ב"ה
א.
בחיוב התורה לשלם מן המיטב נחלקו ר"ע ור"י מן איזה מיטב חייבה התורה ממיטב דמזיק או ממיטב דניזק, והוסיף ר"ע שלא זו בלבד שהמזיק נכסי הדיוט משלם מן המיטב דמזיק אלא אף המזיק נכסי הקדש משלם ממיטב דיד' וד"ז נלמד מק"ו מנכסי הדיוט, והעולה מדבריו שיש חיוב נזיקין בהקדש, וע"כ תמהה הגמ' והרי בחיוב תשלום על נגיחת שור של הקדש פטורה תורה דממעטינן שור 'רעהו' ולא של הקדש ומכאן שחיוב התורה לשלם על נגיחה הוא בתנאי שהשור בבעלות הדיוט אך אם השור בבעלות הקדש פטור, ולפי"ז צ"ב באיזה ציור מצינו שהמזיק נכסי הקדש חייב, ועונה הגמ' שר"ע סובר כרשב"ם שגם בנגח שור של הקדש חייב וממעטינן שור של נכרי, וע"ז קאמר ר"ע דמשלם להקדש מן המיטב.
והעולה מדברי ר"ע ב' חידושים, א. המזיק נכסי הקדש חייב ב. תשלום על ההיזק הוא משדה המיטב.
והקשו הראשונים[1], דהנה אליבא דר"ע הטעם לכך שמזיק נכסי הקדש חייב היות ולא מצינו שמיעט הפסוק נכסי הקדש אין סיבה לפטור את המזיק דמה נשתנה מנכסי הדיוט, ולפי"ז קשה לשם מה בעינן ק"ו לחייבו בתשלומי מיטב והלא ל"ש מנכסי הדיוט דכשם שבחיוב התשלום חייב דמכהיכ"ת לחלק כמו"כ בסוג התשלום כשם שמזיק הדיוט משלם מן המיטב כמו"כ המזיק הקדש משלם מן המיטב, ואין צורך לק"ו מנכסי הדיוט.
ותי' הראשונים בב' אופנים, א. אה"נ דהוה מצי למיפרך ועדיף מינה פריך, ב. ויש שתירצו דגם למיטב יש מיעוט למעט הקדש דכתיב 'ובער בשדה אחר' ולא של הקדש ולכך בעינן לק"ו.
והנה העולה מיסוד קושייתם שחיוב המזיק בנכסי הקדש הוא מהיכ"ת מנכסי הדיוט, והיינו שרשות הקדש ורשות הקדש שווים לגבי חיוב הניזקין, והנה מהתירוץ הא' עולה שקיבלו הראשונים יסוד זה ומתירוץ הב' משמע שלא קיבלו יסוד זה, וצ"ב במאי קמיפליגי.
ב.
והנה יסוד זה שאין לחלק בחיוב המזיק עולה גם דברי המאירי בסוגיין, דהנה הקשו רש"י ותוס' למה הגמ' לא העמידה בחיוב שן ורגל שהרי רק קרן נתמעט מחיוב תשלומי הזיק דהקרא איירי בקרן ולא בשן ורגל ומדוע הגמ' לא העמידה את שיטת ר"ע בחיוב שן ורגל שלא ניפטרו מתשלומי הזיק בנכסי הקדש וע"ז קאי הק"ו דמשלם ממיטב.
ותי' בראב"ד שהסיבה שהגמ' לא העמידה את ר"ע בחיוב שן ורגל משום דבשן ורגל לא איתמעיט וכשהזיקו להקדש חייבים לשלם, והסיבה שהגמ' לא העמידה משום דבשביל זה לא בעינן לק"ו ולא היה מובן לשיטת ר"ע[2].
והעולה מהכא שהמאירי סובר כהיסוד האמור שמעיקר הדין ליכא חילוק בין מזיק נכסי הדיוט למזיק נכסי הקדש שחייב לשלם מן המיטב הואיל והזיק ממון, ולכך בשן ורגל שחייבים בהזיקו נכסי הדיוט כמו"כ חייבים בנכסי הקדש.
והנה להשיטות שהסיבה שהמזיק חייב בנכסי הקדש דמהיכ"ת מנכסי הדיוט, צ"ב לשם מה התחדש דין מעילה בהקדש לכאורה היות ולגבי חיוב ניזקין ליכא לחלק בין נכסי הדיוט לנכסי הקדש לשם מה התחדש פרשת מעילה, ולכאורה זהו מדין מזיק הדיוט.
ג.
והנה קושיא זו הקשו רש"י ותוס' וכ"א ביאר לפי דרכו, רש"י ביאר בב' אופנים, בל"ק ביאר דילפינן מבנין אב מקרן (וכ"כ רש"י לקמן[3]) וכשם שקרן פטור כמו"כ שן ורגל פטורים, ובל"ב ביאר דבשן ורגל לא מצינו ציור של נכסי הקדש שהוזקו ע"י שן ורגל[4], וביאר שאף שמצינו קרקעות ברשות הקדש מ"מ פטור המזיק שהזיק קרקע והפטור מדין דאין מעילה בקרקעות.
ותוס' הקשו בל"ק בשיטת רש"י דילפינן מבנין אב מקרן, דהא מה לקרן שמעודת בתחילתה, וזהו דין פטור בקרן וא"א למילף מינה לשן ורגל, וצ"ע מה יענה רש"י לקושיית התוס' ויסוד המחלוקת ביניהם.
והנה בל"ב רבו כמו רבו המקשים בדברי רש"י, דלכאורה מה שייכא פטור מעילה בקרקעות לפטור שן ורגל שהיזקו להקדש, שהרי חיוב מעילה מחייב חומש וקרבן אך את הקרן מתחייב מדין מזיק ואיך הדין דאין מעילה בקרקעות פוטר מדין מזיק שן ורגל בהקדש.
ובתוס' ביארו שפטור שן ורגל נלמד מקרן אדם ובור שפטרינן בהו מזיק הקדש, קרן הא דאמרן, אדם פטור כשאכל תרומה דילפינן לה מ'כי יאכל' שרק בחסרון שנעשה ע"י אכילה חייב לשלם אך בחסרון שנעשה ע"י היזק פטור מתשלום, בור פטר בו הכתוב פסולי המוקדשין שהדין בפסולי המוקדשים שיש איסור הנאה על הנבילה ואסור לתתה לכלבים, וגבי נזקין בעינן 'והמת יהיה לו' לניזק והא ליכא, ולכן פטור מתשלום על היזק בבור שהרג פסולי המוקדשין, ומחכריח התוס' שאם בפסולי המוקדשין פטר בו על ההיזק כ"ש הקדש שאין בו שום הנאה לבעלים שפטור.
והנה בשיטת תוס' קשה, מהיכ"ת לפטור אדם באכילת תרומה דסו"ס הפסוק איירי גם בחיוב אדם האוכל תרומת כהן וא"א לומר שפטור על כך דסו"ס חיסר ממון חבירו ומהיכ"ת ליפטור משם ממון הקדש, ועוד דמשמע מהתוס' דהלימוד מן 'והמת יהיה לו' פוטר את המזיק וקשה די"ל שפטור והמת יהיה לו אינו אלא מיעוט בפסולי המוקדשין אך אי"ז פוטר מן ההיזק, והיינו שיש חיוב מדין הזיק ורק בפועל לא ניתן לקיימו, אך חיוב היזק איכא.
ובקוב"ש הקשה, דהנה גבי היתר הפועל לאכול בשעת העבודה מיעט הכתוב 'רעך' ולא בשדה הקדש, והקשה הריטב"א והרי לא בעינן פסוק לאסור על הפועל שהרי הפועל אסור מדין מעילה מהקדש ולא צריך לקרא, ותי' שהפסוק איירי בשדה שהוקדשה לדמיה ואין השדה של הקדש אלא זכות הדמים בלבד, והיות ושדה זו בבעלות הדיוט מותר לפועל לאכול וע"ז בא הפסוק לחדש שאפ' בחפץ שקדוש רק בקדושת דמים חלים עליו דיני הקדש, נמצא שאיסור הפועל באכילה הוא מדין מעילה.
והנה לולי חידשו של הריטב"א היה מקום לומר שהיות והחפץ בבעלות של הדיוט ליכא בו דין איסורי הקדש ורק שלרשות הקדש יש זכיות בחפץ אך אין איסורי הקדש חלים מפאת זכות זו, ובמקרה של היזק בחפץ ההדיוט נחשב התובע של החפץ מכח בעלותו, וכאן מחדש הריטב"א שהיות ויש להקדש זכיות בחפץ פוקע בעלות ההדיוט וחלה בעלות ההקדש, ולכן אין הבעלים תובע את ההיזק בחפץ זה.
והעולה מדברי הריטב"א שבחפץ שקדוש לדמיו אע"פ שהחפץ עצמו לא הקדש מ"מ הואיל ויש להקדש זכות ממונית ע"י החפץ חל עליו דיני הקדש לגמרי כאילו הוא עצמו של הקדש ומתבטל בעלות ההדיוט ומעתה בעלות החפץ היא של הקדש ורק שלבעלים איכא בזה כמה זכיות.
והנה כ"ז הוא כשיש להקדש דין ממון בחפץ אך במקום שליכא דין ממון אלא צד איסור פשוט שלא חלים דיני הקדש אלא נשאר זה בבעלות הדיוט ורק שלהדיוט יש חפץ שיש להקדש זכיות בזה.
והנה בפסולי המוקדשים שהם ממון של בעלים למרות שיש בהם צד איסור שאסור ליתן את הנבילה לכלבים (אע"פ שהבעלים יכול לשחוט אותה), פשוט שהבעלות היא של הדיוט ורק שיש להקדש זכות במצב שהבהמה היא נבילה ובמצב זה פשוט שלא חלים דיני הקדש שהרי אין להקדש דין ממון בדבר זה אלא רק צד איסור (במצב של נבילה) ולכן פשוט שבהיזק חייב לשלם לבעלים את דמי ניזקו, ולפי הנ"ל מובן שהיות ואי"ז זכות ממונית אלא דין זה הוא מכח איסורי הקדש ולכן הבעלות היא של הבעלים ואין הקדש זוכה בזה.
אך מדברי התוס' עולה לא כך, שהרי תוס' השווה את פסולי המוקדשים להקדש, ולכאורה לפי הנ"ל השוואה זו איננה שהרי פסולי המוקדשים הם בבעלות הדיוט ולא חל בהם דיני הקדש כלל ורק שאיכא בהם צד איסור ובהקדש הדבר קנוי להקדש והדבר בבעלות הקדש ולכך פטור על הנזק וא"א להשוות מפסולי המוקדשין להקדש, ומוכח שהתוס' למד שיש להשוות ביניהם וצ"ב מה ההשוואה.
ועוד יש להקשות, דלכאורה בשלמא שהיזק לפסולי המוקדשים הוא משום דבעינן והמת יהיה לו וליכא אבל בהקדש הסיבה שפטור כי אין על הקדש דיני היזק ומה ההשוואה, ולפי הנ"ל ההשוואה היא היות ובפסולי המוקדשים איכא צד איסור וחל הקדש בזה ופטור אפ' שזה ממון בעלים כ"ש שפטר על דבר שהוא הקדש.
והעולה מדברי התוס' ב' יסודות א. גדר הפטור דרעהו אינו אלא על קרן לבד ב. ניתן ללמוד מפסולי המוקדשין משום שדיני הקדש חלים אפ' במקום שאי"ז זכות ממון אלא הוא צד איסור.
ד.
ונראה לומר שדברי רש"י והתוס' אזלי לשיטתם.
דהנה פטור המזיק הקדש ניתן ללמדו בב' פנים, אופ"א הפטור מדיני ההקדש, וכשם שהמזיק בגרמא פטור שהפטור הוא על כל ההיזקים שבאים ע"י גרמא כמו"כ פטרה תורה את המזיק הקדש שרשות ההקדש אינה ברת ניזקין, אופ"ב פטור מזיק הקדש הוא מדיני אבות ניזקין, והיינו כשם שפטור מזיק ברה"ר בשן ורגל ופטור זה אינו בשאר האבות משום שאין הפטור על רשות הרבים אלא הפטור הוא מדיני שן ורגל כמו"כ מזיק הקדש שאין הפטור על רשות ההקדש אלא הוא מדיני נזקין.
והנה צ"ב מה נשתנה דיני הקדש שבזה יש לחקור האם הפטור מדיני הקדש או מדיני נזקין ומה שונה מפטור רה"ר שפשוט שהפטור הוא מצד דיני נזקין.
ונראה שביאור קושיא זו תובן עפ"י הביאור בסיבת פטור המזיק הקדש, דהנה ניתן ללמוד את פטור המזיק בהקדש בב' אופנים, אופ"א פטור מצד מעשה ההיזק, חיוב התורה בתשלום הנזק הוא רק שנוצר חסרון ממון להדיוט אך חסרון ממון שנוצר לרשות הקדש פטרה התורה בזה, והיינו שהפטור הוא מצד מעשה ההיזק, שהנה מעשה ההיזק המחייב ממון הוא ע"י ב' דברים א. שנוצר חסרון ממון ב. שהמעשה נעשה בבעלות הדיוט ועל זה חייבה תורה אך מעשה היזק שגרם רק חסרון ממון ולא נעשה בבעלות הדיוט אין הוא מחייב תשלומים, ולכן פטור המזיק את ההקדש שהרי חסר במזיק.
ומגישה זו עולה ששונה מהותית הקדש מנכסי הדיוט, שנכסי הדיוט הוי בר היזק אך בנכסי הקדש אינם בר היזק כלל ולכך פטור בהזיקם.
אופ"ב פטור משום שא"א לחייבו, והיינו שמצד מעשה ההיזק חייב שהרי בפועל נחסר ממון והקדש בר הזקה הוא ואינו שונה מנכסי הדיוט שחייב עליהם, והפטור הוא מצד שהקדש לאו בר תביעת נזיקין הוא, שהנה במזיק הדיוט יכול ההדיוט לתבוע ניזקו אך בהקדש התחדש שאין הקדש יכול לתבוע את הנזק ולכן אינו משלם, והיינו שחידשה תורה שתשלום נזיקין משתלם רק שאפשר לתובעו ולכך המזיק את ההקדש פטור.
ומגישה זו עולה ב' חידושים א. שאין הקדש שונה מנכסי הדיוט ואין סיבה לפטור את המזיק ב. סיבת הפטור על הקדש הוא משום שהקדש לאו בר תביעה הוא.
ונראה דבזה נחלקו רש"י ותוס', דרש"י ס"ל שהקדש לאו בר היזק הוא ולכן פטור המזיק אינו מדין הניזקין אלא הוא פטור ברשות הקדש ולכן שפיר איכא למילף מקרן לכלהו אבות אף שקרן מועדת מתחילתה דמ"מ המיעוט דקרן הוא רק גילוי מילתא דהקדש אינו בר היזק כלל.
והתוס' ס"ל שהקדש בר היזק הוא ואי"ז שונה משאר נכסי הדיוט ואין סיבה שיפטר המזיק ולכן סיבת הפטור היא שברשות הקדש אין זכות תביעה, והנחה זו מביאה ב' חידושים, א. שהיות והקדש הוא כמו נכסי הדיוט ואין סיבה שיפטר המזיק אם התורה מיעטה אי"ז אלא דין מחודש בניזקין שהקדש לא יכול לתבוע ניזקין וזהו ע"ד שאר פטורי דיני נזקין ב. ולפי"ז שפיר שייך ללמוד מפסולי המוקדשין להקדש, דהנה מעיקר הדין אין הבדל בין פסולי המוקדשין שהם ממון בעלים להקדש שאינו ממון בעלים לענין היזק הואיל ונכסי הדיוט והקדש שווים שחייב עליהם ורק דאיכא דין דהקדש לא יכול לתבוע וממילא אף שהכא שההיזק הוא להדיוט מ"מ התביעה מדיני הקדש הוא ולכן שפיר שייך ללמוד להקדש.
ה.
ועפ"ז יובן מח' הראשונים האם בעינן ק"ו לחיוב תשלום מיטב בהקדש, דהמאירי ס"ל כהתוס' דאין לחלק בין נכסי הדיוט לנכסי הקדש אך הרשב"א ס"ל שאיכא טובא לחלק ולכן בעינן לק"ו.
והנה עפ"י ביאור זה שיש ב' גישות לסיבת פטור המזיק הקדש ושורש מחלוקתם היא האם הקדש יסודו הוא כהדיוט או דמעיקרא הקדש לאו הדיוט הוא, ועפ"ז יש להקשות שאלה כללית מה התחדש בדיני הקדש אחרי שהתחדש בזה פר' מעילה שעינינו חיוב על השתמשות אפ' בלא חיסרון ממון בהקדש ולב' הגישות אי נימא דהקדש עינינו דהוא כמו נכסי הדיוט לכאורה לא צריך את דין מעילה דמה השתנה זה מנכסי הדיוט אף דאיכא למימר דיש חיובים בהקדש שלא חייב בנכסי הדיוט ולקמן יבואר ולפי הגישה הב' דהפטור הוא מרשות הקדש צ"ב מה שינה דין מעילה והאם יתחייב המזיק הקדש מדין מעילה, ולקמן יבואר כל הנ"ל.
והנה עפ"י ביאור זה יש ליישב קושיא עצומה ברש"י, דהנה הבל"ב ביאר רש"י שפטור המזיק הקדש בשן ורגל לא נלמד מקרן משום שאין ציור של שדה של הקדש, וביאר שהיות ובשדה הקדש המועל פטור כמו"כ המזיק קרקע פטור, והתקשו בזה מה כוונת רש"י הכא, עיין תלמיד ר"ת והמאירי, שהרי פטור מעילה אינו פוטר מן הקרן אלא מחומש וקרבן ועוד מאי שייכא דין מעילה לדין היזק, אטו המזיק לאדם שלא הניח תפילין אינו היזק.
ו.
ובביאור דברי רש"י התבארו כמה דרכים ואביא ב' מהם.
עיין במהרש"ל שביאר שנחלקו הל"ק והל"ב האם במקום שליכא חיוב מעילה חייב מדיני נכסי הדיוט, שלפי הל"ק פטור ולל"ב חייב, ולפי"ז ביאר דכוונת רש"י דאין מעילה בקרקעות היינו שאין החיוב מצד דיני מעילה אלא החיוב הוא מדיני נכסי הדיוט ולפי"ז לא בעינן לק"ו שהחיוב הוא מצד נכסי הדיוט.
ומדבריו משמע שלגבי חיוב נזיקין איכא ב' רשויות להקדש רשות הקדש ורשות הדיוט, ועוד שלרשות הקדש התביעה היא מתורת מעילה ולרשות הדיוט התביעה היא מכח הדיוט, וממילא חיוב מעילה הוא בא כח של הקדש מצד דיני ההקדש, (וניתן לפרשו בב' אופנים אם שבלא דין מעילה מתבטל דין ההקדש וחל דין הדיוט או שמדיני ההקדש הוא לחייב בתור הדיוט ונפק"מ במקום..) .
ולדינא עולה מדבריו שלולי הפטור של קרקע מדין מעילה חיוב היזק היה בתורת מעילה, ועוד עולה דבמקום שליכא מעילה היה מקום לומר שפטור על ההיזק וחידש שחייב בתורת הדיוט.
והנה מתבאר מדבריו שנחלקו הל"ק והל"ב בב' יסודות א. האם לגבי חיוב נזיקין להקדש יש ב' רשויות דלל"ק ליכא אלא רשות אחת ולל"ב בנוסף לרשות הקדש איכא רשות הדיוט ב. ולפי"ז נחלקו עוד האם חיוב מעילה שבא בתורת הקדש מחייב על ניזקין דלל"ק לא היה מחייב על ניזקין ולל"ב אם היה חיוב מעילה בקרקעות היה חייב מדין מעילה ולא בתורת הדיוט.
והנה נראה שהיסוד הא' שנחלקו השיטות האם לגבי חיוב נזיקין איכא להקדש ב' רשויות ובמקום שליכא חיוב מעילה החיוב בתורת הדיוט מתאים עם המבואר לעיל, דהנה לפי שיטה הל"ק היות והפטור דמזיק הקדש הוא מדיני הקדש דרשות הקדש אינה ברת נזקין מובן דהמזיק הקדש היה פטור דהקדש לאו בת ניזקין היא ורק היכא שנחדש איסור מעילה היה חייב מדין מעילה ובלא חיוב מעילה פטור דרשות הקדש לאו כרשות הדיוט הוא, והל"ב ס"ל שהפטור של מזיק הקדש הוא מדיני נזקין ולכך ליכא למילף מקרן הואיל ורשות הקדש כרשות הדיוט דמי ולכך בשן ורגל דלא אימתעיט חייב, ואפ' שאין דין מעילה בקרקע ואינו חייב בתורת הקדש מ"מ חייב בתורת הדיוט דאכתי לא נפטר שן ורגל בהקדש.
ולפי"ז צ"ל דלפי הל"ק היות והקדש אינו בר ניזקין חיוב מעילה מחדש דהקדש בר ניזקין הוא לדברים מסויימים, ולל"ב דהקדש הוא כהדיוט לא בעינן לחיוב מעילה אלא לחייב במקום שההדיוט פטור עליו כגון ז"נ ול"ח, אך נראה דהפך שיטתו בזה.
דהנה בהנחה הא' שהניח דנחלקו האם דיני מעילה מחייב על ניזקין, דלל"ק חיוב הנזק לא היה מדין מעילה ולל"ב היה חייב מדין מעילה נתהפכו השיטות, דהנה אי נקטינן דיסוד הפטור של הקדש הוא כי רשות הקדש לאו ברת ניזקין חיוב מעילה היה מחדש שחייב הניזק לשלם על ההיזק אך אי נקטינן שהפטור הוא מדיני נזקין גם לולי חיוב מעילה היה מקום לחייב על ההיזק, שהרי הקדש מצ"ע מחייב על ההיזק הואיל ולא נשתנה מהדיוט, ולכאורה בזה נתהפכו השיטות דהל"ק שס"ל שהפטור הוא מדיני הקדש ס"ל שחיוב מעילה לא היה מחייב על ההיזק, וקשה שהרי ללא חיוב מעילה לא היה יכול הקדש לתבוע את חסרון ממונו הואיל ורשות הקדש לאו ברת ניזקין היא ולל"ב דס"ל דלא נשתנה הקדש ממון של הדיוט ס"ל שחיוב מעילה מחייב על היזק וקשה שהרי גם לולי זאת הקדש היה מחייב את המזיק דלא נשתנה דין הקדש מהדיוט.
והעולה מדבריו שלא הבין כהנ"ל ברש"י ותוס' אלא דרך אחרת היא לו בזה, ונראה דלדבריו אין בהקדש ב' רשויות אלא ס"ל דאיכא רשות אחת רשות הקדש, והחילוק הוא בין רשות ההקדש לבין תביעת ההקדש, והיינו אף שהחיוב יהיה מתורת מעילה לא יהיה חיוב זה אלא מצד ההדיוט שבהקדש.
וביתר ביאור הנה אפ"ל שאין התביעה מכח פר' מעילה דבזה החיוב הוא רק כלפי הנאה או גזילה מהקדש ורק איכא בפ' מעילה גילוי מילתא דהקדש בר תביעה הוא ולכן חיוב ההיזק בהקדש אינו מדין מעילה אלא הוא מדין נכסי הקדש דלא נשתנו מהדיוט, ולפי"ז י"ל שאף דאין מעילה בקרקעות מ"מ חיוב היזק איכא ואיכא דחיוב מעילה הוי גילוי מילתא על רשות הקדש ופשוט שחייב מדין הדיוט שבהקדש.
ולפי"ז נראה שלדברי המהרש"ל מחלוקת הל"ק והל"ב אינה מהו פטור הקדש מהיזק אלא כו"ע ס"ל שהפטור הוא משום רשות ההקדש ולכך ללא חיוב מעילה לכו"ע היה פטור אף מדין הדיוט, ורק פליגי לאחר חידושי איסור מעילה דלל"ק לא שינה אלא התווסף חיובים שהקדש יכול לתבוע ולל"ב התחדש שהקדש רשות הדיוט הוא ולכך אף במקום שליכא חיוב מעילה חייב מדין הדיוט דהוי רק גילוי מילתא.
ו.
ורבים נתקשו בדברי המהרש"ל דאפ' שהחיוב הוא מדין נכסי הדיוט מ"מ התשלומים הם להקדש ושפיר שייך ק"ו, אך למתבאר לעיל אין התשלומין אלא משום גילוי מילתא על הקדש והקדש כהדיוט ופשוט שלזה לא בעינן ק"ו.
והנה במרומי שדה ביאר בשיטת רש"י, דהנה חיוב מעילה עיקרו חיוב על הנאה מהקדש ואי חיוב הנאה שזהו החיוב המחודש בהקדש דליכא בהדיוט מוכח שהתורה מחלה גם על ההיזק בזה.
ולדבריו עולה דברשות הקדש איכא דיני הדיוט ולולי הפטור ממעילה המזיק חייב מדין הדיוט, ומדבריו עולה דנחלקו הל"ק והל"ב אי איכא דין הדיוט בהקדש, דלדברי הל"ק ליכא דין הדיוט וגם לולי פטור מעילה היה פטור ולל"ב איכא דין הדיוט וללא פטור מעילה לא היה פטור.
ז.
ונראה לבאר עפ"י המתבאר לעיל דנחלקו רש"י ותוס' בסיבת פטור הקדש האם הוא משום דהקדש לאו בר נזיקין או דזהו פטור מדיני נזקין ואי"ז אלא בתביעת הקדש.
ובהקדים צ"ב מהו יסוד חיוב מעילה, לשם מה קבעה התורה חיוב מעילה הלא לא נשתנה נכסי הדיוט מנכסי הקדש ובשניהם המזיק עשה מעשה היזק.
והנה בדבר זה התבארו ב' ביאורים, דהנה יש לחקור מדוע אסור חיסרון בהקדש והיינו מהו איסור מעילה דהנה ברשות הקדש איכא ב' מחייבים, א. קדושת ההקדש ב. ממון הקדש.
ויש לחקור מה הסיבה ומהו המסובב, צד א'. משום דהקדש הוא ממון של גבוה ממילא חל עליו קדושה ואיסור מעילה, והשוואה זו יוצאת מנקודת הנחה שבעלות של הקדש משתווית לבעלות של הדיוט, דכשם שבהדיוט הבעלות היא ממונית ומכח בעלות זו מקבל הבעלים זכיות בחפץ כמו"כ בהקדש שמדין ממון מקבל זכיות, וכשם שבעלות הדיוט מביאה עימה את זכיות החפץ בהתאם לבעלים כגון מכירה הקדש וכו' איך אין בכח הבעלות לחדש זכיות שאין בזכיות הבעלים (בדברים שבטילה דעתו) משום שהבעלות נקבעת בהתאם לבעלים כמו"כ הקדש היות ובכח הבעלים- הקב"ה- להחיל קדושה ממילא איכא קדושה בחפץ.
צד ב'. הקדושה גורמת לקנין, והיינו החפץ קדוש ממילא חל עליו קנין ממוני על הדברים הקדושים ואיסור מעילה, והשוואה זו יוצאת מנקודת הנחה שבעלות ההקדש אינה כבעלות ההדיוט שכל כוחו הוא מדין ממון משא"כ הקדש שכוחו הוא מכח הקדושה, וכשם שזכיות ההדיוט נובעות מזכיות הבעלות הממונית ובמקום שאין בעלות ממונית פשוט שאין זכיות ממוניות (באיסורי הנאה) כמו"כ בהקדש שכל דין הממון שבו הוא רק היכא שחל דיני הקדושה אך במקום שלא חלים דיני הקדושה יורדים זכיות הממון[5], וכמו"כ הכא שהקדש עיקרו הוא קדושה ומזה נשתלשל זכיות ממון ואיסור מעילה.
ונפק"מ בעניין אחר כגון האומר אני נזיר בחציי פשטה נזירות בכולו, והנה אי נימא דהקדש הוא דין ממוני לא שייך לומר דפשטה אך אי נימא דזהו דין בקדושה והממון משתלשל בחפצים קדושים יובן הדין בנזיר דזהו דין בקדושה.
והנה העולה דנחלקו ב' הגישות במהות עיקר ההקדש ומה הם זכיות הממון המשתרשים מהם והמושפעים מדינם.
ולפי"ז י"ל דנחלקו באיסור מעילה האם דין מעילה הוא מכח קדושת הקדש או מכח ממון ההקדש, ונראה דבזה פליגי הל"ק והל"ב.
דהנה לשיטת רש"י פטור מזיק הקדש הוא משום דהקדש לאו בר תביעת ניזקין הוא, והנה אי נימא דהקדש הוא מדין קדושה דין מעילה לא מעלה ולא מוריד אך אי נימא דהקדש הוא ממון איסור מעילה מחייב את ההיזק והיכא דליכא מעילה פטור על הנזק.
ח.
ולפי הנ"ל יובן המחלוקת בין הל"ק והל"ב, דלל"ק עיקר הקדש דין איסור הוא ולכך גם איסור מעילה אינו משום דין ממון אלא מדין איסור ולכך בפטור הקדש מהיזק איסור מעילה אינו מעלה ואינו מוריד ואינו מחייב את ניזקי ההקדש.
ולל"ב הקדש מדין ממון ולכך איסור מעילה הוא המחייב של הההיזק וליכא במקום דליכא מעילה ופטור מההיזק.
ואבאר שיטת הל"ב, דהנה יסד הגר"ח דאיסור מעילה מדין גזילה הוא, וכשם שבהדיוט איכא לא תגזול כמו"כ בהקדש איכא דין מעילה, והוכיח מהא דאיסור מעילה אינו בפחות מש"פ ואי מעילה הוא מדין הקדש למה האיסור חל רק על ש"פ והרי האיסור חל על כל דהו אלא מוכח דאיסור מעילה הוא מדין לא תגזול.
ובזה יש להוכיח דהקדש חיובו ממון ולכך גם חיוב מעילה הוא מדין ממון ובמקום דליכא חיוב מעילה ליכא איסור גזילה מהקדש ופטור, (וזהו ע"ד גזילת נכרי.
ט.
והעולה עד עתה דנחלקו רש"י ותוס' האם הפטור הוא מרשות הקדש או מתביעת הקדש, ובשיטת רש"י נחלקו האם רשות ההדיוט שבהקדש מחייבת וזה תלוי האם דין הממון מחיל הקדושה או דין הקדושה מחיל הממון.
והנה לפי מהלך זה קצת צ"ע למה בחיוב תרומה חייב האוכל לשלם לכהן והרי אי"ז גזילה מהכהן אלא מהקדש ומ"ש מפסולי המוקדשין, וצ"ב.
י.
ויש לבאר ענין אחר בהקדש ועפ"ז יובן הכל, וד"ז מפי אתוון דאורייתא כלל ג', והדברים נפלאים.
דהנה בהקדש איכא דיני קנין, כיצד פועלת רשות הקדש, דהנה ניתן להשוות את קנין ההקדש לקטן שאינו יכול להקנות אלא רק לזכות והיינו שאינה קונה אלא מקנים לו או שבהקדש עצמו איכא דיני קנין וכשם שהדיוט קונה כמו"כ הקדש קונה, ויש לדון האם להקדש איכא קנין חצר דאי נימא שכל כוחה רק לזכות ליכא קנין חצר אך אי נימא דיש להקדש כח לקנות מעצמה יהיה ניתן לקנות בקנין חצר.
והנה חידש האתוון דאורייתא ב' הנחות שעל פיהם נבין מהו רשות הקדש.
הנחה א. הנה הבעלות שיש לאדם על חפציו נובעת מהכרח המציאות, שהרי ללא דיני בעלות וגבולות מסויימים כ"א יגזול חבירו המציאות מכריחה לתת גבולות בין יחס האדם לחפציו כלפי חבירו, ובעלות זו היא אומרת שחפץ זה שייך לא' וחפץ אחר שייך לב' וזהו תוכן הבעלות בהדיוט, אבל אצל הקב"ה א"א להחיל דיני קניינים בכדי שיהיה גבולות שהרי לא שייך מציאות שתוציא ולגנוב הקב"ה והכל שלו וממילא א"א להגדיר את זכיות הקב"ה כלפי מציאות אחרת, וא"א להחיל את המושג קנין על הקב"ה.
הנחה ב. לפי ההנחה הא' שאצל גבוה לא שייך מושג קנין צ"ל שאין הקדש רשות בפ"ע אלא אי"ז רשות בפ"ע דהנה בהדיוט המקנה להדיוט פועלת הקנאה גורמת ב' דברים א. בעלות של המקנה בטילה ב. בעלות של הקונה חלה, והיינו שהחפץ עובר מבעלות א' לבעלות ב' אך בהקדש המקנה מקנה את החפץ לגבוה והחפץ נעשה קדוש והיינו שחפץ מופקע מהמושג בעלות ונעשה מיוחד לגבוה מפאת קדושתו, וזהו הקדש שהחפץ במצב קדוש ואסור לחלל מצב זה, ולכך האיסור להפקיע מיד ההקדש אי"ז מוציא מבעלות ההקדש אלא המוציא הוא מחלל מקדושת ההקדש.
והמובן מב' הנחות אלו שהקדש עינינו חפצים שמיוחדים לגבוה וייחודם לגבוה היא הגורמת את הן חלות הקדושה והן את איסור מעילה, וייחוד זה אין פי' שהדבר קנוי להקב"ה ולא לאחר אלא הדבר מופקע משימוש של הדיוט לחלוטין ואין להדיוט שום זכות בחפץ וממילא כל שימוש או בעלות של הדיוט בחפץ פוגמת ומפקיעה מצב וייחוד זה וזהו שנעשה הפקר האסור לכל שמפאת איסורו אין שום אדם זכאי לשימוש בחפץ.
וביתר ביאור בכל הדיוט חיוב הוא מדין חסרון ממון ובהקדש החיוב הוא על החילול עצמו, והיינו שחפץ קדוש לשמים מפקיע מעליו את כל שימושי ההדיוט ובכך שההדיוט משתמש בזה הוא מפקיע את המושג הקדש ומעשה הגזילה הוא עצם השימוש בדבר קדוש ולכך חייב.
והנה לולי ביאור זה רשות הקדש היא רשות מסויימת הכוללת בתוכה זכיות דגבוה השוללים זכיות של אחר-הדיוט, והיינו שאין איסור בעצם הבעלות של הדיוט על נכסי הקדש אלא האיסור הוא משום החיסרון מנכסי הקדש- חסרון זכיות דגבוה, וע"פ הנ"ל מתבאר שהאיסור היא בעצם ההכנסה לבעלות ההדיוט משום שמפקיע את הקדושה של החפץ, ועצם ההכנסה לבעלותו היא פוגעת במושג הקדש.
ולפי"ז חיוב מעילה אינו משום גזילת ההקדש ודינו כדין גזילת הדיוט אלא עינינו תביעת הקדש על סוגי הפקעה של יחוד החפץ וזה בא הן מצד דין ממון והן מצד חיוב הנאה במעילה אע"פ שלא חיסר, דהנה מצינו שנהנה מצילו של היכל חייב וקשה דמה גזל הלא בהדיוט פטור ועפכהנ"ל יבואר שאין חיסרון ההקדש מחייב אלא השימוש והפקעת ייחוד החפץ לשמים.
יא.
ועפ"ז החקירה בדין הקדש, מאיזה טעם המזיק הקדש פטור, האם מטעם שכשהזיק הקדש קבעה תורה שאין איסור בהפקעת הקדושה בדרך זו או שדבר ששיך לשמים השמים לא תובעים אותו אך מעיקר הדין האיסור להפקיע קדושה קיים גם ע"י מעשה ההיזק, דלפי הצד הא' אין הבדל ע"י מה היזק את ההקדש דמ"מ אין איסור חל ע"י ההפקעת ההקדש ע"י היזק ולפי הצד הב' היות ובעיקרון הפקעת הקדושה קיימת ורק שבמקרים מסויימים התורה לא תבעה את המזיק יש לדון היכן התורה פטרה היזק זה.
וי"ל דעפ"ז נופל הקושיות על תוס' מפסולי המוקדשין, דהנה אין ענין ההקדש רשות ממונית אלא היא דבר מובדל ומופרש ולא נוגע באיזה אופן זה, ולכן בפסולי המוקדשין אי"ז שהממון שייך לבעלים ורק שיש צד איסור בממון אלא הצד איסור לא שייך לבעלים כלל ואינו תובע על חפץ זה ולכך פשוט לתוס' שאם בפסולי המוקדשין שרק צד איסור אית ביה התורה פטרה כ"ש חפץ שכולו מוקדש לגבוה התורה התירה.
ולפי"ז רש"י ותוס' יסוד אחד להם שהקדש הוא מושג שמפקיע רשות הדיוט בחפץ מעליו ורק נחלקו מצד מה הפטור הוא מצד שאין להקדש כח תביעה או שהיות וד"ז שייך לשמים לא הקפידה תורה ע"כ.
[1] שטמ"ק, רשב"א בגיטין מח:
[2] קצת צ"ע דאי היה חיוב גבי קרן משמע שהיה מובן הק"ו וצ"ב דלכאורה הוא מאותו יסוד דמהיכ"ת מנכסי הדיוט.
[3] ט.
[4] פנ"י מהר"מ ב' לישנות או א'.
[5] ואי"ז כמו שאיסור יוצר חיוב ממון שהממון נמצא ללא קשר לאיסור ורק גרם אותו, כגון בחיוב לעניים שיש לעניים זכות בממון משום המצווה של בעה"ב.
בעניין מזיק הקדש.
א.
בחיוב התורה לשלם מן המיטב נחלקו ר"ע ור"י מן איזה מיטב חייבה התורה ממיטב דמזיק או ממיטב דניזק, והוסיף ר"ע שלא זו בלבד שהמזיק נכסי הדיוט משלם מן המיטב דמזיק אלא אף המזיק נכסי הקדש משלם ממיטב דיד' וד"ז נלמד מק"ו מנכסי הדיוט, והעולה מדבריו שיש חיוב נזיקין בהקדש, וע"כ תמהה הגמ' והרי בחיוב תשלום על נגיחת שור של הקדש פטורה תורה דממעטינן שור 'רעהו' ולא של הקדש ומכאן שחיוב התורה לשלם על נגיחה הוא בתנאי שהשור בבעלות הדיוט אך אם השור בבעלות הקדש פטור, ולפי"ז צ"ב באיזה ציור מצינו שהמזיק נכסי הקדש חייב, ועונה הגמ' שר"ע סובר כרשב"ם שגם בנגח שור של הקדש חייב וממעטינן שור של נכרי, וע"ז קאמר ר"ע דמשלם להקדש מן המיטב.
והעולה מדברי ר"ע ב' חידושים, א. המזיק נכסי הקדש חייב ב. תשלום על ההיזק הוא משדה המיטב.
והקשו הראשונים[1], דהנה אליבא דר"ע הטעם לכך שמזיק נכסי הקדש חייב היות ולא מצינו שמיעט הפסוק נכסי הקדש אין סיבה לפטור את המזיק דמה נשתנה מנכסי הדיוט, ולפי"ז קשה לשם מה בעינן ק"ו לחייבו בתשלומי מיטב והלא ל"ש מנכסי הדיוט דכשם שבחיוב התשלום חייב דמכהיכ"ת לחלק כמו"כ בסוג התשלום כשם שמזיק הדיוט משלם מן המיטב כמו"כ המזיק הקדש משלם מן המיטב, ואין צורך לק"ו מנכסי הדיוט.
ותי' הראשונים בב' אופנים, א. אה"נ דהוה מצי למיפרך ועדיף מינה פריך, ב. ויש שתירצו דגם למיטב יש מיעוט למעט הקדש דכתיב 'ובער בשדה אחר' ולא של הקדש ולכך בעינן לק"ו.
והנה העולה מיסוד קושייתם שחיוב המזיק בנכסי הקדש הוא מהיכ"ת מנכסי הדיוט, והיינו שרשות הקדש ורשות הקדש שווים לגבי חיוב הניזקין, והנה מהתירוץ הא' עולה שקיבלו הראשונים יסוד זה ומתירוץ הב' משמע שלא קיבלו יסוד זה, וצ"ב במאי קמיפליגי.
ב.
והנה יסוד זה שאין לחלק בחיוב המזיק עולה גם דברי המאירי בסוגיין, דהנה הקשו רש"י ותוס' למה הגמ' לא העמידה בחיוב שן ורגל שהרי רק קרן נתמעט מחיוב תשלומי הזיק דהקרא איירי בקרן ולא בשן ורגל ומדוע הגמ' לא העמידה את שיטת ר"ע בחיוב שן ורגל שלא ניפטרו מתשלומי הזיק בנכסי הקדש וע"ז קאי הק"ו דמשלם ממיטב.
ותי' בראב"ד שהסיבה שהגמ' לא העמידה את ר"ע בחיוב שן ורגל משום דבשן ורגל לא איתמעיט וכשהזיקו להקדש חייבים לשלם, והסיבה שהגמ' לא העמידה משום דבשביל זה לא בעינן לק"ו ולא היה מובן לשיטת ר"ע[2].
והעולה מהכא שהמאירי סובר כהיסוד האמור שמעיקר הדין ליכא חילוק בין מזיק נכסי הדיוט למזיק נכסי הקדש שחייב לשלם מן המיטב הואיל והזיק ממון, ולכך בשן ורגל שחייבים בהזיקו נכסי הדיוט כמו"כ חייבים בנכסי הקדש.
והנה להשיטות שהסיבה שהמזיק חייב בנכסי הקדש דמהיכ"ת מנכסי הדיוט, צ"ב לשם מה התחדש דין מעילה בהקדש לכאורה היות ולגבי חיוב ניזקין ליכא לחלק בין נכסי הדיוט לנכסי הקדש לשם מה התחדש פרשת מעילה, ולכאורה זהו מדין מזיק הדיוט.
ג.
והנה קושיא זו הקשו רש"י ותוס' וכ"א ביאר לפי דרכו, רש"י ביאר בב' אופנים, בל"ק ביאר דילפינן מבנין אב מקרן (וכ"כ רש"י לקמן[3]) וכשם שקרן פטור כמו"כ שן ורגל פטורים, ובל"ב ביאר דבשן ורגל לא מצינו ציור של נכסי הקדש שהוזקו ע"י שן ורגל[4], וביאר שאף שמצינו קרקעות ברשות הקדש מ"מ פטור המזיק שהזיק קרקע והפטור מדין דאין מעילה בקרקעות.
ותוס' הקשו בל"ק בשיטת רש"י דילפינן מבנין אב מקרן, דהא מה לקרן שמעודת בתחילתה, וזהו דין פטור בקרן וא"א למילף מינה לשן ורגל, וצ"ע מה יענה רש"י לקושיית התוס' ויסוד המחלוקת ביניהם.
והנה בל"ב רבו כמו רבו המקשים בדברי רש"י, דלכאורה מה שייכא פטור מעילה בקרקעות לפטור שן ורגל שהיזקו להקדש, שהרי חיוב מעילה מחייב חומש וקרבן אך את הקרן מתחייב מדין מזיק ואיך הדין דאין מעילה בקרקעות פוטר מדין מזיק שן ורגל בהקדש.
ובתוס' ביארו שפטור שן ורגל נלמד מקרן אדם ובור שפטרינן בהו מזיק הקדש, קרן הא דאמרן, אדם פטור כשאכל תרומה דילפינן לה מ'כי יאכל' שרק בחסרון שנעשה ע"י אכילה חייב לשלם אך בחסרון שנעשה ע"י היזק פטור מתשלום, בור פטר בו הכתוב פסולי המוקדשין שהדין בפסולי המוקדשים שיש איסור הנאה על הנבילה ואסור לתתה לכלבים, וגבי נזקין בעינן 'והמת יהיה לו' לניזק והא ליכא, ולכן פטור מתשלום על היזק בבור שהרג פסולי המוקדשין, ומחכריח התוס' שאם בפסולי המוקדשין פטר בו על ההיזק כ"ש הקדש שאין בו שום הנאה לבעלים שפטור.
והנה בשיטת תוס' קשה, מהיכ"ת לפטור אדם באכילת תרומה דסו"ס הפסוק איירי גם בחיוב אדם האוכל תרומת כהן וא"א לומר שפטור על כך דסו"ס חיסר ממון חבירו ומהיכ"ת ליפטור משם ממון הקדש, ועוד דמשמע מהתוס' דהלימוד מן 'והמת יהיה לו' פוטר את המזיק וקשה די"ל שפטור והמת יהיה לו אינו אלא מיעוט בפסולי המוקדשין אך אי"ז פוטר מן ההיזק, והיינו שיש חיוב מדין הזיק ורק בפועל לא ניתן לקיימו, אך חיוב היזק איכא.
ובקוב"ש הקשה, דהנה גבי היתר הפועל לאכול בשעת העבודה מיעט הכתוב 'רעך' ולא בשדה הקדש, והקשה הריטב"א והרי לא בעינן פסוק לאסור על הפועל שהרי הפועל אסור מדין מעילה מהקדש ולא צריך לקרא, ותי' שהפסוק איירי בשדה שהוקדשה לדמיה ואין השדה של הקדש אלא זכות הדמים בלבד, והיות ושדה זו בבעלות הדיוט מותר לפועל לאכול וע"ז בא הפסוק לחדש שאפ' בחפץ שקדוש רק בקדושת דמים חלים עליו דיני הקדש, נמצא שאיסור הפועל באכילה הוא מדין מעילה.
והנה לולי חידשו של הריטב"א היה מקום לומר שהיות והחפץ בבעלות של הדיוט ליכא בו דין איסורי הקדש ורק שלרשות הקדש יש זכיות בחפץ אך אין איסורי הקדש חלים מפאת זכות זו, ובמקרה של היזק בחפץ ההדיוט נחשב התובע של החפץ מכח בעלותו, וכאן מחדש הריטב"א שהיות ויש להקדש זכיות בחפץ פוקע בעלות ההדיוט וחלה בעלות ההקדש, ולכן אין הבעלים תובע את ההיזק בחפץ זה.
והעולה מדברי הריטב"א שבחפץ שקדוש לדמיו אע"פ שהחפץ עצמו לא הקדש מ"מ הואיל ויש להקדש זכות ממונית ע"י החפץ חל עליו דיני הקדש לגמרי כאילו הוא עצמו של הקדש ומתבטל בעלות ההדיוט ומעתה בעלות החפץ היא של הקדש ורק שלבעלים איכא בזה כמה זכיות.
והנה כ"ז הוא כשיש להקדש דין ממון בחפץ אך במקום שליכא דין ממון אלא צד איסור פשוט שלא חלים דיני הקדש אלא נשאר זה בבעלות הדיוט ורק שלהדיוט יש חפץ שיש להקדש זכיות בזה.
והנה בפסולי המוקדשים שהם ממון של בעלים למרות שיש בהם צד איסור שאסור ליתן את הנבילה לכלבים (אע"פ שהבעלים יכול לשחוט אותה), פשוט שהבעלות היא של הדיוט ורק שיש להקדש זכות במצב שהבהמה היא נבילה ובמצב זה פשוט שלא חלים דיני הקדש שהרי אין להקדש דין ממון בדבר זה אלא רק צד איסור (במצב של נבילה) ולכן פשוט שבהיזק חייב לשלם לבעלים את דמי ניזקו, ולפי הנ"ל מובן שהיות ואי"ז זכות ממונית אלא דין זה הוא מכח איסורי הקדש ולכן הבעלות היא של הבעלים ואין הקדש זוכה בזה.
אך מדברי התוס' עולה לא כך, שהרי תוס' השווה את פסולי המוקדשים להקדש, ולכאורה לפי הנ"ל השוואה זו איננה שהרי פסולי המוקדשים הם בבעלות הדיוט ולא חל בהם דיני הקדש כלל ורק שאיכא בהם צד איסור ובהקדש הדבר קנוי להקדש והדבר בבעלות הקדש ולכך פטור על הנזק וא"א להשוות מפסולי המוקדשין להקדש, ומוכח שהתוס' למד שיש להשוות ביניהם וצ"ב מה ההשוואה.
ועוד יש להקשות, דלכאורה בשלמא שהיזק לפסולי המוקדשים הוא משום דבעינן והמת יהיה לו וליכא אבל בהקדש הסיבה שפטור כי אין על הקדש דיני היזק ומה ההשוואה, ולפי הנ"ל ההשוואה היא היות ובפסולי המוקדשים איכא צד איסור וחל הקדש בזה ופטור אפ' שזה ממון בעלים כ"ש שפטר על דבר שהוא הקדש.
והעולה מדברי התוס' ב' יסודות א. גדר הפטור דרעהו אינו אלא על קרן לבד ב. ניתן ללמוד מפסולי המוקדשין משום שדיני הקדש חלים אפ' במקום שאי"ז זכות ממון אלא הוא צד איסור.
ד.
ונראה לומר שדברי רש"י והתוס' אזלי לשיטתם.
דהנה פטור המזיק הקדש ניתן ללמדו בב' פנים, אופ"א הפטור מדיני ההקדש, וכשם שהמזיק בגרמא פטור שהפטור הוא על כל ההיזקים שבאים ע"י גרמא כמו"כ פטרה תורה את המזיק הקדש שרשות ההקדש אינה ברת ניזקין, אופ"ב פטור מזיק הקדש הוא מדיני אבות ניזקין, והיינו כשם שפטור מזיק ברה"ר בשן ורגל ופטור זה אינו בשאר האבות משום שאין הפטור על רשות הרבים אלא הפטור הוא מדיני שן ורגל כמו"כ מזיק הקדש שאין הפטור על רשות ההקדש אלא הוא מדיני נזקין.
והנה צ"ב מה נשתנה דיני הקדש שבזה יש לחקור האם הפטור מדיני הקדש או מדיני נזקין ומה שונה מפטור רה"ר שפשוט שהפטור הוא מצד דיני נזקין.
ונראה שביאור קושיא זו תובן עפ"י הביאור בסיבת פטור המזיק הקדש, דהנה ניתן ללמוד את פטור המזיק בהקדש בב' אופנים, אופ"א פטור מצד מעשה ההיזק, חיוב התורה בתשלום הנזק הוא רק שנוצר חסרון ממון להדיוט אך חסרון ממון שנוצר לרשות הקדש פטרה התורה בזה, והיינו שהפטור הוא מצד מעשה ההיזק, שהנה מעשה ההיזק המחייב ממון הוא ע"י ב' דברים א. שנוצר חסרון ממון ב. שהמעשה נעשה בבעלות הדיוט ועל זה חייבה תורה אך מעשה היזק שגרם רק חסרון ממון ולא נעשה בבעלות הדיוט אין הוא מחייב תשלומים, ולכן פטור המזיק את ההקדש שהרי חסר במזיק.
ומגישה זו עולה ששונה מהותית הקדש מנכסי הדיוט, שנכסי הדיוט הוי בר היזק אך בנכסי הקדש אינם בר היזק כלל ולכך פטור בהזיקם.
אופ"ב פטור משום שא"א לחייבו, והיינו שמצד מעשה ההיזק חייב שהרי בפועל נחסר ממון והקדש בר הזקה הוא ואינו שונה מנכסי הדיוט שחייב עליהם, והפטור הוא מצד שהקדש לאו בר תביעת נזיקין הוא, שהנה במזיק הדיוט יכול ההדיוט לתבוע ניזקו אך בהקדש התחדש שאין הקדש יכול לתבוע את הנזק ולכן אינו משלם, והיינו שחידשה תורה שתשלום נזיקין משתלם רק שאפשר לתובעו ולכך המזיק את ההקדש פטור.
ומגישה זו עולה ב' חידושים א. שאין הקדש שונה מנכסי הדיוט ואין סיבה לפטור את המזיק ב. סיבת הפטור על הקדש הוא משום שהקדש לאו בר תביעה הוא.
ונראה דבזה נחלקו רש"י ותוס', דרש"י ס"ל שהקדש לאו בר היזק הוא ולכן פטור המזיק אינו מדין הניזקין אלא הוא פטור ברשות הקדש ולכן שפיר איכא למילף מקרן לכלהו אבות אף שקרן מועדת מתחילתה דמ"מ המיעוט דקרן הוא רק גילוי מילתא דהקדש אינו בר היזק כלל.
והתוס' ס"ל שהקדש בר היזק הוא ואי"ז שונה משאר נכסי הדיוט ואין סיבה שיפטר המזיק ולכן סיבת הפטור היא שברשות הקדש אין זכות תביעה, והנחה זו מביאה ב' חידושים, א. שהיות והקדש הוא כמו נכסי הדיוט ואין סיבה שיפטר המזיק אם התורה מיעטה אי"ז אלא דין מחודש בניזקין שהקדש לא יכול לתבוע ניזקין וזהו ע"ד שאר פטורי דיני נזקין ב. ולפי"ז שפיר שייך ללמוד מפסולי המוקדשין להקדש, דהנה מעיקר הדין אין הבדל בין פסולי המוקדשין שהם ממון בעלים להקדש שאינו ממון בעלים לענין היזק הואיל ונכסי הדיוט והקדש שווים שחייב עליהם ורק דאיכא דין דהקדש לא יכול לתבוע וממילא אף שהכא שההיזק הוא להדיוט מ"מ התביעה מדיני הקדש הוא ולכן שפיר שייך ללמוד להקדש.
ה.
ועפ"ז יובן מח' הראשונים האם בעינן ק"ו לחיוב תשלום מיטב בהקדש, דהמאירי ס"ל כהתוס' דאין לחלק בין נכסי הדיוט לנכסי הקדש אך הרשב"א ס"ל שאיכא טובא לחלק ולכן בעינן לק"ו.
והנה עפ"י ביאור זה שיש ב' גישות לסיבת פטור המזיק הקדש ושורש מחלוקתם היא האם הקדש יסודו הוא כהדיוט או דמעיקרא הקדש לאו הדיוט הוא, ועפ"ז יש להקשות שאלה כללית מה התחדש בדיני הקדש אחרי שהתחדש בזה פר' מעילה שעינינו חיוב על השתמשות אפ' בלא חיסרון ממון בהקדש ולב' הגישות אי נימא דהקדש עינינו דהוא כמו נכסי הדיוט לכאורה לא צריך את דין מעילה דמה השתנה זה מנכסי הדיוט אף דאיכא למימר דיש חיובים בהקדש שלא חייב בנכסי הדיוט ולקמן יבואר ולפי הגישה הב' דהפטור הוא מרשות הקדש צ"ב מה שינה דין מעילה והאם יתחייב המזיק הקדש מדין מעילה, ולקמן יבואר כל הנ"ל.
והנה עפ"י ביאור זה יש ליישב קושיא עצומה ברש"י, דהנה הבל"ב ביאר רש"י שפטור המזיק הקדש בשן ורגל לא נלמד מקרן משום שאין ציור של שדה של הקדש, וביאר שהיות ובשדה הקדש המועל פטור כמו"כ המזיק קרקע פטור, והתקשו בזה מה כוונת רש"י הכא, עיין תלמיד ר"ת והמאירי, שהרי פטור מעילה אינו פוטר מן הקרן אלא מחומש וקרבן ועוד מאי שייכא דין מעילה לדין היזק, אטו המזיק לאדם שלא הניח תפילין אינו היזק.
ו.
ובביאור דברי רש"י התבארו כמה דרכים ואביא ב' מהם.
עיין במהרש"ל שביאר שנחלקו הל"ק והל"ב האם במקום שליכא חיוב מעילה חייב מדיני נכסי הדיוט, שלפי הל"ק פטור ולל"ב חייב, ולפי"ז ביאר דכוונת רש"י דאין מעילה בקרקעות היינו שאין החיוב מצד דיני מעילה אלא החיוב הוא מדיני נכסי הדיוט ולפי"ז לא בעינן לק"ו שהחיוב הוא מצד נכסי הדיוט.
ומדבריו משמע שלגבי חיוב נזיקין איכא ב' רשויות להקדש רשות הקדש ורשות הדיוט, ועוד שלרשות הקדש התביעה היא מתורת מעילה ולרשות הדיוט התביעה היא מכח הדיוט, וממילא חיוב מעילה הוא בא כח של הקדש מצד דיני ההקדש, (וניתן לפרשו בב' אופנים אם שבלא דין מעילה מתבטל דין ההקדש וחל דין הדיוט או שמדיני ההקדש הוא לחייב בתור הדיוט ונפק"מ במקום..) .
ולדינא עולה מדבריו שלולי הפטור של קרקע מדין מעילה חיוב היזק היה בתורת מעילה, ועוד עולה דבמקום שליכא מעילה היה מקום לומר שפטור על ההיזק וחידש שחייב בתורת הדיוט.
והנה מתבאר מדבריו שנחלקו הל"ק והל"ב בב' יסודות א. האם לגבי חיוב נזיקין להקדש יש ב' רשויות דלל"ק ליכא אלא רשות אחת ולל"ב בנוסף לרשות הקדש איכא רשות הדיוט ב. ולפי"ז נחלקו עוד האם חיוב מעילה שבא בתורת הקדש מחייב על ניזקין דלל"ק לא היה מחייב על ניזקין ולל"ב אם היה חיוב מעילה בקרקעות היה חייב מדין מעילה ולא בתורת הדיוט.
והנה נראה שהיסוד הא' שנחלקו השיטות האם לגבי חיוב נזיקין איכא להקדש ב' רשויות ובמקום שליכא חיוב מעילה החיוב בתורת הדיוט מתאים עם המבואר לעיל, דהנה לפי שיטה הל"ק היות והפטור דמזיק הקדש הוא מדיני הקדש דרשות הקדש אינה ברת נזקין מובן דהמזיק הקדש היה פטור דהקדש לאו בת ניזקין היא ורק היכא שנחדש איסור מעילה היה חייב מדין מעילה ובלא חיוב מעילה פטור דרשות הקדש לאו כרשות הדיוט הוא, והל"ב ס"ל שהפטור של מזיק הקדש הוא מדיני נזקין ולכך ליכא למילף מקרן הואיל ורשות הקדש כרשות הדיוט דמי ולכך בשן ורגל דלא אימתעיט חייב, ואפ' שאין דין מעילה בקרקע ואינו חייב בתורת הקדש מ"מ חייב בתורת הדיוט דאכתי לא נפטר שן ורגל בהקדש.
ולפי"ז צ"ל דלפי הל"ק היות והקדש אינו בר ניזקין חיוב מעילה מחדש דהקדש בר ניזקין הוא לדברים מסויימים, ולל"ב דהקדש הוא כהדיוט לא בעינן לחיוב מעילה אלא לחייב במקום שההדיוט פטור עליו כגון ז"נ ול"ח, אך נראה דהפך שיטתו בזה.
דהנה בהנחה הא' שהניח דנחלקו האם דיני מעילה מחייב על ניזקין, דלל"ק חיוב הנזק לא היה מדין מעילה ולל"ב היה חייב מדין מעילה נתהפכו השיטות, דהנה אי נקטינן דיסוד הפטור של הקדש הוא כי רשות הקדש לאו ברת ניזקין חיוב מעילה היה מחדש שחייב הניזק לשלם על ההיזק אך אי נקטינן שהפטור הוא מדיני נזקין גם לולי חיוב מעילה היה מקום לחייב על ההיזק, שהרי הקדש מצ"ע מחייב על ההיזק הואיל ולא נשתנה מהדיוט, ולכאורה בזה נתהפכו השיטות דהל"ק שס"ל שהפטור הוא מדיני הקדש ס"ל שחיוב מעילה לא היה מחייב על ההיזק, וקשה שהרי ללא חיוב מעילה לא היה יכול הקדש לתבוע את חסרון ממונו הואיל ורשות הקדש לאו ברת ניזקין היא ולל"ב דס"ל דלא נשתנה הקדש ממון של הדיוט ס"ל שחיוב מעילה מחייב על היזק וקשה שהרי גם לולי זאת הקדש היה מחייב את המזיק דלא נשתנה דין הקדש מהדיוט.
והעולה מדבריו שלא הבין כהנ"ל ברש"י ותוס' אלא דרך אחרת היא לו בזה, ונראה דלדבריו אין בהקדש ב' רשויות אלא ס"ל דאיכא רשות אחת רשות הקדש, והחילוק הוא בין רשות ההקדש לבין תביעת ההקדש, והיינו אף שהחיוב יהיה מתורת מעילה לא יהיה חיוב זה אלא מצד ההדיוט שבהקדש.
וביתר ביאור הנה אפ"ל שאין התביעה מכח פר' מעילה דבזה החיוב הוא רק כלפי הנאה או גזילה מהקדש ורק איכא בפ' מעילה גילוי מילתא דהקדש בר תביעה הוא ולכן חיוב ההיזק בהקדש אינו מדין מעילה אלא הוא מדין נכסי הקדש דלא נשתנו מהדיוט, ולפי"ז י"ל שאף דאין מעילה בקרקעות מ"מ חיוב היזק איכא ואיכא דחיוב מעילה הוי גילוי מילתא על רשות הקדש ופשוט שחייב מדין הדיוט שבהקדש.
ולפי"ז נראה שלדברי המהרש"ל מחלוקת הל"ק והל"ב אינה מהו פטור הקדש מהיזק אלא כו"ע ס"ל שהפטור הוא משום רשות ההקדש ולכך ללא חיוב מעילה לכו"ע היה פטור אף מדין הדיוט, ורק פליגי לאחר חידושי איסור מעילה דלל"ק לא שינה אלא התווסף חיובים שהקדש יכול לתבוע ולל"ב התחדש שהקדש רשות הדיוט הוא ולכך אף במקום שליכא חיוב מעילה חייב מדין הדיוט דהוי רק גילוי מילתא.
ו.
ורבים נתקשו בדברי המהרש"ל דאפ' שהחיוב הוא מדין נכסי הדיוט מ"מ התשלומים הם להקדש ושפיר שייך ק"ו, אך למתבאר לעיל אין התשלומין אלא משום גילוי מילתא על הקדש והקדש כהדיוט ופשוט שלזה לא בעינן ק"ו.
והנה במרומי שדה ביאר בשיטת רש"י, דהנה חיוב מעילה עיקרו חיוב על הנאה מהקדש ואי חיוב הנאה שזהו החיוב המחודש בהקדש דליכא בהדיוט מוכח שהתורה מחלה גם על ההיזק בזה.
ולדבריו עולה דברשות הקדש איכא דיני הדיוט ולולי הפטור ממעילה המזיק חייב מדין הדיוט, ומדבריו עולה דנחלקו הל"ק והל"ב אי איכא דין הדיוט בהקדש, דלדברי הל"ק ליכא דין הדיוט וגם לולי פטור מעילה היה פטור ולל"ב איכא דין הדיוט וללא פטור מעילה לא היה פטור.
ז.
ונראה לבאר עפ"י המתבאר לעיל דנחלקו רש"י ותוס' בסיבת פטור הקדש האם הוא משום דהקדש לאו בר נזיקין או דזהו פטור מדיני נזקין ואי"ז אלא בתביעת הקדש.
ובהקדים צ"ב מהו יסוד חיוב מעילה, לשם מה קבעה התורה חיוב מעילה הלא לא נשתנה נכסי הדיוט מנכסי הקדש ובשניהם המזיק עשה מעשה היזק.
והנה בדבר זה התבארו ב' ביאורים, דהנה יש לחקור מדוע אסור חיסרון בהקדש והיינו מהו איסור מעילה דהנה ברשות הקדש איכא ב' מחייבים, א. קדושת ההקדש ב. ממון הקדש.
ויש לחקור מה הסיבה ומהו המסובב, צד א'. משום דהקדש הוא ממון של גבוה ממילא חל עליו קדושה ואיסור מעילה, והשוואה זו יוצאת מנקודת הנחה שבעלות של הקדש משתווית לבעלות של הדיוט, דכשם שבהדיוט הבעלות היא ממונית ומכח בעלות זו מקבל הבעלים זכיות בחפץ כמו"כ בהקדש שמדין ממון מקבל זכיות, וכשם שבעלות הדיוט מביאה עימה את זכיות החפץ בהתאם לבעלים כגון מכירה הקדש וכו' איך אין בכח הבעלות לחדש זכיות שאין בזכיות הבעלים (בדברים שבטילה דעתו) משום שהבעלות נקבעת בהתאם לבעלים כמו"כ הקדש היות ובכח הבעלים- הקב"ה- להחיל קדושה ממילא איכא קדושה בחפץ.
צד ב'. הקדושה גורמת לקנין, והיינו החפץ קדוש ממילא חל עליו קנין ממוני על הדברים הקדושים ואיסור מעילה, והשוואה זו יוצאת מנקודת הנחה שבעלות ההקדש אינה כבעלות ההדיוט שכל כוחו הוא מדין ממון משא"כ הקדש שכוחו הוא מכח הקדושה, וכשם שזכיות ההדיוט נובעות מזכיות הבעלות הממונית ובמקום שאין בעלות ממונית פשוט שאין זכיות ממוניות (באיסורי הנאה) כמו"כ בהקדש שכל דין הממון שבו הוא רק היכא שחל דיני הקדושה אך במקום שלא חלים דיני הקדושה יורדים זכיות הממון[5], וכמו"כ הכא שהקדש עיקרו הוא קדושה ומזה נשתלשל זכיות ממון ואיסור מעילה.
ונפק"מ בעניין אחר כגון האומר אני נזיר בחציי פשטה נזירות בכולו, והנה אי נימא דהקדש הוא דין ממוני לא שייך לומר דפשטה אך אי נימא דזהו דין בקדושה והממון משתלשל בחפצים קדושים יובן הדין בנזיר דזהו דין בקדושה.
והנה העולה דנחלקו ב' הגישות במהות עיקר ההקדש ומה הם זכיות הממון המשתרשים מהם והמושפעים מדינם.
ולפי"ז י"ל דנחלקו באיסור מעילה האם דין מעילה הוא מכח קדושת הקדש או מכח ממון ההקדש, ונראה דבזה פליגי הל"ק והל"ב.
דהנה לשיטת רש"י פטור מזיק הקדש הוא משום דהקדש לאו בר תביעת ניזקין הוא, והנה אי נימא דהקדש הוא מדין קדושה דין מעילה לא מעלה ולא מוריד אך אי נימא דהקדש הוא ממון איסור מעילה מחייב את ההיזק והיכא דליכא מעילה פטור על הנזק.
ח.
ולפי הנ"ל יובן המחלוקת בין הל"ק והל"ב, דלל"ק עיקר הקדש דין איסור הוא ולכך גם איסור מעילה אינו משום דין ממון אלא מדין איסור ולכך בפטור הקדש מהיזק איסור מעילה אינו מעלה ואינו מוריד ואינו מחייב את ניזקי ההקדש.
ולל"ב הקדש מדין ממון ולכך איסור מעילה הוא המחייב של הההיזק וליכא במקום דליכא מעילה ופטור מההיזק.
ואבאר שיטת הל"ב, דהנה יסד הגר"ח דאיסור מעילה מדין גזילה הוא, וכשם שבהדיוט איכא לא תגזול כמו"כ בהקדש איכא דין מעילה, והוכיח מהא דאיסור מעילה אינו בפחות מש"פ ואי מעילה הוא מדין הקדש למה האיסור חל רק על ש"פ והרי האיסור חל על כל דהו אלא מוכח דאיסור מעילה הוא מדין לא תגזול.
ובזה יש להוכיח דהקדש חיובו ממון ולכך גם חיוב מעילה הוא מדין ממון ובמקום דליכא חיוב מעילה ליכא איסור גזילה מהקדש ופטור, (וזהו ע"ד גזילת נכרי.
ט.
והעולה עד עתה דנחלקו רש"י ותוס' האם הפטור הוא מרשות הקדש או מתביעת הקדש, ובשיטת רש"י נחלקו האם רשות ההדיוט שבהקדש מחייבת וזה תלוי האם דין הממון מחיל הקדושה או דין הקדושה מחיל הממון.
והנה לפי מהלך זה קצת צ"ע למה בחיוב תרומה חייב האוכל לשלם לכהן והרי אי"ז גזילה מהכהן אלא מהקדש ומ"ש מפסולי המוקדשין, וצ"ב.
י.
ויש לבאר ענין אחר בהקדש ועפ"ז יובן הכל, וד"ז מפי אתוון דאורייתא כלל ג', והדברים נפלאים.
דהנה בהקדש איכא דיני קנין, כיצד פועלת רשות הקדש, דהנה ניתן להשוות את קנין ההקדש לקטן שאינו יכול להקנות אלא רק לזכות והיינו שאינה קונה אלא מקנים לו או שבהקדש עצמו איכא דיני קנין וכשם שהדיוט קונה כמו"כ הקדש קונה, ויש לדון האם להקדש איכא קנין חצר דאי נימא שכל כוחה רק לזכות ליכא קנין חצר אך אי נימא דיש להקדש כח לקנות מעצמה יהיה ניתן לקנות בקנין חצר.
והנה חידש האתוון דאורייתא ב' הנחות שעל פיהם נבין מהו רשות הקדש.
הנחה א. הנה הבעלות שיש לאדם על חפציו נובעת מהכרח המציאות, שהרי ללא דיני בעלות וגבולות מסויימים כ"א יגזול חבירו המציאות מכריחה לתת גבולות בין יחס האדם לחפציו כלפי חבירו, ובעלות זו היא אומרת שחפץ זה שייך לא' וחפץ אחר שייך לב' וזהו תוכן הבעלות בהדיוט, אבל אצל הקב"ה א"א להחיל דיני קניינים בכדי שיהיה גבולות שהרי לא שייך מציאות שתוציא ולגנוב הקב"ה והכל שלו וממילא א"א להגדיר את זכיות הקב"ה כלפי מציאות אחרת, וא"א להחיל את המושג קנין על הקב"ה.
הנחה ב. לפי ההנחה הא' שאצל גבוה לא שייך מושג קנין צ"ל שאין הקדש רשות בפ"ע אלא אי"ז רשות בפ"ע דהנה בהדיוט המקנה להדיוט פועלת הקנאה גורמת ב' דברים א. בעלות של המקנה בטילה ב. בעלות של הקונה חלה, והיינו שהחפץ עובר מבעלות א' לבעלות ב' אך בהקדש המקנה מקנה את החפץ לגבוה והחפץ נעשה קדוש והיינו שחפץ מופקע מהמושג בעלות ונעשה מיוחד לגבוה מפאת קדושתו, וזהו הקדש שהחפץ במצב קדוש ואסור לחלל מצב זה, ולכך האיסור להפקיע מיד ההקדש אי"ז מוציא מבעלות ההקדש אלא המוציא הוא מחלל מקדושת ההקדש.
והמובן מב' הנחות אלו שהקדש עינינו חפצים שמיוחדים לגבוה וייחודם לגבוה היא הגורמת את הן חלות הקדושה והן את איסור מעילה, וייחוד זה אין פי' שהדבר קנוי להקב"ה ולא לאחר אלא הדבר מופקע משימוש של הדיוט לחלוטין ואין להדיוט שום זכות בחפץ וממילא כל שימוש או בעלות של הדיוט בחפץ פוגמת ומפקיעה מצב וייחוד זה וזהו שנעשה הפקר האסור לכל שמפאת איסורו אין שום אדם זכאי לשימוש בחפץ.
וביתר ביאור בכל הדיוט חיוב הוא מדין חסרון ממון ובהקדש החיוב הוא על החילול עצמו, והיינו שחפץ קדוש לשמים מפקיע מעליו את כל שימושי ההדיוט ובכך שההדיוט משתמש בזה הוא מפקיע את המושג הקדש ומעשה הגזילה הוא עצם השימוש בדבר קדוש ולכך חייב.
והנה לולי ביאור זה רשות הקדש היא רשות מסויימת הכוללת בתוכה זכיות דגבוה השוללים זכיות של אחר-הדיוט, והיינו שאין איסור בעצם הבעלות של הדיוט על נכסי הקדש אלא האיסור הוא משום החיסרון מנכסי הקדש- חסרון זכיות דגבוה, וע"פ הנ"ל מתבאר שהאיסור היא בעצם ההכנסה לבעלות ההדיוט משום שמפקיע את הקדושה של החפץ, ועצם ההכנסה לבעלותו היא פוגעת במושג הקדש.
ולפי"ז חיוב מעילה אינו משום גזילת ההקדש ודינו כדין גזילת הדיוט אלא עינינו תביעת הקדש על סוגי הפקעה של יחוד החפץ וזה בא הן מצד דין ממון והן מצד חיוב הנאה במעילה אע"פ שלא חיסר, דהנה מצינו שנהנה מצילו של היכל חייב וקשה דמה גזל הלא בהדיוט פטור ועפכהנ"ל יבואר שאין חיסרון ההקדש מחייב אלא השימוש והפקעת ייחוד החפץ לשמים.
יא.
ועפ"ז החקירה בדין הקדש, מאיזה טעם המזיק הקדש פטור, האם מטעם שכשהזיק הקדש קבעה תורה שאין איסור בהפקעת הקדושה בדרך זו או שדבר ששיך לשמים השמים לא תובעים אותו אך מעיקר הדין האיסור להפקיע קדושה קיים גם ע"י מעשה ההיזק, דלפי הצד הא' אין הבדל ע"י מה היזק את ההקדש דמ"מ אין איסור חל ע"י ההפקעת ההקדש ע"י היזק ולפי הצד הב' היות ובעיקרון הפקעת הקדושה קיימת ורק שבמקרים מסויימים התורה לא תבעה את המזיק יש לדון היכן התורה פטרה היזק זה.
וי"ל דעפ"ז נופל הקושיות על תוס' מפסולי המוקדשין, דהנה אין ענין ההקדש רשות ממונית אלא היא דבר מובדל ומופרש ולא נוגע באיזה אופן זה, ולכן בפסולי המוקדשין אי"ז שהממון שייך לבעלים ורק שיש צד איסור בממון אלא הצד איסור לא שייך לבעלים כלל ואינו תובע על חפץ זה ולכך פשוט לתוס' שאם בפסולי המוקדשין שרק צד איסור אית ביה התורה פטרה כ"ש חפץ שכולו מוקדש לגבוה התורה התירה.
ולפי"ז רש"י ותוס' יסוד אחד להם שהקדש הוא מושג שמפקיע רשות הדיוט בחפץ מעליו ורק נחלקו מצד מה הפטור הוא מצד שאין להקדש כח תביעה או שהיות וד"ז שייך לשמים לא הקפידה תורה ע"כ.
[1] שטמ"ק, רשב"א בגיטין מח:
[2] קצת צ"ע דאי היה חיוב גבי קרן משמע שהיה מובן הק"ו וצ"ב דלכאורה הוא מאותו יסוד דמהיכ"ת מנכסי הדיוט.
[3] ט.
[4] פנ"י מהר"מ ב' לישנות או א'.
[5] ואי"ז כמו שאיסור יוצר חיוב ממון שהממון נמצא ללא קשר לאיסור ורק גרם אותו, כגון בחיוב לעניים שיש לעניים זכות בממון משום המצווה של בעה"ב.
