בסנהדרין פ"ג א' איתא: "מנין לכהן טמא שאכל תרומה טהורה שהוא במיתה בידי שמים וכו', מנין לכהן טמא שאכל תרומה טמאה שאינו במיתה שנאמר ומתו בו כי יחללוהו פרט לזו שמחוללת ועומדת". והמשנה למלך בפ"ז מתרומות ה"א העמיד נידון גדול ויסודי: "ויש להסתפק במי שאכל תרומה טמאה מדרבנן אי חייב מיתה בידי שמים, מי אמרינן כיון דתרומה זו טהורה מן התורה שפיר קרינן ביה ומתו בו כי יחללוהו, או דלמא אף שטומאתה מדרבנן ממעטינן לה ואמרינן פרט לזו שמחוללת ועומדת".
ונראה להביא מכמה מקומות בש"ס ובפוסקים בעיקר הנידון הנ"ל, האם לדינים ואיסורים מדרבנן יש השפעה על דיני התורה. וכמובן שעוד רבים הם.
א. דעת רבה בפסחים מ"ה ב' דהאופה מיו"ט לחול אינו לוקה דאמרינן "הואיל ואי מקלעי ליה אורחים חזי ליה השתא נמי חזי ליה". וכתב השאג"א בסימן סד דאם שחט ביו"ט בהמה שהיא טריפה מדרבנן ג"כ אינו לוקה, ואע"פ שאין יכול לאכלה ולא חזי ליה, מ"מ כיון דמן התורה היא מותרת באכילה שפיר אמרינן 'הואיל' ואינו לוקה. ושנה משנתו בטו"א מגילה ז' ב' דהמבשל חצי שיעור למ"ד דמותר מה"ת אינו לוקה דאמרינן הואיל אע"פ שאסור מדרבנן.
אמנם בשו"ת רע"א קמא סימן ה כתב: "אך נראה דצריך לזה ראיה גדולה, דמסברא לא היה נראה כן אף אם בעלמא אין דרבנן גורם לשויא דאורייתא (עיין משנה למלך פ"ז מהלכות תרומות), מ"מ כיון דידעינן דאורחים בודאי לא יאכלו מזה, יהיה מאיזה טעם שיהיה, ממילא לא הוי אוכל נפש וכו', וכיון שכן מה לי דלא ירצו לאכול איסור דאורייתא מה לי דלא ירצו לאכול איסור דרבנן". וכן מבואר בפמ"ג בפתיחה הכוללת להלכות יו"ט פ"א אות יט דהמבשל בשר עוף בחלב ביו"ט לוקה דל"ש הואיל עיי"ש[1].
ב. במתניתין מכות ב' א' איתא: "מעידין אנו באיש פלוני שהוא בן גרושה או בן חלוצה וכו' אלא סופג את הארבעים", ושם ב' ב' ילפינן מקרא דכל היכא דאי אפשר לקיים בעדים דין 'כאשר זמם' מ"מ לוקין משום לאו ד'לא תענה ברעך עד שקר'.
וכתב הרמב"ן (שם): "והא דתנן בן חלוצה לאו דוקא, דחלוצה מדרבנן היא ומן התורה כשר הוא והיאך לוקין את הארבעים", וכ"כ הריטב"א (שם).
אמנם בחידושי הגרע"א (מכות שם) כתב: "ולדעתי הענייה קשה לי, דמה בכך דפסול רק מדרבנן מ"מ הא עדותו מועיל שיפסלו אותו הבי"ד מדרבנן ושייך ביה לא תענה ברעך עד שוא". וע"ע בשו"ת רע"א סימן קמט[2]. ובאמת הרמב"ם פ"כ מעדות ה"ח כתב: "העידו על כהן שהוא חלל כגון שהעידו בפנינו נתגרשה אמו או נחלצה במקום פלוני ביום פלוני והוזמו הרי הן לוקין", ומבואר בזה דאף שהעידו שהוא בן חלוצה לוקין מה"ת וכסברת הגרע"א.
ג. בתוס' ע"ז כ"ב ב' (ד"ה תיפו"ל) מבואר דגם המכשיל באיסור דרבנן עובר בלפני עור, ובשו"ת פנ"י חו"מ סימן ט פירש דכוונתם בלפנ"ע דאורייתא. אמנם בחידושי הרמב"ן שם מבואר דהמכשיל באיסור דרבנן אינו עובר, וכן דעת התוס' בחגיגה י"ח א' (ד"ה בחולו). ועיין בספיח למנחה מצוה רלב מש"כ בביאור פלוגתתם.
והנה יש לדון מזה בתרתי, הן מצד שמכשילו באיסור, וכדאמרינן בע"ז ו' א' מנין למושיט יין לנזיר ואבמה"ח לב"נ וכו' ת"ל ולפנ"ע, ובזה נחלקו התוס' והרמב"ן. ועוד איתא בתו"כ פרשתא ב אות יד: "היה נוטל ממך עצה אל תתן לו עצה שאינה הוגנת לו אל תאמר לו צא בהשכמה שיקפחוהו לסטים צא בצהרים בשביל שישתרב", ומבואר דבכלל האיסור ג"כ להשיאו עצה שאינה הוגנת, ומנה הרמב"ם פי"ב מרוצח הי"ד את ב' האופנים הנ"ל.
והשתא יל"ד במכשיל חבירו באיסור דרבנן אי קעבר בלפנ"ע מצד מה שמכשילו באיסור, וכן יש לדון מצד דאיסור דרבנן לא גרע מעצה שאינה הוגנת לו. וע"ע בספיח למנחה שם מש"כ.
ד. ידוע מה שדנו רבותינו ראשונים ואחרונים האם קנין המועיל מדרבנן מהני לדיני תורה, ובית אב לנידון הוא קידושי אשה ע"י מעמד שלשתן (גיטין י"ג ב'), שבב"י אה"ע סימן כח הביא בשם רבינו ירוחם שהקידושין חלים רק מדרבנן. וראה באבנ"מ סימן כח ס"ק לג ובמחנ"א הלכות מכירה סימן ב ובקה"י בבא מציעא סימן לו שהביאו שיטות הראשונים בזה.
אמנם נראה דזה אינו נוגע לנידון הכללי האם דינים דרבנן מועילים לנידון דאורייתא, לא מיבעיא למה שכתב החזו"א חו"מ ליקוטים סימן כב בשם אביו דחלות הקנין הוא ע"י גמירות דעת ולא מחמת עצם מעשה הקנין, וא"כ י"ל בפשיטות דגם ע"י קנין דרבנן סו"ס יש גמירות דעת ומהני מדאורייתא ככל הקניינים. ואף אי לא נימא כן אלא דמעשה הקנין פועל החלות והגמי"ד אינו אלא תנאי יש לדון בזה מצד הפקר בי"ד הפקר, ואכ"מ.
ה. האונס והמפתה נערה בתולה משלם קנס חמישים שקל כסף, ומבואר בכתובות כ"ט ב' שחיוב זה נוהג רק בנערות המותרות לו דמקיימא בהו 'ולו תהיה לאשה' – אשה הראויה לו. ושם ל"ה ב' איתא: "ת"ר עריות ושניות לעריות אין להן לא קנס ולא פיתוי וכו', מאי עריות ומאי שניות לעריות, אילימא עריות עריות ממש שניות מדברי סופרים, כיון דמדאורייתא חזיא ליה אמאי אין להן קנס". ומבואר דשניות לעריות אע"פ שאסורות מדרבנן מ"מ כיון דמן התורה הם מותרות הרי הם בכלל 'ולו תהיה לאשה – אשה הראויה לו'[4] וחייב לשלם קנס לאבי הנערה.
וכתב הרמב"ם פ"א מנערה בתולה ה"ה: "היתה האנוסה לו אסורה עליו אפילו מחייבי עשה ואפילו שניה הרי"ז לא ישאנה וכו' שנאמר ולו תהיה לאשה אשה הראויה לו". ובכס"מ (שם) כתב: "מש"כ חייבי עשה ניחא וכו', אבל שניה קשה כיון דמדאורייתא שריא אשה ראויה לו היא. ואפשר דכיון דמדכתיב ושמרתם את משמרתי מצאו חכמים מקום לאסור שניות, שפיר איכא למימר דשניה אימעטא מולו תהיה לאשה. ובלא"ה כיון דכל מילי דרבנן אסמכינהו אלאו דלא תסור שפיר איכא למימר דשניה אימעטא מולו תהיה לאשה"[5]. והמל"מ (תרומות הנ"ל) הביא מדברי הר"מ והכס"מ הללו להוכיח דתרומה דרבנן מחשבא מחוללת לגבי דאורייתא.
ו. בגיטין ל"ו א' איתא: "תנן התם פרוסבול אינו משמט זה אחד מן הדברים שהתקין הלל הזקן שראה את העם שנמנעו מלהלוות זה את זה ועברו על מה שכתוב בתורה 'השמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בליעל' וכו', ומי איכא מידי דמדאורייתא משמטא שביעית והתקין הלל דלא משמטא, אמר אביי בשביעית בזמן הזה ורבי היא".
וצ"ע דאי איירי בשביעית בזה"ז שאינה אלא מדרבנן, א"כ העם הנמנעים מלהלות לא "עברו על מה שכתוב בתורה", דזה מיירי ששמיטת כספים נוהגת מה"ת, אבל אם מה"ת אין שביעית משמטת ואינו אלא מתקנ"ח לכאורה לא עברו כלל על מש"כ בתורה 'השמר'.
והנה בשערי תשובה לרבינו יונה ש"ג אות סז מבואר דהך איסורא הוא לאו דוקא במי שנמנע מלהלוות מפחד השמיטה, אלא מחמת כל מניעה אחרת, שכתב: "לא תקפוץ את ידך מאחיך האביון וגו' השמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בליעל לאמר קרבה שנת השבע שנת השמטה ורעה עינך באחיך האביון ולא תתן לו (דברים טו) - למדנו מזה כי הנמנע מלהלוות לעני עובר בשני לאוין שהם השמר פן". אמנם הלח"מ פ"א ממלוה ולוה ה"א כתב דהך איסורא הוא רק במי שנמנע מלהלוות מפחד שמיטת כספים "דשאני המונע מלהלוות מחמת שמיטה שזה נראה כמורד בקונו אבל כשהמניעה מצד דבר אחר לא".
ולדעת הלח"מ חזינן דאפילו ששמיטת כספים נוהגת מדרבנן בלבד מ"מ הנמנע מלהלוות מחמת זה עבר בלאו דאורייתא ד'השמר לך' כיון דסו"ס רבנן תיקנו שתהא השביעית משמטת, וכ"כ ב'בכור שור' למכות ג' א' עיי"ש. אמנם בחידושי החת"ס (גיטין שם) כתב: "לפי מה שפסק הרמב"ם בהלכות שמיטה כרבי דהשמטת כספים בזה"ז דרבנן א"כ י"ל אין כאן העברה על דברי תורה במה שנמנעים להלוות כי מהיכי תיתי יעשה מעותיו אנפרות להלוות לזה ולבסוף ישמיטנה שביעית דרבנן, בשלמא בזמן התורה הרי הבטיח הקב"ה למען יברכך והמסופק בזה הרי הוא בליעל, אבל בתקנת חז"ל איננו מובטח בלמען יברכך וכו' וכ"כ סמ"ע סימן סז דאשמיטה דאורייתא כתיב 'ועשת התבואה לשלש השנים' ולא אדרבנן"[6] (וצ"ע היאך יפרנס דברי הגמ').
ז. במתניתין סוכה כ"ב ב' איתא: "העושה סוכתו בראש האילן או על גבי גמל כשרה ואין עולין לה בי"ט", ובגמ' כ"ג א': "מתניתין מני ר' מאיר היא דתניא העושה סוכתו על גבי בהמה ר' מאיר מכשיר ורבי יהודה פוסל, מ"ט דר' יהודה אמר קרא 'חג הסוכות תעשה לך שבעת ימים' סוכה הראויה לשבעה שמה סוכה, סוכה שאינה ראויה לשבעה לא שמה סוכה, ור' מאיר - הא נמי מדאורייתא מחזא חזיא ורבנן הוא דגזרו בה".
ומבואר דלר"מ חשיבא סוכה הראויה לשבעה אע"פ שמדרבנן אסור לעלות לה ביו"ט. ובדעת ר' יהודה ביאר הריטב"א (שם ד"ה ור"מ): "ובודאי דלר' יהודה נמי איסורא דבהמה דרבנן הוא, אלא שהוא סובר שכך דין תורה לפסול כל סוכה שאינה ראויה כל שבעה מאיזה צד וענין שיהיה והרי היא פסולה מן התורה"[7]. ובאמת צריך להבין טעמא דרבי מאיר במה פליג על ר' יהודה והרי סו"ס הסוכה אינה ראויה לשבעה ובמה נגרעה גזירת חכמים מכל מניעה אחרת.
ח. הנמנע מלהעיד לחבירו עדות שצריך לה עובר בלאו ד'ואם לא יגיד ונשא עוונו' וחייב קרבן שבועה (ויקרא ה, א). ומבואר במתניתין שבועות ל' א' דלאו זה אינו אלא בראוי להעיד, אבל מי שפסול לעדות לא קעבר בלאו ואינו חייב קרבן. ובגמ' שם: "אלא בראויין להעיד לאפוקי מאי, אמר רב פפא לאפוקי מלך, ורב אחא בר יעקב אמר לאפוקי משחק בקוביא, מ"ד משחק בקוביא מכ"ש מלך, ומ"ד מלך אבל משחק בקוביא מדאורייתא מחזא חזי ורבנן הוא דפסלוהו", היינו דלרב אחא אף הפסול מדרבנן אינו בכלל הלאו, ואילו לרב פפא דוקא הפסול מה"ת אינו בכלל הלאו, אבל הפסול מדרבנן כגון המשחק בקוביא אף שמדרבנן אינו ראוי להעיד מ"מ ה"ה בכלל הלאו[8].
ט. בכתובות ל"ד א' מבואר דאף למ"ד דשחיטה שאינה ראויה לאו שמיה שחיטה, מ"מ שחיטה בשבת מחשבא שחיטה הראויה, ואף דאסור לאכול הבשר כדין מעשה שבת, זה אינו אלא מדרבנן (והגונב שור או שה וטבחו בשבת חייב בתשלומי ד' וה' עיי"ש). ותמה המהרש"ל בים שלמה שלמה פ"ג ס"ה: "מאחר דילפינן וטבחו ומכרו מטבוח טבח והכן דבעינן שחיטה הראויה לאכול, והכא אינו ראוי לאכול דהא רבנן אסרוה ומה בכך שמדאורייתא שרי סו"ס השתא שחיטה שאינו ראויה".
אמנם הגרע"א במערכה ג' במסכת שבת אות יט כתב: "...נלענ"ד דדוקא לענין שחיטה ראויה בזה הסברא דכל השחיטה עשה פעולה דאם יאכלנו לא עבר אדאורייתא זהו עצמו מקרי בכלל שחיטה ראויה", וכ"כ הרש"ש (כתובות שם): "וכן מסתבר דהא הך שחיטה עכ"פ אהני ליה דלא לעבור על איסור דאורייתא באכילתו" (ואולי דעת המהרש"ל דשחיטה הראויה היינו שהשחיטה מכשרת הבשר לאכילה, ולא סגי במה שהפקיעה את האיסור שמן התורה).
י. מעשר שני נפדה רק מחוץ לירושלים, וכדילפינן מקרא 'כי ירחק המקום – בריחוק מקום אתה פודה ואי אתה פודה בקירוב מקום' (ירושלמי פ"א מעש"ש ה"ג). ובמכות י"ט ב' מבואר דמעשר שני שנטמא נפדה אפילו בירושלים, וכדילפינן מקרא 'כי לא תוכל שאתו', וכ"פ הרמב"ם פ"ב ממעשר שני ה"ח.
והאחרונים דנו אם דין זה שאפשר לפדות בירושלים הוא דוקא כשהמעש"ש נטמא, וכלשון הגמ' שם 'מנין למעש"ש שנטמא', או שכל שיש מניעה לאכול את המעשר ניתן לפדותו, וכפשטות הילפותא 'כי לא תוכל שאתו'. ובזכרון שמואל (להגר"ש רוזובסקי סימן ז ענף ב) הביא מהא דתנן בירושלמי פ"ג ממעש"ש ה"ט וכ"פ הרמב"ם פ"ב ממע"ש הי"ב דגם בנטמא בולד הטומאה מדבריהם פודין אותו, והרי מהתורה טהור הוא וא"א לפדותו, אלא ע"כ דכיון דסו"ס אי אפשר לאוכלו ע"כ יש בו דין פדיון גם מהתורה, ומפורש דלאו בטומאה תליא מילתא, וכן נקט בפשיטות במנ"ח מצוה תעג: "וצ"ל כיון דהתורה כתבה אם לא תוכל שאתו היינו לאכול נפדה, אם כן אף אם מדרבנן אין נאכל נפדה כיון דלאו בר אכילה הוא והדברים עתיקים בענין זה ועיין במל"מ פ"ז מהלכות תרומות".
אמנם בתורת זרעים (מעש"ש פ"ג מ"ט) ובזכר"ש (שם) הוכיחו מהירושלמי במע"ש פ"ג ה"ב דרק מעש"ש שנטמא אפשר לפדותו בירושלים ולא סגי במה שאסור באכילה מסיבות אחרות יעו"ש. ולפי"ז בע"כ צ"ל דטומאה דרבנן מחשבא טומאה אף לגבי דאורייתא.
יא. כתב המנ"ח במצוה תמב: "ומעשר שני כשהוא בירושלים אין יכול לפדות מן התורה דגזה"כ 'בריחוק מקום אתה פודה ולא בקירוב מקום'. אך אם נכנס לירושלים ויצא, מבואר בש"ס כאן ובב"מ פרק הזהב דמחיצה לקלוט אינו אלא מדרבנן ואין לו פדיון, אבל מן התורה יש לו פדיון. אם כן פשוט בנכנס לירושלים ויצא ופדה אותו דאין לוקין אם אכל אחר הפדיה, דמן התורה הוי פדוי, וכאן אין שייך לומר כיון דמדבריהם אינו פדוי הו"ל מעשר שני וחייב כמבואר בר"מ דע"י דרבנן הוי דאורייתא, זה לא שייך כאן והחילוק קל להבין".
יב. השוחט חיה ועוף צריך לכסות את דם השחיטה בעפר. וכתב הרמב"ם פי"ד משחיטה ה"י: "אין חייב בכסוי אלא דם שחיטה הראויה לאכילה שנאמר אשר יאכל, לפיכך השוחט ונמצאת טרפה, או השוחט חולין בעזרה וכו' פטור מלכסות". והנה כתב הב"ח ביו"ד סימן כח סכ"ו: "ומשמע דבנמצא (הסכין) פגומה אין צריך לכסות כלל (כיסוי הדם) כמו בבדק בסימנים ונמצאו שאין נשחטין כראוי, וזהו שסתם (הטור) דבריו ולא כתב דבסכין ונמצא פגום מכסה בלא ברכה. והטעם הוא דכיון דאירע ספק בשחיטה עצמה ובהמה בחייה בחזקת שאינה זבוחה היא לא יצאה מחזקתה וגם זה הוי בכלל 'אשר יאכל פרט לנתנבלה בידו' שהרי לאו בר אכילה היא מאחר שאירע ספק בשחיטה ולפיכך אין צריך כסוי כלל".
ובפמ"ג יו"ד סימן כח ס"ק כז כתב לבאר הדברים: "יראה לי דה"ק לו דהוה ספק השקול עם החזקה ולא ודאי, מ"מ כיון ד'אשר יאכל' ממעט שחיטה שאינה ראויה מהאי טעמא ממעטינן ספק טריפה, לא מיבעיא למ"ד ספיקא דאורייתא מן התורה אסור א"כ לאו בכלל אשר יאכל הוא, אלא אפילו להר"מ ז"ל דמדרבנן אסור מ"מ הא כתב בשורש הראשון דכל מידי דרבנן הוה דבר תורה מלאו דלא תסור (כמו שאנו עתידין לבאר בספרנו שושנת העמקים) א"כ ממועט מאשר יאכל". ומבואר דאף אי ספד"א לקולא מה"ת והחיה ראויה לאכילה מ"מ כיון שרבנן החמירו בספק תורה שוב לא הוי בכלל 'אשר יאכל' ואי"צ לכסות הדם.
ובגליון רע"א (שם סעיף כ) כתב: "עוד כתב הפמ"ג שם דאפילו טריפות דרבנן פטור מכיסוי דמ"מ אינו בכלל אשר יאכל. וזהו נסתר מסוגיא דחולין (דף כ"ז ע"ב) מיתיבי הנוחר והמעקר וכו' נחירתו זו שחיטתו הא מ"מ מדרבנן אסור בנחירה".
יג. בשו"ע או"ח סימן תמו ס"א כתב: "המוצא חמץ בביתו וכו' אם הוא יום טוב יכפה עליו כלי עד הלילה ואז יבערנו". ובמג"א שם ס"ק ב הקשה מדוע לא נימא דיבוא עשה דתשביתו וידחה ללאו דלא תעשה כל מלאכה, ותירץ דלא הוי בעידנא, דהאיסור הוא בתחילת טלטול החמץ והמצוה אינה רק בשריפה יעו"ש.
וכתב בגליון רע"א שם: "לכאורה קשה, דיבערנו במקומו דהוי ליה בעידנא. וצריך לומר כיון דמדאורייתא מהני פירור, ואפשר לקיים שניהם אסור לשורפו, ואחרי דאסרו חז"ל טלטול מוקצה אסור לפרר, דלא הוי בעידנא. ולשרפו במקומו ג"כ אסור דמדאורייתא לא דחי כיון דאפשר לקיים העשה על ידי פירור וזורה לרוח".
וצ"ע, דסו"ס אינו יכול לפורר מחמת איסור טלטול, והיאך חשיב יכול לקיים שניהם, ומה גרע מאם אינו יכול מכל סיבה אחרת.
יד. דעת הפנ"י (ברכות נ"א ב') והצל"ח (שם ובנוב"י קמא או"ח סימן לט) שיש להקדים דבר שחיובו מן התורה לדבר שחיובו מדרבנן. וטעמם הוא שדבר שחיובו מן התורה חשיב מקודש לגבי דבר שאין חיובו אלא מדרבנן. וכ"ד הגרע"א, שכתב בגליון לשו"ע או"ח סימן ז ס"א: "ואם הטיל מים קודם ברהמ"ז צ"ע אם לא יקדים בהמ"ז שהוא דאורייתא. או דמ"מ תדיר עדיף. ואפשר דתליא באיבעיא דהש"ס בזבחים תדיר ומקודש הי מינייהו עדיף. די"ל דאורייתא לגבי דרבנן הוי כמו מקודש".
אמנם השאג"א בסימן כב כתב: "... נמצא אין מעלת תדיר ומקודש אלא במצוה על חבירתה אבל לא לגבי דבר הרשות וכיון דשל סופרים קלין משל תורה הו"ל נגד דברי תורה כדבר הרשות, הלכך אם מקדים של דברי סופרים הקלין לשל תורה החמורים אין כאן זילותא לשל תורה דהו"ל כמקדים דבר רשות לשל מצוה דלית לן בה", ולכן העלה לדינא שאי"צ להקדים ברכת המזון לספירת העומר עיי"ש, והסכים עמו האור שמח פכ"ט משבת הי"ב.
יד. המנ"ח במצוה כב ס"ק ב נסתפק למ"ד דתחומין די"ב מיל דאורייתא והניח ערוב בסוף הי"ב מיל, מי אמרינן דמהתורה הוי ערוב, או דילמא כיוון דעכ"פ מדרבנן אינו יכול לבוא למקום הערוב ולמישקליה מחמת האיסור תחומין דרבנן א"כ הו"ל כמו נאבד הערוב או נשרף, ותלה זה בחקירת המל"מ פ"ז דתרומות אם דין דרבנן עושה נפ"מ לדאורייתא.
וכתב בספיח למנחה (שם): "לכאורה נראה דאפילו אי בעלמא דרבנן לא מהני לדאורייתא מ"מ הכא כיון דבמציאות אינו יכול להגיע למקום העירוב א"כ ל"ש לומר דקנה שביתה שם, ולא גרע ממי שאינו יכול להגיע מחמת איזו סיבה, וכה"ג ממש כתב הגרע"א בתשובה סימן ה גבי סברת "הואיל ואי מקלעי ליה אורחין" דאם אין יהודים ששבתו בתוך התחום ל"ש הואיל אף שהאיסור רק מדרבנן כיוון דבמציאות סו"ס לא יבואו, ועיי"ש שנחלק בזה על השאג"א"[9].
[1] באור שמח פ"א מיו"ט הט"ו תמה שכדעת השאג"א מפורש ברש"י בסוגיא שם, דבפסחים מ"ז א' איתא: "מי אמרינן הואיל והא תנן יש חורש תלם אחד וחייבין עליה משום שמונה לאוין החורש בשור וחמור והן מוקדשים וכלאים בכרם ושביעית ביו"ט כהן ונזיר אבית הטומאה, ואי אמרינן הואיל אחרישה לא ליחייב הואיל וחזי לכיסוי דם ציפור, א"ר פפא בר שמואל באבנים מקורזלות, [ומקשינן] ראויות לכותשן, וכתישה ביום טוב מי שרי, ראויות לכותשן כלאחר יד", ופירש"י (ד"ה כלאחר): "ע"י שינוי דשבות בעלמא הוא וכיון דמדאורייתא שרי פקע ליה מלקות". וצ"ע.
[2] ובספר דעת מזימות להגרח"י שרייבר (סימן א עמוד 12) כתב לבאר דהנה מה שמפסיד ע"י הדרבנן פשיטא שאינו כלום לגבי הדאורייתא, אלא דהא איכא דינא דאורייתא לשמוע לחכמים, ונמצא שהעידו שיש כאן מן התורה דינא ד'משמרת' או 'לא תסור', וא"כ אין זה פסול בגופו של המוזם אלא דינא בעלמא, וכל כה"ג מסתבר דל"ש הזמה, וכשם שבמעידים שהוא ממזר ל"ש לדון חיוב הזמה במה שמנעו מכל העולם לישאנו.
[4] והנה בכתובות כ"ט ב' מבואר דהאונס או המפתה נערה נתינה (מבנות כותים) אין לו קנס דאינה בכלל 'אשה הראויה לו', ושיטת רש"י (שם כ"ט א') דנתינים דוד גזר עלייהו שלא לבוא בקהל, וכ"ד הרמב"ם פי"ב מאיסורי ביאה הכ"ב, ואפ"ה אין דין קנס נוהג בהם אע"פ שמותרות מה"ת, וצ"ע מאי שנא משניות. ונתקשה בזה בשיטמ"ק (שם ל"ו א'), וכתב לחלק: "דשניא שניות מנתינה דהנתינים דוד גזר עליהן שלא יבואו בקהל כממזרים ושאר הפסולין והלכך מ"מ הרי אינם ראויין לבא בקהל, אבל השניות לא אסרום חכמים אלא להרחיק מן העבירה מעתה לענין קנס לא הפקיעו חכמים מה שחייבין להם" (ותירוצו צ"ת).
ומ"מ למדנו מדבריו דאף אשה האסורה מדרבנן בלבד אינה בכלל אשה הראויה לו מה"ת. והוא מוכח לשיטת רש"י דנתינים אסורים מדרבנן ואפ"ה אין להם קנס (ואף בתוס' שנחלקו עליו וס"ל דאסורים מה"ת לא נראה דהוקשה להם דבר זה).
[5] (שלב"ע) לא זכיתי להבין, פשיטא דאחרי שרבנן אסרוה לא יוכל לבוא עליה, ומש"כ הר"מ שילפינן כן מ'ולו תהיה לאשה' קאי אשארא ולא דקדק אחרי שהדין אמת בלא"ה, ובאמת בהלכה יב לגבי קנס כתב: "היתה מחייבי עשה או שנייה וכיו"ב שאסורה מדברי סופרים וכו' חייב בקנס" ועיי"ש בכס"מ שציין מקורו מהברייתא הנ"ל, וצ"ע.
[6] אמנם בחזו''א שביעית סימן יח ס"ק ד כתב שגם בזמן ששביעית מדרבנן יש את ברכת התורה, ומסתבר שהייתה הברכה גם בבית שני וגם אחר החורבן שבי''ד שלמעלה עושין מה שגוזרים בבי''ד של מטה, וכיון שכן י''ל שמה שכל מה דתקון רבנן כעין דאורייתא תיקון. עכת"ד. ומה שכתבו התוס' בגיטין שם שלא תיקנו יובל כי אין גוזרין גזירה על הציבור שאין יכול לעמוד בה, ואם כדעת החזו"א שיש ברכה גם בזה"ז למה לא יוכלו לעמוד בה, ביאר שם החזו"א: "והבטחה זו אפשר שיגרום החטא לקפחה וגם הברכה אינה אלא לכל ישראל אבל היחיד יוכל ללקות בשביל חבירו וכו', ולא אמרה תורה לסמוך על הברכה להימנע מהשתדלות המחויבת בדרכי הטבע".
[7] ועיין באבנ"ז או"ח סימן תעב מה שביאר בדעת ר"מ ולפי"ז אולי אינו נוגע לנידון הכללי.
[8] וצ"ע מה יכול לעשות והלא לא יקבלו עדותו, וכי בע"כ יעבור על הלאו. שו"ר שעמד בזה בדברות משה להגר"מ פיינשטיין עיי"ש.
[9] הובאו דבריהם לעיל אות א.
ונראה להביא מכמה מקומות בש"ס ובפוסקים בעיקר הנידון הנ"ל, האם לדינים ואיסורים מדרבנן יש השפעה על דיני התורה. וכמובן שעוד רבים הם.
א. דעת רבה בפסחים מ"ה ב' דהאופה מיו"ט לחול אינו לוקה דאמרינן "הואיל ואי מקלעי ליה אורחים חזי ליה השתא נמי חזי ליה". וכתב השאג"א בסימן סד דאם שחט ביו"ט בהמה שהיא טריפה מדרבנן ג"כ אינו לוקה, ואע"פ שאין יכול לאכלה ולא חזי ליה, מ"מ כיון דמן התורה היא מותרת באכילה שפיר אמרינן 'הואיל' ואינו לוקה. ושנה משנתו בטו"א מגילה ז' ב' דהמבשל חצי שיעור למ"ד דמותר מה"ת אינו לוקה דאמרינן הואיל אע"פ שאסור מדרבנן.
אמנם בשו"ת רע"א קמא סימן ה כתב: "אך נראה דצריך לזה ראיה גדולה, דמסברא לא היה נראה כן אף אם בעלמא אין דרבנן גורם לשויא דאורייתא (עיין משנה למלך פ"ז מהלכות תרומות), מ"מ כיון דידעינן דאורחים בודאי לא יאכלו מזה, יהיה מאיזה טעם שיהיה, ממילא לא הוי אוכל נפש וכו', וכיון שכן מה לי דלא ירצו לאכול איסור דאורייתא מה לי דלא ירצו לאכול איסור דרבנן". וכן מבואר בפמ"ג בפתיחה הכוללת להלכות יו"ט פ"א אות יט דהמבשל בשר עוף בחלב ביו"ט לוקה דל"ש הואיל עיי"ש[1].
ב. במתניתין מכות ב' א' איתא: "מעידין אנו באיש פלוני שהוא בן גרושה או בן חלוצה וכו' אלא סופג את הארבעים", ושם ב' ב' ילפינן מקרא דכל היכא דאי אפשר לקיים בעדים דין 'כאשר זמם' מ"מ לוקין משום לאו ד'לא תענה ברעך עד שקר'.
וכתב הרמב"ן (שם): "והא דתנן בן חלוצה לאו דוקא, דחלוצה מדרבנן היא ומן התורה כשר הוא והיאך לוקין את הארבעים", וכ"כ הריטב"א (שם).
אמנם בחידושי הגרע"א (מכות שם) כתב: "ולדעתי הענייה קשה לי, דמה בכך דפסול רק מדרבנן מ"מ הא עדותו מועיל שיפסלו אותו הבי"ד מדרבנן ושייך ביה לא תענה ברעך עד שוא". וע"ע בשו"ת רע"א סימן קמט[2]. ובאמת הרמב"ם פ"כ מעדות ה"ח כתב: "העידו על כהן שהוא חלל כגון שהעידו בפנינו נתגרשה אמו או נחלצה במקום פלוני ביום פלוני והוזמו הרי הן לוקין", ומבואר בזה דאף שהעידו שהוא בן חלוצה לוקין מה"ת וכסברת הגרע"א.
ג. בתוס' ע"ז כ"ב ב' (ד"ה תיפו"ל) מבואר דגם המכשיל באיסור דרבנן עובר בלפני עור, ובשו"ת פנ"י חו"מ סימן ט פירש דכוונתם בלפנ"ע דאורייתא. אמנם בחידושי הרמב"ן שם מבואר דהמכשיל באיסור דרבנן אינו עובר, וכן דעת התוס' בחגיגה י"ח א' (ד"ה בחולו). ועיין בספיח למנחה מצוה רלב מש"כ בביאור פלוגתתם.
והנה יש לדון מזה בתרתי, הן מצד שמכשילו באיסור, וכדאמרינן בע"ז ו' א' מנין למושיט יין לנזיר ואבמה"ח לב"נ וכו' ת"ל ולפנ"ע, ובזה נחלקו התוס' והרמב"ן. ועוד איתא בתו"כ פרשתא ב אות יד: "היה נוטל ממך עצה אל תתן לו עצה שאינה הוגנת לו אל תאמר לו צא בהשכמה שיקפחוהו לסטים צא בצהרים בשביל שישתרב", ומבואר דבכלל האיסור ג"כ להשיאו עצה שאינה הוגנת, ומנה הרמב"ם פי"ב מרוצח הי"ד את ב' האופנים הנ"ל.
והשתא יל"ד במכשיל חבירו באיסור דרבנן אי קעבר בלפנ"ע מצד מה שמכשילו באיסור, וכן יש לדון מצד דאיסור דרבנן לא גרע מעצה שאינה הוגנת לו. וע"ע בספיח למנחה שם מש"כ.
ד. ידוע מה שדנו רבותינו ראשונים ואחרונים האם קנין המועיל מדרבנן מהני לדיני תורה, ובית אב לנידון הוא קידושי אשה ע"י מעמד שלשתן (גיטין י"ג ב'), שבב"י אה"ע סימן כח הביא בשם רבינו ירוחם שהקידושין חלים רק מדרבנן. וראה באבנ"מ סימן כח ס"ק לג ובמחנ"א הלכות מכירה סימן ב ובקה"י בבא מציעא סימן לו שהביאו שיטות הראשונים בזה.
אמנם נראה דזה אינו נוגע לנידון הכללי האם דינים דרבנן מועילים לנידון דאורייתא, לא מיבעיא למה שכתב החזו"א חו"מ ליקוטים סימן כב בשם אביו דחלות הקנין הוא ע"י גמירות דעת ולא מחמת עצם מעשה הקנין, וא"כ י"ל בפשיטות דגם ע"י קנין דרבנן סו"ס יש גמירות דעת ומהני מדאורייתא ככל הקניינים. ואף אי לא נימא כן אלא דמעשה הקנין פועל החלות והגמי"ד אינו אלא תנאי יש לדון בזה מצד הפקר בי"ד הפקר, ואכ"מ.
ה. האונס והמפתה נערה בתולה משלם קנס חמישים שקל כסף, ומבואר בכתובות כ"ט ב' שחיוב זה נוהג רק בנערות המותרות לו דמקיימא בהו 'ולו תהיה לאשה' – אשה הראויה לו. ושם ל"ה ב' איתא: "ת"ר עריות ושניות לעריות אין להן לא קנס ולא פיתוי וכו', מאי עריות ומאי שניות לעריות, אילימא עריות עריות ממש שניות מדברי סופרים, כיון דמדאורייתא חזיא ליה אמאי אין להן קנס". ומבואר דשניות לעריות אע"פ שאסורות מדרבנן מ"מ כיון דמן התורה הם מותרות הרי הם בכלל 'ולו תהיה לאשה – אשה הראויה לו'[4] וחייב לשלם קנס לאבי הנערה.
וכתב הרמב"ם פ"א מנערה בתולה ה"ה: "היתה האנוסה לו אסורה עליו אפילו מחייבי עשה ואפילו שניה הרי"ז לא ישאנה וכו' שנאמר ולו תהיה לאשה אשה הראויה לו". ובכס"מ (שם) כתב: "מש"כ חייבי עשה ניחא וכו', אבל שניה קשה כיון דמדאורייתא שריא אשה ראויה לו היא. ואפשר דכיון דמדכתיב ושמרתם את משמרתי מצאו חכמים מקום לאסור שניות, שפיר איכא למימר דשניה אימעטא מולו תהיה לאשה. ובלא"ה כיון דכל מילי דרבנן אסמכינהו אלאו דלא תסור שפיר איכא למימר דשניה אימעטא מולו תהיה לאשה"[5]. והמל"מ (תרומות הנ"ל) הביא מדברי הר"מ והכס"מ הללו להוכיח דתרומה דרבנן מחשבא מחוללת לגבי דאורייתא.
ו. בגיטין ל"ו א' איתא: "תנן התם פרוסבול אינו משמט זה אחד מן הדברים שהתקין הלל הזקן שראה את העם שנמנעו מלהלוות זה את זה ועברו על מה שכתוב בתורה 'השמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בליעל' וכו', ומי איכא מידי דמדאורייתא משמטא שביעית והתקין הלל דלא משמטא, אמר אביי בשביעית בזמן הזה ורבי היא".
וצ"ע דאי איירי בשביעית בזה"ז שאינה אלא מדרבנן, א"כ העם הנמנעים מלהלות לא "עברו על מה שכתוב בתורה", דזה מיירי ששמיטת כספים נוהגת מה"ת, אבל אם מה"ת אין שביעית משמטת ואינו אלא מתקנ"ח לכאורה לא עברו כלל על מש"כ בתורה 'השמר'.
והנה בשערי תשובה לרבינו יונה ש"ג אות סז מבואר דהך איסורא הוא לאו דוקא במי שנמנע מלהלוות מפחד השמיטה, אלא מחמת כל מניעה אחרת, שכתב: "לא תקפוץ את ידך מאחיך האביון וגו' השמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בליעל לאמר קרבה שנת השבע שנת השמטה ורעה עינך באחיך האביון ולא תתן לו (דברים טו) - למדנו מזה כי הנמנע מלהלוות לעני עובר בשני לאוין שהם השמר פן". אמנם הלח"מ פ"א ממלוה ולוה ה"א כתב דהך איסורא הוא רק במי שנמנע מלהלוות מפחד שמיטת כספים "דשאני המונע מלהלוות מחמת שמיטה שזה נראה כמורד בקונו אבל כשהמניעה מצד דבר אחר לא".
ולדעת הלח"מ חזינן דאפילו ששמיטת כספים נוהגת מדרבנן בלבד מ"מ הנמנע מלהלוות מחמת זה עבר בלאו דאורייתא ד'השמר לך' כיון דסו"ס רבנן תיקנו שתהא השביעית משמטת, וכ"כ ב'בכור שור' למכות ג' א' עיי"ש. אמנם בחידושי החת"ס (גיטין שם) כתב: "לפי מה שפסק הרמב"ם בהלכות שמיטה כרבי דהשמטת כספים בזה"ז דרבנן א"כ י"ל אין כאן העברה על דברי תורה במה שנמנעים להלוות כי מהיכי תיתי יעשה מעותיו אנפרות להלוות לזה ולבסוף ישמיטנה שביעית דרבנן, בשלמא בזמן התורה הרי הבטיח הקב"ה למען יברכך והמסופק בזה הרי הוא בליעל, אבל בתקנת חז"ל איננו מובטח בלמען יברכך וכו' וכ"כ סמ"ע סימן סז דאשמיטה דאורייתא כתיב 'ועשת התבואה לשלש השנים' ולא אדרבנן"[6] (וצ"ע היאך יפרנס דברי הגמ').
ז. במתניתין סוכה כ"ב ב' איתא: "העושה סוכתו בראש האילן או על גבי גמל כשרה ואין עולין לה בי"ט", ובגמ' כ"ג א': "מתניתין מני ר' מאיר היא דתניא העושה סוכתו על גבי בהמה ר' מאיר מכשיר ורבי יהודה פוסל, מ"ט דר' יהודה אמר קרא 'חג הסוכות תעשה לך שבעת ימים' סוכה הראויה לשבעה שמה סוכה, סוכה שאינה ראויה לשבעה לא שמה סוכה, ור' מאיר - הא נמי מדאורייתא מחזא חזיא ורבנן הוא דגזרו בה".
ומבואר דלר"מ חשיבא סוכה הראויה לשבעה אע"פ שמדרבנן אסור לעלות לה ביו"ט. ובדעת ר' יהודה ביאר הריטב"א (שם ד"ה ור"מ): "ובודאי דלר' יהודה נמי איסורא דבהמה דרבנן הוא, אלא שהוא סובר שכך דין תורה לפסול כל סוכה שאינה ראויה כל שבעה מאיזה צד וענין שיהיה והרי היא פסולה מן התורה"[7]. ובאמת צריך להבין טעמא דרבי מאיר במה פליג על ר' יהודה והרי סו"ס הסוכה אינה ראויה לשבעה ובמה נגרעה גזירת חכמים מכל מניעה אחרת.
ח. הנמנע מלהעיד לחבירו עדות שצריך לה עובר בלאו ד'ואם לא יגיד ונשא עוונו' וחייב קרבן שבועה (ויקרא ה, א). ומבואר במתניתין שבועות ל' א' דלאו זה אינו אלא בראוי להעיד, אבל מי שפסול לעדות לא קעבר בלאו ואינו חייב קרבן. ובגמ' שם: "אלא בראויין להעיד לאפוקי מאי, אמר רב פפא לאפוקי מלך, ורב אחא בר יעקב אמר לאפוקי משחק בקוביא, מ"ד משחק בקוביא מכ"ש מלך, ומ"ד מלך אבל משחק בקוביא מדאורייתא מחזא חזי ורבנן הוא דפסלוהו", היינו דלרב אחא אף הפסול מדרבנן אינו בכלל הלאו, ואילו לרב פפא דוקא הפסול מה"ת אינו בכלל הלאו, אבל הפסול מדרבנן כגון המשחק בקוביא אף שמדרבנן אינו ראוי להעיד מ"מ ה"ה בכלל הלאו[8].
ט. בכתובות ל"ד א' מבואר דאף למ"ד דשחיטה שאינה ראויה לאו שמיה שחיטה, מ"מ שחיטה בשבת מחשבא שחיטה הראויה, ואף דאסור לאכול הבשר כדין מעשה שבת, זה אינו אלא מדרבנן (והגונב שור או שה וטבחו בשבת חייב בתשלומי ד' וה' עיי"ש). ותמה המהרש"ל בים שלמה שלמה פ"ג ס"ה: "מאחר דילפינן וטבחו ומכרו מטבוח טבח והכן דבעינן שחיטה הראויה לאכול, והכא אינו ראוי לאכול דהא רבנן אסרוה ומה בכך שמדאורייתא שרי סו"ס השתא שחיטה שאינו ראויה".
אמנם הגרע"א במערכה ג' במסכת שבת אות יט כתב: "...נלענ"ד דדוקא לענין שחיטה ראויה בזה הסברא דכל השחיטה עשה פעולה דאם יאכלנו לא עבר אדאורייתא זהו עצמו מקרי בכלל שחיטה ראויה", וכ"כ הרש"ש (כתובות שם): "וכן מסתבר דהא הך שחיטה עכ"פ אהני ליה דלא לעבור על איסור דאורייתא באכילתו" (ואולי דעת המהרש"ל דשחיטה הראויה היינו שהשחיטה מכשרת הבשר לאכילה, ולא סגי במה שהפקיעה את האיסור שמן התורה).
י. מעשר שני נפדה רק מחוץ לירושלים, וכדילפינן מקרא 'כי ירחק המקום – בריחוק מקום אתה פודה ואי אתה פודה בקירוב מקום' (ירושלמי פ"א מעש"ש ה"ג). ובמכות י"ט ב' מבואר דמעשר שני שנטמא נפדה אפילו בירושלים, וכדילפינן מקרא 'כי לא תוכל שאתו', וכ"פ הרמב"ם פ"ב ממעשר שני ה"ח.
והאחרונים דנו אם דין זה שאפשר לפדות בירושלים הוא דוקא כשהמעש"ש נטמא, וכלשון הגמ' שם 'מנין למעש"ש שנטמא', או שכל שיש מניעה לאכול את המעשר ניתן לפדותו, וכפשטות הילפותא 'כי לא תוכל שאתו'. ובזכרון שמואל (להגר"ש רוזובסקי סימן ז ענף ב) הביא מהא דתנן בירושלמי פ"ג ממעש"ש ה"ט וכ"פ הרמב"ם פ"ב ממע"ש הי"ב דגם בנטמא בולד הטומאה מדבריהם פודין אותו, והרי מהתורה טהור הוא וא"א לפדותו, אלא ע"כ דכיון דסו"ס אי אפשר לאוכלו ע"כ יש בו דין פדיון גם מהתורה, ומפורש דלאו בטומאה תליא מילתא, וכן נקט בפשיטות במנ"ח מצוה תעג: "וצ"ל כיון דהתורה כתבה אם לא תוכל שאתו היינו לאכול נפדה, אם כן אף אם מדרבנן אין נאכל נפדה כיון דלאו בר אכילה הוא והדברים עתיקים בענין זה ועיין במל"מ פ"ז מהלכות תרומות".
אמנם בתורת זרעים (מעש"ש פ"ג מ"ט) ובזכר"ש (שם) הוכיחו מהירושלמי במע"ש פ"ג ה"ב דרק מעש"ש שנטמא אפשר לפדותו בירושלים ולא סגי במה שאסור באכילה מסיבות אחרות יעו"ש. ולפי"ז בע"כ צ"ל דטומאה דרבנן מחשבא טומאה אף לגבי דאורייתא.
יא. כתב המנ"ח במצוה תמב: "ומעשר שני כשהוא בירושלים אין יכול לפדות מן התורה דגזה"כ 'בריחוק מקום אתה פודה ולא בקירוב מקום'. אך אם נכנס לירושלים ויצא, מבואר בש"ס כאן ובב"מ פרק הזהב דמחיצה לקלוט אינו אלא מדרבנן ואין לו פדיון, אבל מן התורה יש לו פדיון. אם כן פשוט בנכנס לירושלים ויצא ופדה אותו דאין לוקין אם אכל אחר הפדיה, דמן התורה הוי פדוי, וכאן אין שייך לומר כיון דמדבריהם אינו פדוי הו"ל מעשר שני וחייב כמבואר בר"מ דע"י דרבנן הוי דאורייתא, זה לא שייך כאן והחילוק קל להבין".
יב. השוחט חיה ועוף צריך לכסות את דם השחיטה בעפר. וכתב הרמב"ם פי"ד משחיטה ה"י: "אין חייב בכסוי אלא דם שחיטה הראויה לאכילה שנאמר אשר יאכל, לפיכך השוחט ונמצאת טרפה, או השוחט חולין בעזרה וכו' פטור מלכסות". והנה כתב הב"ח ביו"ד סימן כח סכ"ו: "ומשמע דבנמצא (הסכין) פגומה אין צריך לכסות כלל (כיסוי הדם) כמו בבדק בסימנים ונמצאו שאין נשחטין כראוי, וזהו שסתם (הטור) דבריו ולא כתב דבסכין ונמצא פגום מכסה בלא ברכה. והטעם הוא דכיון דאירע ספק בשחיטה עצמה ובהמה בחייה בחזקת שאינה זבוחה היא לא יצאה מחזקתה וגם זה הוי בכלל 'אשר יאכל פרט לנתנבלה בידו' שהרי לאו בר אכילה היא מאחר שאירע ספק בשחיטה ולפיכך אין צריך כסוי כלל".
ובפמ"ג יו"ד סימן כח ס"ק כז כתב לבאר הדברים: "יראה לי דה"ק לו דהוה ספק השקול עם החזקה ולא ודאי, מ"מ כיון ד'אשר יאכל' ממעט שחיטה שאינה ראויה מהאי טעמא ממעטינן ספק טריפה, לא מיבעיא למ"ד ספיקא דאורייתא מן התורה אסור א"כ לאו בכלל אשר יאכל הוא, אלא אפילו להר"מ ז"ל דמדרבנן אסור מ"מ הא כתב בשורש הראשון דכל מידי דרבנן הוה דבר תורה מלאו דלא תסור (כמו שאנו עתידין לבאר בספרנו שושנת העמקים) א"כ ממועט מאשר יאכל". ומבואר דאף אי ספד"א לקולא מה"ת והחיה ראויה לאכילה מ"מ כיון שרבנן החמירו בספק תורה שוב לא הוי בכלל 'אשר יאכל' ואי"צ לכסות הדם.
ובגליון רע"א (שם סעיף כ) כתב: "עוד כתב הפמ"ג שם דאפילו טריפות דרבנן פטור מכיסוי דמ"מ אינו בכלל אשר יאכל. וזהו נסתר מסוגיא דחולין (דף כ"ז ע"ב) מיתיבי הנוחר והמעקר וכו' נחירתו זו שחיטתו הא מ"מ מדרבנן אסור בנחירה".
יג. בשו"ע או"ח סימן תמו ס"א כתב: "המוצא חמץ בביתו וכו' אם הוא יום טוב יכפה עליו כלי עד הלילה ואז יבערנו". ובמג"א שם ס"ק ב הקשה מדוע לא נימא דיבוא עשה דתשביתו וידחה ללאו דלא תעשה כל מלאכה, ותירץ דלא הוי בעידנא, דהאיסור הוא בתחילת טלטול החמץ והמצוה אינה רק בשריפה יעו"ש.
וכתב בגליון רע"א שם: "לכאורה קשה, דיבערנו במקומו דהוי ליה בעידנא. וצריך לומר כיון דמדאורייתא מהני פירור, ואפשר לקיים שניהם אסור לשורפו, ואחרי דאסרו חז"ל טלטול מוקצה אסור לפרר, דלא הוי בעידנא. ולשרפו במקומו ג"כ אסור דמדאורייתא לא דחי כיון דאפשר לקיים העשה על ידי פירור וזורה לרוח".
וצ"ע, דסו"ס אינו יכול לפורר מחמת איסור טלטול, והיאך חשיב יכול לקיים שניהם, ומה גרע מאם אינו יכול מכל סיבה אחרת.
יד. דעת הפנ"י (ברכות נ"א ב') והצל"ח (שם ובנוב"י קמא או"ח סימן לט) שיש להקדים דבר שחיובו מן התורה לדבר שחיובו מדרבנן. וטעמם הוא שדבר שחיובו מן התורה חשיב מקודש לגבי דבר שאין חיובו אלא מדרבנן. וכ"ד הגרע"א, שכתב בגליון לשו"ע או"ח סימן ז ס"א: "ואם הטיל מים קודם ברהמ"ז צ"ע אם לא יקדים בהמ"ז שהוא דאורייתא. או דמ"מ תדיר עדיף. ואפשר דתליא באיבעיא דהש"ס בזבחים תדיר ומקודש הי מינייהו עדיף. די"ל דאורייתא לגבי דרבנן הוי כמו מקודש".
אמנם השאג"א בסימן כב כתב: "... נמצא אין מעלת תדיר ומקודש אלא במצוה על חבירתה אבל לא לגבי דבר הרשות וכיון דשל סופרים קלין משל תורה הו"ל נגד דברי תורה כדבר הרשות, הלכך אם מקדים של דברי סופרים הקלין לשל תורה החמורים אין כאן זילותא לשל תורה דהו"ל כמקדים דבר רשות לשל מצוה דלית לן בה", ולכן העלה לדינא שאי"צ להקדים ברכת המזון לספירת העומר עיי"ש, והסכים עמו האור שמח פכ"ט משבת הי"ב.
יד. המנ"ח במצוה כב ס"ק ב נסתפק למ"ד דתחומין די"ב מיל דאורייתא והניח ערוב בסוף הי"ב מיל, מי אמרינן דמהתורה הוי ערוב, או דילמא כיוון דעכ"פ מדרבנן אינו יכול לבוא למקום הערוב ולמישקליה מחמת האיסור תחומין דרבנן א"כ הו"ל כמו נאבד הערוב או נשרף, ותלה זה בחקירת המל"מ פ"ז דתרומות אם דין דרבנן עושה נפ"מ לדאורייתא.
וכתב בספיח למנחה (שם): "לכאורה נראה דאפילו אי בעלמא דרבנן לא מהני לדאורייתא מ"מ הכא כיון דבמציאות אינו יכול להגיע למקום העירוב א"כ ל"ש לומר דקנה שביתה שם, ולא גרע ממי שאינו יכול להגיע מחמת איזו סיבה, וכה"ג ממש כתב הגרע"א בתשובה סימן ה גבי סברת "הואיל ואי מקלעי ליה אורחין" דאם אין יהודים ששבתו בתוך התחום ל"ש הואיל אף שהאיסור רק מדרבנן כיוון דבמציאות סו"ס לא יבואו, ועיי"ש שנחלק בזה על השאג"א"[9].
[1] באור שמח פ"א מיו"ט הט"ו תמה שכדעת השאג"א מפורש ברש"י בסוגיא שם, דבפסחים מ"ז א' איתא: "מי אמרינן הואיל והא תנן יש חורש תלם אחד וחייבין עליה משום שמונה לאוין החורש בשור וחמור והן מוקדשים וכלאים בכרם ושביעית ביו"ט כהן ונזיר אבית הטומאה, ואי אמרינן הואיל אחרישה לא ליחייב הואיל וחזי לכיסוי דם ציפור, א"ר פפא בר שמואל באבנים מקורזלות, [ומקשינן] ראויות לכותשן, וכתישה ביום טוב מי שרי, ראויות לכותשן כלאחר יד", ופירש"י (ד"ה כלאחר): "ע"י שינוי דשבות בעלמא הוא וכיון דמדאורייתא שרי פקע ליה מלקות". וצ"ע.
[2] ובספר דעת מזימות להגרח"י שרייבר (סימן א עמוד 12) כתב לבאר דהנה מה שמפסיד ע"י הדרבנן פשיטא שאינו כלום לגבי הדאורייתא, אלא דהא איכא דינא דאורייתא לשמוע לחכמים, ונמצא שהעידו שיש כאן מן התורה דינא ד'משמרת' או 'לא תסור', וא"כ אין זה פסול בגופו של המוזם אלא דינא בעלמא, וכל כה"ג מסתבר דל"ש הזמה, וכשם שבמעידים שהוא ממזר ל"ש לדון חיוב הזמה במה שמנעו מכל העולם לישאנו.
[4] והנה בכתובות כ"ט ב' מבואר דהאונס או המפתה נערה נתינה (מבנות כותים) אין לו קנס דאינה בכלל 'אשה הראויה לו', ושיטת רש"י (שם כ"ט א') דנתינים דוד גזר עלייהו שלא לבוא בקהל, וכ"ד הרמב"ם פי"ב מאיסורי ביאה הכ"ב, ואפ"ה אין דין קנס נוהג בהם אע"פ שמותרות מה"ת, וצ"ע מאי שנא משניות. ונתקשה בזה בשיטמ"ק (שם ל"ו א'), וכתב לחלק: "דשניא שניות מנתינה דהנתינים דוד גזר עליהן שלא יבואו בקהל כממזרים ושאר הפסולין והלכך מ"מ הרי אינם ראויין לבא בקהל, אבל השניות לא אסרום חכמים אלא להרחיק מן העבירה מעתה לענין קנס לא הפקיעו חכמים מה שחייבין להם" (ותירוצו צ"ת).
ומ"מ למדנו מדבריו דאף אשה האסורה מדרבנן בלבד אינה בכלל אשה הראויה לו מה"ת. והוא מוכח לשיטת רש"י דנתינים אסורים מדרבנן ואפ"ה אין להם קנס (ואף בתוס' שנחלקו עליו וס"ל דאסורים מה"ת לא נראה דהוקשה להם דבר זה).
[5] (שלב"ע) לא זכיתי להבין, פשיטא דאחרי שרבנן אסרוה לא יוכל לבוא עליה, ומש"כ הר"מ שילפינן כן מ'ולו תהיה לאשה' קאי אשארא ולא דקדק אחרי שהדין אמת בלא"ה, ובאמת בהלכה יב לגבי קנס כתב: "היתה מחייבי עשה או שנייה וכיו"ב שאסורה מדברי סופרים וכו' חייב בקנס" ועיי"ש בכס"מ שציין מקורו מהברייתא הנ"ל, וצ"ע.
[6] אמנם בחזו''א שביעית סימן יח ס"ק ד כתב שגם בזמן ששביעית מדרבנן יש את ברכת התורה, ומסתבר שהייתה הברכה גם בבית שני וגם אחר החורבן שבי''ד שלמעלה עושין מה שגוזרים בבי''ד של מטה, וכיון שכן י''ל שמה שכל מה דתקון רבנן כעין דאורייתא תיקון. עכת"ד. ומה שכתבו התוס' בגיטין שם שלא תיקנו יובל כי אין גוזרין גזירה על הציבור שאין יכול לעמוד בה, ואם כדעת החזו"א שיש ברכה גם בזה"ז למה לא יוכלו לעמוד בה, ביאר שם החזו"א: "והבטחה זו אפשר שיגרום החטא לקפחה וגם הברכה אינה אלא לכל ישראל אבל היחיד יוכל ללקות בשביל חבירו וכו', ולא אמרה תורה לסמוך על הברכה להימנע מהשתדלות המחויבת בדרכי הטבע".
[7] ועיין באבנ"ז או"ח סימן תעב מה שביאר בדעת ר"מ ולפי"ז אולי אינו נוגע לנידון הכללי.
[8] וצ"ע מה יכול לעשות והלא לא יקבלו עדותו, וכי בע"כ יעבור על הלאו. שו"ר שעמד בזה בדברות משה להגר"מ פיינשטיין עיי"ש.
[9] הובאו דבריהם לעיל אות א.
