אשמח לכל ביקורת הערה או דירוג
המשך פרק י"א – הברכה, הקללה ומעמד הר גריזים ועיבל
הבחירה בטוב (פסוקים כ"ו – ל"ב)
משה רבנו פותח את דבריו במילה "ראה" בלשון יחיד, ואז ממשיך במילה "לפניכם" בלשון רבים, משה מדבר כך כדי ללמד כל אדם ואדם שהוא אישית צריך לראות ולדעת שמעשיו משפיעים על כל העם כולו, הוא מורה לעם ישראל שכשיגיעו לארץ ישראל יעשו מעמד משה מסביר שהברכה תגיע על מנת שישמעו ויקיימו את מצוות ה', לעומת זאת, הקללה תגיע אם יסורו מדרך התורה וילכו לעבוד אלילים אחרים, העבודה הזרה היא כה חמורה, שכל מי שמודה בה ועובד אותה נחשב כאילו כפר ועזב את כל התורה כולה,
כדי שהעם יזכור היטב את הברכות והקללות, משה מצווה עליהם שכאשר ייכנסו לארץ ישראל, הם חייבים ללכת אל הר גריזים ואל הר עיבל, שם, שישה שבטים יעמדו על הר גריזים ושישה יעמדו על הר עיבל, הלוויים יעמדו באמצע, יהפכו את פניהם אל הר גריזים ויברכו את מי שישמור את התורה, בעקבות הברכה, כל העם יענו יחד "אמן", לאחר מכן הם יהפכו את פניהם אל הר עיבל ויקללו את מי שיעבור על התורה, ושוב כולם יענו "אמן".
כדי שבני ישראל ידעו בדיוק לאן ללכת מיד כשיכנסו לארץ להכריז את הברכות והקללות, משה רבנו נותן להם סימנים ברורים ומדויקים הוא מסביר להם ששני ההרים הללו נמצאים בעבר הירדן, אבל הרבה יותר רחוק מהמקום שיחצו את הירדן, ההרים ממוקמים בהמשך הדרך צד מערב, בכיוון שבו השמש שוקעת, בנוסף, משה ממקד אותם ואומר שהמקום נמצא בארץ הכנעני, מול המקום שנקרא גלגל, ליד אלוני מורה, שזו למעשה העיר שכם.
משה מזכיר לעם שהם עומדים לחצות את נהר הירדן לרשת את הארץ, מכיוון שהם עלולים לחשוש מפני המלחמות והכיבוש, משה מבטיח להם שהנסים הגדולים שה' יעשה להם בעת חציית נהר הירדן ישמשו להם כסימן מובהק, בעקבות הנסים הללו שיקרו בירדן, בני ישראל ידעו בביטחון מלא שהם אכן עתידים לרשת את הארץ בהצלחה ולשבת בה בנחת,
בסיום החלק הזה, וכדי להבטיח שההצלחה הזו תתממש והם ימשיכו לשבת בארץ בביטחון, משה מסכם ואומר שעליהם לשמור בקפדנות ולקיים את כל החוקים והמשפטים שהוא מלמד אותם היום.
פרק י"ב – השמדת הע"ז, במות אכילת בשר קדשים ותאווה
השמדת האלילים (פסוקים א' – ד')
כאשר בני ישראל ייכנסו לארץ, הם מצווים להשמיד ולעקור לחלוטין את כל המקומות שבהם העמים הקודמים עבדו לעבודה זרה שלהם, עליהם לנתץ את המזבחות, לשבור את מצבות האבן, לשרוף את האילנות האשרות שנזרעו לשם עבודה זרה, ולגדע את הפסלים, וכן אם לאותם מקומות יש שם טוב צריך לאבד אותו ולקרוא לו בשם מגונה כדי שלא יישאר להם כל זכר,
משה מזהיר את בני ישראל: "לא תעשון כן לה' אלוהיכם",
האזהרה זו אומרת שבשונה מהגויים אסור להקריב לה' איפה שרוצים, עוד פירוש שאסור בשום אופן למחוק את שם ה', או לעקור אבן מן המזבח או מן העזרה בבית המקדש, או שזה אזהרה שבני ישראל לא יעשו מעשים רעים כמו הגויים, משום שאם יעשו חטאים, העוונות שלהם יגרמו חלילה לבית המקדש להיחרב.
הבאת הקרבנות אל המקום הנבחר (פסוקים ה' – י"ד)
הגויים נהגו לעבוד עבודה זרה בכל מקום שרצו – על הרים רמים על הגבעות ותחת העצים הירוקים, בני ישראל שונים מהם לחלוטין, משה מצווה עליהם שאת הקרבנות לה' מותר להקריב רק במקום אחד מיוחד, המקום שה' יבחר להשרות בו את שכינתו מתוך כל נחלות השבטים, מקום זה יהיה תחילה משכן שילה (הנקרא מנוחה) ולאחר מכן העיר ירושלים ובית המקדש (הנקרא נחלה), בעקבות בחירת המקום הזה, בני ישראל חייבים להביא לשם את כל הקרבנות, את המעשרות ואת הבכורים שלהם, הם צריכים להביא את הבהמות המובחרות בשביל הקורבנות, שם הם יאכלו וישמחו לפני ה' יחד עם בני משפחותיהם, משה מזהיר אותם מאוד לא להקריב עולות בכל מקום שירצו, אלא רק במקום הנבחר,
אמנם בתקופת כיבוש הארץ, לפני שיגיעו אל המנוחה ואל הנחלה, בי"ד שנה שהיו בגלגל הותר להם להקריב בבמות פרטיות את מה שרצו מנדבת לבם (איש כל הישר בעיניו) אבל לא את קורבנות החובה, וכן בין משכן שילה לבית המקדש, כל השנים שהמשכן היה בנוב וגבעון, אבל מיד לאחר שיגיעו למצב שה' יניח להם מכל האויבים שמסביב, מה שקרה בזמן דוד הם צריכים לבנות את בית המקדש בנחלה של שבט בנימין ואחרי שיבנו את המקדש, הקרבה בבמות נאסרו עליהם לעולמים, גם אחרי החורבן, אלא אם כן נביא מורה בהוראת שעה שמותר.
אכילת קדשים שנפל בהם מום (פסוקים ט"ו – ט"ז)
משה מסביר לכל העם את הדין של בהמה שהקדישו אותה לקרבן, אבל בעקבות מום שקרה לה (כמו פציעה או עיוורון) היא נפסלה ואסור להקריב אותה על המזבח, מכיוון שנאסר להקריב אותה, מותר להם לפדות אותה, לאחר הפדיון, מותר לשחוט ולאכול את הבשר שלה בכל עיר, הבשר זה הופך להיות דומה לבשר חולין רגיל של צבי ואייל שאינם ראויים לקרבן, בגלל שזה כבר לא קרבן, מותר גם לאדם טמא וגם לאדם טהור לאכול מהבשר הזה יחד מתוך אותה קערה, אבל עדיין אסור להנות מהצמר והחלב של הבהמה עם זאת, משה מזהיר שגם את הדם של בהמה זו אסור לאכול בשום אופן אפילו שלא צריך לזרוק אותו על המזבח, מותר לשפוך את הדם על הארץ ולא צריך לכסות אותו כי הוא כמו מים, כמו כן הוא גם מכשיר פירות לטומאה כמו מים.
אכילת מעשרות וקרבנות בירושלים (פסוקים י"ז – י"ט)
מיד לאחר מכן משה מצווה על הדברים שחובה לאכול דווקא במקום הנבחר (בירושלים), הוא מזהיר את ישראל שאסור להם לאכול בתוך הערים את המעשרות, את הבכורות או את הקרבנות שהבטיחו להביא לה', כדי לאכול אותם, חובה לעלות אל בית המקדש, ולאכול אותם שם לפני ה' מתוך שמחה גדולה, משה אומר שיש מצווה לשתף בשמחה הזו גם את בני המשפחה ואת העבדים, ובמיוחד יש מצווה לתת גם ללוי, בגלל שללוי אין שום נחלת שדה בארץ, מוטלת חובה עצומה לדאוג לו ולא לעזוב אותו, אם אין לאדם מעשר כדי לתת ללוי, הוא חייב להזמין את הלוי לשמוח ולאכול עמו מבשר הקרבנות שלו.
היתר אכילת בשר תאווה (פסוקים כ' – כ"ה)
במדבר היה אסור לאכול בשר בהמה אלא אם כן הקריבו אותה במשכן, וכן היה מותר לאכול את הקורבנות בכל המקומות שגרים, אבל עכשיו אחרי שמשה הורה שאסור להוציא את הקורבנות החוצה הוא בעצם מונע מהם לאכול בשר בגלל המרחק הגדול, שבני ישראל לא יוכלו להגיע לירושלים בכל פעם שיתחשק להם לאכול בשר, לכן התורה מתירה להם מראש לאכול בשר תאווה, כלומר, מותר לאדם לשחוט מן הצאן והבקר שלו בכל עיר שבה הוא גר, ולאכול בשר רגיל, התורה מלמדת כאן גם שכדאי לאדם להתאוות לאכול בשר רק מתוך מצב של שפע והרחבת ידים, משה מדגיש שהשחיטה חייבת להיעשות בדיוק לפי ההלכות שה' ציווה אותו מסיני, גם הבשר הזה הוא כמו בשר חולין רגיל של צבי ואייל שאינם ראויים לקרבן, ומותר גם לאדם טמא וגם לאדם טהור לאכול מהבשר הזה.
יחד עם היתר הבשר, משה נותן אזהרה חמורה מאוד לאכול רק את הבשר ולחזק את עצמם לא לאכול את הדם, בני ישראל היו רגילים באותה תקופה לשתות דם, ולכן משה היה צריך לזרז ולחזק אותם מאוד לפרוש מכך, כי הדם הוא תמצית הנפש והחיות של הבהמה, ומשום כך התורה אוסרת לחלוטין לאכול את הנפש יחד עם הבשר, מכאן לומדים דבר עצום, שהרי הדם הוא דבר שהנפש נגעלת ממנו, ובכל זאת ה' נותן שכר גדול למי שפורש ממנו, בעקבות כך מובן שאם אדם יפרוש מדברים רעים שאנשים כן מתאווים אליהם, הוא יקבל שכר עצום עוד יותר, ההימנעות מאכילת הדם תביא לאדם ולבניו חיים טובים, משום שהוא עושה את הישר בעיני ה'.
איסור שחיטת קדשים בחוץ (פסוקים כ"ו – כ"ז)
למרות שמשה התיר לשחוט בשר רגיל בכל עיר, הוא מבהיר שההיתר הזה לא חל על קדשים, ואסור לחלוטין לשחוט בהמות של קרבנות מחוץ לבית המקדש, אפילו אם אחר כך הוא רוצה להביא אותם להקרבה לבית המקדש, את הקדשים חובה להביא חיים אל המקום הנבחר בלבד, אם הקרבן הוא עולה, שמים גם את הבשר וגם את הדם על המזבח, ואם הקרבן הוא שלמים, צריך להקפיד שקודם זורקים את הדם על המזבח, ורק אחר כך הבעלים יכולים לאכול את הבשר.
החובה ללמוד ולשמור את כל המצוות (פסוק כ"ח)
בסיום הציוויים על הקרבנות ובשר התאווה, משה רבנו מבקש מן העם לשמור ולשמוע את כל הדברים האלה, משה מצווה אותם לשמור את הלימוד היטב בלב ולשנן אותו, משום שעל ידי החזרה והלימוד הם יזכרו היטב, ובעקבות זאת יבואו לקיים את המצוות בפועל, משה מדגיש בפניהם שכל המצוות צריכות להיות חביבות וחשובות בעיניהם באותה מידה, ולכן עליהם להקפיד על מצווה קלה בדיוק כפי שמקפידים על מצווה חמורה, המטרה של שמירת התורה היא לעשות את ה"טוב", שהוא נחת רוח בעיני השמים, ואת ה"ישר", שהוא נכון והגון בעיני בני האדם, בעקבות המעשים הטובים והישרים, משה מבטיח שייטב להם ולבניהם אחריהם לעולם.
הבנת סיבת ההשמדה והרחקה מהעבודה זרה (פסוקים כ"ט – ל')
לאחר מכן, משה מכין את העם לקראת הכניסה לארץ כנען, כשה' יכרית וישמיד את הגויים הרבים מפניהם, ובני ישראל יירשו את הארץ וישבו בה לבטח, הם להיזהר לא להיגרר ולהיטרף אחרי המנהגים של הגויים.
משה מסביר להם שכאשר הם יראו את הגויים מושמדים ומגורשים מפניהם, עליהם לתת את הלב ולהבין את הסיבה האמיתית להשמדה הזו, העמים האלה נשמדו מן הארץ אך ורק בגלל המעשים המקולקלים והרעים שהיו בידיהם, ובגלל זה, בני ישראל חייבים להתרחק ממעשים אלו, כדי שלא יקרה מצב שבו יבואו עמים אחרים וישמידו גם אותם מאותה סיבה בדיוק.
וכדי למנוע כל אפשרות של נפילה בחטא, משה אוסר עליהם אפילו להתעניין, לחקור או לבדוק כיצד בדיוק הגויים עבדו את האלילים שלהם, משה יודע שישנם אלילים שהעבודה שלהם נעשית בצורות משונות, בזויות ומכוערות, כמו למשל לזרוק אבנים על הפסל או לעשות מעשים של ביזיון מולו, בעקבות זאת התורה מלמדת כלל חשוב, אף על פי שהמעשים האלה נראים כביזוי לאליל ולא ככבוד, אם אדם עושה אותם מול אותו אליל, הוא עובר עבירה חמורה ביותר, משום שכך קבעו הגויים את דרך העבודה לאליל זה, לכן, הפתרון היחיד הוא להתרחק לחלוטין מכל ניסיון להכיר את המנהגים הללו.
וכן משה מזהיר את ישראל שאסור בשום אופן לחקות את המנהגים האלה ולהביא אותם לעבודת ה', בגלל שה' שונא ומתעב את כל המנהגים של הגויים, כדי להמחיש לישראל עד כמה עבודת האלילים של אותם עמים הייתה רעה ומושחתת, משה מתאר את האכזריות הנוראה שלהם, אותם גויים היו אכזריים כל כך, שהם נהגו לא רק לשרוף את הבנים והבנות שלהם באש כקורבן לאליל, אלא אפילו את האבות והאמהות המבוגרים שלהם הם היו כופתים וזורקים לאש ולכלבים, בעקבות הידיעה על מעשים אכזריים כאלו, בני ישראל מתמלאים יראה וגועל מדרכי הגויים, ומבינים עד כמה חשוב לדבוק אך ורק בתורת ה' שהיא תורת חיים וחסד,
פרק י"ג – אזהרות מפני נביא שקר, מסית ועיר הנידחת
סיום נושא ההרחקה מהגויים (פסוק א')
כדי לשמור על תורת ה' טהורה ומדויקת, ולא להמציא מנהגים חדשים כפי שעשו הגויים, אסור לחלוטין להוסיף על המצוות או לגרוע מהן, משה מסביר שאם אדם יחליט להוסיף מצווה מעצמו, הוא למעשה פוסל ומקלקל אותה, משום כך, למשל, אסור לאדם להוסיף פרשיה חמישית לתפילין במקום ארבע, ואסור לקחת חמישה מינים בלולב בחג הסוכות במקום ארבעה, וכן אסור לכהנים להוסיף ברכה רביעית בברכת כהנים, באותה מידה בדיוק, חל איסור מוחלט להוריד או להחסיר מאף אחת מן המצוות, המטרה של הכלל הזה היא להבטיח שעם ישראל יקיים את רצון ה' בשלמות כפי שניתן להם כי התורה היא הרי תורת ה' והיא מושלמת, ובזכות כך הם יזכו להישאר תמיד עם קדוש ונבדל.
נביא השקר (פסוקים ב' – ו')
משה מזהיר את עם ישראל מפני מצב שבו יופיע אדם שיטען שהוא נביא, או שאומר שה' נגלה אליו בחלום, ויעשה להם אותות ומופתים גדולים בשמיים או בארץ,
בעקבות הנס שיעשה אכן הוא יוכיח שהוא נביא אמת וחובה לשמוע לו, אבל אם הוא ינסה לשכנע את העם לעזוב את התורה ולעבוד לאלילים, התורה מדגישה שגם אם האות והמופת מתקיימים בדיוק כפי שאמר, אסור בשום אופן להקשיב לו או להאמין לו,
והסיבה לכך שה' נותן לנביא השקר כוח לעשות נס ופלא, היא כדי לנסות את עם ישראל ולבדוק האם הם באמת אוהבים את ה' אלוהיהם בכל לבבם ובכל נפשם,
בעקבות הניסיון הזה, משה מסביר לעם כיצד עליהם לנהוג תמיד כדי להישאר נאמנים, ומפרט את הדרך השלמה ללכת אחרי ה', משה מפרק את ההליכה הזו לכמה שלבים ומעשים ברורים, תחילה הוא מצווה "ואת מצוותיו תשמרו", והכוונה היא שיש חיוב לשמור בקפדנות את תורת משה, מיד לאחר מכן הוא מוסיף "ובקולו תשמעו", כדי ללמד שחובה עליהם להקשיב תמיד לקול נביאי האמת שיקומו להם, בנוסף לכך הוא מצווה "ואותו תעבודו", שמשמעותו היא החובה לעבוד את ה' במקום המיוחד לכך, שהוא בית המקדש.
וכן הוא מצווה על– "ובו תדבקון", משה מבהיר שהדרך של אדם בשר ודם להידבק בקדוש ברוך הוא, היא פשוט להידבק בדרכיו של ה' ולחקות את מעשיו הטובים, לכן, כפי שה' גומל חסדים לאנשים, כך גם בני ישראל חייבים לגמול חסדים, וכפי שה' קובר מתים ומבקר חולים, כך בדיוק גם עליהם לעשות.
הסברנו שה' עשה את זה לאדם וחוה, אברהם ומשה.
לאדם וחוה הוא הכין כותנות עור, את אברהם אבינו הוא ביקר כשהיה חולה לאחר הברית מילה, ואת משה הוא קבר.
נביא השקר הזה יענש במיתת חנק, בגלל שדיבר סרה והמציא שקרים כדי להדיח את העם מן הדרך שה' ציווה אותנו.
המסית לעבודה זרה (פסוקים ז'–י"ב)
משה מזהיר את בני ישראל מפני מצב שבו אדם קרוב מנסה לגרות ולהסית אותם לעזוב את ה'. כגון אח מאותו האב, אח מאותה האם, בן, בת, אישה, או אפילו אבא שהאדם אוהב אותו כמו את נפשו.
המסית מנסה לשכנע את האדם ללכת ולעבוד אלילים חדשים שהם ואבותיהם מעולם לא הכירו. משה מסביר שהדבר הזה הוא גנאי ובושה גדולה מאוד. אפילו הגויים לא עוזבים את האלילים שהאבות שלהם העבירו להם, ומשום כך זו בושה עצומה שישראל יעזבו את האמת הקדושה שהאבות מסרו להם בשביל הבלים.
המסית יכול להציע לעבוד את האלילים של העמים שקרובים אליהם, או את האלילים של העמים הרחוקים, או אפילו את השמש, הירח והכוכבים שנעים מקצה אחד של השמיים עד לקצה השני.
התורה מזכירה גם את האלילים הקרובים וגם את הרחוקים כדי ללמד אותנו כלל חשוב. כשם שהאדם יודע שהאלילים הקרובים הם שקר ואין בהם שום כוח, כך בעקבות זאת עליו לדעת שגם באלילים הרחוקים והלא מוכרים אין שום אמת.
בגלל שהמעשה של המסית הוא כל כך חמור, משה נותן הוראות נוקשות מאוד כיצד להתנהג איתו, ואוסר לחלוטין לנהוג בו ברחמים. בדרך כלל התורה מצווה עלינו "ואהבת לרעך כמוך", אבל במקרה הזה אסור לאהוב את המסית כלל. בדרך כלל התורה מצווה לעזור לאדם בצרה, אבל אם המסית מתחנן על חייו ומבקש שיסלחו לו, אסור בשום אופן להקשיב לו. בדרך כלל התורה אוסרת לעמוד על דם רעך, אבל כאן אסור לחוס עליו. בנוסף לכך, אסור לחמול עליו ולחפש זכויות שיצילו אותו, ואם האדם יודע שהמסית אשם, אסור לו לשתוק ולכסות על הפשע.
במקום לשתוק, החובה היא להביא אותו מיד אל בית הדין. אם בית הדין פסק שהוא חייב מיתה, אסור לנסות להפוך את פסק הדין כדי לזכות אותו שוב. בגלל שהמסית ניסה לעקור את האדם מאת ה' שהוציא אותו ממצרים, העונש שלו הוא מיתה בסקילה. האדם שהוסת הוא הראשון שחייב לזרוק עליו את האבן כדי להמיתו, ולאחר מכן כל שאר העם מצטרפים אליו. צריך לשלוח אגרות לכל עם ישראל ולהודיע שקרה כזה מעשה כדי שכל עם ישראל ישמעו את הדבר, יפחדו מאוד, ולא יעיזו לעשות מעשה רע כזה לעולם.
דיני עיר הנידחת - העיר שחטאה (פסוקים י"ג–י"ט)
אם יש שמועות שיצאו אנשים רעים, "בני בליעל" משום שפרקו מעליהם את עולו של ה'. האנשים האלו חייבים להיות גברים ולא נשים, והם חייבים להיות תושבי אותה העיר ולא מבחוץ. הגברים הללו הסיתו והדיחו את כל תושבי העיר לעבוד אלילים.
העיר הזאת יכולה להיות אחת מכל הערים הרגילות, אבל ירושלים לא יכולה להיחשב עיר הנידחת, משום שירושלים לא ניתנה לשבטים רק בשביל לגור בה, אלא בשביל קדושת המקדש.
לפני שבית הדין מעניש את העיר, הדיינים חייבים לברר את השמועה ביסודיות רבה כדי למנוע עלילות שקר. התורה דורשת מהם לבדוק, לחקור ולשאול היטב. בעקבות כפילות המילים בפסוקים הללו, הדיינים מקיימים שבע חקירות שונות ומדוקדקות לעדים. רק אם התברר באופן מוחלט וברור שהעיר כולה אכן עשתה את התועבה הזו, מוציאים את העונש לפועל.
העונש של העיר נועד לעקור את הרע לגמרי. חובה להכות את כל תושבי העיר ואת הבהמות שלהם בחרב. במקרה שאי אפשר להרוג אותם בדרך שנקבעה, מכים אותם בכל דרך אחרת כדי לוודא שהם ימותו. מיד לאחר מכן, מקבצים את כל הרכוש, הבגדים והשלל אל תוך רחוב העיר. ושורפים באש את כל הבתים יחד עם כל הרכוש כליל, לשמו ולכבודו של ה' ולא לשם נקמה. העיר הזו תישאר תל חרבות ואפר לעולם, ואסור לבנות אותה מחדש.
משה מזהיר את הלוחמים באזהרה חמורה שלא יידבק בידם שום חפץ מן הרכוש שנאסר, ואסור להם לקחת לעצמם אפילו דבר קטן. הסיבה להשמדה המוחלטת הזו היא שכל זמן שעבודת אלילים קיימת בעולם, חרון האף של ה' נמצא בעולם. לכן, ברגע שישראל ישמידו את העבודה הזרה לחלוטין וישמעו בקול ה', יסור הכעס. בעקבות מעשה צודק וישר זה, ה' יחזיר אליהם את פניו, ובשביל שלא יחשש שהם יהפכו לאכזרים ה' ייתן להם רחמים רבים, וכן בשביל שלא יהיו עצובים על כל העיר השלמה שהושמדה ה' ירבה אותם בארץ הטובה בדיוק כפי שהבטיח לאבותיהם.
פרק י"ד – קדושת הגוף, המאכלים הטהורים וסדר המעשרות
איסור פגיעה בגוף (פסוקים א' – ב')
משה רבנו ממשיך בנאומו ומזכיר לישראל שהם בנים של ה' אלוהים, בעקבות עובדה זו, משה מסביר שאפילו אם חס וחלילה מת לאדם אביו בשר ודם, הוא אינו נשאר יתום ולבדו, משום שיש לו אב בשמים שהוא חי וקיים לעולם, ולכן אין סיבה לייאוש מוחלט ולצער מופרז, בנוסף, לעומת הגויים שמתאבלים ופוגעים בעצמם מתוך מחשבה שהמת אבד לנצח, עם ישראל יודע שהמוות אינו דבר נורא כל כך, משום שיש עולם הבא, האדם שמת בסך הכל מקדים ועובר לפנינו לשלב הבא, וחוזר אל אביו שבשמים שהוא מקור החיים, בגלל שהם בנים של המלך הגדול ויורשים את חיי העולם הבא, הם צריכים להישאר נאים, שלמים ומכובדים תמיד, לכן, משה מזהיר אותם שאסור להם בשום אופן לפצוע את גופם, לשרוט את עורם או לתלוש שערות ולעשות קרחת בראשם מתוך צער על מת, כפי שהגויים רגילים לעשות, המטרה של איסורים אלו היא לשמור על ישראל כעם נבדל וקדוש, עם ישראל הוא עם קדוש, גם בגלל שהם בני אברהם יצחק ויעקב וגם בגלל שה' בחר בהם מכל העמים להיות לו לעם סגולה.
הבהמות והחיות הטהורות והטמאות (פסוקים ג' – ח')
כדי לשמור על קדושתם של ישראל, משה מצווה עליהם להתרחק מכל "מאכל מתועב", הכוונה ב"מאכל מתועב" היא לכל אוכל שה' דחה ואסר עלינו, ובהמשך הפרשה מובאות דוגמאות כגון בשר שהתבשל בחלב, או בהמה שקדושה בקדושת בכור והכהן הטיל בה מום כדי שיוכל לאכול אותה מחוץ לירושלים.
משה מפרט בדיוק אילו חיות מותר לישראל לאכול, מן הבהמות מותר לאכול רק שלושה סוגים: שור, כבש ועז, מן החיות מותר לאכול שבעה סוגים: אייל, צבי, יחמור, אקו (יעל), דישון, תאו (שור הבר) וזמר (כבש הרים), הסיבה שהתורה בחרה לפרט ולמנות בשמותיהן דווקא את הבהמות והחיות הטהורות והמותרות, היא משום שהכלל בתורה הוא שתמיד מפרטים את הקבוצה הקטנה יותר כדי לקצר, מכיוון שהבהמות והחיות הטהורות מועטות הרבה יותר מן הטמאות שבעולם, התורה מנתה את הטהורות, בשונה מכך, בעופות הכלל הוא הפוך, ומשום שהעופות הטהורים הם הרוב, התורה בחרה למנות ולפרט את שמות העופות הטמאים בלבד.
כדי לדעת איזו בהמה או חיה היא טהורה, צריכים להיות בה שלושה סימני טהרה: "מפרסת פרסה" – כף הרגל שלה קשה, "שוסעת שסע" – הפרסה חתוכה ומופרדת לחלוטין לשני חלקים, ו"מעלת גרה" – שהיא מעלה ומחזירה את האוכל מהבטן אל הפה כדי ללעוס אותו שוב היטב.
אם לבהמה חסר אפילו סימן אחד, היא טמאה, משה נותן דוגמאות מפורטות לחיות שיש להן רק חלק מהסימנים, הגמל, הארנבת והשפן הם טמאים, משום שהם אמנם מעלים גרה, אבל הפרסה שלהם אינה סדוקה לגמרי, גם החזיר הוא טמא, משום שאמנם יש לו פרסה סדוקה, אבל הוא אינו מעלה גרה, ברשימה זו משה מוסיף גם בריה מיוחדת ויוצאת דופן הנקראת "השסועה", שהיא חיה מוזרה שנולדת עם שני גבים ושתי שדראות, ומכיוון שאין לה את סימני הטהרה השלמים כדין, גם היא אסורה באכילה, בעקבות טומאתן, חל איסור חמור לאכול מבשרן של חיות אלו, לגבי ה"נבלה" של החיות הללו, התורה אומרת "ובנבלתם לא תגעו", הכוונה כאן אינה שאסור לאדם רגיל לגעת בנבלה בכל יום בשנה, אלא זו אזהרה מיוחדת לימי הרגלים (החגים), בזמן החג כל אדם מישראל חייב לעלות לבית המקדש בטהרה, ומשום כך בימים אלו הוא חייב להיזהר מאוד לא לגעת בנבלה כדי שלא ייטמא.
הדגים והעופות הטהורים והטמאים (פסוקים ט' – כ')
מתוך הבעלי חיים הגדלים בים מותר להם לאכול רק דגים שיש להם שני סימני טהרה: סנפיר (כנפיים לשחות בהן) וקשקשת (קליפות על עור הדג), בעופות, משה מצווה שמותר לאכול כל עוף טהור, היתר זה כולל אפילו את ציפור ששימשה לטהרת המצורע (הציפור שמשלחים לחופשי), משום שהיא נשארת טהורה, אבל לא את הציפור השחוטה של מצורע
התורה אוסרת במפורש לאכול עוף טמא אפילו אם שחטו אותו בצורה נכונה, משה מונה את רשימת העופות הטמאים שאסור לאכול, ברשימה מופיע עוף דורס שיש לו שלושה שמות שונים: ראה, איה ודיה, משה כותב את כל השמות הללו בכוונה, כדי שלא יבוא אדם, יתפוס את העוף הזה, יקרא לו בשם אחר שלא מופיע בתורה, ויגיד שהוא מותר באכילה, בנוסף לעופות הגדולים, התורה אוסרת גם את הדוכיפת (תרנגול הבר שיש לו כרבולת כפולה), וגם את התנשמת, שהיא יצור הדומה לעכבר ועף בלילה (עטלף),
לסיום חלק זה, משה אוסר לחלוטין אכילת "שרץ העוף", הכוונה כאן ליצורים נמוכים וקטנים שרוחשים קרוב לאדמה ועפים, כגון זבובים, צרעות וחגבים טמאים.
בשר נבלה לגוי, ואיסור בשר בחלב (פסוק כ"א)
כאשר בהמה טהורה מתה מעצמה או נשחטת בצורה לא נכונה, היא נקראת "נבלה", התורה מתירה לתת את בשר הנבלה במתנה ל"גר תושב", שהוא גוי שבחר לגור בארץ ישראל וקיבל על עצמו לא לעבוד עבודה זרה, היתר זה הוא רשות ולא חובה, ובעקבות זאת מותר גם למכור את הנבלה לנכרי רגיל, משה מסביר את הסיבה להבדל הזה במילים: "כי עם קדוש אתה לה' אלוהיך", משה מלמד אותם שאף על פי שבשר הנבלה ראוי וטוב לאוכל עבור הגר או הנכרי, הוא לא מתאים לעם ישראל, ה' בחר בישראל להיות עם מובדל, עדין נפש ומוכן לשלמות, ולכן אסר עליהם דברים שמטמאים ומעבים את הנפש,
בנוסף, המילים "כי עם קדוש אתה" דורשות מישראל לקדש את עצמם אפילו בדברים שמותרים להם, בעקבות דרישה זו, אם ישנו דבר שמותר לאדם לאכול אך אחרים בסביבתו נוהגים בו איסור, חובה עליו לא לאכול זאת בפניהם כדי לא לזלזל בקדושתם, כמו כן, התורה מזהירה שוב באיסור חמור: "לא תבשל גדי בחלב אמו", התורה כותבת זאת שלוש פעמים כדי לאסור אכילה, בישול או הנאה מבשר בהמה טהורה שהתבשל עם חלב.
סדר המעשרות השנתי (פסוקים כ"ב – כ"ז)
כעת משה מלמד את דיני המעשרות (הפרשת עשירית מהיבול), משה פותח במילים "עשר תעשר את כל תבואת זרעך.., שנה שנה", המילים "שנה שנה" באות ללמד כלל חשוב: חובה לעשר מכל שנה בנפרד, ואסור לקחת יבול שגדל בשנה אחת ולהשתמש בו כדי לתת מעשר על יבול שגדל בשנה אחרת, לאחר שהחקלאי הפריש "מעשר ראשון" (שאותו נותנים ללוי בכל מקום), יש מעשרות נוספים שמשתנים לפי השנים: בשנה הראשונה, השנייה, הרביעית והחמישית לשמיטה, החקלאי מפריש "מעשר שני", את המעשר הזה החקלאי לא נותן לאף אחד, אלא הוא חייב לקחת את הפירות בעצמו לירושלים (למקום שיבחר ה') ולאכול אותם שם, המטרה של הבאת הפירות לירושלים היא כדי שהאדם ילמד לירא מה' תמיד, משום שבירושלים הוא יראה את הכהנים והלוויים עוסקים בעבודת הקודש וילמד מהם,
אם האדם גר רחוק מאוד מירושלים או שיש לו הרבה פירות וקשה לו לסחוב את כל הפירות, התורה נותנת לו פתרון, הוא יכול למכור את הפירות, ובכך הוא מעביר את הקדושה של הפירות אל הכסף, לאחר מכן, הוא עולה רק עם הכסף לירושלים, ושם הוא חייב לקנות בכסף הזה אוכל טעים ומשובח – בקר, צאן, יין או כל דבר שישמח אותו ושמותר לקנות אותו עם מעות מעשר שני, הוא אוכל את המזון הזה בירושלים מתוך שמחה גדולה יחד עם משפחתו, והוא חייב להזמין לסעודה גם את הלוי שגר בעירו, כדי לא לעזוב אותו.
מעשר עני ופטור ממעשר (פסוקים כ"ח – כ"ט)
בשנה השלישית והשישית לשמיטה, הסדר משתנה, בשנים אלו החקלאי לא מפריש "מעשר שני" ולא עולה לירושלים, אלא הוא מפריש "מעשר עני", את המעשר הזה הוא משאיר בתוך העיר שלו ומחלק אותו לאנשים חלשים ורעבים: ללוי, לגר, ליתום ולאלמנה, כדי שיאכלו וישבעו, משה מדגיש שהמעשר חל רק על היבול השייך לבעל השדה, אבל יבול שהתורה קבעה מראש שהוא הפקר ושייך לעניים (כמו "לקט" – שיבולים שנפלו, "שכחה" – אלומות שנשכחו בשדה, או "פאה" – קצה השדה), אינו חייב במעשר כלל, הסיבה לפטור הזה היא שהלוי והעניים יכולים לבוא ולקחת את הלקט והפאה בדיוק כמו בעל הבית, ולכן לא שייך להפריש להם מעשר מדבר שכבר יש להם בו זכות שווה,
בסוף השנה השלישית (וגם בסוף השישית), יש חובה מיוחדת שנקראת "ביעור מעשרות", אם החקלאי התעכב ונשארו אצלו בבית מעשרות מהשנים הקודמות שהוא עדיין לא נתן, הוא חייב בשנה השלישית להוציא את כל הקודש מהבית שלו, הוא מחלק כל מעשר למי שראוי לו (ללוי, לעני, או לירושלים), וכך הוא מנקה את ביתו לחלוטין,
בעקבות קיום מצוות המעשרות והחלוקה הנכונה והשמחה לעניים וללוויים, ה' יברך את האדם בכל מעשה ידיו.
פרק ט"ו – שמיטת כספים, מתן צדקה ודיני העבדים
שנת השמיטה ושמיטת כספים (פסוקים א'–ו')
הפרקים הקודמים בתורה תיארו את המצוות והדינים שנוהגים במהלך השנים מהראשונה ועד השישית, ובעקבות זאת עכשיו הגענו לשנה השביעית, משה רבנו מלמד את ישראל שבסוף כל שבע שנים חובה עליהם לעשות שמיטת כספים, המצווה היא שבסוף השנה השביעית, המלווה עוזב את החוב ולא דורש את הכסף ממי שלווה ממנו, ובעקבות כך הלווה לא צריך להחזיר לו אותו, לא כל חוב צריך להשמיט אלא רק חובות שכבר הגיע זמן הפירעון שלהם וכן שאין עליהם משכון ויש עוד כמה שפטורים
כלפי אדם נוכרי שאינו מעם ישראל ההלכה שונה, ויש מצווה מפורשת כן לגבות ולקחת ממנו את הכסף בחזרה, משה מסביר שבעקבות שמירת מצוות התורה, ה' יברך את בני ישראל בעושר עצום, בדיוק כמו שהבטיח להם במקום אחר "ברוך אתה בעיר וברוך אתה בשדה", התוצאה של הברכה הגדולה הזו תהיה שהם יוכלו להלוות כסף לגויים רבים, אך הם עצמם לא יצטרכו ללוות מאף אחד לעולם.
עזרה לעני ומתן צדקה (פסוקים ז'–י"א)
משה מזהיר את בני ישראל מפני קמצנות כלפי אביונים, אם יבוא אליהם אדם עני המבקש עזרה, אסור להם לסגור את היד ולאמץ את הלב, התורה מלמדת שמי שמתקמצן ולא נותן לעניים, התוצאה של הקמצנות תהיה עונש מידה כנגד מידה, והוא בעצמו יהפוך להיות עני ויזדקק לעזרה, התורה דורשת לפתוח את היד שוב ושוב, ומצווה לתת לעני "דיי מחסורו אשר יחסר לו", הכוונה בביטוי זה היא שחובה להשלים לעני בדיוק את מה שחסר לו, אם העני היה פעם אדם עשיר מאוד שהתרגל לרכוב על סוס וללכת עם עבד שרץ לפניו, בעקבות המצב החדש חובה לקנות לו סוס ועבד, ואפילו לדאוג לו לאישה כדי שלא יחסר לו דבר, משה מזהיר אותם מאוד מפני מחשבה רעה בלב, לפעמים אדם חושב לעצמו שעוד מעט תגיע שנת השמיטה שתמחק את כל החובות, ומשום כך הוא לא מסכים להלוות כסף לעני, משה מסביר שאם העני ידחה בידיים ריקות, הוא יקרא ויצעק אל ה', ובעקבות הצעקה הזו ה' יעניש את הקמצן מיד, לכן חובה לתת לעני בשמחה, ומשה משתמש במילים "נתון תיתן" כדי ללמד שחובה לתת שוב ושוב, אפילו מאה פעמים, משה מוסיף הבטחה עצומה: "כי בגלל הדבר הזה יברכך ה'", המילה "בגלל" מרמזת על גלגל, כלומר, העולם הוא כמו גלגל שמסתובב, ובעקבות הנתינה והמחשבה הטובה לעזור, ה' יסובב את הגלגל כך שהאדם הנותן תמיד יישאר למעלה ויתברך בכל מעשיו, משה מסיים את החלק הזה ומסביר שייתכנו תקופות טובות שבהן בני ישראל יהיו צדיקים ולא יהיו עניים כלל, אך העניות לא תיעלם מהעולם לצמיתות, הסיבה לכך היא שתמיד ייתכן מצב שבו בני אדם יחזרו לחטוא ולעבור עבירות, ובעקבות החטאים העניים יחזרו, משום כך, יש חובה תמידית לפתוח את היד לאח, לעני ולאביון.
שחרור העבד העברי ומתנותיו (פסוקים י"ב–ט"ו)
לפעמים אדם מישראל גונב כסף ואין לו מאיפה להחזיר, ובעקבות זאת בית הדין מוכר אותו לעבד כדי שישלם את חובו, התורה מזכירה כאן גם את "האמה העברייה", מדובר במקרה שבו אבא הפך להיות עני מרוד, ובגלל העוני הקשה הוא נאלץ למכור את בתו הקטנה לשפחה, משה מצווה שהעבדים הללו יעבדו רק שש שנים, ומיד בשנה השביעית האדון חייב לשלח אותם לחופשי, כאשר האדון משחרר אותם, חל איסור חמור לשלוח אותם בידיים ריקות, האדון חייב "להעניק" להם, כלומר לתת להם מתנות גדולות ומכובדות מהצאן, מהגורן ומהיקב שלו, הסיבה למתנות אלו היא כדי להזכיר לבעל הבית שגם בני ישראל היו עבדים במצרים, כאשר ה' פדה ושחרר את ישראל, הוא העניק להם מתנות רבות מכסף ומזהב של המצרים, לכן, בדיוק כפי שה' העניק לישראל מתנות, כך האדון חייב להעניק לעבד או לאמה המשתחררים.
עבד נרצע (פסוקים ט"ז–י"ח)
אם העבד אוהב את האדון ואת משפחתו וטוב לו שם, ולכן הוא מחליט שהוא לא רוצה לצאת לחופשי, האדון לוקח כלי חד שנקרא מרצע ורוצע (מנקב) את האוזן של העבד נגד הדלת, בעקבות פעולת הרציעה הזו, העבד הזה נקרא "עבד נרצע", והוא נשאר לעבוד אצל האדון עד שתגיע שנת היובל, לאמה העברייה אין דין של רציעה, והיא לא נשארת לעבוד לתמיד, הפסוק שאומר "ואף לאמתך תעשה כן" בא להשוות את האמה לעבד רק בדבר אחד, והוא חובת מתן המתנות (ההענקה) בזמן השחרור, בסיום העניין, משה מנחם את בעל הבית ואומר לו שלא יקשה בעיניו לשחרר את העבד ולא ירגיש שהוא מפסיד, הסיבה לכך היא שהעבד הזה עבד אצלו עבודה כפולה ("משנה שכר שכיר"), פועל רגיל עובד רק ביום, ואילו העבד עבד גם ביום בעבודה רגילה בשדה, וגם בלילה שהרי האדון נתן לו שפחה כנענית, ובעקבות הנישואים הללו היא הולידה ילדים שהפכו להיות עבדים של האדון, בזכות העבודה הקשה והכפולה הזו מגיע לו את המתנות, ה' יברך את האדון הנותן מתנות בכל אשר יעשה.
פרק ט"ז – שלושת הרגלים: פסח, שבועות וסוכות
חג הפסח (פסוקים א' – ז')
משה רבנו ממשיך בנאומו ומצווה את עם ישראל "שמור את חודש האביב", הכוונה היא שיש חובה לשמור שחודש ניסן יחול תמיד בעונת האביב, כשהתבואה מבשילה, כדי לקיים את השמירה הזו, בית הדין מעברים את השנה ומוסיפים חודש במידת הצורך, הסיבה שמקריבים את קורבן הפסח דווקא בחודש זה, היא משום שאז ה' הוציא את בני ישראל ממצרים, בעקבות כך, משה מצווה להקריב את קורבן הפסח מן הצאן, יחד איתו, משה מצווה להביא גם קורבן חגיגה מן הבקר, והמטרה בכך היא כדי שקורבן הפסח ייאכל בסוף הסעודה מתוך שובע, את הקורבנות האלו חובה לשחוט אך ורק במקום שיבחר ה', שהוא בית המקדש בירושלים.
במהלך שבעת ימי החג, חל איסור מוחלט על האדם לראות שאור או חמץ ששייך לו בכל גבולות הארץ, במקום זאת, חובה עליהם לאכול מצות הנקראות "לחם עוני", הסיבה לאכילת המצה היא כדי לזכור את העינוי שסבלו במצרים, וכן משום שבעת היציאה הם ברחו בחופזה רבה, והבצק לא הספיק להחמיץ, התוצאה של אכילת המצה וקורבן הפסח תהיה שהם יזכרו היטב את יום יציאת מצרים כל ימי חייהם, התורה מבהירה שאין חובה לאכול מצות בכל שבעת הימים, אלא החובה חלה אך ורק בלילה הראשון, בשאר ימי החג אכילת מצה היא רשות, אך כמובן שחל איסור מוחלט לאכול חמץ.
משה מזהיר שלא להשאיר שום בשר מקורבן הפסח עד הבוקר, ואם כן נשאר אז מה שנותר יוצא לשריפה, לאחר אכילת קורבן הפסח בליל החג, מוטלת על עולי הרגל חובה להישאר ולישון בירושלים גם בלילה שאחריו, כלומר בליל מוצאי החג הראשון, בעקבות כך, רק בבוקר שלמחרת מוצאי החג מותר לאנשים לפנות ולחזור לבתיהם, משה אומר שביום הראשון והשביעי של הפסח חל יום טוב, ומשום כך אסור לעשות בהם מלאכה, בניגוד לשבת שבה אסורה כל מלאכה, ביום טוב התורה התירה עשיית מלאכת "אוכל נפש", כמו בישול ואפייה לצורך החג.
חג השבועות (פסוקים ח' – י"ב)
היום שבו מתחילים לקצור את התבואה הראשונה, שנקראת קורבן העומר, חל בדיוק ביום שאחרי יום טוב ראשון של פסח, מיום זה, בני ישראל צריכים לספור בדיוק שבעה שבועות, מיד לאחר שבעת השבועות האלו, הם חוגגים לה' את חג השבועות, לחג הזה קוראים גם "עצרת", ויש לכך שתי סיבות: הראשונה היא מלשון עצירה, שחובה להיעצר מלעשות מלאכה, והשנייה היא מלשון כנופיה ואסיפה, משום שביום זה מתאספים כולם למאכל ולמשתה, בחג הזה הם מביאים קורבנות נדבה מיוחדים, בדיוק לפי הברכה והשפע שה' נתן להם.
משה מדגיש שהשמחה בחג חייבת להיות יחד עם כולם, הקדוש ברוך הוא דורש מהאדם לשמח את ארבעת בני משפחתו – בנו, בתו, עבדו ואמתו, ובתמורה עליו לדאוג ולשמח את ארבעת האנשים החלשים של ה' – הלוי, הגר, היתום והאלמנה, התוצאה היא שאם האדם ישמח את האנשים של ה', ה' ישמח את האנשים שלו, משה מזכיר לישראל שהם היו עבדים במצרים, ומסביר להם שה' פדה ושחרר אותם משם בדיוק על מנת שישמרו ויעשו את החוקים והמצוות האלו מתוך שמחה.
חג הסוכות ומצוות העלייה לרגל (פסוקים י"ג – י"ז)
בסוף הקיץ, כאשר בני ישראל אוספים את כל התבואה והיין מהגורן ומהיקב לתוך בתיהם, הם חוגגים את חג הסוכות במשך שבעה ימים, בחג זה הם שוב מצווים לשמוח יחד עם בני ביתם ועם העניים כפי שעשו קודם לכן, משה אומר להם "והיית אך שמח", ביטוי זה מהווה גם הבטחה לשמחה גדולה מאת ה' שתבוא על שפע התבואה, וגם ציווי מיוחד לכך שצריך לשמוח גם בליל יום טוב האחרון של החג, שהוא שמיני עצרת.
בסיום הפרק, שהוא גם סיום פרשת ראה, משה מסכם את מצוות העלייה לרגל עבור כל שלושת הרגלים, שלוש פעמים בשנה – בחג המצות, בחג השבועות ובחג הסוכות – כל הגברים של עם ישראל צריכים לעלות למקום הנבחר בירושלים כדי להיראות לפני ה', משה מזהיר שאסור להם לבוא בידיים ריקות, אלא כל איש חייב להביא מתנה של קורבן לבית המקדש (כמו עולת ראייה ושלמי חגיגה), כל אדם מביא את מתנת הקורבן בדיוק לפי היכולת שלו ולפי הברכה שה' ברך אותו, לא יותר ולא פחות.
המשך פרק י"א – הברכה, הקללה ומעמד הר גריזים ועיבל
הבחירה בטוב (פסוקים כ"ו – ל"ב)
משה רבנו פותח את דבריו במילה "ראה" בלשון יחיד, ואז ממשיך במילה "לפניכם" בלשון רבים, משה מדבר כך כדי ללמד כל אדם ואדם שהוא אישית צריך לראות ולדעת שמעשיו משפיעים על כל העם כולו, הוא מורה לעם ישראל שכשיגיעו לארץ ישראל יעשו מעמד משה מסביר שהברכה תגיע על מנת שישמעו ויקיימו את מצוות ה', לעומת זאת, הקללה תגיע אם יסורו מדרך התורה וילכו לעבוד אלילים אחרים, העבודה הזרה היא כה חמורה, שכל מי שמודה בה ועובד אותה נחשב כאילו כפר ועזב את כל התורה כולה,
כדי שהעם יזכור היטב את הברכות והקללות, משה מצווה עליהם שכאשר ייכנסו לארץ ישראל, הם חייבים ללכת אל הר גריזים ואל הר עיבל, שם, שישה שבטים יעמדו על הר גריזים ושישה יעמדו על הר עיבל, הלוויים יעמדו באמצע, יהפכו את פניהם אל הר גריזים ויברכו את מי שישמור את התורה, בעקבות הברכה, כל העם יענו יחד "אמן", לאחר מכן הם יהפכו את פניהם אל הר עיבל ויקללו את מי שיעבור על התורה, ושוב כולם יענו "אמן".
כדי שבני ישראל ידעו בדיוק לאן ללכת מיד כשיכנסו לארץ להכריז את הברכות והקללות, משה רבנו נותן להם סימנים ברורים ומדויקים הוא מסביר להם ששני ההרים הללו נמצאים בעבר הירדן, אבל הרבה יותר רחוק מהמקום שיחצו את הירדן, ההרים ממוקמים בהמשך הדרך צד מערב, בכיוון שבו השמש שוקעת, בנוסף, משה ממקד אותם ואומר שהמקום נמצא בארץ הכנעני, מול המקום שנקרא גלגל, ליד אלוני מורה, שזו למעשה העיר שכם.
משה מזכיר לעם שהם עומדים לחצות את נהר הירדן לרשת את הארץ, מכיוון שהם עלולים לחשוש מפני המלחמות והכיבוש, משה מבטיח להם שהנסים הגדולים שה' יעשה להם בעת חציית נהר הירדן ישמשו להם כסימן מובהק, בעקבות הנסים הללו שיקרו בירדן, בני ישראל ידעו בביטחון מלא שהם אכן עתידים לרשת את הארץ בהצלחה ולשבת בה בנחת,
בסיום החלק הזה, וכדי להבטיח שההצלחה הזו תתממש והם ימשיכו לשבת בארץ בביטחון, משה מסכם ואומר שעליהם לשמור בקפדנות ולקיים את כל החוקים והמשפטים שהוא מלמד אותם היום.
פרק י"ב – השמדת הע"ז, במות אכילת בשר קדשים ותאווה
השמדת האלילים (פסוקים א' – ד')
כאשר בני ישראל ייכנסו לארץ, הם מצווים להשמיד ולעקור לחלוטין את כל המקומות שבהם העמים הקודמים עבדו לעבודה זרה שלהם, עליהם לנתץ את המזבחות, לשבור את מצבות האבן, לשרוף את האילנות האשרות שנזרעו לשם עבודה זרה, ולגדע את הפסלים, וכן אם לאותם מקומות יש שם טוב צריך לאבד אותו ולקרוא לו בשם מגונה כדי שלא יישאר להם כל זכר,
משה מזהיר את בני ישראל: "לא תעשון כן לה' אלוהיכם",
האזהרה זו אומרת שבשונה מהגויים אסור להקריב לה' איפה שרוצים, עוד פירוש שאסור בשום אופן למחוק את שם ה', או לעקור אבן מן המזבח או מן העזרה בבית המקדש, או שזה אזהרה שבני ישראל לא יעשו מעשים רעים כמו הגויים, משום שאם יעשו חטאים, העוונות שלהם יגרמו חלילה לבית המקדש להיחרב.
הבאת הקרבנות אל המקום הנבחר (פסוקים ה' – י"ד)
הגויים נהגו לעבוד עבודה זרה בכל מקום שרצו – על הרים רמים על הגבעות ותחת העצים הירוקים, בני ישראל שונים מהם לחלוטין, משה מצווה עליהם שאת הקרבנות לה' מותר להקריב רק במקום אחד מיוחד, המקום שה' יבחר להשרות בו את שכינתו מתוך כל נחלות השבטים, מקום זה יהיה תחילה משכן שילה (הנקרא מנוחה) ולאחר מכן העיר ירושלים ובית המקדש (הנקרא נחלה), בעקבות בחירת המקום הזה, בני ישראל חייבים להביא לשם את כל הקרבנות, את המעשרות ואת הבכורים שלהם, הם צריכים להביא את הבהמות המובחרות בשביל הקורבנות, שם הם יאכלו וישמחו לפני ה' יחד עם בני משפחותיהם, משה מזהיר אותם מאוד לא להקריב עולות בכל מקום שירצו, אלא רק במקום הנבחר,
אמנם בתקופת כיבוש הארץ, לפני שיגיעו אל המנוחה ואל הנחלה, בי"ד שנה שהיו בגלגל הותר להם להקריב בבמות פרטיות את מה שרצו מנדבת לבם (איש כל הישר בעיניו) אבל לא את קורבנות החובה, וכן בין משכן שילה לבית המקדש, כל השנים שהמשכן היה בנוב וגבעון, אבל מיד לאחר שיגיעו למצב שה' יניח להם מכל האויבים שמסביב, מה שקרה בזמן דוד הם צריכים לבנות את בית המקדש בנחלה של שבט בנימין ואחרי שיבנו את המקדש, הקרבה בבמות נאסרו עליהם לעולמים, גם אחרי החורבן, אלא אם כן נביא מורה בהוראת שעה שמותר.
אכילת קדשים שנפל בהם מום (פסוקים ט"ו – ט"ז)
משה מסביר לכל העם את הדין של בהמה שהקדישו אותה לקרבן, אבל בעקבות מום שקרה לה (כמו פציעה או עיוורון) היא נפסלה ואסור להקריב אותה על המזבח, מכיוון שנאסר להקריב אותה, מותר להם לפדות אותה, לאחר הפדיון, מותר לשחוט ולאכול את הבשר שלה בכל עיר, הבשר זה הופך להיות דומה לבשר חולין רגיל של צבי ואייל שאינם ראויים לקרבן, בגלל שזה כבר לא קרבן, מותר גם לאדם טמא וגם לאדם טהור לאכול מהבשר הזה יחד מתוך אותה קערה, אבל עדיין אסור להנות מהצמר והחלב של הבהמה עם זאת, משה מזהיר שגם את הדם של בהמה זו אסור לאכול בשום אופן אפילו שלא צריך לזרוק אותו על המזבח, מותר לשפוך את הדם על הארץ ולא צריך לכסות אותו כי הוא כמו מים, כמו כן הוא גם מכשיר פירות לטומאה כמו מים.
אכילת מעשרות וקרבנות בירושלים (פסוקים י"ז – י"ט)
מיד לאחר מכן משה מצווה על הדברים שחובה לאכול דווקא במקום הנבחר (בירושלים), הוא מזהיר את ישראל שאסור להם לאכול בתוך הערים את המעשרות, את הבכורות או את הקרבנות שהבטיחו להביא לה', כדי לאכול אותם, חובה לעלות אל בית המקדש, ולאכול אותם שם לפני ה' מתוך שמחה גדולה, משה אומר שיש מצווה לשתף בשמחה הזו גם את בני המשפחה ואת העבדים, ובמיוחד יש מצווה לתת גם ללוי, בגלל שללוי אין שום נחלת שדה בארץ, מוטלת חובה עצומה לדאוג לו ולא לעזוב אותו, אם אין לאדם מעשר כדי לתת ללוי, הוא חייב להזמין את הלוי לשמוח ולאכול עמו מבשר הקרבנות שלו.
היתר אכילת בשר תאווה (פסוקים כ' – כ"ה)
במדבר היה אסור לאכול בשר בהמה אלא אם כן הקריבו אותה במשכן, וכן היה מותר לאכול את הקורבנות בכל המקומות שגרים, אבל עכשיו אחרי שמשה הורה שאסור להוציא את הקורבנות החוצה הוא בעצם מונע מהם לאכול בשר בגלל המרחק הגדול, שבני ישראל לא יוכלו להגיע לירושלים בכל פעם שיתחשק להם לאכול בשר, לכן התורה מתירה להם מראש לאכול בשר תאווה, כלומר, מותר לאדם לשחוט מן הצאן והבקר שלו בכל עיר שבה הוא גר, ולאכול בשר רגיל, התורה מלמדת כאן גם שכדאי לאדם להתאוות לאכול בשר רק מתוך מצב של שפע והרחבת ידים, משה מדגיש שהשחיטה חייבת להיעשות בדיוק לפי ההלכות שה' ציווה אותו מסיני, גם הבשר הזה הוא כמו בשר חולין רגיל של צבי ואייל שאינם ראויים לקרבן, ומותר גם לאדם טמא וגם לאדם טהור לאכול מהבשר הזה.
יחד עם היתר הבשר, משה נותן אזהרה חמורה מאוד לאכול רק את הבשר ולחזק את עצמם לא לאכול את הדם, בני ישראל היו רגילים באותה תקופה לשתות דם, ולכן משה היה צריך לזרז ולחזק אותם מאוד לפרוש מכך, כי הדם הוא תמצית הנפש והחיות של הבהמה, ומשום כך התורה אוסרת לחלוטין לאכול את הנפש יחד עם הבשר, מכאן לומדים דבר עצום, שהרי הדם הוא דבר שהנפש נגעלת ממנו, ובכל זאת ה' נותן שכר גדול למי שפורש ממנו, בעקבות כך מובן שאם אדם יפרוש מדברים רעים שאנשים כן מתאווים אליהם, הוא יקבל שכר עצום עוד יותר, ההימנעות מאכילת הדם תביא לאדם ולבניו חיים טובים, משום שהוא עושה את הישר בעיני ה'.
איסור שחיטת קדשים בחוץ (פסוקים כ"ו – כ"ז)
למרות שמשה התיר לשחוט בשר רגיל בכל עיר, הוא מבהיר שההיתר הזה לא חל על קדשים, ואסור לחלוטין לשחוט בהמות של קרבנות מחוץ לבית המקדש, אפילו אם אחר כך הוא רוצה להביא אותם להקרבה לבית המקדש, את הקדשים חובה להביא חיים אל המקום הנבחר בלבד, אם הקרבן הוא עולה, שמים גם את הבשר וגם את הדם על המזבח, ואם הקרבן הוא שלמים, צריך להקפיד שקודם זורקים את הדם על המזבח, ורק אחר כך הבעלים יכולים לאכול את הבשר.
החובה ללמוד ולשמור את כל המצוות (פסוק כ"ח)
בסיום הציוויים על הקרבנות ובשר התאווה, משה רבנו מבקש מן העם לשמור ולשמוע את כל הדברים האלה, משה מצווה אותם לשמור את הלימוד היטב בלב ולשנן אותו, משום שעל ידי החזרה והלימוד הם יזכרו היטב, ובעקבות זאת יבואו לקיים את המצוות בפועל, משה מדגיש בפניהם שכל המצוות צריכות להיות חביבות וחשובות בעיניהם באותה מידה, ולכן עליהם להקפיד על מצווה קלה בדיוק כפי שמקפידים על מצווה חמורה, המטרה של שמירת התורה היא לעשות את ה"טוב", שהוא נחת רוח בעיני השמים, ואת ה"ישר", שהוא נכון והגון בעיני בני האדם, בעקבות המעשים הטובים והישרים, משה מבטיח שייטב להם ולבניהם אחריהם לעולם.
הבנת סיבת ההשמדה והרחקה מהעבודה זרה (פסוקים כ"ט – ל')
לאחר מכן, משה מכין את העם לקראת הכניסה לארץ כנען, כשה' יכרית וישמיד את הגויים הרבים מפניהם, ובני ישראל יירשו את הארץ וישבו בה לבטח, הם להיזהר לא להיגרר ולהיטרף אחרי המנהגים של הגויים.
משה מסביר להם שכאשר הם יראו את הגויים מושמדים ומגורשים מפניהם, עליהם לתת את הלב ולהבין את הסיבה האמיתית להשמדה הזו, העמים האלה נשמדו מן הארץ אך ורק בגלל המעשים המקולקלים והרעים שהיו בידיהם, ובגלל זה, בני ישראל חייבים להתרחק ממעשים אלו, כדי שלא יקרה מצב שבו יבואו עמים אחרים וישמידו גם אותם מאותה סיבה בדיוק.
וכדי למנוע כל אפשרות של נפילה בחטא, משה אוסר עליהם אפילו להתעניין, לחקור או לבדוק כיצד בדיוק הגויים עבדו את האלילים שלהם, משה יודע שישנם אלילים שהעבודה שלהם נעשית בצורות משונות, בזויות ומכוערות, כמו למשל לזרוק אבנים על הפסל או לעשות מעשים של ביזיון מולו, בעקבות זאת התורה מלמדת כלל חשוב, אף על פי שהמעשים האלה נראים כביזוי לאליל ולא ככבוד, אם אדם עושה אותם מול אותו אליל, הוא עובר עבירה חמורה ביותר, משום שכך קבעו הגויים את דרך העבודה לאליל זה, לכן, הפתרון היחיד הוא להתרחק לחלוטין מכל ניסיון להכיר את המנהגים הללו.
וכן משה מזהיר את ישראל שאסור בשום אופן לחקות את המנהגים האלה ולהביא אותם לעבודת ה', בגלל שה' שונא ומתעב את כל המנהגים של הגויים, כדי להמחיש לישראל עד כמה עבודת האלילים של אותם עמים הייתה רעה ומושחתת, משה מתאר את האכזריות הנוראה שלהם, אותם גויים היו אכזריים כל כך, שהם נהגו לא רק לשרוף את הבנים והבנות שלהם באש כקורבן לאליל, אלא אפילו את האבות והאמהות המבוגרים שלהם הם היו כופתים וזורקים לאש ולכלבים, בעקבות הידיעה על מעשים אכזריים כאלו, בני ישראל מתמלאים יראה וגועל מדרכי הגויים, ומבינים עד כמה חשוב לדבוק אך ורק בתורת ה' שהיא תורת חיים וחסד,
פרק י"ג – אזהרות מפני נביא שקר, מסית ועיר הנידחת
סיום נושא ההרחקה מהגויים (פסוק א')
כדי לשמור על תורת ה' טהורה ומדויקת, ולא להמציא מנהגים חדשים כפי שעשו הגויים, אסור לחלוטין להוסיף על המצוות או לגרוע מהן, משה מסביר שאם אדם יחליט להוסיף מצווה מעצמו, הוא למעשה פוסל ומקלקל אותה, משום כך, למשל, אסור לאדם להוסיף פרשיה חמישית לתפילין במקום ארבע, ואסור לקחת חמישה מינים בלולב בחג הסוכות במקום ארבעה, וכן אסור לכהנים להוסיף ברכה רביעית בברכת כהנים, באותה מידה בדיוק, חל איסור מוחלט להוריד או להחסיר מאף אחת מן המצוות, המטרה של הכלל הזה היא להבטיח שעם ישראל יקיים את רצון ה' בשלמות כפי שניתן להם כי התורה היא הרי תורת ה' והיא מושלמת, ובזכות כך הם יזכו להישאר תמיד עם קדוש ונבדל.
נביא השקר (פסוקים ב' – ו')
משה מזהיר את עם ישראל מפני מצב שבו יופיע אדם שיטען שהוא נביא, או שאומר שה' נגלה אליו בחלום, ויעשה להם אותות ומופתים גדולים בשמיים או בארץ,
בעקבות הנס שיעשה אכן הוא יוכיח שהוא נביא אמת וחובה לשמוע לו, אבל אם הוא ינסה לשכנע את העם לעזוב את התורה ולעבוד לאלילים, התורה מדגישה שגם אם האות והמופת מתקיימים בדיוק כפי שאמר, אסור בשום אופן להקשיב לו או להאמין לו,
והסיבה לכך שה' נותן לנביא השקר כוח לעשות נס ופלא, היא כדי לנסות את עם ישראל ולבדוק האם הם באמת אוהבים את ה' אלוהיהם בכל לבבם ובכל נפשם,
בעקבות הניסיון הזה, משה מסביר לעם כיצד עליהם לנהוג תמיד כדי להישאר נאמנים, ומפרט את הדרך השלמה ללכת אחרי ה', משה מפרק את ההליכה הזו לכמה שלבים ומעשים ברורים, תחילה הוא מצווה "ואת מצוותיו תשמרו", והכוונה היא שיש חיוב לשמור בקפדנות את תורת משה, מיד לאחר מכן הוא מוסיף "ובקולו תשמעו", כדי ללמד שחובה עליהם להקשיב תמיד לקול נביאי האמת שיקומו להם, בנוסף לכך הוא מצווה "ואותו תעבודו", שמשמעותו היא החובה לעבוד את ה' במקום המיוחד לכך, שהוא בית המקדש.
וכן הוא מצווה על– "ובו תדבקון", משה מבהיר שהדרך של אדם בשר ודם להידבק בקדוש ברוך הוא, היא פשוט להידבק בדרכיו של ה' ולחקות את מעשיו הטובים, לכן, כפי שה' גומל חסדים לאנשים, כך גם בני ישראל חייבים לגמול חסדים, וכפי שה' קובר מתים ומבקר חולים, כך בדיוק גם עליהם לעשות.
הסברנו שה' עשה את זה לאדם וחוה, אברהם ומשה.
לאדם וחוה הוא הכין כותנות עור, את אברהם אבינו הוא ביקר כשהיה חולה לאחר הברית מילה, ואת משה הוא קבר.
נביא השקר הזה יענש במיתת חנק, בגלל שדיבר סרה והמציא שקרים כדי להדיח את העם מן הדרך שה' ציווה אותנו.
המסית לעבודה זרה (פסוקים ז'–י"ב)
משה מזהיר את בני ישראל מפני מצב שבו אדם קרוב מנסה לגרות ולהסית אותם לעזוב את ה'. כגון אח מאותו האב, אח מאותה האם, בן, בת, אישה, או אפילו אבא שהאדם אוהב אותו כמו את נפשו.
המסית מנסה לשכנע את האדם ללכת ולעבוד אלילים חדשים שהם ואבותיהם מעולם לא הכירו. משה מסביר שהדבר הזה הוא גנאי ובושה גדולה מאוד. אפילו הגויים לא עוזבים את האלילים שהאבות שלהם העבירו להם, ומשום כך זו בושה עצומה שישראל יעזבו את האמת הקדושה שהאבות מסרו להם בשביל הבלים.
המסית יכול להציע לעבוד את האלילים של העמים שקרובים אליהם, או את האלילים של העמים הרחוקים, או אפילו את השמש, הירח והכוכבים שנעים מקצה אחד של השמיים עד לקצה השני.
התורה מזכירה גם את האלילים הקרובים וגם את הרחוקים כדי ללמד אותנו כלל חשוב. כשם שהאדם יודע שהאלילים הקרובים הם שקר ואין בהם שום כוח, כך בעקבות זאת עליו לדעת שגם באלילים הרחוקים והלא מוכרים אין שום אמת.
בגלל שהמעשה של המסית הוא כל כך חמור, משה נותן הוראות נוקשות מאוד כיצד להתנהג איתו, ואוסר לחלוטין לנהוג בו ברחמים. בדרך כלל התורה מצווה עלינו "ואהבת לרעך כמוך", אבל במקרה הזה אסור לאהוב את המסית כלל. בדרך כלל התורה מצווה לעזור לאדם בצרה, אבל אם המסית מתחנן על חייו ומבקש שיסלחו לו, אסור בשום אופן להקשיב לו. בדרך כלל התורה אוסרת לעמוד על דם רעך, אבל כאן אסור לחוס עליו. בנוסף לכך, אסור לחמול עליו ולחפש זכויות שיצילו אותו, ואם האדם יודע שהמסית אשם, אסור לו לשתוק ולכסות על הפשע.
במקום לשתוק, החובה היא להביא אותו מיד אל בית הדין. אם בית הדין פסק שהוא חייב מיתה, אסור לנסות להפוך את פסק הדין כדי לזכות אותו שוב. בגלל שהמסית ניסה לעקור את האדם מאת ה' שהוציא אותו ממצרים, העונש שלו הוא מיתה בסקילה. האדם שהוסת הוא הראשון שחייב לזרוק עליו את האבן כדי להמיתו, ולאחר מכן כל שאר העם מצטרפים אליו. צריך לשלוח אגרות לכל עם ישראל ולהודיע שקרה כזה מעשה כדי שכל עם ישראל ישמעו את הדבר, יפחדו מאוד, ולא יעיזו לעשות מעשה רע כזה לעולם.
דיני עיר הנידחת - העיר שחטאה (פסוקים י"ג–י"ט)
אם יש שמועות שיצאו אנשים רעים, "בני בליעל" משום שפרקו מעליהם את עולו של ה'. האנשים האלו חייבים להיות גברים ולא נשים, והם חייבים להיות תושבי אותה העיר ולא מבחוץ. הגברים הללו הסיתו והדיחו את כל תושבי העיר לעבוד אלילים.
העיר הזאת יכולה להיות אחת מכל הערים הרגילות, אבל ירושלים לא יכולה להיחשב עיר הנידחת, משום שירושלים לא ניתנה לשבטים רק בשביל לגור בה, אלא בשביל קדושת המקדש.
לפני שבית הדין מעניש את העיר, הדיינים חייבים לברר את השמועה ביסודיות רבה כדי למנוע עלילות שקר. התורה דורשת מהם לבדוק, לחקור ולשאול היטב. בעקבות כפילות המילים בפסוקים הללו, הדיינים מקיימים שבע חקירות שונות ומדוקדקות לעדים. רק אם התברר באופן מוחלט וברור שהעיר כולה אכן עשתה את התועבה הזו, מוציאים את העונש לפועל.
העונש של העיר נועד לעקור את הרע לגמרי. חובה להכות את כל תושבי העיר ואת הבהמות שלהם בחרב. במקרה שאי אפשר להרוג אותם בדרך שנקבעה, מכים אותם בכל דרך אחרת כדי לוודא שהם ימותו. מיד לאחר מכן, מקבצים את כל הרכוש, הבגדים והשלל אל תוך רחוב העיר. ושורפים באש את כל הבתים יחד עם כל הרכוש כליל, לשמו ולכבודו של ה' ולא לשם נקמה. העיר הזו תישאר תל חרבות ואפר לעולם, ואסור לבנות אותה מחדש.
משה מזהיר את הלוחמים באזהרה חמורה שלא יידבק בידם שום חפץ מן הרכוש שנאסר, ואסור להם לקחת לעצמם אפילו דבר קטן. הסיבה להשמדה המוחלטת הזו היא שכל זמן שעבודת אלילים קיימת בעולם, חרון האף של ה' נמצא בעולם. לכן, ברגע שישראל ישמידו את העבודה הזרה לחלוטין וישמעו בקול ה', יסור הכעס. בעקבות מעשה צודק וישר זה, ה' יחזיר אליהם את פניו, ובשביל שלא יחשש שהם יהפכו לאכזרים ה' ייתן להם רחמים רבים, וכן בשביל שלא יהיו עצובים על כל העיר השלמה שהושמדה ה' ירבה אותם בארץ הטובה בדיוק כפי שהבטיח לאבותיהם.
פרק י"ד – קדושת הגוף, המאכלים הטהורים וסדר המעשרות
איסור פגיעה בגוף (פסוקים א' – ב')
משה רבנו ממשיך בנאומו ומזכיר לישראל שהם בנים של ה' אלוהים, בעקבות עובדה זו, משה מסביר שאפילו אם חס וחלילה מת לאדם אביו בשר ודם, הוא אינו נשאר יתום ולבדו, משום שיש לו אב בשמים שהוא חי וקיים לעולם, ולכן אין סיבה לייאוש מוחלט ולצער מופרז, בנוסף, לעומת הגויים שמתאבלים ופוגעים בעצמם מתוך מחשבה שהמת אבד לנצח, עם ישראל יודע שהמוות אינו דבר נורא כל כך, משום שיש עולם הבא, האדם שמת בסך הכל מקדים ועובר לפנינו לשלב הבא, וחוזר אל אביו שבשמים שהוא מקור החיים, בגלל שהם בנים של המלך הגדול ויורשים את חיי העולם הבא, הם צריכים להישאר נאים, שלמים ומכובדים תמיד, לכן, משה מזהיר אותם שאסור להם בשום אופן לפצוע את גופם, לשרוט את עורם או לתלוש שערות ולעשות קרחת בראשם מתוך צער על מת, כפי שהגויים רגילים לעשות, המטרה של איסורים אלו היא לשמור על ישראל כעם נבדל וקדוש, עם ישראל הוא עם קדוש, גם בגלל שהם בני אברהם יצחק ויעקב וגם בגלל שה' בחר בהם מכל העמים להיות לו לעם סגולה.
הבהמות והחיות הטהורות והטמאות (פסוקים ג' – ח')
כדי לשמור על קדושתם של ישראל, משה מצווה עליהם להתרחק מכל "מאכל מתועב", הכוונה ב"מאכל מתועב" היא לכל אוכל שה' דחה ואסר עלינו, ובהמשך הפרשה מובאות דוגמאות כגון בשר שהתבשל בחלב, או בהמה שקדושה בקדושת בכור והכהן הטיל בה מום כדי שיוכל לאכול אותה מחוץ לירושלים.
משה מפרט בדיוק אילו חיות מותר לישראל לאכול, מן הבהמות מותר לאכול רק שלושה סוגים: שור, כבש ועז, מן החיות מותר לאכול שבעה סוגים: אייל, צבי, יחמור, אקו (יעל), דישון, תאו (שור הבר) וזמר (כבש הרים), הסיבה שהתורה בחרה לפרט ולמנות בשמותיהן דווקא את הבהמות והחיות הטהורות והמותרות, היא משום שהכלל בתורה הוא שתמיד מפרטים את הקבוצה הקטנה יותר כדי לקצר, מכיוון שהבהמות והחיות הטהורות מועטות הרבה יותר מן הטמאות שבעולם, התורה מנתה את הטהורות, בשונה מכך, בעופות הכלל הוא הפוך, ומשום שהעופות הטהורים הם הרוב, התורה בחרה למנות ולפרט את שמות העופות הטמאים בלבד.
כדי לדעת איזו בהמה או חיה היא טהורה, צריכים להיות בה שלושה סימני טהרה: "מפרסת פרסה" – כף הרגל שלה קשה, "שוסעת שסע" – הפרסה חתוכה ומופרדת לחלוטין לשני חלקים, ו"מעלת גרה" – שהיא מעלה ומחזירה את האוכל מהבטן אל הפה כדי ללעוס אותו שוב היטב.
אם לבהמה חסר אפילו סימן אחד, היא טמאה, משה נותן דוגמאות מפורטות לחיות שיש להן רק חלק מהסימנים, הגמל, הארנבת והשפן הם טמאים, משום שהם אמנם מעלים גרה, אבל הפרסה שלהם אינה סדוקה לגמרי, גם החזיר הוא טמא, משום שאמנם יש לו פרסה סדוקה, אבל הוא אינו מעלה גרה, ברשימה זו משה מוסיף גם בריה מיוחדת ויוצאת דופן הנקראת "השסועה", שהיא חיה מוזרה שנולדת עם שני גבים ושתי שדראות, ומכיוון שאין לה את סימני הטהרה השלמים כדין, גם היא אסורה באכילה, בעקבות טומאתן, חל איסור חמור לאכול מבשרן של חיות אלו, לגבי ה"נבלה" של החיות הללו, התורה אומרת "ובנבלתם לא תגעו", הכוונה כאן אינה שאסור לאדם רגיל לגעת בנבלה בכל יום בשנה, אלא זו אזהרה מיוחדת לימי הרגלים (החגים), בזמן החג כל אדם מישראל חייב לעלות לבית המקדש בטהרה, ומשום כך בימים אלו הוא חייב להיזהר מאוד לא לגעת בנבלה כדי שלא ייטמא.
הדגים והעופות הטהורים והטמאים (פסוקים ט' – כ')
מתוך הבעלי חיים הגדלים בים מותר להם לאכול רק דגים שיש להם שני סימני טהרה: סנפיר (כנפיים לשחות בהן) וקשקשת (קליפות על עור הדג), בעופות, משה מצווה שמותר לאכול כל עוף טהור, היתר זה כולל אפילו את ציפור ששימשה לטהרת המצורע (הציפור שמשלחים לחופשי), משום שהיא נשארת טהורה, אבל לא את הציפור השחוטה של מצורע
התורה אוסרת במפורש לאכול עוף טמא אפילו אם שחטו אותו בצורה נכונה, משה מונה את רשימת העופות הטמאים שאסור לאכול, ברשימה מופיע עוף דורס שיש לו שלושה שמות שונים: ראה, איה ודיה, משה כותב את כל השמות הללו בכוונה, כדי שלא יבוא אדם, יתפוס את העוף הזה, יקרא לו בשם אחר שלא מופיע בתורה, ויגיד שהוא מותר באכילה, בנוסף לעופות הגדולים, התורה אוסרת גם את הדוכיפת (תרנגול הבר שיש לו כרבולת כפולה), וגם את התנשמת, שהיא יצור הדומה לעכבר ועף בלילה (עטלף),
לסיום חלק זה, משה אוסר לחלוטין אכילת "שרץ העוף", הכוונה כאן ליצורים נמוכים וקטנים שרוחשים קרוב לאדמה ועפים, כגון זבובים, צרעות וחגבים טמאים.
בשר נבלה לגוי, ואיסור בשר בחלב (פסוק כ"א)
כאשר בהמה טהורה מתה מעצמה או נשחטת בצורה לא נכונה, היא נקראת "נבלה", התורה מתירה לתת את בשר הנבלה במתנה ל"גר תושב", שהוא גוי שבחר לגור בארץ ישראל וקיבל על עצמו לא לעבוד עבודה זרה, היתר זה הוא רשות ולא חובה, ובעקבות זאת מותר גם למכור את הנבלה לנכרי רגיל, משה מסביר את הסיבה להבדל הזה במילים: "כי עם קדוש אתה לה' אלוהיך", משה מלמד אותם שאף על פי שבשר הנבלה ראוי וטוב לאוכל עבור הגר או הנכרי, הוא לא מתאים לעם ישראל, ה' בחר בישראל להיות עם מובדל, עדין נפש ומוכן לשלמות, ולכן אסר עליהם דברים שמטמאים ומעבים את הנפש,
בנוסף, המילים "כי עם קדוש אתה" דורשות מישראל לקדש את עצמם אפילו בדברים שמותרים להם, בעקבות דרישה זו, אם ישנו דבר שמותר לאדם לאכול אך אחרים בסביבתו נוהגים בו איסור, חובה עליו לא לאכול זאת בפניהם כדי לא לזלזל בקדושתם, כמו כן, התורה מזהירה שוב באיסור חמור: "לא תבשל גדי בחלב אמו", התורה כותבת זאת שלוש פעמים כדי לאסור אכילה, בישול או הנאה מבשר בהמה טהורה שהתבשל עם חלב.
סדר המעשרות השנתי (פסוקים כ"ב – כ"ז)
כעת משה מלמד את דיני המעשרות (הפרשת עשירית מהיבול), משה פותח במילים "עשר תעשר את כל תבואת זרעך.., שנה שנה", המילים "שנה שנה" באות ללמד כלל חשוב: חובה לעשר מכל שנה בנפרד, ואסור לקחת יבול שגדל בשנה אחת ולהשתמש בו כדי לתת מעשר על יבול שגדל בשנה אחרת, לאחר שהחקלאי הפריש "מעשר ראשון" (שאותו נותנים ללוי בכל מקום), יש מעשרות נוספים שמשתנים לפי השנים: בשנה הראשונה, השנייה, הרביעית והחמישית לשמיטה, החקלאי מפריש "מעשר שני", את המעשר הזה החקלאי לא נותן לאף אחד, אלא הוא חייב לקחת את הפירות בעצמו לירושלים (למקום שיבחר ה') ולאכול אותם שם, המטרה של הבאת הפירות לירושלים היא כדי שהאדם ילמד לירא מה' תמיד, משום שבירושלים הוא יראה את הכהנים והלוויים עוסקים בעבודת הקודש וילמד מהם,
אם האדם גר רחוק מאוד מירושלים או שיש לו הרבה פירות וקשה לו לסחוב את כל הפירות, התורה נותנת לו פתרון, הוא יכול למכור את הפירות, ובכך הוא מעביר את הקדושה של הפירות אל הכסף, לאחר מכן, הוא עולה רק עם הכסף לירושלים, ושם הוא חייב לקנות בכסף הזה אוכל טעים ומשובח – בקר, צאן, יין או כל דבר שישמח אותו ושמותר לקנות אותו עם מעות מעשר שני, הוא אוכל את המזון הזה בירושלים מתוך שמחה גדולה יחד עם משפחתו, והוא חייב להזמין לסעודה גם את הלוי שגר בעירו, כדי לא לעזוב אותו.
מעשר עני ופטור ממעשר (פסוקים כ"ח – כ"ט)
בשנה השלישית והשישית לשמיטה, הסדר משתנה, בשנים אלו החקלאי לא מפריש "מעשר שני" ולא עולה לירושלים, אלא הוא מפריש "מעשר עני", את המעשר הזה הוא משאיר בתוך העיר שלו ומחלק אותו לאנשים חלשים ורעבים: ללוי, לגר, ליתום ולאלמנה, כדי שיאכלו וישבעו, משה מדגיש שהמעשר חל רק על היבול השייך לבעל השדה, אבל יבול שהתורה קבעה מראש שהוא הפקר ושייך לעניים (כמו "לקט" – שיבולים שנפלו, "שכחה" – אלומות שנשכחו בשדה, או "פאה" – קצה השדה), אינו חייב במעשר כלל, הסיבה לפטור הזה היא שהלוי והעניים יכולים לבוא ולקחת את הלקט והפאה בדיוק כמו בעל הבית, ולכן לא שייך להפריש להם מעשר מדבר שכבר יש להם בו זכות שווה,
בסוף השנה השלישית (וגם בסוף השישית), יש חובה מיוחדת שנקראת "ביעור מעשרות", אם החקלאי התעכב ונשארו אצלו בבית מעשרות מהשנים הקודמות שהוא עדיין לא נתן, הוא חייב בשנה השלישית להוציא את כל הקודש מהבית שלו, הוא מחלק כל מעשר למי שראוי לו (ללוי, לעני, או לירושלים), וכך הוא מנקה את ביתו לחלוטין,
בעקבות קיום מצוות המעשרות והחלוקה הנכונה והשמחה לעניים וללוויים, ה' יברך את האדם בכל מעשה ידיו.
פרק ט"ו – שמיטת כספים, מתן צדקה ודיני העבדים
שנת השמיטה ושמיטת כספים (פסוקים א'–ו')
הפרקים הקודמים בתורה תיארו את המצוות והדינים שנוהגים במהלך השנים מהראשונה ועד השישית, ובעקבות זאת עכשיו הגענו לשנה השביעית, משה רבנו מלמד את ישראל שבסוף כל שבע שנים חובה עליהם לעשות שמיטת כספים, המצווה היא שבסוף השנה השביעית, המלווה עוזב את החוב ולא דורש את הכסף ממי שלווה ממנו, ובעקבות כך הלווה לא צריך להחזיר לו אותו, לא כל חוב צריך להשמיט אלא רק חובות שכבר הגיע זמן הפירעון שלהם וכן שאין עליהם משכון ויש עוד כמה שפטורים
כלפי אדם נוכרי שאינו מעם ישראל ההלכה שונה, ויש מצווה מפורשת כן לגבות ולקחת ממנו את הכסף בחזרה, משה מסביר שבעקבות שמירת מצוות התורה, ה' יברך את בני ישראל בעושר עצום, בדיוק כמו שהבטיח להם במקום אחר "ברוך אתה בעיר וברוך אתה בשדה", התוצאה של הברכה הגדולה הזו תהיה שהם יוכלו להלוות כסף לגויים רבים, אך הם עצמם לא יצטרכו ללוות מאף אחד לעולם.
עזרה לעני ומתן צדקה (פסוקים ז'–י"א)
משה מזהיר את בני ישראל מפני קמצנות כלפי אביונים, אם יבוא אליהם אדם עני המבקש עזרה, אסור להם לסגור את היד ולאמץ את הלב, התורה מלמדת שמי שמתקמצן ולא נותן לעניים, התוצאה של הקמצנות תהיה עונש מידה כנגד מידה, והוא בעצמו יהפוך להיות עני ויזדקק לעזרה, התורה דורשת לפתוח את היד שוב ושוב, ומצווה לתת לעני "דיי מחסורו אשר יחסר לו", הכוונה בביטוי זה היא שחובה להשלים לעני בדיוק את מה שחסר לו, אם העני היה פעם אדם עשיר מאוד שהתרגל לרכוב על סוס וללכת עם עבד שרץ לפניו, בעקבות המצב החדש חובה לקנות לו סוס ועבד, ואפילו לדאוג לו לאישה כדי שלא יחסר לו דבר, משה מזהיר אותם מאוד מפני מחשבה רעה בלב, לפעמים אדם חושב לעצמו שעוד מעט תגיע שנת השמיטה שתמחק את כל החובות, ומשום כך הוא לא מסכים להלוות כסף לעני, משה מסביר שאם העני ידחה בידיים ריקות, הוא יקרא ויצעק אל ה', ובעקבות הצעקה הזו ה' יעניש את הקמצן מיד, לכן חובה לתת לעני בשמחה, ומשה משתמש במילים "נתון תיתן" כדי ללמד שחובה לתת שוב ושוב, אפילו מאה פעמים, משה מוסיף הבטחה עצומה: "כי בגלל הדבר הזה יברכך ה'", המילה "בגלל" מרמזת על גלגל, כלומר, העולם הוא כמו גלגל שמסתובב, ובעקבות הנתינה והמחשבה הטובה לעזור, ה' יסובב את הגלגל כך שהאדם הנותן תמיד יישאר למעלה ויתברך בכל מעשיו, משה מסיים את החלק הזה ומסביר שייתכנו תקופות טובות שבהן בני ישראל יהיו צדיקים ולא יהיו עניים כלל, אך העניות לא תיעלם מהעולם לצמיתות, הסיבה לכך היא שתמיד ייתכן מצב שבו בני אדם יחזרו לחטוא ולעבור עבירות, ובעקבות החטאים העניים יחזרו, משום כך, יש חובה תמידית לפתוח את היד לאח, לעני ולאביון.
שחרור העבד העברי ומתנותיו (פסוקים י"ב–ט"ו)
לפעמים אדם מישראל גונב כסף ואין לו מאיפה להחזיר, ובעקבות זאת בית הדין מוכר אותו לעבד כדי שישלם את חובו, התורה מזכירה כאן גם את "האמה העברייה", מדובר במקרה שבו אבא הפך להיות עני מרוד, ובגלל העוני הקשה הוא נאלץ למכור את בתו הקטנה לשפחה, משה מצווה שהעבדים הללו יעבדו רק שש שנים, ומיד בשנה השביעית האדון חייב לשלח אותם לחופשי, כאשר האדון משחרר אותם, חל איסור חמור לשלוח אותם בידיים ריקות, האדון חייב "להעניק" להם, כלומר לתת להם מתנות גדולות ומכובדות מהצאן, מהגורן ומהיקב שלו, הסיבה למתנות אלו היא כדי להזכיר לבעל הבית שגם בני ישראל היו עבדים במצרים, כאשר ה' פדה ושחרר את ישראל, הוא העניק להם מתנות רבות מכסף ומזהב של המצרים, לכן, בדיוק כפי שה' העניק לישראל מתנות, כך האדון חייב להעניק לעבד או לאמה המשתחררים.
עבד נרצע (פסוקים ט"ז–י"ח)
אם העבד אוהב את האדון ואת משפחתו וטוב לו שם, ולכן הוא מחליט שהוא לא רוצה לצאת לחופשי, האדון לוקח כלי חד שנקרא מרצע ורוצע (מנקב) את האוזן של העבד נגד הדלת, בעקבות פעולת הרציעה הזו, העבד הזה נקרא "עבד נרצע", והוא נשאר לעבוד אצל האדון עד שתגיע שנת היובל, לאמה העברייה אין דין של רציעה, והיא לא נשארת לעבוד לתמיד, הפסוק שאומר "ואף לאמתך תעשה כן" בא להשוות את האמה לעבד רק בדבר אחד, והוא חובת מתן המתנות (ההענקה) בזמן השחרור, בסיום העניין, משה מנחם את בעל הבית ואומר לו שלא יקשה בעיניו לשחרר את העבד ולא ירגיש שהוא מפסיד, הסיבה לכך היא שהעבד הזה עבד אצלו עבודה כפולה ("משנה שכר שכיר"), פועל רגיל עובד רק ביום, ואילו העבד עבד גם ביום בעבודה רגילה בשדה, וגם בלילה שהרי האדון נתן לו שפחה כנענית, ובעקבות הנישואים הללו היא הולידה ילדים שהפכו להיות עבדים של האדון, בזכות העבודה הקשה והכפולה הזו מגיע לו את המתנות, ה' יברך את האדון הנותן מתנות בכל אשר יעשה.
פרק ט"ז – שלושת הרגלים: פסח, שבועות וסוכות
חג הפסח (פסוקים א' – ז')
משה רבנו ממשיך בנאומו ומצווה את עם ישראל "שמור את חודש האביב", הכוונה היא שיש חובה לשמור שחודש ניסן יחול תמיד בעונת האביב, כשהתבואה מבשילה, כדי לקיים את השמירה הזו, בית הדין מעברים את השנה ומוסיפים חודש במידת הצורך, הסיבה שמקריבים את קורבן הפסח דווקא בחודש זה, היא משום שאז ה' הוציא את בני ישראל ממצרים, בעקבות כך, משה מצווה להקריב את קורבן הפסח מן הצאן, יחד איתו, משה מצווה להביא גם קורבן חגיגה מן הבקר, והמטרה בכך היא כדי שקורבן הפסח ייאכל בסוף הסעודה מתוך שובע, את הקורבנות האלו חובה לשחוט אך ורק במקום שיבחר ה', שהוא בית המקדש בירושלים.
במהלך שבעת ימי החג, חל איסור מוחלט על האדם לראות שאור או חמץ ששייך לו בכל גבולות הארץ, במקום זאת, חובה עליהם לאכול מצות הנקראות "לחם עוני", הסיבה לאכילת המצה היא כדי לזכור את העינוי שסבלו במצרים, וכן משום שבעת היציאה הם ברחו בחופזה רבה, והבצק לא הספיק להחמיץ, התוצאה של אכילת המצה וקורבן הפסח תהיה שהם יזכרו היטב את יום יציאת מצרים כל ימי חייהם, התורה מבהירה שאין חובה לאכול מצות בכל שבעת הימים, אלא החובה חלה אך ורק בלילה הראשון, בשאר ימי החג אכילת מצה היא רשות, אך כמובן שחל איסור מוחלט לאכול חמץ.
משה מזהיר שלא להשאיר שום בשר מקורבן הפסח עד הבוקר, ואם כן נשאר אז מה שנותר יוצא לשריפה, לאחר אכילת קורבן הפסח בליל החג, מוטלת על עולי הרגל חובה להישאר ולישון בירושלים גם בלילה שאחריו, כלומר בליל מוצאי החג הראשון, בעקבות כך, רק בבוקר שלמחרת מוצאי החג מותר לאנשים לפנות ולחזור לבתיהם, משה אומר שביום הראשון והשביעי של הפסח חל יום טוב, ומשום כך אסור לעשות בהם מלאכה, בניגוד לשבת שבה אסורה כל מלאכה, ביום טוב התורה התירה עשיית מלאכת "אוכל נפש", כמו בישול ואפייה לצורך החג.
חג השבועות (פסוקים ח' – י"ב)
היום שבו מתחילים לקצור את התבואה הראשונה, שנקראת קורבן העומר, חל בדיוק ביום שאחרי יום טוב ראשון של פסח, מיום זה, בני ישראל צריכים לספור בדיוק שבעה שבועות, מיד לאחר שבעת השבועות האלו, הם חוגגים לה' את חג השבועות, לחג הזה קוראים גם "עצרת", ויש לכך שתי סיבות: הראשונה היא מלשון עצירה, שחובה להיעצר מלעשות מלאכה, והשנייה היא מלשון כנופיה ואסיפה, משום שביום זה מתאספים כולם למאכל ולמשתה, בחג הזה הם מביאים קורבנות נדבה מיוחדים, בדיוק לפי הברכה והשפע שה' נתן להם.
משה מדגיש שהשמחה בחג חייבת להיות יחד עם כולם, הקדוש ברוך הוא דורש מהאדם לשמח את ארבעת בני משפחתו – בנו, בתו, עבדו ואמתו, ובתמורה עליו לדאוג ולשמח את ארבעת האנשים החלשים של ה' – הלוי, הגר, היתום והאלמנה, התוצאה היא שאם האדם ישמח את האנשים של ה', ה' ישמח את האנשים שלו, משה מזכיר לישראל שהם היו עבדים במצרים, ומסביר להם שה' פדה ושחרר אותם משם בדיוק על מנת שישמרו ויעשו את החוקים והמצוות האלו מתוך שמחה.
חג הסוכות ומצוות העלייה לרגל (פסוקים י"ג – י"ז)
בסוף הקיץ, כאשר בני ישראל אוספים את כל התבואה והיין מהגורן ומהיקב לתוך בתיהם, הם חוגגים את חג הסוכות במשך שבעה ימים, בחג זה הם שוב מצווים לשמוח יחד עם בני ביתם ועם העניים כפי שעשו קודם לכן, משה אומר להם "והיית אך שמח", ביטוי זה מהווה גם הבטחה לשמחה גדולה מאת ה' שתבוא על שפע התבואה, וגם ציווי מיוחד לכך שצריך לשמוח גם בליל יום טוב האחרון של החג, שהוא שמיני עצרת.
בסיום הפרק, שהוא גם סיום פרשת ראה, משה מסכם את מצוות העלייה לרגל עבור כל שלושת הרגלים, שלוש פעמים בשנה – בחג המצות, בחג השבועות ובחג הסוכות – כל הגברים של עם ישראל צריכים לעלות למקום הנבחר בירושלים כדי להיראות לפני ה', משה מזהיר שאסור להם לבוא בידיים ריקות, אלא כל איש חייב להביא מתנה של קורבן לבית המקדש (כמו עולת ראייה ושלמי חגיגה), כל אדם מביא את מתנת הקורבן בדיוק לפי היכולת שלו ולפי הברכה שה' ברך אותו, לא יותר ולא פחות.
- מאמר קודם בסדרה 'סיכום פרשיות ספר דברים': סיכום פרשת עקב
