הנה בפ"ק דשבת שאלה הגמ', מאן תנא נתינת מים לדיו זוהי שרייתן, אמר רב יוסף רבי היא. ואביי אמר, אולי כל מה שנחלקו רבי ורב יוסי בר יהודה הוא רק בדבר שהוא בר גיבול אבל בדבר שאינו בר גיבול לא נחלקו. ולא איפשיטא.
ובפ"ב דשבת, איפליגו רבי ורבי יוסי בר יהודה לגבי נתינת מים למורסן שרבי אוסר ורבי יוסי בר יהודה פוטר. והקשו התוס' בפ"ק שנפשוט את ספיקו של אביי מהגמ' בפ"ב, ותרצו התוס', שמורסן לגבי קמח אינו בר גיבול אך לגבי דיו נחשב בר גיבול. וממילא יוצא שמורסן לתוס' הוא בר גיבול. עוד חידשו התוס' שם, שבדבר שאינו בר גיבול הוי סברא טפי לחייב מנתינת המים, כי אינו בר גיבול פירושו, לא צריך גיבול. ע"כ.
עוד איתא בגמ' דף קמ. איתמר חרדל שלשו מע"ש למחר. שנחלקו רב ושמואל. ואמר מר זוטרא לית הלכתא ככל הני שמעתתא, אלא חרדל שלשו מע"ש למחר ממחו בין ביד בין בכלי ונותן לתוכו דבש ולא יטרוף אלא מערב וכו'. ע"כ.
ועה הבא נבוא בקצירת האומר להסביר דברי הראשונים כמלאכים כפי העולה מסוגיא חמורה זו, ומה' אשאל עזר שלא אכשל בדבר הלכה.
תחילה וראש נח' הראשונים לגבי נתינת מים למורסן, האם הלכה כרבי שחייב כי נתינת מים זהו גיבולו או כרבי יוסי בר יהודה שמותר כי נתינת מים זה לא גיבול עכ"פ במורסן שאינו בר גיבול מדאורייתא. כי סתמא דמשנה בפ"ק דרבי ובפ"ב סתם משנה כרבי יוסי בר יהודה והכלל שהלכה כרבי מחברו.
הרמב"ם וסיעתו פסקו הלכה כרבי יוסי בר יהודה שנתינת מים למורסן זה לא גיבול ומותר. ובעל התרומה וסיעתו פסקו כרבי דהלכה כמותו מחברו. והמחבר בסימן שכא סט"ז פסק הלכה בסתם כמו הרמב"ם וסיעתו וכך פוסקים הרי"ף והרא"ש והביא שיטת בעל התרומה בשם י"א. והביאור הלכה בריש סימן שכד העתיק חבל ראשונים שפוסקים כרמב"ם וסיעתו.
עוד נחלקו לגבי נתינת מים לקמח עפר וטיט שהם דבר שהוא בר גיבול. שלפי רבי חייב בנתינת המים ולפי רבי יוסי בר יהודה אם נתן מים פטור אבל אסור. שמא יבוא לגבל. והסיבה שהרמב"ם לא אסר בנתינת מים למורסן, חדא משום שאוחז שדבר שאינו בר גיבול מותר מדאורייתא ולכן אין לגזור. והטעם השני בגלל שהמורסן הוא מאכל בהמה לא גזרו בנתינת המים. ולפי הטעם השני יצא נ"מ שאם נתן מים לקמח לצורך מאכל עופות ובהמות יהיה מותר. אך באמת שיטת התוס' שמורסן נחשב לבר גיבול וכפי שהבאנו לעיל וממילא גיבולו אסור מדאורייתא. ולכן שפיר שייך לגזור שמא יבוא לגבל. כי גיבולו אסור מדאורייתא ובנוסף הרי לתוס' וסיעתו דבר שאינו בר גיבול חמיר טפי ולכן לשיטתם אסור לתת מים למורסן.
היוצא לנו מח' קיצונית בין הרמב"ם לתוס', שלרמב"ם דבר שאינו בר גיבול מותר לתת מים. אך אסור לגבל ולפי שיטת התוס' אף לתת מים אסור, הן מצד שדבר שאינו בר גיבול אסור נתינת מים והן מצד שמורסן הוא בר גיבול לשיטתם. אך כנראה לשיטתם לא גזרו בדבר בר גיבול שמא יבוא לגבל.
היוצא להלכה ולמעשה:
דבר שהוא בר גיבול – גיבול אסור מדאורייתא, ואם גיבל חייב חטאת לכו"ע. ולתת מים, לרבי נחשב גיבול לרבי יוסי בר יהודה פטור אבל אסור. שמא יבוא לגבל. והרמב"ם פוסק כרבי יוסי בר יהודה, ובעל התרומה פוסק כרבי.
הדברים שנחשבים בר גיבול- קמח עפר וטיט לכו"ע, ולתוס' גם מורסן.
וטרם אחיל דבר בענין דבר שאינו בר גיבול, שפר קדמי דברי הגמ' סוף פ"ב דשבת. ת"ר, אין גובלי את הקלי וי"א גובלין. מאן י"א אמר רב חסדא רבי יוסי בר יהודה הוא, והנ"מ דמשני, היכא משני, אמר רב חסדא על יד על יד. ושוין שבוחשין את השתית בשבת, והאמרת אין גובלין, ל"ק הא בעבה הא ברכה, וה"מ דמשני. היכא משני, אמר רב יוסף נותן את החומץ ואח"כ את השתית, בשבת נותן את השתית ואח"כ את החומץ. ע"כ.
ובש"ע סימן שכא סי"ד פסק כרמב"ם שאין מגבלין קמח קלי שמא יבוא לגבל קמח שאינו קלי. ומותר לגבל את הקלי מעט מעט. ולשיטתו קמח קלי גיבולו אסור מדרבנן ולכן התירו בשינוי דמעט מעט. ולשיטת בעל התרומה שהביא המחבר בסט"ז ובשכ"ד ס"ג ודאי שאסור לגבל ואף אסור לתת מים.
אך יש לדון לשיטת התוס' דס"ל דקמח קלי חשיב בר גיבול האם אסרו נתינת מים. כי ראיתי שכתב השעה"צ ס"ק סא, שלפי השיטות הסוברות שקמח קלי חשיב בר גיבול לא אסרו נתינת מים דלא גרע קמח קלי שהוא להאכיל לשוורים ממורסן להאכיל לבהמות. כלומר גם תוס' שמחשיב קמח קלי לדבר בר גיבול לא פוסק הלכה כרבי לאסור נתינת מים אפילו בדבר שאינו בר גיבול.
ובפ"ב דשבת, איפליגו רבי ורבי יוסי בר יהודה לגבי נתינת מים למורסן שרבי אוסר ורבי יוסי בר יהודה פוטר. והקשו התוס' בפ"ק שנפשוט את ספיקו של אביי מהגמ' בפ"ב, ותרצו התוס', שמורסן לגבי קמח אינו בר גיבול אך לגבי דיו נחשב בר גיבול. וממילא יוצא שמורסן לתוס' הוא בר גיבול. עוד חידשו התוס' שם, שבדבר שאינו בר גיבול הוי סברא טפי לחייב מנתינת המים, כי אינו בר גיבול פירושו, לא צריך גיבול. ע"כ.
עוד איתא בגמ' דף קמ. איתמר חרדל שלשו מע"ש למחר. שנחלקו רב ושמואל. ואמר מר זוטרא לית הלכתא ככל הני שמעתתא, אלא חרדל שלשו מע"ש למחר ממחו בין ביד בין בכלי ונותן לתוכו דבש ולא יטרוף אלא מערב וכו'. ע"כ.
ועה הבא נבוא בקצירת האומר להסביר דברי הראשונים כמלאכים כפי העולה מסוגיא חמורה זו, ומה' אשאל עזר שלא אכשל בדבר הלכה.
תחילה וראש נח' הראשונים לגבי נתינת מים למורסן, האם הלכה כרבי שחייב כי נתינת מים זהו גיבולו או כרבי יוסי בר יהודה שמותר כי נתינת מים זה לא גיבול עכ"פ במורסן שאינו בר גיבול מדאורייתא. כי סתמא דמשנה בפ"ק דרבי ובפ"ב סתם משנה כרבי יוסי בר יהודה והכלל שהלכה כרבי מחברו.
הרמב"ם וסיעתו פסקו הלכה כרבי יוסי בר יהודה שנתינת מים למורסן זה לא גיבול ומותר. ובעל התרומה וסיעתו פסקו כרבי דהלכה כמותו מחברו. והמחבר בסימן שכא סט"ז פסק הלכה בסתם כמו הרמב"ם וסיעתו וכך פוסקים הרי"ף והרא"ש והביא שיטת בעל התרומה בשם י"א. והביאור הלכה בריש סימן שכד העתיק חבל ראשונים שפוסקים כרמב"ם וסיעתו.
עוד נחלקו לגבי נתינת מים לקמח עפר וטיט שהם דבר שהוא בר גיבול. שלפי רבי חייב בנתינת המים ולפי רבי יוסי בר יהודה אם נתן מים פטור אבל אסור. שמא יבוא לגבל. והסיבה שהרמב"ם לא אסר בנתינת מים למורסן, חדא משום שאוחז שדבר שאינו בר גיבול מותר מדאורייתא ולכן אין לגזור. והטעם השני בגלל שהמורסן הוא מאכל בהמה לא גזרו בנתינת המים. ולפי הטעם השני יצא נ"מ שאם נתן מים לקמח לצורך מאכל עופות ובהמות יהיה מותר. אך באמת שיטת התוס' שמורסן נחשב לבר גיבול וכפי שהבאנו לעיל וממילא גיבולו אסור מדאורייתא. ולכן שפיר שייך לגזור שמא יבוא לגבל. כי גיבולו אסור מדאורייתא ובנוסף הרי לתוס' וסיעתו דבר שאינו בר גיבול חמיר טפי ולכן לשיטתם אסור לתת מים למורסן.
היוצא לנו מח' קיצונית בין הרמב"ם לתוס', שלרמב"ם דבר שאינו בר גיבול מותר לתת מים. אך אסור לגבל ולפי שיטת התוס' אף לתת מים אסור, הן מצד שדבר שאינו בר גיבול אסור נתינת מים והן מצד שמורסן הוא בר גיבול לשיטתם. אך כנראה לשיטתם לא גזרו בדבר בר גיבול שמא יבוא לגבל.
היוצא להלכה ולמעשה:
דבר שהוא בר גיבול – גיבול אסור מדאורייתא, ואם גיבל חייב חטאת לכו"ע. ולתת מים, לרבי נחשב גיבול לרבי יוסי בר יהודה פטור אבל אסור. שמא יבוא לגבל. והרמב"ם פוסק כרבי יוסי בר יהודה, ובעל התרומה פוסק כרבי.
הדברים שנחשבים בר גיבול- קמח עפר וטיט לכו"ע, ולתוס' גם מורסן.
וטרם אחיל דבר בענין דבר שאינו בר גיבול, שפר קדמי דברי הגמ' סוף פ"ב דשבת. ת"ר, אין גובלי את הקלי וי"א גובלין. מאן י"א אמר רב חסדא רבי יוסי בר יהודה הוא, והנ"מ דמשני, היכא משני, אמר רב חסדא על יד על יד. ושוין שבוחשין את השתית בשבת, והאמרת אין גובלין, ל"ק הא בעבה הא ברכה, וה"מ דמשני. היכא משני, אמר רב יוסף נותן את החומץ ואח"כ את השתית, בשבת נותן את השתית ואח"כ את החומץ. ע"כ.
ובש"ע סימן שכא סי"ד פסק כרמב"ם שאין מגבלין קמח קלי שמא יבוא לגבל קמח שאינו קלי. ומותר לגבל את הקלי מעט מעט. ולשיטתו קמח קלי גיבולו אסור מדרבנן ולכן התירו בשינוי דמעט מעט. ולשיטת בעל התרומה שהביא המחבר בסט"ז ובשכ"ד ס"ג ודאי שאסור לגבל ואף אסור לתת מים.
אך יש לדון לשיטת התוס' דס"ל דקמח קלי חשיב בר גיבול האם אסרו נתינת מים. כי ראיתי שכתב השעה"צ ס"ק סא, שלפי השיטות הסוברות שקמח קלי חשיב בר גיבול לא אסרו נתינת מים דלא גרע קמח קלי שהוא להאכיל לשוורים ממורסן להאכיל לבהמות. כלומר גם תוס' שמחשיב קמח קלי לדבר בר גיבול לא פוסק הלכה כרבי לאסור נתינת מים אפילו בדבר שאינו בר גיבול.
