גמ' גיטין כט: אמר רבה שליח בא"י עושה כמה שלוחין, אמר רב אשי אם מת ראשון בטלו כולן, אמר מר בר אשי הא דאבא דקטנותא היא, אילו מת בעל מידי מששא אית בהו, כולהו מכח מאן קאתו מכח דבעל קאתו, איתיה לבעל איתנהו לכולהו, ליתיה לבעל ליתנהו לכולהו.
וכתב רש"י (בד"ה 'בטלו כולן') דרב אשי ס"ל דכולהו מכח ראשון באו. ובהא גופא מר בר ר"א פליג דס"ל דמכח בעל קאתו.
ולהלכה קיי"ל כמר בר ר"א, וכ"פ הרמב"ם (פ"ז מהל' גירושין הל' ד').
והנה במהר"ם פדוואה בסדר הגט (אות י') כתב וז"ל 'שהשליח ראשון ימנה בפניו שליח שני, ושליח הראשון קיבל עליו בחרם שלא יבטל השליח', וצ"ע דהא להלכה קיי"ל כמר בר ר"א דמכח הבעל אתו וא"כ אמאי משביעין אותו דלא יבטל, והא אף אם יבטל לא יהני ביטולו.
ואין לומר דאע"פ דשליח שני הוי שליח דבעל עכ"פ 'אתי דיבור ומבטל דיבור', דהא מה דאמרינן דאתי דיבור ומבטל דיבור היינו היכא דהוא המשלח ובעל הדבר ורק דאיכא סברא דלא יוכל לבטל השליח היות ומינהו בדיבור וע"ז אמרינן דאתי דיבור ומבטל דיבור, מיהו איניש מעלמא ודאי דאינו יכול לבטל השליח, ולא רק משום הדיבור של המינוי אלא משום דלית ליה שום שייכות לעניין השליחות ואינו שלוחו, וא"כ הכא נמי לא יהני ביטולו.
וכתב הקצוה"ח (סי' קפ"ח סק"ב) דהמהר"ם פדוואה ס"ל דשליח שני הוי שליח דראשון, וקשה דהא מר בר ר"א אומר להדיא דבמת ראשון לא בטלו כולן, ואומר הקצוה"ח דמהכא יש להוכיח כדעת הרמב"ם (פ"ב מהל' גירושין הל' ד') דס"ל דאע"ג דשוטה אינו יכול למנות שליח, עכ"פ אם בשעת המינוי היה פיקח אע"ג דנשתטה קודם גמר השליחות לא בטלה השליחות, וה"ה במת המשלח, והא דבמת הבעל לא יתנו לאחר מיתה אינו משום דבטלה השליחות אלא משום דפקע רשותיה מינה, וממילא לא יהני מסירת הגט. וכעין מה דכתב רש"י לעיל ט: (ד"ה 'לא יתנו' בסוה"ד) בעניין תנו שטר שחרור זה לעבדי ומת, דלא יתנו לאחר מיתה וז"ל 'וכיון דמית קדים, תו לא הוי שיחרוריה שחרור, דנפקא ליה רשותיה מיניה וחייל עליה רשות יורשין'.
והקשו האור שמח (פ"ב מהל' גירושין הט"ו) והאבן האזל (פ"ו מהל' עבדים ה"א) דאדרבה מגמ' דידן מוכח איפכא דהא רב אשי קאמר דאם מת ראשון בטלו כולם, והא דמר בר ר"א פליג עליה הוא משום דס"ל דמכח בעל קאתו, ומשמע להדיא דאי מכח ראשון אתו ודאי דיתבטלו לכו"ע.
ועוד הקשו דאי במת הבעל פקע רשותו, א"כ מה הקשה מר בר ר"א מהא דלא יתנו לאחר מיתת הבעל, והא מה דבמת הבעל לא יתנו אינו משום דבטל השליחות אלא משום דפקע רשותיה, והיכי מוכח דלא אתו מכח הראשון.
ולבאר דברי הקצוה"ח נראה לדון בעיקר דינא דשליח עושה שליח, דהנה בגמ' בקידושין (מא.) אמרינן 'ושלח מלמד שהוא עושה שליח, ושלחה מלמד שהיא עושה שליח, ושלח ושלחה (שני פעמים נאמר בעניין - רש"י) מלמד שהשליח עושה שליח.
והקשה בשו"ת הריב"ש (סי רכ"ח) דאשכחן בגירושין, ומנלן דבכל דוכתא נמי שליח עושה שליח, ותירץ דבכל התורה ל"צ ילפותא דשליח עושה שליח, היות ובכל התורה ילפינן שליחות מפסח דכתיב 'ושחטו אותו כל קהל עדת ישראל' ואמרינן עלה בגמ' 'וכי כל הקהל שוחטין והלא אינו שוחט אלא אחד, אלא מכאן ששלוחו של אדם כמותו' והנה הכתוב קרא לשליח 'כל קהל עדת ישראל' כלומר דהשליח הוי ממש כהבעלים, דנמסר לו הכח לשחוט וא"כ ודאי דכי היכי דהבעלים מצי משוו שליח הכי נמי השליח דהוי כהבעלים מצי משוי שליח, ומיהו בגירושין דמשמעות הפסוק דל"ה ממש כהבעל, אלא רק דהבעל יכול לתת ע"י שליח, וכעין ידא אריכתא, וא"כ הו"א דשליח לא מצי עביד שליח דהא הוא עצמו אינו הבעל קמ"ל דשליח עושה שליח,
ומוסיף הריב"ש דמאחר דילפינן דבגירושין נמי שליח משוי שליח תו אי"צ ילפותא דשליח השני נמי מצי משוי שליח משום דגדר שליח עושה שליח היינו דיהוי ממש כמותו וכפסחים, וכי היכי דשליח ראשון מצי משוי שליח הכי נמי שליח שני דהא הוי ממש כשליח ראשון.
ומיהו יש לדון בדבריו אי כוונתו דילפינן משליח עושה שליח דבגיטין נמי הוי ממש כהבעל, ר"ל דנמסר לשליח כח גירושין והוא המגרש, או דכוונתו דשליח שני הוי ממש כשליח ראשון, כלומר דשליח ראשון מוסר לשני את הכח להיות ידא אריכתא דבעל, ומיהו שליח ראשון ל"ה ממש כהבעל אלא רק כידא אריכתא, והבעל הוא המגרש.
והנה בהמשך דבריו (בד"ה 'ולבר מן דין') כתב דשליח הולכה מצי עביד שליח ולא חשיב מילי משום דמוסר לו הגט, והנה בשלמא אי נימא דשליח הולכה עניינו ככל שליחות מעשה דחשיב כידא אריכתא א"ש דשייך חיסרון דמילי, ברם אי נימא דגם בגירושין עניין השליחות הוא דמוסר לשליח את הכח לגרש, וחשיב ממש כהבעל א"כ מה שייך בזה חיסרון דמילי, והא כי היכי דהבעל מצי משוי שליח הכי נמי השליח מצי משוי שליח (וכמו דמצינו גבי פסח דשליח מצי משוי שליח אע"ג דאינו מוסר לו שום חפץ), ומהא מוכח דשליח ראשון ודאי עניינו להיות כידא אריכתא, ומה דכתב דהוי ממש כמותו קאי השליח שני דעומד במקום הראשון.
וביאור הדבר נראה דבשלמא בפסחים שייך למסור לשליח את הכח לשחוט, דאע"ג דהכח לשחוט נובע מהיותו בעלים, עכ"פ הוי דבר נפרד מהבעלות, דדין התורה דהכח לשחוט מסור לבעלים, וא"כ שפיר יכול למסור כח זה לאחר, משא"כ בגירושין דהכח לכרות האישות תלוי ועומד בבעל האישות, דלא שייך למימר דיהיה כח לאיניש מעלמא לכרות אישות דאינה שלו, ומשו"ה ודאי דכל השליחות בגט הוי גדר של ידא אריכתא, ורק שליח שני עניינו דנמסר לו הכח להיות ידא אריכתא.
ולפי"ז נראה דיש פתח לבאר את דברי הגמ', דרב אשי ס"ל דשליחות הולכה עניינה מסירת כח וכפסח, וסבר רב אשי דהיות ולבעל יש כח לכרות את אישותו, מצי נמי למיהב כח זה לאחר. ומיהו אכתי צ"ע דא"כ אמאי קאמר דאם מת ראשון בטלו כולן והא הראשון מסר כוחו לשני ומאי אכפת לן דאח"כ מת, ונראה דאה"נ סבר רב אשי דשליחות להולכה עניינה מסירת כח ומיהו כ"ז בשליח ראשון ומשום דאמרינן דבעל האישות יכול למסור לאחר כח לכרות את אישותו, ברם כשהשליח עושה שליח רב אשי נמי מודה דלא שייך למימר דהשליח הראשון מוסר לשני את הכח לגרש, משום דבשלמא בעל האישות יכול לתת לאחר כח לכרות את אישותו, משא"כ השליח דאינו בעל האישות אע"ג דהוא עצמו יכול לכרות משום דניתן לו הכח מהבעל עכ"פ ודאי דאינו יכול לתת לאחרים כח לכרות את האישות, אלא ודאי דשליח השני עניינו להיות כידא אריכתא דראשון, ומשו"ה אמר רב אשי דאם מת ראשון בטלו כולם, ואומר רש"י 'קסבר מכוחו באו' כלומר דלכו"ע הוו שלוחים דראשון רק דפליגי דרב אשי סבר דגם מכחו באו כלומר מהכח גירושין שלו וא"כ אם מת ראשון בטלו כולם ומשום דאין כח גירושין, ומר בר ר"א סבר דאע"פ דהוו שלוחים דראשון עכ"פ לאו מכוחו באו אלא מכח גירושין דבעל וא"כ לא אכפת לן דמת הראשון, ומשום דבמת משלח לא בטלה השליחות.
(ואמנם בגדר השליח השני נראה דהקצוה"ח ס"ל דהוי נמי כידא אריכתא, ולא כהריב"ש דס"ל דהשליח הראשון מוסר לשני את הכח להיות ידא אריכתא, דאי נימא דגם בהא ס"ל כהריב"ש א"כ איך מוכיח מהכא דבכל דוכתא אם מת המשלח לא בטלה השליחות, והא יש לחלק דבשלמא הכא דעניין השליחות הוא מסירת כח ודאי דאיכא סברא רבתי דאם מסר כחו לאחר ומת לא תתבטל מסירת הכח, ברם בשליחות דעלמא דעניינה דיהוי כידא אריכתא דמשלח בהא ודאי דאיכא סברא דתתבטל השליחות, דהא כל עניין השליחות הוא דחשיב כאילו המשלח עביד המעשה בידי השליח, ואי מת ליכא מאן דעביד, ומהא דהקצוה"ח הוכיח מהכא חזינן דס"ל דשליח שני נמי עניינו להיות ידא אריכתא, והוי כידא אריכתא דשליח ראשון, ומהני משום דחשיב כאילו הבעל נתן משום דשלוחו נתן, ואע"פ דשלוחו לא נתן עכ"פ חשיב כאילו שלוחו נתן משום דהשליח השני דהוי כידא אריכתא דשלוחו נתן, וכן בשליח שלישי.)
ואמנם עדיין צ"ע קושיית האור שמח והאבן האזל דאי נימא דבמת הבעל פקע רשותו, א"כ מה מר בר ר"א מוכיח מהא דלא יתנו לאחר מיתת הבעל, והא התם איכא סברא רבתי להא דלא יתנו ומשום דפקע רשותיה,
והנה יש לדון בסיבת הדין דאין גט לאחר מיתה, דהנה במשנה לעיל (יג.) תנן 'האומר תנו גט לאשתי ומת, לא יתנו לאחר מיתה', ובתוס' שם (ד"ה 'לא יתנו') הקשו דמאי קמ"ל והא תנן להדיא לקמן עב. דאין גט לאחר מיתה ותירצו דהו"א דאע"ג דאין גט לאחר מיתה עכ"פ היכא דשלח שליח מחיים יחשב ממש כמותו ואפי' אם מת המשלח יחשב כאילו חי קמ"ל דלא יתנו. וצ"ע דהא במת הבעל אפי' אם יהיה ממש כמותו לא יהני דהא פקע רשותיה.
ונראה לבאר כוונתם ע"פ מש"כ רש"י בכתובות ב: (ד"ה 'מת הוא') דאין גט לאחר מיתה משום ד'אין המתים מגרשים', ונראה מדבריו דאה"נ נשאר אישות ורק דיש דין דאין המתים מגרשים, וצ"ע כוונתו.
וביאר בבית מאיר (סי' קכ"א ס"ב) דאיירי בזקוקה ליבום, דהא רק בכהאי גונא איכא נפק"מ ועניין לתת אחר מיתת הבעל (דהא לעניין דתהוי אסורה לכהן אין עניין לתת), וס"ל לרש"י דמה דזקוקה ליבום הוא משום דנשאר מקצת אישות מבעלה הראשון, וא"כ הו"א דתוכל להתגרש אחר מיתת הבעל דהא נשאר אישות קמ"ל דיש דין דאין המתים מגרשים.
וא"כ א"ש דבשלמא למר בר ר"א דכל עניין השליחות הוא דלהוי כידא אריכתא דבעל, א"כ ודאי דאם מת הבעל לא יתנו לאחר מיתה, ומשום דהוו כידא אריכתא דמת, ומת אינו יכול לגרש, (דלא דמי לשוטה משום דשוטה בר גירושין הוא והא דאינו יכול לגרש הוא משום דלית ליה דעת ומשו"ה היכא דשלח שליח דתו אי"צ לדעתו שפיר יכול לגרש, משא"כ במת דהוא חיסרון בעצם, דמת לאו בר גירושין, ודאי דלא יהני מה דבשעת המינוי היה חי,) מיהו לרב אשי דהשליח הוא המגרש, א"כ אמאי לא יתנו אחר מיתת הבעל הא השליח הוא המגרש ולא שייך חיסרון של 'אין המתים מגרשים'.
איברא דצ"ע דהא הקצוה"ח כתב להדיא דהחיסרון במת בעל הוא משום דפקע רשותיה, ולא דנשאר רשותו ורק איכא דינא דאין המתים מגרשים.
והנה בעיקר הדבר צ"ב מאי טעמא דאין המתים מגרשים, והא נשאר אישות ואמאי לא יוכל לגרשה, ונראה דהוא מסברא דאע"פ דנשאר אישות והתורה נתנה לבעל כח לכרות את אישותו עכ"פ כ"ז היכא דאית ליה נפק"מ מהאישות, אבל היכא דלית ליה שום נפק"מ מהאישות אלא כל הנפק"מ רק ליבם בהא לא ניתן לו הכח לכרות את אישותו. וא"כ אפ"ל דזה גם כוונת הקצוה"ח במש"כ דאחר מיתת הבעל פקע רשותו, כלומר דהקצוה"ח נמי מודה דנשאר מקצת אישות ושייך בה גירושין, ורק אומר דעכ"פ האישה לא חשיבא ברשותו, וא"כ אע"פ דנשאר אישות עכ"פ אינו יכול לגרשה ומשום דאין לו נפק"מ מהאישות.
(ומיהו קשה דהא הקצוה"ח מדמי מיתת הבעל דגט למיתת האדון דשטר שחרור, והתם ודאי היינו טעמא דלא יתנו משום דאינו ממונו, ונראה ליישב ע"פ מה דפסק הרמב"ם (פ"ב מהל' גזלה ה"ג) דהקונה מהגזלן קנה הגזלה ביאוש ושינוי רשות. ומיהו גבי יורש כתב הרמב"ם (שם הל' א') דלא קני בשינוי רשות, והוא משום דפסק כמ"ד (ב"ב מד.) דרשות יורש לאו כרשות לוקח דמי, והנה בסיבת הדבר דל"ה כרשות לוקח כתב הרשב"ם (שם ד"ה 'הניחא למ"ד') דהוא משום דעניין ירושה הוא מטעמא ד'ברא כרעיה דאבוה' ר"ל דנשאר הרשות הממונית של המת ורק עוברת ליורש, וא"כ ל"ה שינוי רשות. נמצא לפי"ז דאדרבה בירושה מוכרחינן למימר דהא דלא יתנו ל"ה משום דאחר מיתת האדון פקע בעלותו, דהא קיי"ל דבירושה אחר מיתתו נמי חשיב ממונו, אלא ודאי דטעמא דלא יתנו הוא משום דאע"ג דהוא הבעלים עכ"פ 'אין המתים משחררים', וכמ"ש לעיל דטעמא משום דכל היכא דלית ליה נפק"מ משחרור העבד לא ניתן לו הכח לשחררו.)
וא"כ שפיר הקשה מר בר ר"א דכ"ז ניחא אי אמרינן דעניין השליחות הוא דלהוי כידא אריכתא דבעל, משו"ה לא יתנו אחר מיתתו, ברם לרב אשי דס"ל דהשליח קיבל כח גירושין א"כ יוכל לגרשה אחר מיתת הבעל, דהא מיתת הבעל הוא רק סברא דיפקע הכח גירושין מהבעל, ומשום דאין כח גירושין למת, מיהו השליח דקיבל כח גירושין מהבעל בעודו חי, ליכא שום סברא דיפקע כחו במיתת הבעל, וא"כ אמאי לא יתנו לאחר מיתה.
אמנם לפי מש"כ יוצא דכל דינא דרב אשי דאם מת השליח בטלו כולן הוא רק בשליח ראשון, ומיהו שליח שני לא איכפת לן אם מת, דהא אע"ג דשלישי שליח דשני הוה עכ"פ הא אמרן דבמת המשלח לא בטלה השליחות, והיות ושלישי לא מכח דשני בא אלא מכח דראשון, לא אכפת לן דמת, ואמנם עיין במהרמ"ש (בד"ה 'בטלו כולן') דהסתפק בדבר. ויל"ע בכ"ז.
וכתב רש"י (בד"ה 'בטלו כולן') דרב אשי ס"ל דכולהו מכח ראשון באו. ובהא גופא מר בר ר"א פליג דס"ל דמכח בעל קאתו.
ולהלכה קיי"ל כמר בר ר"א, וכ"פ הרמב"ם (פ"ז מהל' גירושין הל' ד').
והנה במהר"ם פדוואה בסדר הגט (אות י') כתב וז"ל 'שהשליח ראשון ימנה בפניו שליח שני, ושליח הראשון קיבל עליו בחרם שלא יבטל השליח', וצ"ע דהא להלכה קיי"ל כמר בר ר"א דמכח הבעל אתו וא"כ אמאי משביעין אותו דלא יבטל, והא אף אם יבטל לא יהני ביטולו.
ואין לומר דאע"פ דשליח שני הוי שליח דבעל עכ"פ 'אתי דיבור ומבטל דיבור', דהא מה דאמרינן דאתי דיבור ומבטל דיבור היינו היכא דהוא המשלח ובעל הדבר ורק דאיכא סברא דלא יוכל לבטל השליח היות ומינהו בדיבור וע"ז אמרינן דאתי דיבור ומבטל דיבור, מיהו איניש מעלמא ודאי דאינו יכול לבטל השליח, ולא רק משום הדיבור של המינוי אלא משום דלית ליה שום שייכות לעניין השליחות ואינו שלוחו, וא"כ הכא נמי לא יהני ביטולו.
וכתב הקצוה"ח (סי' קפ"ח סק"ב) דהמהר"ם פדוואה ס"ל דשליח שני הוי שליח דראשון, וקשה דהא מר בר ר"א אומר להדיא דבמת ראשון לא בטלו כולן, ואומר הקצוה"ח דמהכא יש להוכיח כדעת הרמב"ם (פ"ב מהל' גירושין הל' ד') דס"ל דאע"ג דשוטה אינו יכול למנות שליח, עכ"פ אם בשעת המינוי היה פיקח אע"ג דנשתטה קודם גמר השליחות לא בטלה השליחות, וה"ה במת המשלח, והא דבמת הבעל לא יתנו לאחר מיתה אינו משום דבטלה השליחות אלא משום דפקע רשותיה מינה, וממילא לא יהני מסירת הגט. וכעין מה דכתב רש"י לעיל ט: (ד"ה 'לא יתנו' בסוה"ד) בעניין תנו שטר שחרור זה לעבדי ומת, דלא יתנו לאחר מיתה וז"ל 'וכיון דמית קדים, תו לא הוי שיחרוריה שחרור, דנפקא ליה רשותיה מיניה וחייל עליה רשות יורשין'.
והקשו האור שמח (פ"ב מהל' גירושין הט"ו) והאבן האזל (פ"ו מהל' עבדים ה"א) דאדרבה מגמ' דידן מוכח איפכא דהא רב אשי קאמר דאם מת ראשון בטלו כולם, והא דמר בר ר"א פליג עליה הוא משום דס"ל דמכח בעל קאתו, ומשמע להדיא דאי מכח ראשון אתו ודאי דיתבטלו לכו"ע.
ועוד הקשו דאי במת הבעל פקע רשותו, א"כ מה הקשה מר בר ר"א מהא דלא יתנו לאחר מיתת הבעל, והא מה דבמת הבעל לא יתנו אינו משום דבטל השליחות אלא משום דפקע רשותיה, והיכי מוכח דלא אתו מכח הראשון.
ולבאר דברי הקצוה"ח נראה לדון בעיקר דינא דשליח עושה שליח, דהנה בגמ' בקידושין (מא.) אמרינן 'ושלח מלמד שהוא עושה שליח, ושלחה מלמד שהיא עושה שליח, ושלח ושלחה (שני פעמים נאמר בעניין - רש"י) מלמד שהשליח עושה שליח.
והקשה בשו"ת הריב"ש (סי רכ"ח) דאשכחן בגירושין, ומנלן דבכל דוכתא נמי שליח עושה שליח, ותירץ דבכל התורה ל"צ ילפותא דשליח עושה שליח, היות ובכל התורה ילפינן שליחות מפסח דכתיב 'ושחטו אותו כל קהל עדת ישראל' ואמרינן עלה בגמ' 'וכי כל הקהל שוחטין והלא אינו שוחט אלא אחד, אלא מכאן ששלוחו של אדם כמותו' והנה הכתוב קרא לשליח 'כל קהל עדת ישראל' כלומר דהשליח הוי ממש כהבעלים, דנמסר לו הכח לשחוט וא"כ ודאי דכי היכי דהבעלים מצי משוו שליח הכי נמי השליח דהוי כהבעלים מצי משוי שליח, ומיהו בגירושין דמשמעות הפסוק דל"ה ממש כהבעל, אלא רק דהבעל יכול לתת ע"י שליח, וכעין ידא אריכתא, וא"כ הו"א דשליח לא מצי עביד שליח דהא הוא עצמו אינו הבעל קמ"ל דשליח עושה שליח,
ומוסיף הריב"ש דמאחר דילפינן דבגירושין נמי שליח משוי שליח תו אי"צ ילפותא דשליח השני נמי מצי משוי שליח משום דגדר שליח עושה שליח היינו דיהוי ממש כמותו וכפסחים, וכי היכי דשליח ראשון מצי משוי שליח הכי נמי שליח שני דהא הוי ממש כשליח ראשון.
ומיהו יש לדון בדבריו אי כוונתו דילפינן משליח עושה שליח דבגיטין נמי הוי ממש כהבעל, ר"ל דנמסר לשליח כח גירושין והוא המגרש, או דכוונתו דשליח שני הוי ממש כשליח ראשון, כלומר דשליח ראשון מוסר לשני את הכח להיות ידא אריכתא דבעל, ומיהו שליח ראשון ל"ה ממש כהבעל אלא רק כידא אריכתא, והבעל הוא המגרש.
והנה בהמשך דבריו (בד"ה 'ולבר מן דין') כתב דשליח הולכה מצי עביד שליח ולא חשיב מילי משום דמוסר לו הגט, והנה בשלמא אי נימא דשליח הולכה עניינו ככל שליחות מעשה דחשיב כידא אריכתא א"ש דשייך חיסרון דמילי, ברם אי נימא דגם בגירושין עניין השליחות הוא דמוסר לשליח את הכח לגרש, וחשיב ממש כהבעל א"כ מה שייך בזה חיסרון דמילי, והא כי היכי דהבעל מצי משוי שליח הכי נמי השליח מצי משוי שליח (וכמו דמצינו גבי פסח דשליח מצי משוי שליח אע"ג דאינו מוסר לו שום חפץ), ומהא מוכח דשליח ראשון ודאי עניינו להיות כידא אריכתא, ומה דכתב דהוי ממש כמותו קאי השליח שני דעומד במקום הראשון.
וביאור הדבר נראה דבשלמא בפסחים שייך למסור לשליח את הכח לשחוט, דאע"ג דהכח לשחוט נובע מהיותו בעלים, עכ"פ הוי דבר נפרד מהבעלות, דדין התורה דהכח לשחוט מסור לבעלים, וא"כ שפיר יכול למסור כח זה לאחר, משא"כ בגירושין דהכח לכרות האישות תלוי ועומד בבעל האישות, דלא שייך למימר דיהיה כח לאיניש מעלמא לכרות אישות דאינה שלו, ומשו"ה ודאי דכל השליחות בגט הוי גדר של ידא אריכתא, ורק שליח שני עניינו דנמסר לו הכח להיות ידא אריכתא.
ולפי"ז נראה דיש פתח לבאר את דברי הגמ', דרב אשי ס"ל דשליחות הולכה עניינה מסירת כח וכפסח, וסבר רב אשי דהיות ולבעל יש כח לכרות את אישותו, מצי נמי למיהב כח זה לאחר. ומיהו אכתי צ"ע דא"כ אמאי קאמר דאם מת ראשון בטלו כולן והא הראשון מסר כוחו לשני ומאי אכפת לן דאח"כ מת, ונראה דאה"נ סבר רב אשי דשליחות להולכה עניינה מסירת כח ומיהו כ"ז בשליח ראשון ומשום דאמרינן דבעל האישות יכול למסור לאחר כח לכרות את אישותו, ברם כשהשליח עושה שליח רב אשי נמי מודה דלא שייך למימר דהשליח הראשון מוסר לשני את הכח לגרש, משום דבשלמא בעל האישות יכול לתת לאחר כח לכרות את אישותו, משא"כ השליח דאינו בעל האישות אע"ג דהוא עצמו יכול לכרות משום דניתן לו הכח מהבעל עכ"פ ודאי דאינו יכול לתת לאחרים כח לכרות את האישות, אלא ודאי דשליח השני עניינו להיות כידא אריכתא דראשון, ומשו"ה אמר רב אשי דאם מת ראשון בטלו כולם, ואומר רש"י 'קסבר מכוחו באו' כלומר דלכו"ע הוו שלוחים דראשון רק דפליגי דרב אשי סבר דגם מכחו באו כלומר מהכח גירושין שלו וא"כ אם מת ראשון בטלו כולם ומשום דאין כח גירושין, ומר בר ר"א סבר דאע"פ דהוו שלוחים דראשון עכ"פ לאו מכוחו באו אלא מכח גירושין דבעל וא"כ לא אכפת לן דמת הראשון, ומשום דבמת משלח לא בטלה השליחות.
(ואמנם בגדר השליח השני נראה דהקצוה"ח ס"ל דהוי נמי כידא אריכתא, ולא כהריב"ש דס"ל דהשליח הראשון מוסר לשני את הכח להיות ידא אריכתא, דאי נימא דגם בהא ס"ל כהריב"ש א"כ איך מוכיח מהכא דבכל דוכתא אם מת המשלח לא בטלה השליחות, והא יש לחלק דבשלמא הכא דעניין השליחות הוא מסירת כח ודאי דאיכא סברא רבתי דאם מסר כחו לאחר ומת לא תתבטל מסירת הכח, ברם בשליחות דעלמא דעניינה דיהוי כידא אריכתא דמשלח בהא ודאי דאיכא סברא דתתבטל השליחות, דהא כל עניין השליחות הוא דחשיב כאילו המשלח עביד המעשה בידי השליח, ואי מת ליכא מאן דעביד, ומהא דהקצוה"ח הוכיח מהכא חזינן דס"ל דשליח שני נמי עניינו להיות ידא אריכתא, והוי כידא אריכתא דשליח ראשון, ומהני משום דחשיב כאילו הבעל נתן משום דשלוחו נתן, ואע"פ דשלוחו לא נתן עכ"פ חשיב כאילו שלוחו נתן משום דהשליח השני דהוי כידא אריכתא דשלוחו נתן, וכן בשליח שלישי.)
ואמנם עדיין צ"ע קושיית האור שמח והאבן האזל דאי נימא דבמת הבעל פקע רשותו, א"כ מה מר בר ר"א מוכיח מהא דלא יתנו לאחר מיתת הבעל, והא התם איכא סברא רבתי להא דלא יתנו ומשום דפקע רשותיה,
והנה יש לדון בסיבת הדין דאין גט לאחר מיתה, דהנה במשנה לעיל (יג.) תנן 'האומר תנו גט לאשתי ומת, לא יתנו לאחר מיתה', ובתוס' שם (ד"ה 'לא יתנו') הקשו דמאי קמ"ל והא תנן להדיא לקמן עב. דאין גט לאחר מיתה ותירצו דהו"א דאע"ג דאין גט לאחר מיתה עכ"פ היכא דשלח שליח מחיים יחשב ממש כמותו ואפי' אם מת המשלח יחשב כאילו חי קמ"ל דלא יתנו. וצ"ע דהא במת הבעל אפי' אם יהיה ממש כמותו לא יהני דהא פקע רשותיה.
ונראה לבאר כוונתם ע"פ מש"כ רש"י בכתובות ב: (ד"ה 'מת הוא') דאין גט לאחר מיתה משום ד'אין המתים מגרשים', ונראה מדבריו דאה"נ נשאר אישות ורק דיש דין דאין המתים מגרשים, וצ"ע כוונתו.
וביאר בבית מאיר (סי' קכ"א ס"ב) דאיירי בזקוקה ליבום, דהא רק בכהאי גונא איכא נפק"מ ועניין לתת אחר מיתת הבעל (דהא לעניין דתהוי אסורה לכהן אין עניין לתת), וס"ל לרש"י דמה דזקוקה ליבום הוא משום דנשאר מקצת אישות מבעלה הראשון, וא"כ הו"א דתוכל להתגרש אחר מיתת הבעל דהא נשאר אישות קמ"ל דיש דין דאין המתים מגרשים.
וא"כ א"ש דבשלמא למר בר ר"א דכל עניין השליחות הוא דלהוי כידא אריכתא דבעל, א"כ ודאי דאם מת הבעל לא יתנו לאחר מיתה, ומשום דהוו כידא אריכתא דמת, ומת אינו יכול לגרש, (דלא דמי לשוטה משום דשוטה בר גירושין הוא והא דאינו יכול לגרש הוא משום דלית ליה דעת ומשו"ה היכא דשלח שליח דתו אי"צ לדעתו שפיר יכול לגרש, משא"כ במת דהוא חיסרון בעצם, דמת לאו בר גירושין, ודאי דלא יהני מה דבשעת המינוי היה חי,) מיהו לרב אשי דהשליח הוא המגרש, א"כ אמאי לא יתנו אחר מיתת הבעל הא השליח הוא המגרש ולא שייך חיסרון של 'אין המתים מגרשים'.
איברא דצ"ע דהא הקצוה"ח כתב להדיא דהחיסרון במת בעל הוא משום דפקע רשותיה, ולא דנשאר רשותו ורק איכא דינא דאין המתים מגרשים.
והנה בעיקר הדבר צ"ב מאי טעמא דאין המתים מגרשים, והא נשאר אישות ואמאי לא יוכל לגרשה, ונראה דהוא מסברא דאע"פ דנשאר אישות והתורה נתנה לבעל כח לכרות את אישותו עכ"פ כ"ז היכא דאית ליה נפק"מ מהאישות, אבל היכא דלית ליה שום נפק"מ מהאישות אלא כל הנפק"מ רק ליבם בהא לא ניתן לו הכח לכרות את אישותו. וא"כ אפ"ל דזה גם כוונת הקצוה"ח במש"כ דאחר מיתת הבעל פקע רשותו, כלומר דהקצוה"ח נמי מודה דנשאר מקצת אישות ושייך בה גירושין, ורק אומר דעכ"פ האישה לא חשיבא ברשותו, וא"כ אע"פ דנשאר אישות עכ"פ אינו יכול לגרשה ומשום דאין לו נפק"מ מהאישות.
(ומיהו קשה דהא הקצוה"ח מדמי מיתת הבעל דגט למיתת האדון דשטר שחרור, והתם ודאי היינו טעמא דלא יתנו משום דאינו ממונו, ונראה ליישב ע"פ מה דפסק הרמב"ם (פ"ב מהל' גזלה ה"ג) דהקונה מהגזלן קנה הגזלה ביאוש ושינוי רשות. ומיהו גבי יורש כתב הרמב"ם (שם הל' א') דלא קני בשינוי רשות, והוא משום דפסק כמ"ד (ב"ב מד.) דרשות יורש לאו כרשות לוקח דמי, והנה בסיבת הדבר דל"ה כרשות לוקח כתב הרשב"ם (שם ד"ה 'הניחא למ"ד') דהוא משום דעניין ירושה הוא מטעמא ד'ברא כרעיה דאבוה' ר"ל דנשאר הרשות הממונית של המת ורק עוברת ליורש, וא"כ ל"ה שינוי רשות. נמצא לפי"ז דאדרבה בירושה מוכרחינן למימר דהא דלא יתנו ל"ה משום דאחר מיתת האדון פקע בעלותו, דהא קיי"ל דבירושה אחר מיתתו נמי חשיב ממונו, אלא ודאי דטעמא דלא יתנו הוא משום דאע"ג דהוא הבעלים עכ"פ 'אין המתים משחררים', וכמ"ש לעיל דטעמא משום דכל היכא דלית ליה נפק"מ משחרור העבד לא ניתן לו הכח לשחררו.)
וא"כ שפיר הקשה מר בר ר"א דכ"ז ניחא אי אמרינן דעניין השליחות הוא דלהוי כידא אריכתא דבעל, משו"ה לא יתנו אחר מיתתו, ברם לרב אשי דס"ל דהשליח קיבל כח גירושין א"כ יוכל לגרשה אחר מיתת הבעל, דהא מיתת הבעל הוא רק סברא דיפקע הכח גירושין מהבעל, ומשום דאין כח גירושין למת, מיהו השליח דקיבל כח גירושין מהבעל בעודו חי, ליכא שום סברא דיפקע כחו במיתת הבעל, וא"כ אמאי לא יתנו לאחר מיתה.
אמנם לפי מש"כ יוצא דכל דינא דרב אשי דאם מת השליח בטלו כולן הוא רק בשליח ראשון, ומיהו שליח שני לא איכפת לן אם מת, דהא אע"ג דשלישי שליח דשני הוה עכ"פ הא אמרן דבמת המשלח לא בטלה השליחות, והיות ושלישי לא מכח דשני בא אלא מכח דראשון, לא אכפת לן דמת, ואמנם עיין במהרמ"ש (בד"ה 'בטלו כולן') דהסתפק בדבר. ויל"ע בכ"ז.
