלות אבותם שהיה סוד אלוה עלי אהליהם והם הם המרכבה ואז נחשבו גאולים.
והוא עומק דבריו, שהשיבה אל מעלת האבות, אשר הם הם המרכבה היא בשרית הקב"ה, בהשרית השכינה באהליהם, באהל דייקא.
והוא הענין שכתבו ברבותינו עה"פ הקבצו בני יעקב, שהעמידם סביבות מטתו ואז ביקש לגלות להם הקץ.
וכאשר נסתלקה ממנו שכינה סבר, שיש במיטתו פסול, היינו שנמצא בו, במהלכו להביא את עם ישראל פסול, ופסול זה הוא המעכב את מהלך הקץ להופיע בבניו, והיינו שעדיין לא נשלם הברור שבררו הוא ואבותיו.
ולהבין.
כאשר נמצא פסול, פרוש הדבר שהעולם כולל בתוכו בעצם כביכול דברים שמונעים את חזרתו אל בורא עולם, דברים שכביכול עומדים בפני עצמם ואומרים שאין הוא יחידו של עולם. ובאברהם החל ברור זה, שהעמיד בזרעו שני מהלכים שונים, אחד שיביא את הבריאה אל תכליתה והשני שיעמוד כנגדו וימנע דבר זה, וחזר הדבר ביצחק, שאע"פ שכבר היה בו ברור והיה מהלך בפנ"ע שלא מעורב בו מפסולתו של ישמעאל, עדיין היה נצרך לברור נוסף ולהעמיד שני מהלכים בעולם, מהלך יעקב ומהלך עשיו [אלא שכאן הם אינם מהלכים מנוגדים, ועשיו הוא הוא אשר בחר לצאת לתרבות רעה, וישראל מומר חשיב, והוא כפר מעצמו, ומ"מ אי"ז הענין כאן], ויעקב סבר שמיטתו שלמה, והוא כבר אינו צריך לברר יותר אלא להעמיד את השבטים, שנים עשר שבטי קה שיביאו את מהלכי העולם אל תכליתו.
וכאן אמר ח"ו שמא יש במיטתי פסול, והיה ודאי לו, שלא ממנו בא הפסול, הוא העמיד שנים עשר שבטים, אלא שמא אחד מהם נכלל בו פסול, וימנע את התכלית.
ענו לו בניו, כשם שבלבך הוא אחד כך בליבנו.
עצם נקודת החיים באדם היא הלב, ועצם החיים של יעקב הוא להביא את היחיד, את הנהגת היחוד, ואמרו לו בניו, אין בלבנו אלא אחד, כל כולנו, עצם חיותינו אינה אלא אל תכלית העולם, מכוונת אל יחידו של עולם.
ובמדרש שאמרו לו שאין בשמותם אותיות ח' ט', וה"ה דברינו, שמם אינו כולל כלל מושגי חטא, אין בליבנו אלא אחד.
וכאן נבין סוד אמירת יעקב, שפתח ואמר ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד.
מהי פתיחה זו, איזה דבר חדש נפתח כאן.
הבאור הוא כך.
ושוב, הדברים עמוקים ואין אנו מדברים אלא לפי ערכנו.
להבין.
כאשר הבין יעקב שבניו מאוחדים אל האחד, הבין שבהכרח סיום מהלך האבות כולל חידוש מהלך חדש.
מה שיהיה מעתה אינו רק הוצאה אל הפועל של המהלכים שבררו האבות.
פתח ואמר. פתיחה חדשה. נתחדש כאן מהלך חדש מהלך שנים עשר שבטי קה.
והוא באמת מעבר למעלתם, לא אמרו אלא יעקב, והוא מביא את מהלכי האבות לקיום על ידי הבנים.
ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד.
מהלכי השבטים הם מתוך העולם, איש כברכתו, כל אחד קיבל מיעקב את העזרה והסיוע שנזקק לה כדי לחדש בעולם עצמו את המהלכים הללו.
ברוך שם כבוד מלכותו. הנהגת העולם לא כבורא יחד, אלא כמלך את עבדיו. בצורה זה קבע בורא העולם את חזרת העולם אליו.
ולנו, לבני ישראל, אין לנו קץ, אין אנו משיגים את האופן שבו הדברים הולכים אל תכליתם, אין לנו אלא לקיים גזרת המלך עלינו.
[פתיחה זו, היא אשר העמידה את המעבר מיחוד עילאה ליחוד תתאה]
והוא עומק אמרם במדרש, אמר להם, כשם שאין בשמותכם אותיות ח' ט' כך אין בכם אותיות ק' ץ'
לא כלול בשמכם איך אתם מביאים את העולם אל קיצו.
והוא כשם זה, כשם שאין בכם אותיות ח' ט' היינו אתם אלו המביאים את העולם אל קצו, באותה המדה לא נכלל בכם הקץ עצמו.
ומעתה פתח בברכות יעקב לבניו.
פסחים מ"ט
ויקרא יעקב אל בניו ואימר קבצו וגו'.
פסחים נ"ו ביקש יעקב לגלות לבניו את הקץ ונסתלקה ממנו שכינה, אמר שמא ח"ו יש במיטתי פסול כאברהם שיצא ממנו ישמעאל ואבי יצחק שיצא ממנו עשיו, אמרו לו בניו שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד, כשם שאין בלבך אלא אחד כך אין בלבנו אלא אחד, באותה שעה פתח יעקב ואמר ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד.
יש במאמר זה כמה תמיהות.
בפשוטם של דברים ידיעת הקץ אינה תלויה בגילוי שכינה, וגם כאשר נסתלקה מיעקב שכינה עדיין ידע את הקץ, אלא שסילוק שכינה רמז לו איזה דבר, ודבר זה גרם לו לחשוש שמא בבניו יש פסול. ויש לנו להעמיק בדבר, מה נרמז כאן ליעקב, [ובמדרש יש שנסתם הקץ ממנו, ולא כך הוא פשוטה של גמ'].
וכאשר ארע לא כן חשש אלא לשמא נמצא במיטתו פסול והלב מרגיש טעם מיוחד בלשון מיטה החל כאן.
ואין חששו חשש בלבד, אלא בנוי ומיוסד הוא על מהלכי האבות, אברהם שיצא ממנו ישמעאל ויצחק שיצא ממנו עשיו. אמרו לו בניו כשם שאין בלבך אלא אחד כך בלבנו. ואת ליבם גילו כאן, שאין בו אלא אחד, יחידו של עולם, ולמדנו לכאורה שפגם ישמעאל ועשיו בסוד היחוד הוא, אע"פ שלא כפרו בו ית', מ"מ א"א להם לומר שאין בליבם אלא אחד, וזהו הפסול היוצא מהאבות, ויש לנו להבין דבר זה, היאך יוצא פסול מאברהם ויצחק אשר בסוד היחוד פוגם, ולהבין שישמעאל ועשיו פוגמים במידת האבות במידת החסד והדין יש לנו איזו השגה בזה, אך מה לזה וליחודו ית'.
ואמנם אמרו ז"ל כי כפר עשיו בתחיית המתים, אבל שלא האמין ביחודו זה לא שמענו.
ונטעם כאן טעם נוסף, באמרם כשם שאין בלבך אלא אחד כך בלבנו, הלב שווה, לבך ולבנו.
פתח יעקב ואמר ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד.
ומה ענין זה לזה, ליחוד ה' בלבות בניו, לברכה זו.
ומה באמת הטעם שלאחר מכן לא חזר וגילה להם את הקץ.
וטעימה קלה אגיד.
ויעל ה' מעליו כאשר כלה לדבר אתו. וברש"י האבות הן הן המרכבה, וכביכול ממנו עצמו נתעלה.
הבנת הדבר לפי ערכנו.
כי האבות יסוד בעולם מהלכים שמעלים את בורא העולם, מהלכים אלו מכונים מרכבה, ענין מרכבה הוא להביא את הרוכב בה למחוז חפצא, כל כולה אינה אלא כלי המיוחד לזה, ואין בה כח עצמי, אלא היא המהלך שמשמש בכח הסוס להביא את היושב למחוז חפצו.
והאבות הקדושים כל אחד מהם כביכול מביא את רצונו של בורא העולם אל תכליתו, שכל העולם לא יהיה אלא כעלול אל עילתו, להעלות את ה' מעל העולם. ויעל ה' מעליו.
הנהגה זו סודה נקרא הנהגת היחוד, וכבר נודעו דברי הרמח"ל כי מעל הנהגת שכר ועונש, מידת המלכות, מעליהם מונהגת הנהגת היחוד.
להבין.
יחוד הפירוש שהוא ואין בלתו, כל הדברים כולם שנראים שונים ונפרדים, כל אחד קיים, הכל אינו, ורק הוא ית' יחיד בעולמו, כל המציאות כולה היא עלולה ממנו באופן שאין כאן מציאות לעצמה, אלא אך הוא ית' יחיד לבדו.
והעולם כולו הולך אל תכלית זו, להגיע אליו. להבין היטב. כאשר דבר שהוא עלול מגיע אל העילה, פרוש הדבר שהוא מפסיק להתקיים, הוא חוזר למצב שהוא אינו אלא בכח, שכל כולו כלול בעילתו. ולשם העולם הולך.
זו הנהגת היחוד, זו הנהגה מעל המציאות, מעל מהלכי העולם, שכולו חוזר אל עילתו.
פירוש הדבר.
העולם נברא מאיתו ית', ועצם הבריאה היא פרישה ממנו, היא יציאה מהמהלך שבורא העולם הוא יחיד, למצב שכביכול ישנה מציאות.
מהלכי העולם כולם נמצאים בתוך מערכת זו.
הם הולכים כפי מהלכי הבורא, להכיר ולגלות כבודו, אך הם כולם כפי מהלכי הבריאה, כפי מהלכי המציאות.
למעלה מכל זה נמצאת הנהגתו ית'.
עצם מהלך הבריאה שאינו אלא כדי שיחזור העולם אליו, שהעולם יבטל את הנעלם, את ההסתרה של המציאות, ויחזר לעילתו, ויתבטל בטול גמור.
הדברים עמוקים מאוד, ואין אנו מדברים אלא להבין כפי ערכנו.
שומא עלינו להבין, מדוע באמת רצה יעקב לגלות לבניו את הקץ. מה נתחדש כעת, שלא היה באברהם וביצחק שלא מצינו בהם ענין כזה, מה נתחדש כעת שלא היה כל ימיו.
ולומר, שעד עכשיו היה לו זמן, וכעת נגמר הזמן, זהו זלזול באינטליגנציה, שאפילו ילד מן חמש לא יכול לסבול.
פירוש הדבר,
היה בעם ישראל מהלך של אבות, שלושה אבות שהעמידו יחד את מהלכי הבריאה כולה עד תכליתה, כל זמן שלא היו כל האבות עדיין לא נשלמה העבודה, עדיין לא באו מהלכי העולם אל תכליתם.
כעת, שיעקב מגיע אל סוף ימיו ומהלך עם ישראל עובר לשנים עשר שבטי קה, כעת אמר יעקב כי הגיעה השעה לגלות את הקץ.
הגיעה השעה להביא לידי גילוי את מהלכי העולם עד תכליתם, וכל אחד מהשבטים ידע את תפקידו ומהלכו עד קץ הימים.
וכאן נסתלקה ממנו שכינה.
עומק הדבר, שבמעשה זה חש יעקב כי הוא מנגד את מהלך היחוד, השכינה שהוא הוא כביכול מביא אותה אל תכליתה מסתלקת ממנו, והבין שגילוי הקץ לבניו, פרושו הוא מניעת הבאת העולם אל תכליתו.
והוא עומק הענין שרמזו רבותינו במדרש שנסתם ממנו הקץ, אין המכוון ששכח לפתע מתי יהיה הזמן, עומק המכוון הוא, שנסתם ממנו כפשוטו הקץ, אותו קץ שכעת ממש הוא מסיים להביא אותו נסתם ממנו, נסתלק ממנו.
ונבוא להבין בזה קצת בעומק הדברים.
מיטתו של יעקב היא היא שרית השכינה במשפחתו. אמרו רבותינו על מעשי ראובן אשר בלבל יצועי אביו, כי טענת אביו עליו הייתה שסילק שכינה מאהלו, היינו שמיטתו של יעקב המכוון הוא אל הצורה שבה בניו ממשיכים ממנו את מהלכי הבאת השכינה אל תכליתה.
והוא אשר כתב הרמב"ן בהקדמתו לספר שמות.
והנה הגלות איננו נשלם עד יום שובם אל מקומם ואל מעלת אבותם ישובו. (וכשיצאו ממצרים אף על פי שיצאו מבית עבדים עדיין יחשבו גולים כי היו בארץ לא להם נבוכים במדבר וכשבאו אל הר סיני ועשו המשכן ושב הקדוש ברוך הוא והשרה שכינתו ביניהם) אז שבו אל מעלות אבותם שהיה סוד אלוה עלי אהליהם והם הם המרכבה ואז נחשבו גאולים.
והוא עומק דבריו, שהשיבה אל מעלת האבות, אשר הם הם המרכבה היא בשרית הקב"ה, בהשרית השכינה באהליהם, באהל דייקא.
והוא הענין שכתבו ברבותינו עה"פ הקבצו בני יעקב, שהעמידם סביבות מטתו ואז ביקש לגלות להם הקץ.
וכאשר נסתלקה ממנו שכינה סבר, שיש במיטתו פסול, היינו שנמצא בו, במהלכו להביא את עם ישראל פסול, ופסול זה הוא המעכב את מהלך הקץ להופיע בבניו, והיינו שעדיין לא נשלם הברור שבררו הוא ואבותיו.
ולהבין.
כאשר נמצא פסול, פרוש הדבר שהעולם כולל בתוכו בעצם כביכול דברים שמונעים את חזרתו אל בורא עולם, דברים שכביכול עומדים בפני עצמם ואומרים שאין הוא יחידו של עולם. ובאברהם החל ברור זה, שהעמיד בזרעו שני מהלכים שונים, אחד שיביא את הבריאה אל תכליתה והשני שיעמוד כנגדו וימנע דבר זה, וחזר הדבר ביצחק, שאע"פ שכבר היה בו ברור והיה מהלך בפנ"ע שלא מעורב בו מפסולתו של ישמעאל, עדיין היה נצרך לברור נוסף ולהעמיד שני מהלכים בעולם, מהלך יעקב ומהלך עשיו [אלא שכאן הם אינם מהלכים מנוגדים, ועשיו הוא הוא אשר בחר לצאת לתרבות רעה, וישראל מומר חשיב, והוא כפר מעצמו, ומ"מ אי"ז הענין כאן], ויעקב סבר שמיטתו שלמה, והוא כבר אינו צריך לברר יותר אלא להעמיד את השבטים, שנים עשר שבטי קה שיביאו את מהלכי העולם אל תכליתו.
וכאן אמר ח"ו שמא יש במיטתי פסול, והיה ודאי לו, שלא ממנו בא הפסול, הוא העמיד שנים עשר שבטים, אלא שמא אחד מהם נכלל בו פסול, וימנע את התכלית.
ענו לו בניו, כשם שבלבך הוא אחד כך בליבנו.
עצם נקודת החיים באדם היא הלב, ועצם החיים של יעקב הוא להביא את היחיד, את הנהגת היחוד, ואמרו לו בניו, אין בלבנו אלא אחד, כל כולנו, עצם חיותינו אינה אלא אל תכלית העולם, מכוונת אל יחידו של עולם.
ובמדרש שאמרו לו שאין בשמותם אותיות ח' ט', וה"ה דברינו, שמם אינו כולל כלל מושגי חטא, אין בליבנו אלא אחד.
וכאן נבין סוד אמירת יעקב, שפתח ואמר ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד.
מהי פתיחה זו, איזה דבר חדש נפתח כאן.
הבאור הוא כך.
ושוב, הדברים עמוקים ואין אנו מדברים אלא לפי ערכנו.
להבין.
כאשר הבין יעקב שבניו מאוחדים אל האחד, הבין שבהכרח סיום מהלך האבות כולל חידוש מהלך חדש.
מה שיהיה מעתה אינו רק הוצאה אל הפועל של המהלכים שבררו האבות.
פתח ואמר. פתיחה חדשה. נתחדש כאן מהלך חדש מהלך שנים עשר שבטי קה.
והוא באמת מעבר למעלתם, לא אמרו אלא יעקב, והוא מביא את מהלכי האבות לקיום על ידי הבנים.
ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד.
מהלכי השבטים הם מתוך העולם, איש כברכתו, כל אחד קיבל מיעקב את העזרה והסיוע שנזקק לה כדי לחדש בעולם עצמו את המהלכים הללו.
ברוך שם כבוד מלכותו. הנהגת העולם לא כבורא יחד, אלא כמלך את עבדיו. בצורה זה קבע בורא העולם את חזרת העולם אליו.
ולנו, לבני ישראל, אין לנו קץ, אין אנו משיגים את האופן שבו הדברים הולכים אל תכליתם, אין לנו אלא לקיים גזרת המלך עלינו.
[פתיחה זו, היא אשר העמידה את המעבר מיחוד עילאה ליחוד תתאה]
והוא עומק אמרם במדרש, אמר להם, כשם שאין בשמותכם אותיות ח' ט' כך אין בכם אותיות ק' ץ'
לא כלול בשמכם איך אתם מביאים את העולם אל קיצו.
והוא כשם זה, כשם שאין בכם אותיות ח' ט' היינו אתם אלו המביאים את העולם אל קצו, באותה המדה לא נכלל בכם הקץ עצמו.
ומעתה פתח בברכות יעקב לבניו.
