לגדל ילד, לבנות קשר - מאמר שלישי
הוא יושב מול המשימה, מסתכל כמה רגעים ואז מניח את העיפרון. "אני לא יודע", הוא אומר. ההורה מסביר שוב, אבל הילד כבר כועס: "אני לא מצליח בזה".
אצל ילד אחר הקושי מתגלה בבוקר. הוא מתעכב, אומר שכואבת לו הבטן ומבקש להישאר בבית. לפעמים הוא מסכים לצאת רק אחרי בכי וויכוח. ההורים מתקשים להבין: האם קשה לו באמת, האם הוא מנסה להימנע ממאמץ, או שיש דבר שאינו מספר?
במצבים האלה קל להגיב למה שרואים: חוסר נכונות להתחיל, עיכוב או סירוב. כדי לעזור צריך לברר גם מה עומד מאחוריהם. אותו משפט, "אני לא רוצה", יכול לבטא קשיים שונים מאוד.
מה פירוש "אני לא מצליח"?
לפעמים הילד אינו מבין את ההוראה. לפעמים חסר לו ידע מוקדם, ולפעמים הוא יודע כיצד להתחיל אך חושש לטעות. יש ילדים שעבורם כל תשובה שגויה נעשית הוכחה שהם אינם טובים בלימודים.
במקום להשיב מיד "אתה כן יכול", כדאי לשאול: "באיזה חלק נתקעת?" או "מה חשבת לעשות בהתחלה?" התשובה עשויה להראות אם צריך הסבר נוסף, חלוקה לשלבים או עזרה בהתמודדות עם החשש.
גם עידוד צריך להתאים למציאות. כשילד מתקשה, האמירה "זה קל מאוד" עלולה להכביד עליו. אם הדבר קל והוא בכל זאת אינו מצליח, מה זה אומר עליו? עדיף לומר: "יש כאן חלק שצריך להבין. נעבור עליו יחד".
לעזור בלי לעשות במקומו
מראה של ילד מתקשה מעורר רצון לפתור בשבילו. ההורה נותן תשובה, משלים את העבודה או מנהל את כל השלבים. בטווח הקצר המשימה מסתיימת, אבל הילד קיבל מעט הזדמנות לחוות התקדמות בכוחות עצמו.
כדאי לתת את העזרה המועטה שמאפשרת לו לפעול. לקרוא יחד את ההוראה, לפתור דוגמה אחת או לשאול שאלה מכוונת. אחר כך לעצור ולתת לו לנסות.
אם אינו מצליח, אפשר לחזור שלב אחד לאחור. לעיתים המשימה פשוט גדולה מדי כרגע, וצריך לחלק אותה לחלקים. הצלחה בחלק קטן יכולה להיות בסיס להמשך.
חשוב גם לאפשר זמן לחשיבה. מבוגר שממהר להשלים כל תשובה מלמד את הילד, בלי כוונה, שאין טעם להתאמץ מפני שמישהו אחר יענה לפניו.
לתת לטעות מקום שאפשר לשאת
ילדים לומדים מהתגובה שלנו לטעות. אם כל שגיאה גוררת אנחה, ביקורת או השוואה, הם עשויים להשקיע מאמץ בהסתרה במקום בלמידה.
אפשר להתייחס לטעות באופן ענייני: "כאן התבלבלנו בין שני שלבים. נבדוק איפה זה קרה". כדאי גם לשים לב לניסיון חוזר, לבקשת עזרה טובה ולשימוש בדרך חדשה.
אין צורך לשבח כל פעולה. חשוב שהילד יראה כי הצלחה כוללת גם בירור, תיקון והתמדה. כשהוא מתקדם, אפשר לומר במדויק: "קודם לא ידעת איך להתחיל, ועכשיו עשית את שני השלבים הראשונים לבד".
אם הקושי חוזר לאורך זמן, למרות הסבר ותרגול מתאימים, כדאי לשוחח עם המחנך ולבדוק אם נדרשת עזרה נוספת. אין תועלת בכך שהילד יפגוש מדי ערב את אותה משימה בלי שהמבוגרים יבררו מדוע אינו מצליח בה.
כשהקושי הוא עצם ההליכה לתלמוד תורה
סירוב חוזר ללכת למסגרת מצריך תשומת לב. כדאי לבחור זמן רגוע לשיחה, ולא לנסות לברר הכל ליד הדלת כשההסעה עומדת להגיע.
שאלות מסוימות עשויות לעזור יותר מ"למה אתה לא רוצה ללכת?". למשל: "באיזה זמן ביום הכי קשה לך?", "עם מי אתה משחק בהפסקה?", "מה קורה כשאתה לא יודע תשובה?" או "יש משהו שאתה חושש שיקרה מחר?"
כדאי להקשיב בלי למהר לסתור. גם אם התיאור נשמע חלקי או שונה ממה שאנחנו מכירים, אפשר לברר אותו בהמשך. הילד צריך לדעת שיש מקום לספר.
עם זאת, אין לקבוע מיד שכל פרט בתיאורו מסביר את המצב כולו. ילדים, כמו מבוגרים, מספרים מתוך נקודת המבט שלהם. ההקשבה היא תחילת הבירור.
כשהבית והמחנך רואים דברים שונים
המחנך עשוי לומר שהילד משתתף ונראה מרוצה, בעוד שבבית הוא בוכה לפני היציאה. שני התיאורים יכולים להתקיים יחד. ייתכן שהקושי מופיע רק בהפסקה, שהילד מתאמץ להסתירו או שהמחנך רואה חלק אחר של היום.
כדאי למסור עובדות: מתי התחיל השינוי, מה הילד אומר ובאילו ימים הקושי חזק יותר. במקום לשאול רק "האם הכל בסדר?", לבקש בדיקה במקומות מסוימים: חלוקה לחברותות, משחקים, זמן שבו נדרשת קריאה בפני הכיתה.
חשוב גם לשמוע מה המחנך רואה ולבנות יחד צעד מעשי. אולי נדרשת עזרה לימודית, שינוי מקום, קשר עם חבר או התייחסות לפגיעה חברתית. כדאי לקבוע מועד לבדיקה חוזרת, כדי שהשיחה לא תישאר בגדר הבעת דאגה.
לתת לילד שותפות בתוכנית
לאחר הבירור אפשר להסביר לילד מה עומדים לעשות. מה המחנך יבדוק, למי יוכל לפנות ומתי תשוחחו שוב. כדאי לשאול מה עשוי לעזור לו ומה מדאיג אותו בהתערבות.
הילד אינו צריך לשאת לבדו באחריות לפתרון, אבל חשוב שלא ירגיש שכל ההחלטות מתקבלות מעל ראשו. תוכנית ברורה יכולה להפחית את תחושת חוסר האונים.
כאשר הקושי חריף או מתמשך, או כשהפתרונות הראשונים אינם מועילים, יש מקום להיעזר באיש מקצוע מתאים ולתאם עם הצוות דרך פעולה.
המשפט "אני לא מצליח" יכול להיות פתיחה ללמידה חדשה. המשפט "אני לא רוצה ללכת" יכול לפתוח בירור חשוב. כדי שזה יקרה, הילד צריך לפגוש מבוגר שמקשיב, בודק ועוזר לו לעשות את הצעד הבא - בקצב שמתאים לקושי ובלי לוותר על האפשרות להתקדם.
הוא יושב מול המשימה, מסתכל כמה רגעים ואז מניח את העיפרון. "אני לא יודע", הוא אומר. ההורה מסביר שוב, אבל הילד כבר כועס: "אני לא מצליח בזה".
אצל ילד אחר הקושי מתגלה בבוקר. הוא מתעכב, אומר שכואבת לו הבטן ומבקש להישאר בבית. לפעמים הוא מסכים לצאת רק אחרי בכי וויכוח. ההורים מתקשים להבין: האם קשה לו באמת, האם הוא מנסה להימנע ממאמץ, או שיש דבר שאינו מספר?
במצבים האלה קל להגיב למה שרואים: חוסר נכונות להתחיל, עיכוב או סירוב. כדי לעזור צריך לברר גם מה עומד מאחוריהם. אותו משפט, "אני לא רוצה", יכול לבטא קשיים שונים מאוד.
מה פירוש "אני לא מצליח"?
לפעמים הילד אינו מבין את ההוראה. לפעמים חסר לו ידע מוקדם, ולפעמים הוא יודע כיצד להתחיל אך חושש לטעות. יש ילדים שעבורם כל תשובה שגויה נעשית הוכחה שהם אינם טובים בלימודים.
במקום להשיב מיד "אתה כן יכול", כדאי לשאול: "באיזה חלק נתקעת?" או "מה חשבת לעשות בהתחלה?" התשובה עשויה להראות אם צריך הסבר נוסף, חלוקה לשלבים או עזרה בהתמודדות עם החשש.
גם עידוד צריך להתאים למציאות. כשילד מתקשה, האמירה "זה קל מאוד" עלולה להכביד עליו. אם הדבר קל והוא בכל זאת אינו מצליח, מה זה אומר עליו? עדיף לומר: "יש כאן חלק שצריך להבין. נעבור עליו יחד".
לעזור בלי לעשות במקומו
מראה של ילד מתקשה מעורר רצון לפתור בשבילו. ההורה נותן תשובה, משלים את העבודה או מנהל את כל השלבים. בטווח הקצר המשימה מסתיימת, אבל הילד קיבל מעט הזדמנות לחוות התקדמות בכוחות עצמו.
כדאי לתת את העזרה המועטה שמאפשרת לו לפעול. לקרוא יחד את ההוראה, לפתור דוגמה אחת או לשאול שאלה מכוונת. אחר כך לעצור ולתת לו לנסות.
אם אינו מצליח, אפשר לחזור שלב אחד לאחור. לעיתים המשימה פשוט גדולה מדי כרגע, וצריך לחלק אותה לחלקים. הצלחה בחלק קטן יכולה להיות בסיס להמשך.
חשוב גם לאפשר זמן לחשיבה. מבוגר שממהר להשלים כל תשובה מלמד את הילד, בלי כוונה, שאין טעם להתאמץ מפני שמישהו אחר יענה לפניו.
לתת לטעות מקום שאפשר לשאת
ילדים לומדים מהתגובה שלנו לטעות. אם כל שגיאה גוררת אנחה, ביקורת או השוואה, הם עשויים להשקיע מאמץ בהסתרה במקום בלמידה.
אפשר להתייחס לטעות באופן ענייני: "כאן התבלבלנו בין שני שלבים. נבדוק איפה זה קרה". כדאי גם לשים לב לניסיון חוזר, לבקשת עזרה טובה ולשימוש בדרך חדשה.
אין צורך לשבח כל פעולה. חשוב שהילד יראה כי הצלחה כוללת גם בירור, תיקון והתמדה. כשהוא מתקדם, אפשר לומר במדויק: "קודם לא ידעת איך להתחיל, ועכשיו עשית את שני השלבים הראשונים לבד".
אם הקושי חוזר לאורך זמן, למרות הסבר ותרגול מתאימים, כדאי לשוחח עם המחנך ולבדוק אם נדרשת עזרה נוספת. אין תועלת בכך שהילד יפגוש מדי ערב את אותה משימה בלי שהמבוגרים יבררו מדוע אינו מצליח בה.
כשהקושי הוא עצם ההליכה לתלמוד תורה
סירוב חוזר ללכת למסגרת מצריך תשומת לב. כדאי לבחור זמן רגוע לשיחה, ולא לנסות לברר הכל ליד הדלת כשההסעה עומדת להגיע.
שאלות מסוימות עשויות לעזור יותר מ"למה אתה לא רוצה ללכת?". למשל: "באיזה זמן ביום הכי קשה לך?", "עם מי אתה משחק בהפסקה?", "מה קורה כשאתה לא יודע תשובה?" או "יש משהו שאתה חושש שיקרה מחר?"
כדאי להקשיב בלי למהר לסתור. גם אם התיאור נשמע חלקי או שונה ממה שאנחנו מכירים, אפשר לברר אותו בהמשך. הילד צריך לדעת שיש מקום לספר.
עם זאת, אין לקבוע מיד שכל פרט בתיאורו מסביר את המצב כולו. ילדים, כמו מבוגרים, מספרים מתוך נקודת המבט שלהם. ההקשבה היא תחילת הבירור.
כשהבית והמחנך רואים דברים שונים
המחנך עשוי לומר שהילד משתתף ונראה מרוצה, בעוד שבבית הוא בוכה לפני היציאה. שני התיאורים יכולים להתקיים יחד. ייתכן שהקושי מופיע רק בהפסקה, שהילד מתאמץ להסתירו או שהמחנך רואה חלק אחר של היום.
כדאי למסור עובדות: מתי התחיל השינוי, מה הילד אומר ובאילו ימים הקושי חזק יותר. במקום לשאול רק "האם הכל בסדר?", לבקש בדיקה במקומות מסוימים: חלוקה לחברותות, משחקים, זמן שבו נדרשת קריאה בפני הכיתה.
חשוב גם לשמוע מה המחנך רואה ולבנות יחד צעד מעשי. אולי נדרשת עזרה לימודית, שינוי מקום, קשר עם חבר או התייחסות לפגיעה חברתית. כדאי לקבוע מועד לבדיקה חוזרת, כדי שהשיחה לא תישאר בגדר הבעת דאגה.
לתת לילד שותפות בתוכנית
לאחר הבירור אפשר להסביר לילד מה עומדים לעשות. מה המחנך יבדוק, למי יוכל לפנות ומתי תשוחחו שוב. כדאי לשאול מה עשוי לעזור לו ומה מדאיג אותו בהתערבות.
הילד אינו צריך לשאת לבדו באחריות לפתרון, אבל חשוב שלא ירגיש שכל ההחלטות מתקבלות מעל ראשו. תוכנית ברורה יכולה להפחית את תחושת חוסר האונים.
כאשר הקושי חריף או מתמשך, או כשהפתרונות הראשונים אינם מועילים, יש מקום להיעזר באיש מקצוע מתאים ולתאם עם הצוות דרך פעולה.
המשפט "אני לא מצליח" יכול להיות פתיחה ללמידה חדשה. המשפט "אני לא רוצה ללכת" יכול לפתוח בירור חשוב. כדי שזה יקרה, הילד צריך לפגוש מבוגר שמקשיב, בודק ועוזר לו לעשות את הצעד הבא - בקצב שמתאים לקושי ובלי לוותר על האפשרות להתקדם.
