האם היה הבדל בין האדם לבהמה קודם האכילה מעץ הדעת, וכיצד ייתכן שמעלתו הגדולה ביותר של האדם הגיעה דווקא על ידי חטא? המאמר מבאר את המשמעות העמוקה של חטא עץ הדעת, את השלכותיו עלינו ועל המציאות כולה, ואת העבודה הנדרשת מאיתנו לתיקונו.
כשעוסקים בסוגיה של חטא אדם הראשון, מתעוררות שתי שאלות יסודיות מאוד: בפשטות הפסוקים נראה שעץ הדעת הוא דבר חיובי, הוא נקרא "עץ הדעת טוב ורע", הנחש אומר לאשה "והייתם כאלהים ידעי טוב ורע" (בראשית ג', ה), וגם הקדוש ברוך הוא בעצמו אומר לאחר החטא "הן האדם היה כאחד ממנו לדעת טוב ורע" (שם, כב). הרי שפרי עץ הדעת נותן לאדם את היכולת להבחין בין טוב לרע, וידוע שכל מעלת האדם על הבהמה היא הדעת, וכפי שאומר קהלת, "ומותר האדם מן הבהמה אין כי הכל הבל" (ג', יט).
ומכאן מתעוררת שאלה ראשונה, בפשט הדברים. אם יכולת זו נכנסה באדם רק לאחר אכילת עץ הדעת, יוצא שלפני כן לא הייתה בו דעת כלל, ולא היה הבדל בינו לבין הבהמה, ואם כן כיצד היה אפשר לצוות אותו שלא לאכול מן העץ, וכמו כן על מה נענש. הרי אדם שאין בו דעת אינו בר בחירה, ואם כן לא שייך לצוות עליו ולא להעניש אותו.
ושאלה נוספת, אם עץ הדעת הוא דבר חיובי כפי שנראה מן הפסוקים, כיצד ייתכן שהמעלה הגדולה ביותר של האדם נוספה בו דווקא בעקבות החטא, ונמצא לכאורה שהחטא הוא שהביא אותו אל מעלתו הגדולה ביותר, ודבר זה צריך ביאור.
והנה בשתי השאלות הללו כבר עוסקים הראשונים. הרמב"ם במורה נבוכים (ח"א פ"ב) מביא שחכם אחד שאל אותו שאלות אלו, והרמב"ם השיב לו, שגם לפני החטא היה לאדם שכל, שהרי מבואר בתורה ש"בצלם אלהים ברא אותו", וכפי שאנו רואים שהוא קרא שמות לכל החיות עוד לפני שחטא, ובהכרח שהיה לו שכל גם קודם החטא, ולכן הוא נצטווה על האכילה מעץ הדעת ונענש עליה.
אלא שלפני החטא האדם היה בתכלית השלמות, והוא הבחין בשכלו רק בין אמת לשקר, ואילו ההבחנה בין טוב לרע, שהרמב"ם מגדיר אותה כ"המגונה והנאה", לא הייתה קיימת אצלו כלל.
את ההבחנה בין אמת לשקר הוא מגדיר כ"מושכלות", ואילו את ההבחנה בין מגונה לנאה כ"מפורסמות", וכפי שהוא אומר, "אמנם המגונה והנאה במפורסמות לא במושכלות, כי לא יאמר השמיים כדוריים נאה, ולא הארץ שטוחה מגונה, אבל יאמר אמת ושקר".
וכוח ההבחנה שהיה לאדם קודם החטא, להבחין בין אמת לשקר, היה המעלה הגבוהה ביותר שלו, ועליה נאמר "ותחסרהו מעט מאלהים" (תהלים ח', ו). ואילו לאחר החטא נוספה באדם ההבחנה בין טוב לרע, כלומר ההבחנה של ה"מפורסמות", ולכן נאמר "והייתם כאלהים ידעי טוב ורע", "ולא אמר יודעי שקר ואמת".
ונראה מדברי הרמב"ם, שהשינוי הזה של ההבחנה בין נאה למגונה, היה ירידה גדולה לאדם. ההבחנה בין נאה למגונה אינה קובעת את הדברים לפי האמת עצמה, שהרי בין בני האדם קיימות מוסכמות והנהגות שונות, ואין הן בהכרח תואמות את האמת ואת התכלית האמיתית. ונמצא שברגע שהאדם עבר מהבחנה של אמת ושקר להבחנה של נאה ומגונה, הוא ירד ממדרגתו, ונוצר אצלו ערבוב בין האמת לבין מה שנראה בעיניו נכון וראוי. מה שנאה בעיניו אינו בהכרח נאה באמת, ומה שמגונה בעיניו אינו בהכרח מגונה באמת, וכך השתבשו אצלו המושגים.
ואולם לפי דברי הרמב"ם עדיין קשה. הרי מן התורה נראה שדעת טוב ורע היא מעלה אלוקית, וכפי שנאמר, "הן האדם היה כאחד ממנו לדעת טוב ורע", ואילו לפי הרמב"ם ההבחנה בין טוב לרע היא דווקא ירידה בדרגה, שנוצרה באדם בעקבות החטא והקלקול שבו. ולעתיד לבוא באמת הוא ישוב לדרגתו הקודמת, של ההבחנה בין אמת ושקר ולא בין טוב לרע.
והנה הרמב"ן (בראשית ב', ט') מביא תחילה את דעת המפרשים, שהתכונה של עץ הדעת היא שהוא מוליד באדם תאווה גופנית, אך הוא דוחה פירוש זה, משום שמשמעות הכתוב היא שמדובר במידה אלוקית, כפי שנאמר "הן האדם היה כאחד ממנו לדעת טוב ורע". ולכן מבאר הרמב"ן בדרך אחרת, "והיפה בעיני כי האדם היה עושה בטבעו מה שראוי לעשות כפי התולדת, כאשר יעשו השמים וכל צבאם... ופרי האילן הזה היה מוליד הרצון והחפץ, שיבחרו אוכליו בדבר או בהפכו לטוב או לרע".
כלומר, לפני החטא האדם היה עושה בטבעו את מה שראוי לעשות, כפי שהשמים וכל צבאם עושים את תפקידם כפי טבעם. הוא לא היה צריך לעמוד בכל פעם בפני בחירה אם לעשות את הטוב או את הרע, אלא באופן טבעי היה נמשך אל הראוי והטוב. אבל חטא עץ הדעת שינה את המצב הזה, והכניס באדם את ה"רצון והחפץ", ומאז מתעוררים בו רצונות פנימיים שונים, והוא צריך לבחור אם ללכת אחריהם או לא.
ונראה שהרמב"ן מבין שהיכולת לרצות ולבחור מצד עצמה היא מידה אלוקית, ולכן מובן מדוע נאמר לאחר החטא "הן האדם היה כאחד ממנו לדעת טוב ורע". אלא שמידה זו, שהיא מעלה מצד עצמה, נעשתה רעה לאדם כאשר הצטרפו אליה יצר ותאווה. וכך כותב הרמב"ן, "וזו מדה אלהית מצד אחד, ורעה לאדם בהיות לו בה יצר ותאוה". הרמב"ן אינו מאריך כאן לבאר מהו אותו קלקול, אך מדבריו עולה שהבעיה אינה בעצם הרצון והחפץ, אלא בכך שהם יכולים להוביל את האדם לבחור גם בדבר שאינו טוב.
ואולם, יש להבין בדברי הרמב"ן שני דברים. ראשית, אם לפני חטא עץ הדעת היה האדם עושה בטבעו כל מה שראוי לעשות, כמו השמש והירח, איך הייתה שייכת אצלו בכלל בחירה ברע ובחטא. וכמו כן יש להבין, אם דעת טוב ורע היא מידה אלוקית, כיצד ייתכן שהיא הורידה את האדם, והרי לכאורה מידה אלוקית הייתה אמורה דווקא לרומם אותו.
והנה, על השאלה הראשונה לכאורה צריך לומר כדברי הנפש החיים (שער א' פרק ו', בהגהה), שבוודאי הייתה לאדם בחירה גם לפני חטא עץ הדעת, אלא שהרע היה חיצוני אליו, והנטייה לטוב ולרע לא הייתה בתוך האדם עצמו. ולכן החטא היה על ידי הנחש שהיה חיצוני לאדם. האדם יכול היה לבחור ברע, והוא אכן בחר בו, אבל הרע עצמו לא היה חלק מפנימיותו. רק לאחר חטא עץ הדעת נכנסו הטוב והרע לתוך האדם עצמו, אל תוך פנימיותו, ונוצר בו הרצון והחפץ העצמי, וכתוצאה מכך נכנסה לתוכו גם הנטייה לרע.
ומה שנראה לענות על השאלה השנייה הוא, שהרצון והחפץ הם אכן מידה אלוקית, אבל כשהם ניתנים באדם שמורכב מגוף ומחומר, והחומר אינו מזוכך ומתוקן, הם עלולים ליצור קלקולים ועיוותים גדולים מאוד.
ואפשר להבין זאת באמצעות משל. אילו היינו נותנים לילד קטן את השכל ואת היכולות של אדם מבוגר, הוא היה עלול להגיע באמצעותם לקלקולים ולעיוותים נוראים, משום שהעולם הרגשי שלו עדיין אינו מפותח ובנוי כשל אדם מבוגר. וכאשר יש לאדם כוחות גדולים, אבל אין לו את הבשלות הנפשית והרגשית הנדרשת כדי להשתמש בהם כראוי, אותם כוחות עצמם עלולים להביא נזק גדול לאדם עצמו.
אנו פוגשים בחיים לא פעם אנשים שמבחינה שכלית הם מפותחים ומוכשרים מאוד, אבל מבחינה רגשית הם עדיין בוסריים, ואין בהם את הביסוס הרגשי שמחבר בין השכל לבין עולם הרגש. מצב כזה יוצר אצלם נתק גדול, ודווקא השכל המפותח גורם לעיוותים שאינם קיימים אצל אדם שהכוחות שלו מאוזנים יותר. הפער בין השכל המפותח לבין העולם הרגשי שעדיין לא התפתח כראוי עלול לגרום נזקים גדולים לאדם עצמו, לסביבתו ואף לבריאה כולה.
וכך גם אצל אדם הראשון. דעת טוב ורע, שהיא כוח הרצון והחפץ והיכולת לברור בין טוב לרע, היא אמנם מידה אלוקית, אבל כאשר היא נכנסת באדם שאינו שלם ואינו מזוכך, היא עלולה להביא לכך שכל עולם המושגים שלו יתעוות.
וכתב האור החיים (בראשית א', כ"ט, וויקרא י"ט, כ"ו), שאילו היה אדם הראשון ממתין עד כניסת השבת, היה מותר לו לאכול מעץ הדעת, ואכילתו בערב שבת הייתה קודם זמן היתרו, בדומה לפירות הערלה שנאסרים רק עד שמגיע זמנם. וכן כתב הגר"א (יהל אור, שמות ח"ב), שאילו היה אדם הראשון ממתין עד השבת, היה הטוב שבעץ הדעת מתברר. בליל שבת כבר היה אדם הראשון מגיע לתיקון שלו, והדעת הייתה נכנסת בו כשהיא מבוררת וטובה, ואז עץ הדעת היה מעלה את דרגתו, מרומם אותו ומוסיף לו שלמות.
ולפי דרך זו, לעתיד לבוא תישאר דעת טוב ורע באדם, ויגיע האדם לתיקון הזה, שבו הגוף עצמו יהיה מזוכך ושלם. במצב כזה הדעת לא תיצור עיוות וקלקול, אלא תוסיף לאדם, תרומם אותו ותגדל אותו. ובזה מתבארת גם השאלה ששאלנו בתחילת הדברים, כיצד הגיעה המעלה הגדולה של האדם דווקא על ידי החטא. הדעת עצמה היא מעלה אלוקית, והחטא היה בכך שהאדם לקח אותה קודם זמנה, בטרם היה מוכן לקבל אותה, ולכן במקום לרומם אותו היא הביאה עליו קלקול.
והשיבושים והעיוותים שנוצרו בחטא עץ הדעת השפיעו על האדם בשלושה מישורים, כפי שמבאר הגר"א (אדרת אליהו, בראשית ג', ו) על הפסוק "ותרא האשה כי טוב העץ למאכל וכי תאוה הוא לעינים ונחמד העץ להשכיל", "שכל טובת העולם נחלקים לשלשה אלו, טוב ערב מועיל". "טוב העץ למאכל" הוא הטוב, "תאוה הוא לעינים" הוא הערב, ו"נחמד העץ להשכיל" הוא המועיל.
בטוב, השתבשה אצל האדם עצם ההבחנה בין טוב לרע. הוא עלול לראות דבר טוב כדבר רע, ודבר רע כדבר טוב, כך שההכרעה מה ראוי ומה אינו ראוי כבר אינה פשוטה וברורה כפי שהייתה קודם החטא.
בערב, נפגעה תחושת הערבות. האדם יכול למצוא מתיקות בדברים שאינם טובים עבורו, ומנגד לחוש מרירות בדברים טובים, גם כאשר מצד האמת היה ראוי שימשכו את לבו.
ובמועיל, נפגעה ההבחנה בין מה שבאמת מועיל לאדם ושווה להתאמץ ולסבול עבורו, לבין מה שנראה לו מועיל אך למעשה אינו כזה. לפעמים האדם מתאמץ להשיג דבר שאין בו תועלת אמיתית, ומנגד הוא מזלזל בדבר שמחייב השקעה וקושי, אף שהתועלת שבו גדולה ומשמעותית.
נמצא שחטא עץ הדעת יצר באדם שיבוש בשלושת המושגים הללו, שהם יסודות מרכזיים באופן שבו האדם תופס את העולם ומתנהל בתוכו. בכל מעשה ובכל בחירה האדם פוגש לפחות באחת מהשאלות הללו, האם הדבר טוב או רע, האם הוא ערב או מר, והאם הוא מועיל ושווה את המאמץ הכרוך בו. כאשר ההבחנות הללו מתעוותות, גם שיקול הדעת של האדם עלול להשתבש.
וכשאנו באים לתקן את חטא עץ הדעת, הדבר הראשון שעלינו לעשות הוא לזכך לעצמנו את הרעיונות, לזכך את המושגים ולרומם אותם. זוהי עבודת חיים, ואדם צריך לעבוד עליה כל הזמן. התיקון השלם יהיה לעתיד לבוא, אבל דרך התיקון היא שהאדם יעשה לעצמו בירור אמיתי של הרעיונות והמושגים, וילמד לראות אותם בצורה אמיתית ונכונה.
ודבר זה דורש כנות, פתיחות מחשבתית והרבה הקשבה אמיתית לרצון התורה ולרצון ה', כדי להבין מה טוב באמת ומה רע באמת, מה מתוק ומה מר, ומה מועיל לאדם ושווה להתאמץ עבורו ומה לא. האדם צריך לתקן וליישר את מערכת המושגים שלו, וזו עבודה גדולה של זיכוך הרעיון והמחשבה.
ולכאורה, הבירור הקשה ביותר הוא דווקא בתחום הערב והמתוק: את הטוב והרע, וכן את המועיל והבלתי מועיל, אפשר לברר באמצעות התבוננות והעמקה ברצון התורה וברצון ה'. אבל תחושת הערבות נוגעת ברובד עמוק יותר בנפש. היא אינה תלויה רק במה שהאדם מבין כנכון, אלא גם במה שהוא חש כטוב, מושך ומתוק. לכן גם כאשר האדם יודע בשכלו מה נכון, לא די בכך כדי לשנות את הרגשתו הפנימית. ונדרשת עבודה של זיכוך עדין ואנינות טעם, כדי שילמד לחוש את המתיקות העדינה שבטוב, ולדחות את מה שנראה בתחילה כמתוק, אך בעומקו הוא מר.
אנו נמצאים עכשיו לאחר החודש השביעי, שבו עשינו בירור יסודי של יסודות החיים בכלל ושל יסודות היהדות בפרט. עשינו תיקון, בירור וזיכוך של כל הרעיונות הללו, והדבר נוגע בדיוק בנקודה הזאת. בחודש השביעי זכינו להרגיש רגעים שבהם נגענו בטוב, בערב ובמועיל האמיתיים, הבנו מה טוב באמת ומה מועיל באמת, במה חשוב להתעכב ובמה חשוב להשקיע, והיו לנו רגעים מתוקים שבהם הרגשנו את המתיקות האמיתית והעדינה של הטוב, של רצון ה' ושל הדבקות בו.
וזו צריכה להיות עבודת החיים שלנו, עבודה מאומצת של זיכוך הרעיון והדעת, עד שהטוב, הערב והמועיל יחזרו להיות אצלנו בצורתם הנכונה.
א. שתי שאלות יסודיות בחטא עץ הדעת
כשעוסקים בסוגיה של חטא אדם הראשון, מתעוררות שתי שאלות יסודיות מאוד: בפשטות הפסוקים נראה שעץ הדעת הוא דבר חיובי, הוא נקרא "עץ הדעת טוב ורע", הנחש אומר לאשה "והייתם כאלהים ידעי טוב ורע" (בראשית ג', ה), וגם הקדוש ברוך הוא בעצמו אומר לאחר החטא "הן האדם היה כאחד ממנו לדעת טוב ורע" (שם, כב). הרי שפרי עץ הדעת נותן לאדם את היכולת להבחין בין טוב לרע, וידוע שכל מעלת האדם על הבהמה היא הדעת, וכפי שאומר קהלת, "ומותר האדם מן הבהמה אין כי הכל הבל" (ג', יט).
ומכאן מתעוררת שאלה ראשונה, בפשט הדברים. אם יכולת זו נכנסה באדם רק לאחר אכילת עץ הדעת, יוצא שלפני כן לא הייתה בו דעת כלל, ולא היה הבדל בינו לבין הבהמה, ואם כן כיצד היה אפשר לצוות אותו שלא לאכול מן העץ, וכמו כן על מה נענש. הרי אדם שאין בו דעת אינו בר בחירה, ואם כן לא שייך לצוות עליו ולא להעניש אותו.
ושאלה נוספת, אם עץ הדעת הוא דבר חיובי כפי שנראה מן הפסוקים, כיצד ייתכן שהמעלה הגדולה ביותר של האדם נוספה בו דווקא בעקבות החטא, ונמצא לכאורה שהחטא הוא שהביא אותו אל מעלתו הגדולה ביותר, ודבר זה צריך ביאור.
ב. שיטת הרמב"ם – מאמת ושקר אל טוב ורע
והנה בשתי השאלות הללו כבר עוסקים הראשונים. הרמב"ם במורה נבוכים (ח"א פ"ב) מביא שחכם אחד שאל אותו שאלות אלו, והרמב"ם השיב לו, שגם לפני החטא היה לאדם שכל, שהרי מבואר בתורה ש"בצלם אלהים ברא אותו", וכפי שאנו רואים שהוא קרא שמות לכל החיות עוד לפני שחטא, ובהכרח שהיה לו שכל גם קודם החטא, ולכן הוא נצטווה על האכילה מעץ הדעת ונענש עליה.
אלא שלפני החטא האדם היה בתכלית השלמות, והוא הבחין בשכלו רק בין אמת לשקר, ואילו ההבחנה בין טוב לרע, שהרמב"ם מגדיר אותה כ"המגונה והנאה", לא הייתה קיימת אצלו כלל.
את ההבחנה בין אמת לשקר הוא מגדיר כ"מושכלות", ואילו את ההבחנה בין מגונה לנאה כ"מפורסמות", וכפי שהוא אומר, "אמנם המגונה והנאה במפורסמות לא במושכלות, כי לא יאמר השמיים כדוריים נאה, ולא הארץ שטוחה מגונה, אבל יאמר אמת ושקר".
וכוח ההבחנה שהיה לאדם קודם החטא, להבחין בין אמת לשקר, היה המעלה הגבוהה ביותר שלו, ועליה נאמר "ותחסרהו מעט מאלהים" (תהלים ח', ו). ואילו לאחר החטא נוספה באדם ההבחנה בין טוב לרע, כלומר ההבחנה של ה"מפורסמות", ולכן נאמר "והייתם כאלהים ידעי טוב ורע", "ולא אמר יודעי שקר ואמת".
ונראה מדברי הרמב"ם, שהשינוי הזה של ההבחנה בין נאה למגונה, היה ירידה גדולה לאדם. ההבחנה בין נאה למגונה אינה קובעת את הדברים לפי האמת עצמה, שהרי בין בני האדם קיימות מוסכמות והנהגות שונות, ואין הן בהכרח תואמות את האמת ואת התכלית האמיתית. ונמצא שברגע שהאדם עבר מהבחנה של אמת ושקר להבחנה של נאה ומגונה, הוא ירד ממדרגתו, ונוצר אצלו ערבוב בין האמת לבין מה שנראה בעיניו נכון וראוי. מה שנאה בעיניו אינו בהכרח נאה באמת, ומה שמגונה בעיניו אינו בהכרח מגונה באמת, וכך השתבשו אצלו המושגים.
ואולם לפי דברי הרמב"ם עדיין קשה. הרי מן התורה נראה שדעת טוב ורע היא מעלה אלוקית, וכפי שנאמר, "הן האדם היה כאחד ממנו לדעת טוב ורע", ואילו לפי הרמב"ם ההבחנה בין טוב לרע היא דווקא ירידה בדרגה, שנוצרה באדם בעקבות החטא והקלקול שבו. ולעתיד לבוא באמת הוא ישוב לדרגתו הקודמת, של ההבחנה בין אמת ושקר ולא בין טוב לרע.
ג. שיטת הרמב"ן – מן הטבע הישר אל הרצון והחפץ
והנה הרמב"ן (בראשית ב', ט') מביא תחילה את דעת המפרשים, שהתכונה של עץ הדעת היא שהוא מוליד באדם תאווה גופנית, אך הוא דוחה פירוש זה, משום שמשמעות הכתוב היא שמדובר במידה אלוקית, כפי שנאמר "הן האדם היה כאחד ממנו לדעת טוב ורע". ולכן מבאר הרמב"ן בדרך אחרת, "והיפה בעיני כי האדם היה עושה בטבעו מה שראוי לעשות כפי התולדת, כאשר יעשו השמים וכל צבאם... ופרי האילן הזה היה מוליד הרצון והחפץ, שיבחרו אוכליו בדבר או בהפכו לטוב או לרע".
כלומר, לפני החטא האדם היה עושה בטבעו את מה שראוי לעשות, כפי שהשמים וכל צבאם עושים את תפקידם כפי טבעם. הוא לא היה צריך לעמוד בכל פעם בפני בחירה אם לעשות את הטוב או את הרע, אלא באופן טבעי היה נמשך אל הראוי והטוב. אבל חטא עץ הדעת שינה את המצב הזה, והכניס באדם את ה"רצון והחפץ", ומאז מתעוררים בו רצונות פנימיים שונים, והוא צריך לבחור אם ללכת אחריהם או לא.
ונראה שהרמב"ן מבין שהיכולת לרצות ולבחור מצד עצמה היא מידה אלוקית, ולכן מובן מדוע נאמר לאחר החטא "הן האדם היה כאחד ממנו לדעת טוב ורע". אלא שמידה זו, שהיא מעלה מצד עצמה, נעשתה רעה לאדם כאשר הצטרפו אליה יצר ותאווה. וכך כותב הרמב"ן, "וזו מדה אלהית מצד אחד, ורעה לאדם בהיות לו בה יצר ותאוה". הרמב"ן אינו מאריך כאן לבאר מהו אותו קלקול, אך מדבריו עולה שהבעיה אינה בעצם הרצון והחפץ, אלא בכך שהם יכולים להוביל את האדם לבחור גם בדבר שאינו טוב.
ד. ביאור דברי הרמב"ן – מידה אלוקית שאינה הולמת את האדם
ואולם, יש להבין בדברי הרמב"ן שני דברים. ראשית, אם לפני חטא עץ הדעת היה האדם עושה בטבעו כל מה שראוי לעשות, כמו השמש והירח, איך הייתה שייכת אצלו בכלל בחירה ברע ובחטא. וכמו כן יש להבין, אם דעת טוב ורע היא מידה אלוקית, כיצד ייתכן שהיא הורידה את האדם, והרי לכאורה מידה אלוקית הייתה אמורה דווקא לרומם אותו.
והנה, על השאלה הראשונה לכאורה צריך לומר כדברי הנפש החיים (שער א' פרק ו', בהגהה), שבוודאי הייתה לאדם בחירה גם לפני חטא עץ הדעת, אלא שהרע היה חיצוני אליו, והנטייה לטוב ולרע לא הייתה בתוך האדם עצמו. ולכן החטא היה על ידי הנחש שהיה חיצוני לאדם. האדם יכול היה לבחור ברע, והוא אכן בחר בו, אבל הרע עצמו לא היה חלק מפנימיותו. רק לאחר חטא עץ הדעת נכנסו הטוב והרע לתוך האדם עצמו, אל תוך פנימיותו, ונוצר בו הרצון והחפץ העצמי, וכתוצאה מכך נכנסה לתוכו גם הנטייה לרע.
ומה שנראה לענות על השאלה השנייה הוא, שהרצון והחפץ הם אכן מידה אלוקית, אבל כשהם ניתנים באדם שמורכב מגוף ומחומר, והחומר אינו מזוכך ומתוקן, הם עלולים ליצור קלקולים ועיוותים גדולים מאוד.
ואפשר להבין זאת באמצעות משל. אילו היינו נותנים לילד קטן את השכל ואת היכולות של אדם מבוגר, הוא היה עלול להגיע באמצעותם לקלקולים ולעיוותים נוראים, משום שהעולם הרגשי שלו עדיין אינו מפותח ובנוי כשל אדם מבוגר. וכאשר יש לאדם כוחות גדולים, אבל אין לו את הבשלות הנפשית והרגשית הנדרשת כדי להשתמש בהם כראוי, אותם כוחות עצמם עלולים להביא נזק גדול לאדם עצמו.
אנו פוגשים בחיים לא פעם אנשים שמבחינה שכלית הם מפותחים ומוכשרים מאוד, אבל מבחינה רגשית הם עדיין בוסריים, ואין בהם את הביסוס הרגשי שמחבר בין השכל לבין עולם הרגש. מצב כזה יוצר אצלם נתק גדול, ודווקא השכל המפותח גורם לעיוותים שאינם קיימים אצל אדם שהכוחות שלו מאוזנים יותר. הפער בין השכל המפותח לבין העולם הרגשי שעדיין לא התפתח כראוי עלול לגרום נזקים גדולים לאדם עצמו, לסביבתו ואף לבריאה כולה.
וכך גם אצל אדם הראשון. דעת טוב ורע, שהיא כוח הרצון והחפץ והיכולת לברור בין טוב לרע, היא אמנם מידה אלוקית, אבל כאשר היא נכנסת באדם שאינו שלם ואינו מזוכך, היא עלולה להביא לכך שכל עולם המושגים שלו יתעוות.
וכתב האור החיים (בראשית א', כ"ט, וויקרא י"ט, כ"ו), שאילו היה אדם הראשון ממתין עד כניסת השבת, היה מותר לו לאכול מעץ הדעת, ואכילתו בערב שבת הייתה קודם זמן היתרו, בדומה לפירות הערלה שנאסרים רק עד שמגיע זמנם. וכן כתב הגר"א (יהל אור, שמות ח"ב), שאילו היה אדם הראשון ממתין עד השבת, היה הטוב שבעץ הדעת מתברר. בליל שבת כבר היה אדם הראשון מגיע לתיקון שלו, והדעת הייתה נכנסת בו כשהיא מבוררת וטובה, ואז עץ הדעת היה מעלה את דרגתו, מרומם אותו ומוסיף לו שלמות.
ולפי דרך זו, לעתיד לבוא תישאר דעת טוב ורע באדם, ויגיע האדם לתיקון הזה, שבו הגוף עצמו יהיה מזוכך ושלם. במצב כזה הדעת לא תיצור עיוות וקלקול, אלא תוסיף לאדם, תרומם אותו ותגדל אותו. ובזה מתבארת גם השאלה ששאלנו בתחילת הדברים, כיצד הגיעה המעלה הגדולה של האדם דווקא על ידי החטא. הדעת עצמה היא מעלה אלוקית, והחטא היה בכך שהאדם לקח אותה קודם זמנה, בטרם היה מוכן לקבל אותה, ולכן במקום לרומם אותו היא הביאה עליו קלקול.
ה. שלושה שיבושים – הטוב, הערב והמועיל
והשיבושים והעיוותים שנוצרו בחטא עץ הדעת השפיעו על האדם בשלושה מישורים, כפי שמבאר הגר"א (אדרת אליהו, בראשית ג', ו) על הפסוק "ותרא האשה כי טוב העץ למאכל וכי תאוה הוא לעינים ונחמד העץ להשכיל", "שכל טובת העולם נחלקים לשלשה אלו, טוב ערב מועיל". "טוב העץ למאכל" הוא הטוב, "תאוה הוא לעינים" הוא הערב, ו"נחמד העץ להשכיל" הוא המועיל.
בטוב, השתבשה אצל האדם עצם ההבחנה בין טוב לרע. הוא עלול לראות דבר טוב כדבר רע, ודבר רע כדבר טוב, כך שההכרעה מה ראוי ומה אינו ראוי כבר אינה פשוטה וברורה כפי שהייתה קודם החטא.
בערב, נפגעה תחושת הערבות. האדם יכול למצוא מתיקות בדברים שאינם טובים עבורו, ומנגד לחוש מרירות בדברים טובים, גם כאשר מצד האמת היה ראוי שימשכו את לבו.
ובמועיל, נפגעה ההבחנה בין מה שבאמת מועיל לאדם ושווה להתאמץ ולסבול עבורו, לבין מה שנראה לו מועיל אך למעשה אינו כזה. לפעמים האדם מתאמץ להשיג דבר שאין בו תועלת אמיתית, ומנגד הוא מזלזל בדבר שמחייב השקעה וקושי, אף שהתועלת שבו גדולה ומשמעותית.
נמצא שחטא עץ הדעת יצר באדם שיבוש בשלושת המושגים הללו, שהם יסודות מרכזיים באופן שבו האדם תופס את העולם ומתנהל בתוכו. בכל מעשה ובכל בחירה האדם פוגש לפחות באחת מהשאלות הללו, האם הדבר טוב או רע, האם הוא ערב או מר, והאם הוא מועיל ושווה את המאמץ הכרוך בו. כאשר ההבחנות הללו מתעוותות, גם שיקול הדעת של האדם עלול להשתבש.
ו. התיקון – זיכוך הרעיון והדעת
וכשאנו באים לתקן את חטא עץ הדעת, הדבר הראשון שעלינו לעשות הוא לזכך לעצמנו את הרעיונות, לזכך את המושגים ולרומם אותם. זוהי עבודת חיים, ואדם צריך לעבוד עליה כל הזמן. התיקון השלם יהיה לעתיד לבוא, אבל דרך התיקון היא שהאדם יעשה לעצמו בירור אמיתי של הרעיונות והמושגים, וילמד לראות אותם בצורה אמיתית ונכונה.
ודבר זה דורש כנות, פתיחות מחשבתית והרבה הקשבה אמיתית לרצון התורה ולרצון ה', כדי להבין מה טוב באמת ומה רע באמת, מה מתוק ומה מר, ומה מועיל לאדם ושווה להתאמץ עבורו ומה לא. האדם צריך לתקן וליישר את מערכת המושגים שלו, וזו עבודה גדולה של זיכוך הרעיון והמחשבה.
ולכאורה, הבירור הקשה ביותר הוא דווקא בתחום הערב והמתוק: את הטוב והרע, וכן את המועיל והבלתי מועיל, אפשר לברר באמצעות התבוננות והעמקה ברצון התורה וברצון ה'. אבל תחושת הערבות נוגעת ברובד עמוק יותר בנפש. היא אינה תלויה רק במה שהאדם מבין כנכון, אלא גם במה שהוא חש כטוב, מושך ומתוק. לכן גם כאשר האדם יודע בשכלו מה נכון, לא די בכך כדי לשנות את הרגשתו הפנימית. ונדרשת עבודה של זיכוך עדין ואנינות טעם, כדי שילמד לחוש את המתיקות העדינה שבטוב, ולדחות את מה שנראה בתחילה כמתוק, אך בעומקו הוא מר.
אנו נמצאים עכשיו לאחר החודש השביעי, שבו עשינו בירור יסודי של יסודות החיים בכלל ושל יסודות היהדות בפרט. עשינו תיקון, בירור וזיכוך של כל הרעיונות הללו, והדבר נוגע בדיוק בנקודה הזאת. בחודש השביעי זכינו להרגיש רגעים שבהם נגענו בטוב, בערב ובמועיל האמיתיים, הבנו מה טוב באמת ומה מועיל באמת, במה חשוב להתעכב ובמה חשוב להשקיע, והיו לנו רגעים מתוקים שבהם הרגשנו את המתיקות האמיתית והעדינה של הטוב, של רצון ה' ושל הדבקות בו.
וזו צריכה להיות עבודת החיים שלנו, עבודה מאומצת של זיכוך הרעיון והדעת, עד שהטוב, הערב והמועיל יחזרו להיות אצלנו בצורתם הנכונה.
