בגדרי איסור טבל, וגדר הפרשת תרו''מ

א} מצינו כמה שינוים בגדרי עשית תרומה, דבפשטות הוא עשיה של הפלאה כהקדש ונדר ומ''מ מצינו בזה כמה שינוים, חדא דמבואר בריש תרומות דבעי מיעוט דקטן אינו יכול לתרום[אף קודם שנדרו נדר], וביותר מבואר דבעי מיעוט שאין אחד יכול לתרום על חבירו ומבואר שם דהנידון הוא אף בשלא מדעתו כלל ובעי מיעוט לזה, ומאי שנא מכה''ת דאין הקטן יכול להקדיש ולידור ואין האחד יכול להחיל דינים בנכסי חבירו.

וכמו''כ מצינו דלא חשיב דבר הנדור כמבואר בנדרים י''ג וביארו הראשונים שם דתרומה לא הווה דבר הנדור כיון דכבר אסור קודם מדין טבל, וצ''ע הגדר בזה.

ב} וידוע הנוסח דהתרומה הווה ''בירור חלקים'' וכבר האריך בזה בעל אתוון דאוריתא בענין זה, והביאו בזה כמה ראיות וברש''י יבמות פ''ו מבואר דבטבל חיב מיתה כיון שעל תרומה חיב מיתה, הבינו בזה דגדר איסור טבל הוא שמעורב כבר התרומה ולכן אסור לאכול התעורבת של התרומה והחולין.

והינו דגדר תרומה לעולם הוא מעורב בחולין ומזה נבוע ב' דינים חדא דאסור לאוכלו שהרי יש כאן תערובת תרומה שאסורה, ועוד דההפרשה אינה אלא להוציא התרומה מהחולין.

ובזה ביארו דהיה בעי קרא לקטן ותורם שאינו שלו כיון דהוא בירור חלקים ואינו ככל עשיה שמחדש כל מציאות ההקדש בדבר.

ג} וכמה ראיות וידיעות יש בדבר א- דברי רש''י הנ''ל אמנם בתוס' שם פליג עליו דאם סיבת האיסור בטבל הוא מה שהתרומה במיתה א''כ היאך אסור הטבל לכהנים המותרים באכילת תרומה.

ב- בתוס' סוכה ל''ה מבואר שאינו יוצא יד''ח באתרוג מצד חיסרון לכם דיש כאן חלק הכהן, וברמב''ן פליג עליו שם שהרי יכול להפריש ממקו''א ול''ח שיש כאן חלק הכהן.

ג-בסוגיא בנדרים פ''ד מבואר פלוג' בדין טבל למעשר עני האם דינו כטבל ככל טבל לתרומה, והר''ן מבאר שם מאן דס''ל אינו טובל הינו כיון דלא יהיה חמיר התעורבת המעורב בו המע''ש ממע''ש עצמו המותר באכילה, ולשון הר''ן מחמת ה''מעורב בו'' ואמנם צ''ע מיניה וביה בדעת מאן דפליג היאך יהיה חמור כשהוא בטבל מעורב יותר ממקום שעומד לעצמו.

ד- בתוס' נדה ו' ב' דיש דין לא לטמא התרומה מחמת דין משמרת תרומותי, ודנו דדין זה שיכא גם בטבל מחמת תרומה דפתיכא ביה.

ד} והנה להבין הדברים כפשוטם לא שיכא דהרי התרומה מדאוריתא בחיטה ויכול גם ביותר ואיך נדע כמה התרומה היתה מעורבת קודם, גם צ''ע שהרי איכא הפרשת תרומה קודם מירוח משיתלשו והביאו שליש ולאן אזליה האיסור הרי יש כאן תרומה שאפשר לבררה וא''כ יהיה גם אסור בטבל ואיך שיכא בזה מצב אמצעי, גם אינו מבון חדוע לא יהיה התרומה תליא בגדרי ברירה, ומיניה וביה מבואר בראשונים שפליגי דברוב הענינים יש בזה מחלו' ראשונים ואטו פליגי בכל הגדרת תרו''מ, וצ''ע רב בכ''ז.

עוד צ''ע שהרי סו''ס עשית התרומה היא נדר ושיכא בקטן שהגיע עונת נדרים, וגם איתא בשאלה כל שלא באה לידי כהן כמבואר בחולין, ואם הווה בירור בעלמא מה שיכא בזה שאלה ובהכרח יש כאן גדר של עישה בדיבורו ומחשבתו.

ה} נראה בירור גדר הענין דאין המכוון כפשוטו שהתרומה מעורבת בחולין, אלא דעל התבואה יש דרישה להרים ממנה תרו''מ, והדרישה חלה בגופה של תבואה שנדרש ממנה הפרשת התרו''מ, וזה המכוון בענין פתיכא ביה תרומה הינו שחל בה הדרישה להרים ממנה תרו''מ, ולכן לעולם ודאי יש כאן עשיה בחולין להרים מהם התרו''מ אלא דמ''מ אי''ז עשיה המחדשת את כל דרישת הדין, וע''כ מחד שיכא ללא קרא ע''י קטן ועל של חבירו כיון שכבר נדרש התרו''מ בתבואה, ומאידך יש כאן עשיה וחלות השיכא בשאלה, רק דאי''ז מוגדר כדבר הנדור כיון שסו''ס כבר היה נדרש קודם ולא דמי להקדש [וחסר בתורת עשית התפסה שבעי שיהיה אותו צרוה של העמדת הדין ממש].[1]

וע''ז נחלקו הראשונים אם הווה חיסרון ב''לכם'' כיון שעיקר הבעלות דידיה רק מ''מ רכיב עליה דרישת ההפרשה,ודנו התוס' בנדה דין משמרת תרומותי בדבר הנדרש לתרומה, וצ''ע בכ''ז.[2]

ובר''ן נדרים פ''ה מבואר דגונב טבלים של חבירו ואכלם מעיקר הדין פטור מתשלומים כלפי חלק התרו''מ כיון דפתיכא ביה התרו''מ שאינו שלו, והמכוןן בזה כיון שכבר נדרש בתבואה חלק התרו''מ א''כ אינו יכול להיות תובע ע''ז ואינו נגזל בזה.

ו} ומעתה[3] יש מקום לחקירה נוספת שחקרו האחרונים [עי' בקוב''ש פסחים ל''ה וב''מ פ''ח ועוד האריכו בזה האחרונים] האם איסור טבל נובע מחמת מצות ההפרשה או דהוא איסור עצמי והטבל מתירו כשחיטה.

והגרא''ו מביא בזה מצד מה דלוקח פטור מתרו''מ וליכא גם איסור טבל, וע''כ הדין טבל תליא בחיוב ההפרשה, אמנם אינו ראיה דהתם חסר בעצם המחיב כי עיקר המחיב של הפרשת תרו''מ הוא מה שמתקים אצלו תבואת שדך, ואצל הלוקח חסר במצב המחיב את הדין תרו''מ[4]

והנה הגרא''ו העמיד חקירתו האם האיסור הוא כעין העמדה של המצוה להפריש או דהוא איסור עצמי וע''כ הוכיח מדעת רש"י בגיטין סו"פ השולח דפשטות דבריו דאין מצוה להפריש אלא אם ירצה לאכול יפריש[וכן נקטו המנ"ח והאמ"ב בדבריו דאין חיוב להפריש כלל], ומזה הוכיח הגרא''ו דאיסור טבל הוא איסור עצמי כיון דמצוה ליכא.

ומאידך הביא הגרא''ו דבדברי התוס' קידושין ל''ח מבואר בהדיא לא כן דיעוי''ש שכתבו לענין לימוד חדש מטבל דקילא כיון דהתרו''מ הם בשאלה והאיסור טבל הוא מהתרו''מ, ומבואר בהדיא דגדר האיסור נובע מחמת דרישת ההפרשה.[5]

ואמנם נראה להעמיד עיקר החקירה באופ''א ולפי''ז אינו שיכא כלל לדברי רש''י הנ''ל, דזה ודאי דאין גדר האיסור בתור העמדת המצוה שעל הגברא גרידא, אלא הנידון הוא האם האיסור הוא איסור עצמי וההפרשה מתירתו או דהאיסור נבוע מחמת דירשת ההפרשה דכיון דנדרש ההפרשה מהדבר הוא סיבת האיסור בטבל מחמת עצם האי דרישה.

ובזה מיושב גם משה''ק הקוב''ש על השאג''א דגבי דין לו ולא לאורו[בתרומה טמאה] מבואר דס'''ל לשאג''א דמ''מ דין טבל איכא, די''ל דשם אינו הקעה בעצם דרישת ההפרשה אלא רק אינו יכול לקים הנתינה לכהן, ואם הנידון היה מצד קיום מצות הגברא באמת צדקה טענת הגרא''ו על השאג''א דכל כמה שתליא במצוה אין מקום לדבריו שהרי סו''ס אינו יכול ליתן לכהן, אך למשנ''ת בדברינו דאין הנידון מצד מצות הגברא אלא מצד הנדרשות אשר בתבואה שיופרש מזה תרו''מ וא''כ שפיר יבואר דיהיה בזה דין טבל דלא אכפ''ל מה דבפועל אינו יכול להביא הדבר לכהן דסו''ס איכא דרישה להפרשה בגוף התבואה וזה האוסר של התבואה.[6]

ז} ומעתה נראה בביאור דברי רש''י ותוס' הנ''ל, דמבואר שם בגמ' דרבנן עבדי היקש מתרומה למעשר לאסור בדין טבל גם הטבול למעשר ראשון, ובתרומה ידעינן כיון דהתרומה היא במיתה, וע''כ בעי היקש לטבול למעש''ר המותר לזרים, והתוס' הקשו ע''ז דאם אמינא כן הרי אין סברא שהכהן יהיה אסור בזה[7] וע''כ ביארו דבתרומה ידעי' מכוח קרא וע''כ בעי היקש, והוכיחו האחרונים מרש''י דגדר איסור טבל הוא מצד התרומה המעורבת, ואמנם צ''ע מיניה וביה א''כ מדוע יהיה אסור הטבל למעש''ר ומה גדר הילפותא אחרי שהמעש''ר עצמו אסור לזרים, ועפמשנ''ת יש לבאר דודאי גדר האיסור טבל הוא מחמת מה שנדרש להתקים בזה ההפרשה, וזה כונת רש''י שסברא היא שכשם דהנדרש להפרשה שהוא התרומה אם היה פוגע בקיום התרומה היה במיתה יד''ש ה''ה גם אם עבר על הדרישה להפרשת התרומה יהיה במיתה, אך אין כונת רש''י שהאיסור הוא כיון שיש כאן תרומה ממש וכמשנ''ת דזה אינו מבואר לומר כן.

ח} אמנם נראה דאכתי קשה עיקר קו' התוס', מדוע יהיה הטבל אסור לכהן אחרי שהתרו''מ עצמו מותר לו, ונראה דהוא קושיא כללית על מה שנתבאר דאם האיסור הוא מחמת מה שנדרש שיהיה כאן העמדה לכהן של התרו''מ היאך יהיה אסור לכהן עצמו.

עוד צל''ע באמת מה טעמא איכא שאחרי ההפרשה יהיה המעש''ר מותר לזרים וקודם הפרשה יהי הטבל אסור במיתה, כל כמה שכל האיסור הוא מחמת מה שנדרש להפרשה, וכנ''ל צ''ע למ''ד דמעשר שני טובל.[8]

ומכ''ז היה נראה דחלוק ענין הפרשה שאינו רק ההיכ''ת להעמיד הנתינה לכהן אלא הוא דין העמדה לגבוה והינו לשם ה' ורק דהכהן זוכה בזה משולחן גובה, ובש''ס קראו לתרומה ''קדשי הגבול'' והינו שיש כאן ענין קדשים שהם לשם ה', ובזה מיושב היטב דקודם ההפרשה מה שנדרש להפרשה הוא מצד העמדה לגבוה להיות קדשי שמים ושוב זוכה בזה הכהן משולחן גובה.

וע''כ שפיר יבואר מה שהטבל אסור לכהן שהרי קודם הפרשה הוא נדרש מצד נתינה לגבוה ואחר ההפרשה אז הוא ניתן לכהן, וכן לגבי מע''ש יבואר דהוא הפרשה לשמיא ומהא זכו ענים [או שאוכלו בירושלים משולחן גבוה] ושיר יבואר מה דהוא טובל, דמה שאחרי הנתינה הוא אינו במיתה הינו אחרי זכית הענים או אחרי שזכה בזה הישראל משולח''ג לאכילתו בירושלים, אבל קודם הפרשה הרי הוא נדרש לגבוה, ועי' בהערה.[9]

ואמנם עדין יש להרחיב בזה לענין מעשר ראשון דהתם קצ''ע לבאר יסוד זה דהעיקר הוא ההפרשה ועי' בהערה[10].

---

[1] אמנם אכתי צ''ע מלשון הר''ן בנדרים פ''ד ב' שמבאר שם הענין הנ''ל למ''ד מעשר עני אינו טובל וכותב שם שאסור מחמת תרומה המעורב בה ומוסיף שם בזה''ל '' דבשלמא תרומה בדין הוא שתהא טובלת דכיון שהיא עצמה אסורה ראוי הוא שתאסור תערובתה דכיון דעל כרחו צריך להרימה מן הכרי אינה מתבטלת שם'' והרי לן שדן בזה דין ביטול והוצרך לפרש מדוע ליכא כאן ביטול,ומשמע שהוא כפשוטו שיש כאן תרומה ממש המעורבת, וצע''ג.

[2] ומש''כ הרמב''ן להוכיח דלא כתוס' ממה דמהני הפרשה ממקו''א נראה המכוון בזה דהנה ענין הפרשה ממקו''א אין ענינו מצד שכל בתואה חדא היא ושם אחד לכל תבואה אלא כל כרי יש לו שם לעצמו והווה פוטר על התרו''מ, והינו שכיון שהםריש ממקו''א על תבואה שזו הוא סיבה להפקיע הדרישה מהאי תבואה, וכונת רמב''ן דכיון שיכול להפריש מקו''א א''כ אי''ז עומד לגמרי כדרישה מוחלטת בגופה של תבואה עד דנימא דחסר ב''לכם'', ויל''ע בזה.

ועיקר היסוד בגדר הפרשה ממקו''א הרי הוא מבואר היטב בדברי המקדש דוד סימן נ''ה ושם האריך בראיות בזה, וע''ע בספר ''אמרות אברהם'' למו''ר הגראמ''ז תרומות סי' ג' שהרחיב בזה ג''כ בראיות ברורות.

[3] הינו לאחר שנתבאר דאין האיסור מחמת שיש כאן תרומה מעורבת ממש כפשוטו, ולהלן יתבאר בדברי רש'י' ותוס' ביבמות הנ''ל.

[5] ונראה להביא בזה עוד ראיה דהנה ברא''ש בנדרים כתב מדוע לא התפסה בתרומה לא מהני וז''ל ''אע"ג דמתסר על ידי פיו לא הוי דבר הנדור דהא מעיקרא נמי הוא אסור משום טבל ופיו לא אסר אלא התיר שהוציא השירים מידי טבל''ף והנה אם הטב כבהמה אשר לא נשחטה והקיום הפרשה הוא המתיר א''כ מה שיכא מה שיש כאן טבל לדין ההפרשה הרי אין שיכות בין הדינים כ''כ ולדברי בתוס' בקידושין הנ''ל דכל האיסור טבל נובע מחמת דרישת ההפשה הוא מיושב היטב דשה גופא כונת הרא''ש להעמיד שכבר היה כאן דרישה מוקדמת.

[6] ודו''ק היטב בחילוק זה שהוא מפתח לישוב כמה סוגיות הסותרות האם הדין תליא בחיוב, דלעולם ודאי נובע דין האיסור מהחיוב וכמפורש בתוס' הנ''ל אלא דמ''מ תלוי לעולם האם ההפקעה הוא מגוף הדרישה לתרו''מ או דההפקעה היא רק מהנתינה בפועל.
[7] האחרונים ישבו קו' התוס' דרש''י רק בא לבאר ההו''א, עי' ערול''נ שם, אמנם נראה דאכתי היה קשה לתוס' מדוע נבוא לטעות בזה דהרי חזינן דאסור גם לכהן.

[8] וכונת הקושיא היא למשנ''ת דכל גדר האיסור הוא בגלל דרישת ההפרשה, דאם טבל הוא איסור עצמי וההפרשה היא מתיר כשחיטה אין בזה קושיא דהרי יש כאן איסור עצמי, וכמו בהמה קודם שחיטתה שהוא צורה שדרשה תרוה באכיל הדבר,אך למשנ''ת דהאיסור נובע מחמת הדרישה וזה כונת רש''י א''כ באמת קושיות אלו צ''ע גדול, וממה דלתוס' היה ניחא בהאי קושיות צ''ע אם ס''ל דלא כהתוס' בקידושין הנ''ל וס''ל דטבל הוא איסור עצמי, וצל''ע בביאור דברי התוס'
גם צל''ע דאם לא קבלו מה דנענה בהמשך הדברים בדעת רש''י א''כ היאך יבארו עיקר הדבר דהכהן עצמו חיב להפריש ג''כ וצ''ע.

[9] ובאמת דמקודם היה נראה לי כן מצד עצם הדין דהכהן עצמו חיב להפריש והרי אם כל מטרת הההפרשה היא להעמד הנתינה לכהן מה סברא יש בזה שיהיה מחויב הכהן להפריש, וע''כ היה נראה לי ג''כ כהאי יסוד דההפרשה היא לגבוה.

שוב שמחתי מאד דמצאתי בספר ''מרגניתא טבא'' על סהמ''צ להר''מ בשורש י''ב שביאר באריכות יסוד זה שמחיב ההפרשה אינו מצד הנתינה לכהן אלא מצד נתינה לגבוה, וביאר ג''כ דהמע''ש ג''כ הווה נתינה לגבוה וכמשנ''ת בפנים.

ובאמת עמד שם בקושיא הנ''ל מדוע הכהן עצמו חיב להפריש ועי''ש, ובאמת הוכיח כן מקרא מפורש בקורח כל חלב הארץ אשר יתנו לה' לך נתתים,וכן בחלה כתיב ''תתנו לה''.

ועוד הביא דכ''ז מבואר בהדיא בילקו''ש בפר' קורח רמז תשנ''ו ולשון הילקוט שם ''כל מתנות כהונה קנאו ה' ונתנו לכהנים'' [ומקורו מהספרי שם].

ובזה מישב שם דעת הרמב''ם דלא מנה מצות הנתינה אלא רק ההפרשה והשיג עליו הרמב''ן בזה, וביאר בזה שפיר דעיקר המצוה היא ההפרשה לשמים והנתינה היא רק הקיום של משולח''ג קזכו.[ועי''ש שכתב להוכיח דאף הרמב''ן חזר בו מקושיא זו].

ובכל זה כיון לדברי הרשב''א בשו''ת ח''א סימן י''ח שביאר דאין מברכים על הנתינה כי עיקר המצוה היא בנתינה לה' שהיא בהפרשה והכהנים זוכים משולח''ג עי''ש שביאר כן בהדיא.

וכל זה לכאורה הוא דלא כהקצוה''ח רמ''ג ד' שהביא מהתוספתא ששיכא ליתן מתנות כהונה לכהן חש''ו והקשה היאך הם קונים [ויל''ע דאולי כל כמה דעיקר המצוה היא הנתינה לה' והם אוכלים משולחן גבוה א''כ מהיכ''ת דמחויב בזה קנין].

והקצוה''ח כתב דהווה כשכירות פועל שהוא חלף עבודתם, ואינו מצד דעת אחרת מקנה גרידא[דהרי לא מהני דעת אחרת מקנה בושטה כמבואר בר''מ] ומביא מהתוס' בסנהדרין דשכירות שיכא להקנות גם לקטן ועי''ש עוד.

[וכהחלק בדבריו דמה דאיתא חלף עבודתכם הוא גם על הכהני ולא רק על הלוים אע''ג דכתיב לענין מעש''ר נראה גם בלשון הריטב''א בקידושין ו' ב' דדין חלף עבודתכם הוא גם בתרומה].

אמנם לא יתכן לומר באופן מוחלט דכל זכית הכהן היא רק אחרי הפרשה שהרי נתבאר בדברי התוס' בסוכה דלא חשיב לכם מחמת חלק הכהן, וע''כ צ''ל דודאי עיקר דין ההפרשה היא לגבוה, אך גם לכהן יש תביעה על זה שיעמידו ההפרשה ותתקים זכותו ע''י שיזכה בזה.

וכמובן שיש זכיה בממון שהרי יש מושג של ''ממון השבט'' ועי' ביש נוחלין ב''ב [קכ''ג ב'] ששיכא בזה ירושה אף קודם נתינה, ועימש''כ שם בזה, אלא דההפרשה היא העמדה לגבוה ולאחר ההפרשה מיד כבר זכו הכהנים בממון.

וכן עין בר''ן בנדרים פ''ה שמבואר שם שאינו חיב לשלם במזיק טבלים בדמי התרו''מ שבו דפתיכא ביה,ואם כל הדין עכ''פ כלפי תרומה הוא העמדה לגבוה ואח''כ יהיה כאן זכית ממון לכהנים הרי אינו סיבה להפקיע דין הממון, אך אינו מכורח דיתכן דתביעת ההפרשה לגבוה ג''כ הווה הפקעה ממונית.

ומ''מ כמשנ''ת צריך להוסיף דגם קודם ההפרשה יש בזה תביעת הכהן על הדבר, וצ''ע בזה, ועכ'''פ מיושב יותר דברי הקצוה''ח דסו''ס מה שזוכה בזה מגבוה הוא באופן של תשלום, ואכתי צ''ע.

וצריך להעמיד באופן ברור שילוב הענינים שמחד מבואר שיש זכות לכהן כבר קודם ההפרשה ומאידך מבואר דההפרשה היא נתינה לגבוה, וצ'''ע בזה וה' יאיר עיני.

ואולי באמת ליכא זכות ממון קןדם ההפרשה ומש''כ התוס' בסוכה מצד חלק כהן לאו דוקא אלא הכונה מצד חיוב ההםרשה לגבוה שיעמוד אח''כ לכהן, וצ''ע.

[ומו''ר הגרא''מ זסקינד [אמרות אברהם תרומות חי' סוגיות סי כ' ר''ל דב' דינים איכא בתרומה גם מצד מצות הפרשה לגבוה וגם מצד חלף עבודתכם, ובתרומה עיקר המצוה הוא מצד הפרשה לגבוה, וצ''ע רב לומר כן דא'כ מדוע לא יהיה מצוה גם בנתינה דלא גרע ממעשר שיש בו מצות נתינה חלף עבודתכם, וגם אינו משמע כן מהסםרי הנ''ל שרק ר''ל שיש עוד דין נוסף ומשמע שכל הדין מתנו''כ הוא שזוכים מידי ה'].

[10] והנה לענין מעשר ראשון בקרא כתיב דהוא ''חלף עבודתכם'' והיה נראה מזה דבאמת במעש''ר עיקר הדין הוא מצד נתינה ללוים[או לכהנים וכפי הדינים בזה דפליגי תנאי], והתם באמת יהיה גדר אחר במצוה והתם ההפרשה היא רק כדי להעמיד הנתינה, ועין במרגניתא טבא שהביא דלכאורה הוא פלוג' תנאים בספרי הנ''ל וז''ל הספרי שם '' כָּל מִצְוַת כְּהֻנָּה קְנָאָהּ ה' וּנְתָנוֹ לַכֹּהֲנִים, וְזוֹ "חֵלֶף עֲבֹדָתָם" דִּבְרֵי רַבִּי יֹאשִׁיָּה, רַבִּי יוֹנָתָן אוֹמֵר אַף זוֹ קְנָאָהּ ה' וּנְתָנָהּ לַלְּוִיִּם, שֶׁנֶּאֱמַר "וְכָל מַעְשַׂר הָאָרֶץ וְגוֹ' לַה' הוּא", ולכאורה פליגי בהנ''ל האם הכא שאני מכל מצוות כהונה או לאו.

אלא דלפי חילוק זה יהיה קשה מדוע הלוי יהיה חיב להפריש, ועי''ש במרגניתא טבא שביאר דכל מצות הלוי להפריש הוא בשביל הפרשת התרומת מעשר אח''כ, ועי''ש שמדקדק זאת באופן נפלא מאד מל' הרמב''ם בפ''א ממעשר ה''ג שכתב לוים וכהנים מפרישים מעשר ראשון כדי שיכולו ליתן ממנו מעשר שני'', ונפלא.

ועי''ש עוד שתמה א''כ מדוע במעש''ר לא נברך עך הנתינה ועי''ש מה שנדחק בזה דכאן תקינו רבנן בתחילת המצוה משום ל''פ לתרומה ועי''ש הטעם בזה.

עכ''פ כלפי מה שתמהנו היאך יהיה טובל לכאוה נצטרך לומר דהוא מחמת דרישת התרומת מעשר, אך א''כ צ''ע ביותר קושית התוס' דגם מע''ר יההי טובל דסו''ס יש בו מיתה, ואולי אכתי בעי קרא כיון שעיקר דרישת מע''ר אינו באיסור, ורק לאחר קרא נתחדש שדנים המצב של התרומת מעשר שאח''כ, וצ'''ע.

והאחרונים האריכו דהנה בסוגיא בבכורות י''א מבואר דאם קנה טבלים מהנכרי פטור מלעשר מכוח סברא דקאתי מכוח גברא דאינו חיב[ובאופנים שליכא למפטר מצד מירוח נכרי ועי' בגמ' שם ובראשונים], והגמ' מקשה ע''ז אח''כ ומחלקת בין תרומה למעשר, ושוב מביאה שם שגם בצרו''מ יהיה פטור מכוח קראי, וא''כ לכאורה כבר הכ הוא מכוח קראי, אמנם הרמב''ם בהל' תרומות פ''א הי''א כתב לב' הטעמים ועי''ש, ונתקשו האחרונים ממ''נ אם הוא מכוח סברא הרי קשה מה החילוק בין תרומה למעשר ואם הוא מכוח קרא מדוע הביא הר''מ לסברא, ועי' בחי' הגר''ח מש''כ בזה וצ''ע.

והאבי עזרי, והגרא''ק, והגרי''ד מאריכים לבאר דיש חילוק מסברא בין תרומה למעשר בסברת מכוח גברא קאתינא וכל הקושיא היה רק על תרו''מ וע''ז היה הקרא, וע'כ הוצרך הר''מ לב' הגדרים[שהרי באמת במעשר אין קרא אלא רק בתרו''מ וא''כ על כרחך התם הוא נשאר מצד הסברא].

ובירור הדברים דדין מעש''ר ענינו מצד חלף עבודתכם והזכות של הלוי כבר קים בכרי וחלה בשלב מוקדם והחיוב הוא להעמיד לו הממון הנדרש מהכרי, וכל שהכרי היה ביד הנכרי א''כ לא חל בזה זכות הלוי,וע''כ אינו בעי להביא לו המעשר, משא''כ בתרומה שחל ע''י ההפרשה הזכות וע''כ כיון שכעת מפריש התרומה חל בזה זכות הכהן.

וביאור הדברים הינו עפמשנ''ת דדיקא במע''ר הוא דין חלף עבודתכם אך בתרומה הוא דין נתינה לה' ואינו שיכא בזה זכות מוקדמת לכהן בגופו של הכרי אלא רק מחויב בהפרשה לגבוה ומכוח זה יזכה הכהן.

ולפי''ז צ''ל דמה שיש גזיה''כ בתרו''מ אין המכוון לדון א''ז ג''כ בזכות מוקדמת שהרי הכרחנו לעיל דבתרו''מ ליכא חלף עבודתכם אלא הוא נתינה לגבוה וביארנו דרק ממחמת כן מחויב הלוי בהפרשת מעש''ר,

ובהכרח צ''ל דהווה גזיה''כ במסוים לגבי תרו''מ לפטור בכה''ג אף דליכא לסברת מכוח גברא דלאו בר חיוב קאתינא.

[וכ''נ בשיעורי הגרי''ד הנדפס בסוף כתבי הגרי''ז לסוטה, והביא כן ע''פ הסברות הנ''ל, אלא דבאבי עזרי סים הענין דהגזיה''כ הוא לומר דגם בתרו''מ חל בזכות מוקדם, וזה אינו מבואר לפימשנ''ת עד עתה.

ויל'''ד בעיקר הסוגיא שם מה הדין במעשר עני האם יהיה בזה הסברא דמכוח גברא וכו' ונסתפק בזה במעדני ארץ, ולדברינו פשוט שלא יהיה בזה האי סברא דהרי הוא גם נתינה לגבוה וגזיה''כ לכיא בזה ושאני ממעש''ר, ודו''ק, דנבאר לעיל ע''פ דברי המרגניתא טבא דאף שם בחיוב הוא לה' ואח''כ זכו בזה עניים, ועין לקמן בזה עוד].

ואמנם אכתי לא ניח''ל בכ''ז כיון דנתבאר דבהכרח גם בתרומה יש זכות לכהן קודם ההפרשה וצ''ע השילוב בזה, אא'כ נימא דבאמת ליכא כלל זכות ממון קודם ועימש''כ בזה בהערה לעיל, וכמובן דכל המהלך באחרונים הוא דלא כהקצוה''ח דיש דין חלף עבודתכם גם בתרומה וכמה שהבאנו לעיל.

ובעיקר מש''כ לחלק בין מע''ר לשאר התרו''מ הנה ביומא ח' ב' איתא הבריתא לגבי דמאי דאין מביא לכהן אלא תרומת מעשר וחלה, וביארה הגמ' דתרומה גדולה אינו חיב כיון ששלח בכל גבול ישראל וראה שמקפידים על התרומה גדולה, ובמעשר עני וראשון חיב להפריש אך אינו מחויב בנתינה לכהן וללוי כיון דהמע''ה, ועי' בתוס' מדוע א''כ בחלה ותרו''מ חיבוהו בנתינה ונימא דהמע''ה כלפי הנתינה ועי''ש שהווה חיוב מדרבנן כיון שהוא מועט עי''ש, ומבואר דאין חלוקה בזה בין מעשר ראשון למעשר עני אע''פ שהמעשר עני נתבאר דהוא נתינה לגבוה.

וע''ע בר''ן נדרים י''ז שדימה נדרי צדקה לספק מתנו''ע והקשה מכוח זה על שיטת הרשב''א דהוא ספק לחומרא, ואמנם הביאור בכ''ז דלאחר שכבר נקים בזה הדין הפרשה וכו' כבר הנידון הוא מצד כוח זכות העני והכהן וע''כ שפיר יל''ד מצד המע''ה.[וגם בדברי הר''ן לאחר שחל הנדר היום העני כבר עומד כתובע ע''ז, ויש להרחיב במקומו ועימש''כ שם].

אמנם ברמב''ם בפיהמ''ש בריש דמאי כתב בביאור החילוק בין התרו''מ שחיב בה לבין המעש''ר ומע''ש וכתב בזה''ל ''ואינו חייב להוציא ממנו לא מעשר ראשון ולא מעשר עני כי מעשר ראשון ללוי ומעשר עני לעניים והעיקר אשר בידינו בדינים המוציא מחברו עליו הראיה וזה הדבר ספק ויש לומר ללוי או לעני הבא ראיה שלא הוציאו ממנו זה שאתה מבקש וטול ולא נעשה כן במעשר מן המעשר מפני שהוא תרומה כמו שביארנו והוא חוק לכהן והאוכל טבל אשר לא הורם ממנו מתנת כהן הוא חייב מיתה בידי שמים ומדרך האיסור הוציאנו ממנו חוק לכהן לא מפני שהכהן יכול להוציאו בדרך מדרכי הדינים''

ומבואר בהדיא מדברי הר''מ דלא כתוס' ובתרומה לא שיכא כלל ענין המע''ה, דהוא גם נגמר במצות נתינה ללא דין ממון, ולפי''ז בהכרח יהיה מבואר בר''מ דדין מעשר עני חלוק בזה והוא מצד זכות הענים, ודלא כדברי המרגניתא טבא, ודלא כמש''כ לעיל דמעשר עני לא היה בו הדין דמכוח גברא וכו' כין דמבואר דמעשר עני אין הנתינה לה' אלא לעניים, ובאמת אין הכרח גמור בזה לומר כן במע''ע מלבד דברי המרגניתא שכתב שם להכריח כן מד דמעשר עני הוא חלף מעשר שני אשר בו נאמר נתינה לה' וכדברי הספרי ואי''ז מכורח דאפשר דשאני מעשר עני בזה, וצ''ע בכ''ז, אמנם אכתי יהיה צ''ע מסברא במה שיש מ''ד מעשר עני טובל [עי' נדרים פ''ד] וצ''ע היאך יהיה חמורי יותר מהסיבה כל כמה דההפרשה אינה לגבוה, וצ''ע.

ואמנם בדברי הר''ן הנ''ל דדימה נדרי צדקה למעשר עני לכאורה מבואר בהכרח דהזכות הוא לאחר הדין הפרשה דאל''כ מה שיאטיה להכא שכלה הדין הוא מחמת הזכות המוקדמת של העני.

והנה לשון הר''מ דאינו חיב ''להוציא'' ממנו ומשמע דאין גם דין הפרשה כלל, וזה יבואר לשמנ''ת דכיון דכל הדין מתחילמהזכות ממון של העני והלוי, אמנם לשון רש''י שם הוא דהמע''ה ''מדאפרשיה'' והינו שיש דין הפרשה ורק אח''כ המע''ה, ולדברינו מיושב שיש דין הפרשה מחמת הנתינה לגבוה רק הזכות שאח''כ הוא בספק ואינו מחויב בה מדין המע''ה , וצ''ע בכ''ז.

[ויעלה דעיקר הנידון במעשר עני יהיה שנוי במחלוקת רש''י והרמב''ם, ויהיה נ''מ לדינא אם צריך להפריש וגם לענין דין מכוח גברא וכו' וכמשנ''ת לעיל].

עוד יל''ע בסוגיא בתרומות פ''ד וה' דמדומע אשר מבואר שם דבמקום ביטול צריך להעלות התרומה, וביארו האחרונים מצד ממון כהן דאינו בטיל, ולדברי הר''מ דמשמע שאינו דין ממון ואינו יכול להוציאו בדינים,א''כ לא שיכא האי טעמא ונצטרך לומר דגם עיקר הדין הוא דרבנן, ויש שם בסוגיא כעי' סתירות אם מה שחיב להעלות כנגד מה שנפל הוא מדרבנן או מדאוריתא, וצ''ע בכ''ז.