חזק מול חלש, מי הרודף ומי הנרדף? מאמר שני בסדרה על מריבות בין ילדים

התגרות עכברית​

במאמר הקודם ניסינו לפענח מה עומד מאחורי הילד שבא להלשין על אחיו או על חבירו. ראינו את היחס לעכבר שבא להלשין על החתול שגנב ועל ההבחנה שהוא בא בדרישה לענוש את השני ולהוציא לפועל את העונש בעצמו.

נצלול עתה שנים רבות קדימה, אל החתול הישיש שבילדותו 'זכה' לאכול את אבי משפחת העכברים. יותר מ1000 שנים הטעם הערב שלו לא נשכח ממנו. עתה אין אחד המזדהה עם החתול. לא די במה שאכלתם לשובע את הסבא רבא של העכבר על מחשבתו אשר חשב על החתולים להשמידם, לא די לכם במה שכל המשפחה נרדפת ונמלטת בחורים ובנקיקים כבר מאות שנים, עד שעתה אתה רוצה להשמיד את הגזע העכברי לגמרי?

אבל בא ננסה להבין את העכבר. להוותו הוא נוכח לדעת כי שנאת החתולים לא פשה, הוא נאלץ לברוח, להתחבא, להיפצע, ואפילו לתת איזה ביס קטן לחתול. ואחרי כל זה כשהעכבר נשלח להביא חוט תפירה לפצע המדמם, הוא הולך לא פחות ולא יותר אל החתול בעצמו, תולש לו שערה וחוזר.

מה הענין בהתגרות הזו?

הלא ברור לו כי אם החתול היה מתעורר התוצאה היתה לא נעימה בעליל...

מה היינו אומרים לילד שנרדף על ידי ילד גדול וחזק ממנו שמציק לו, מעליב אותו וממרר לו את החיים, ואחרי שפעלנו ודאגנו להרחיק את המציק מהילד הנפגע אנו מגלים שהילד הלך אחרי המציק, ודואג להימצא בסביבתו?

סביר להניח שיותר לא היינו מוכנים לשמוע ממנו מילת תלונה על הרודף. 'אם אתה כל כך נהנה כשמרביצים לך, תמשיך' היינו מפטירים לו.

מה האמת, האם הוא נהנה? הרי הוא סובל! הוא כל פעם מחדש יוצא מהמפגשים האלו בוכה, פצוע, חבול.

אז למה הוא לא מתרחק?!

מה המטרה?​

בשביל לפענח את המניע העכברי, עלינו לבחון את התוצאות האפשריות של מעשיו ולזהות להיכן הוא חתר. נצפה בעכבר הניגש בלאט אל החתול הישן להוציא לו נימה, כיצד אנו רואים לנגד עינינו את ההתפתחויות.

אפשרות ראשונה: שהחתול ימשיך לישון, והעכבר יצא עם שללו בידו.

אפשרות שניה: שהחתול יתעורר, ינסה לתפוס את העכבר והוא יצליח להתחמק ממנו ולברוח. אולי הוא יפצע בדרך, אבל ישרוד.

אפשרות שלישית: שהוא יהפוך למאכל החתול.

במבט שטחי נראה כי העכבר שרוצה לקחת שערה מהחתול מסתמך שהוא יצליח במשימתו, וכדרך רבים וטובים שבוחרים לפעמים לקחת סיכון בשביל הסיכוי, ומשכנעים את עצמם שהם יותר מוצלחים מכולם והסיכוי יגבר. כאן זה אפילו הצליח לעכבר, והוא יצא המנצח.

אבל האם דבר כזה יתכן? הרי הרווח הגדול ביותר באפשרות 'הטובה' שהחתול ימשיך לישון, הוא לא יותר מאשר חוט תפירה לפצע. גם ראש עכברי מבין שאין זו תוצאה שווה מול הסיכון. גם אם נניח שאין שום אפשרות למצוא חוט תפירה אחר בכל התיבה, עדיף להשאר עם הקרע בשפה ולא להסתכן. גם המהמרים הגדולים ביותר לא יוציאו מליון ₪ עבור כרטיס הגרלה שיכול להניב להם לכל היותר רווח של אלף ₪.

ללא ספק, אי אפשר לומר שזו המטרה של הפעולה.

אמנם, אי אפשר לזלזל בתחושת הניצחון שתתלווה להצלחת הפעולה, נצחון המשול לנצחון הכבשה שהכניסה ראשה ללוע הארי ויצאה בשלום, אבל לא מסתבר לתלות את המטרה בתחושה הזו, בשביל נצחון טקטי קטן כל כך לא מסתכנים באבדן מוחלט. גם מי שחדור נקמה ומוכן להתאבד בשביל לנקום באויבו, יעשה זאת רק אם יראה סיכוי לאבד גם את אויבו, אבל הוא לא יתאבד בשביל הסיכוי שמא אויבו יקבל שריטה ברגל.

כך שהתוצאה הטובה, האידיאלית והתמימה לכאורה, ירדה מעל הפרק. לא זו היתה הכוונה.

אבל האפשרויות האחרות גרועות יותר. הרי אם החתול יתעורר התוצאה ודאי לא תהיה טובה, במקרה הגרוע הוא יהפוך לארוחת בוקר, ובמקרה הטוב ביותר הוא יהיה שוב נרדף ויעבור רגעי פחד. האם יתכן שלזה חתר העכבר?!

שווה להיות נרדף?​

לצערנו הרב אנו מכירים היטב את התופעה מאויבי ישראל, השולחים את עצמם ואת ילדיהם לשמש כמגנים אנושיים. והיה אם הצליח להם ובעקבות כך לא תקפו אותם, מה טוב. ואם תקפו אותם והילד נהרג או נפצע, מיד מופצים בכל העולם תמונות ועלילות דם, הסתה פרועה המחלחלת בלב כל העמים, עד שיעמדו עלינו כולם לגנותנו ולכלותנו.

התוצאה החוזרת על עצמה שוב ושוב די מוכיחה שזו המטרה האמיתית שלהם. במאבק שלהם, הפגיעה הנקודתית באנשים האלו מהווה בסופו של דבר נצחון אסטרטגי.

העכבר פועל בדיוק באותה אסטרטגיה!

אם החתול יתעורר ויעשה בו את שפטיו, באותו רגע כל גן החיות שבתיבה יקומו על החתול לעשות בו שפטים, ואף נח האחראי יראה בדיוק מי הוא התוקף והרודף, ואולי סוף סוף יתן לו את מבוקשו הראשון להרוג את החתול.

זה הקו המנחה את העכבר. להשחיר את פני החתול, ובד בבד להיות נרדף.

כבר מהפניה הראשונה שלו לאדם הראשון הוא ניסה לפעול בדרך זו: להשחיר את פני החתול ובכך לנסות להפיל אותו. כשזה לא הלך בפני עצמו, הוא ימשיך בכל הכוח. הוא יהיה הנרדף, עד שאחרים כבר יענישו את החתול.

אין כוחו אלא בפה!​

ובחזרה אל קרקע המציאות, אל ילדים טהורים וצדיקים:

להבדיל אלף אלפי הבדלות לטובה, גם בין ילדים מצוי הדבר.

בדרך כלל יהיה זה כשתתפתח מריבה כל שהיא בין שני ילדים שיחס הכוחות ביניהם אינו שווה. ולכן הדבר מצוי מאוד בין אחים שהבדלי הגילאים ביניהם יוצרים חוסר איזון מבני, אבל גם בכל כיתה הדבר יכול לקרות. ואז פעמים רבות נראה כביכול מריבה לא הוגנת, ילד אחד 'רודף' את השני, אם בהצקה, אם בהעלבה, אם בהכאה פיזית. לעומת הילד השני שמנסה להתגונן, הוא בורח אל המלמד או אל ההורה לבכות ולקבל מחסה.

תמיד הוא יהיה התמים הנפגע והמסכן, והשני הוא הרשע והורדף. בדרך כלל הוא יספר לנו על הדרך עוד כמה מעללים של הילד המרביץ. ובקיצור: אני צדיק, אומלל ומסכן. הוא רשע, חסר לב וכו'.

אז רגע לפני שאתם באים לשפוט, שימו מול עיניכם את החתול והעכבר. לפעמים הנרדף הוא הרודף, מטרתו לגרום שאנחנו 'נרדוף' אחריו ומלאכתו תעשה בידי אחרים.

כמובן, אין זה מצדיק את 'החתול' שלא אמור לרדוף גם אם עצבנו אותו. אבל זה מעמיד את היחס בצורה שונה. ויותר מזה, ככל ואכן נעניש ונרדוף את הרודף נמצא שהיינו כלי שרת בידו למילוי מזימתו.

ודאי שלא בכל המקרים זה כך, ויש נרדפים שאינם 'עכברים' אלא נרדפים באמת. ובשל כך הדבר הראשון שעלינו לעשות הוא לנסות לזהות את מה שעומד מאחורי הדברים. הצלחה אינה מובטחת, אבל בעז"ה ובל"נ במאמר הבא ננסה להעמיד כמה טיפים ותובנות בענין, ודפוסי התנהגות שיקלו עלינו לזהות מה עומד מאחורי הקלעים של המסך שאנו רואים.



נ.ב. למען הסר ספק, אין הכוונה ליחס מחשבות זדון ורוע לילדים טהורים שלא טעמו טעם חטא. הכוונה כאן היתה לתאר מניעים נסתרים השוכנים בתת מודע של הילד, שבדרך כלל הוא עצמו לא מודע אליהם. לכן יש להתייחס בהתאם אל המילים הקשות המתארות ילדים הנוהגים במידת אכזריות ובערמומיות בשביל להציק לשני, חלילה להטיל דופי בנשמות טהורות, הדברים כוונו להמחשה וכנגד יצר לב האדם הרע מנעוריו.